הבלדה על לעולם לא

1

במעמקי הספרייה המלכותית של היכל וולף יש דלת שאיש לא פתח כבר מאות שנים. אנשים ניסו להצית אותה באש, לנפץ אותה בגרזינים ולפרוץ את המנעול שלה בעזרת מפתחות קסומים. אבל אף אחד מהם לא הצליח אפילו לחרוץ שריטה בדלת העיקשת. יש שאומרים שהיא לועגת להם. במרכזה של דלת העץ צרוב ראש של זאב עטור בכתר, ואנשים נשבעו שהזאב מגחך על ניסיונותיהם הכושלים או חושף את שיניו החדות אם מישהו מתקרב אפילו לפתיחת הדלת שאינה ניתנת לפתיחה.

אוונג'לין פוֹקס ניסתה פעם. היא משכה ולחצה וסובבה את ידית הברזל, אבל הדלת סירבה לזוז. היא לא זזה אז. ולא לפני כן. אבל היא קיוותה שעכשיו המצב יהיה שונה.

אוונג'לין היתה מוכשרת מאוד בלקוות.

היא גם היתה די מוכשרת בפתיחת דלתות. בעזרה טיפה אחת מדמה, שנתנה מרצונה החופשי, היתה יכולה לפתוח כל מנעול.

אבל קודם היה עליה לוודא שאותו נוכל ערמומי, אוכל התפוחים, שאת שמו סירבה אפילו לחשוב, לא צופה בה ולא עוקב אחריה.

אוונג'לין הביטה מעבר לכתפה. הזוהר החום־צהבהב של העששית שהחזיקה גירש את הצללים הקרובים, אבל רוב מדפי הספרים בספרייה המלכותית של היכל וולף היו מעורפלים בחשכת הלילה.

היא התנועעה בעצבנות, והעששית היבהבה. עד עכשיו אף פעם לא פחדה מהחשיכה. החשיכה נועדה לכוכבים ולחלומות ולקסמים שמתרחשים בין הימים. לפני שאיבדה את הוריה היא צפתה בקבוצות כוכבים עם אביה והאזינה לאמהּ מספרת סיפורים לאור נרות. ואוונג'לין אף פעם לא חששה.

אבל למעשה לא מפני החשיכה או מפני הלילה היא פחדה. העקצוצים הדקיקים כקורי עכביש שהזדחלו על שכמותיה הם שזרעו פחד בלבה. הם ליוו אותה מהרגע שיצאה מהסוויטה המלכותית שלה במטרה לפתוח את הדלת הזאת, בתקווה שתוביל אותה לתרופה שתציל את בעלה, אפולו.

התחושה המפחידה היתה עדינה עד כדי כך שבהתחלה הניחה לעצמה לחשוב שזאת סתם פרנויה.

אף אחד לא עוקב אחריה.

היא לא שומעת צעדים.

עד ש...

אוונג'לין הציצה אל חשכת הספרייה, וזוג עיניים לא אנושיות החזירו לה מבט. כחולות־כסופות, בוהקות וזוהרות כמו רסיסי כוכב. היא תיארה לעצמה שהן קורנות רק כדי להתגרות בה. אבל היא ידעה שגם אם העיניים האלה נוצצות עכשיו, גם אם העיניים האלה מאירות את החשיכה ומפתות אותה להנמיך את אור העששית, היא לא יכולה לבטוח בהן. והיא לא יכולה לבטוח בו.

ג'קס. היא ניסתה לא לחשוב את שמו, אבל זה היה בלתי אפשרי כשצפתה בו משוטט לו החוצה מתוך האפלולית, עצל ובכל זאת בטוח בעצמו ויפה תואר כמו תמיד. הוא התנועע כאילו הלילה הוא שאמור לפחוד מפניו.

העקצוץ גלש משכמותיה במורד זרועותיה, ליטוף מטריד שהגיע עד צלקת הלב השבור האחרונה שנותרה לה. הפצע צרב, ואחר כך פעם בכאב, כאילו ג'קס נעץ בו שוב את שיניו.

אוונג'לין לפתה את העששית כאילו היתה חרב.

"לך מפה, ג'קס." עברו רק יומיים מאז הורתה לשומרים לסלק אותו והיא קיוותה שיתרחק לזמן רב יותר — לנצח היה יכול להיות אידיאלי. "אני יודעת מה עשית ואני לא רוצה לראות אותך."

ג'קס תחב את ידיו לכיסי המכנסיים. חולצתו האפורה כעשן היתה תחובה בהם ברפיון, השרוולים היו מופשלים במעלה זרועותיו הדקות והכפתורים העליונים היו חסרים. בשׂערו הפרוע, שהיה עכשיו זהוב במקום כחול כהה פתייני, הוא נראה יותר כמו נער אורווה פוחז מאשר כמו אל גורל ערמומי. אבל אוונג'לין ידעה שלעולם לא תוכל להניח לעצמה לשכוח מיהו ג'קס באמת. הוא אובססיבי ונחוש וחסר כל ערכי מוסר או מצפון.

על פי הסיפורים, נשיקתו קטלנית והורגת כל אדם חוץ מאשר את אהובתו האמיתית והיחידה, והוא הותיר אחריו שובל של גופות במהלך החיפוש אחריה. אוונג'לין היתה פעם תמימה דיה להאמין שנסיך הלבבות מבין את שיברון הלב שלה, מכיוון שלבו נשבר שוב ושוב כשחיפש אהבה. אבל עכשיו היה הכול צלול כבדולח — הוא בעצמו שובר את הלבבות, מכיוון שאינו יודע לאהוב.

ג'קס דיבר בשקט. "אני מבין אם את כועסת —"

"אם," קטעה אוונג'לין את דבריו. "אתה הרעלת את בעלי!"

ג'קס משך בכתפיו בשאננות. "לא הרגתי אותו."

"זה לא משהו שאתה מקבל עליו נקודות זכות." היא התאמצה לא להניח לקולה להיסדק.

עד אותו הרגע אוונג'לין לא קלטה שמשהו בה עדיין נאחז בשביב של תקווה שג'קס חף מפשע. אבל הוא לא ניסה אפילו להכחיש את מה שעשה. בכלל לא היה לו אכפת שאפולו הוא כמעט גווייה, כפי שלא היה לו אכפת כשאוונג'לין נהפכה לאבן.

"את צריכה להפסיק לשפוט אותי על פי סטנדרטים אנושיים," אמר ג'קס לאִטו. "אני אל גורל."

"זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני לא רוצה לראות אותך. מאז שפגשתי אותך אהובי הראשון נהפך לאבן, אני נהפכתי לאבן, ואחר כך נעשיתי מבוקשת נמלטת. יותר מאדם אחד ניסה לרצוח אותי, ואתה הרעלת את בעלי —"

"את זה כבר אמרת."

אוונג'לין נעצה בו מבט זועם.

ג'קס נאנח ונשען על ארון ספרים סמוך כאילו רגשותיה הם המקבילה הרגשית לעיטוש — משהו שיש להתגבר עליו במהירות, או להימנע ממנו פשוט על ידי כך שזזים הצדה. "אני לא מתכוון להתנצל על מה שאני. ולמרבה הנוחות את שוכחת שלפני שנפגשנו את היית יתומה עצובה עם לב שבור ואחות חורגת מרושעת. אחרי שהתערבתי, את נעשית מושיעת האוהבים הנערצת של וָלֶנדה, התחתנת עם נסיך ונהפכת לנסיכה."

"הדברים האלה קרו רק בגלל שהם שירתו את האינטרסים המעוותים שלך." אוונג'לין רתחה. כל מה שהוא עשה למענה היה רק כדי שיוכל לנצל אותה לפתיחת קשת וָאלורי. "ילדים מתייחסים לצעצועים שלהם יותר טוב מאיך שאתה התייחסת אלי."

עיניו של ג'קס הצטמצמו. "אז למה לא דקרת אותי, שועלה קטנה? באותו לילה במבנה הקבורה זרקתי אלייך פגיון, והייתי קרוב מספיק כדי שתשתמשי בו." מבטו התנוצץ בשעשוע מחודש כשירד אל צווארה. אל המקום המדויק שבו השתהה פיו שלושה לילות קודם לכן.

היא הסמיקה כשעלה הזיכרון הבלתי רצוי של שיניו ולשונו על עורה. הוא היה נגוע בארס ערפדים והיא היתה נגועה בטיפשות.

היא נשארה איתו באותו הלילה והעסיקה אותו כדי שלא יזִין את עצמו בדם אדם וייהפך לערפד בעצמו. הוא לא עשה זאת, אבל במקום זה ניזון מהאהדה שלה. ג'קס סיפר לה את הסיפור על הנערה שגרמה ללבו לפעום שוב — הנסיכה דוֹנָטֵלָה. היא היתה אמורה להיות אהובתו האמיתית והיחידה, אבל במקום לקבל על עצמה את התפקיד, הנסיכה דונטלה בחרה לאהוב מישהו אחר ודקרה את ג'קס בחזהו.

אחרי ששמעה את הסיפור התחילה אוונג'לין לראות את ג'קס כנסיך הלבבות התומך שאליו פנתה לעזרה בתחילה. אבל ג'קס היה שבור כולו, ללא לב. והיא היתה חייבת להפסיק לקוות שיוכל להיות משהו מעבר לזה.

"עשיתי טעות באותו לילה במבנה הקבורה." אוונג'לין סילקה את הסומק מלחייה והישירה מבט אל עיניו הלא אנושיות של ג'קס. "אבל תן לי עוד הזדמנות ואני לא אהסס לדקור אותך."

הוא גיחך והבזיק גומות חן שלא היה ראוי להן. "אני כמעט מתפתה לבחון את הטענה הזאת. אבל תצטרכי לעשות יותר מאשר לפצוע אותי אם את רוצה להיפטר ממני." ג'קס שלף מכיסו תפוח עץ צחור כולו והתחיל לזרוק אותו באוויר ולתפוס אותו. "אם את באמת רוצה שאני איעלם מהחיים שלך לתמיד, תעזרי לי למצוא את האבנים החסרות ולפתוח את קשת וָאלורי. ואז אני מבטיח שלעולם לא תראי אותי שוב."

"אני אמנם אשמח אם זה יקרה, אבל אני לעולם לא אפתח בשבילך את הקשת הזאת."

"גם לא בשביל אפולו?"

אוונג'לין חשה מדקרת כאב עזה על הנסיך ועוד התלקחות של כעס על ג'קס. "שלא תעז להגיד את השם שלו."

חיוכו של ג'קס התרחב והוא נראה מרוצה באופן מוזר מהכעס שלה. "אם תסכימי לעזור לי, אני אעיר אותו ממצב החיוּת המושהית."

"אם אתה באמת מאמין שאעשה את זה, אתה חי באשליות." העסקה הראשונה שעשתה עם ג'קס היא שהתחילה את כל הבלגן הזה. לא יהיו עוד עסקאות איתו, לא יהיו שותפויות, לא יהיה עוד שום דבר. "אני לא צריכה אותך כדי להציל את אפולו. מצאתי דרך אחרת." אוונג'לין זקרה את סנטרה לעבר דלת הספרייה האטומה. הדלת עדיין היתה שרויה חלקית בצללים, אבל היא היתה בטוחה שראשו של הזאב המוכתר מחייך כאילו הוא יודע שהיא שתפתח לבסוף את המנעול שלו.

ג'קס העיף מבט אחד בדלת וגיחך בצחוק שקט ולעגני. "את חושבת שתמצאי שם תרופה בשביל אפולו?"

"אני יודעת שאמצא."

ג'קס צחק שוב, צחוק אפל יותר הפעם, ונגס בעליזות מהתפוח שלו. "תודיעי לי כשתשני את דעתך, שועלה קטנה."

"אני לא אשנה את —"

הוא נעלם לפני שסיימה את המשפט. רק הדֵי צחוקו מבשר הרעות השתהו אחריו.

אבל אוונג'לין סירבה להתרגז. ספרן זקן אמר לה שהדלת הזאת מובילה אל כל הספרים והסיפורים החסרים העוסקים בבני וָאלור. אמנם בני משפחת המלוכה הראשונה של הצפון היו אנושיים, אבל היתה הסכמה רחבה שכולם היו בעלי כוחות יוצאי דופן. סיפרו שאוֹנוֹרָה וָאלור, מלכת הצפון הראשונה, היתה המרפֵּאת הדגולה ביותר שחיה אי־פעם. ולאוונג'לין היתה סיבה טובה מאוד להאמין שבין הסיפורים שמצִדה האחר של הדלת יש מעשיות על יכולות הריפוי שלה, והיא קיוותה שהן כוללות דרך להעיר מישהו ממצב של חיוּת מושהית.

אוונג'לין שלפה את הפגיון שלה, להב משובץ באבני חן שכמה מהן חסרות. למעשה זה היה הפגיון של ג'קס — אותו פגיון שזרק אליה בלילה שבו שהו במבנה הקבורה. הוא השאיר אותו שם בבוקר, והיא עדיין לא ידעה למה הרימה אותו. היא לא רצתה להחזיק בו — כבר לא — אבל עוד לא הספיקה להחליף אותו באחר, וזה היה החפץ החד ביותר שנמצא ברשותה.

דקירה אחת של הפגיון ודמהּ נבע באדום. היא הצמידה אצבע לדלת ולחשה את המילים: "בבקשה תיפתחי."

המנעול השמיע מיד נקישה. הידית הסתובבה בקלות.

בפעם הראשונה זה מאות שנים, הדלת נפתחה לרווחה.

ואוונג'לין הבינה מדוע ג'קס צחק.