הבן האובד

רחש נרגש חולף בבית האומנה ״פרייד האוס״, ושניות לאחר מכן פניהם של מתבגרים נצמדים מבפנים אל החלון המכוסה הבל חם שבחזית הבית. אוואן בן שתים עשרה ועדיין לא צמח למלוא גובהו. הוא מנסה לתפוס מקום ולא מצליח, כשהמרפק של צ׳רלס ואן סייבר דוחף אותו לאחורי החבורה. סדק זעיר נפער בין טיירל לג׳מאל, ואוואן מצליח לראות בחטף איש רזה שנעלם מעבר לגדר מגרש הכדורסל הסדוק שמעבר לכביש. קולות השיחה מגיעים אליו.

״נו, זה הוא?״

״לא יודע, צ׳רלס. נראה ככה.״

״ממש מועיל, דפוק אחד.״

איש אינו מפקח על העדר, וזה אף פעם לא טוב. פאפא זי, אב הבית המוצק ממוצא פולני, פרש לשירותים עם גיליון של ה״בולטימור סאן״. העובדה שמדובר בגיליון יום ראשון של העיתון, בשילוב העצירות הכרונית שהוא מזכיר לעיתים תכופות, פירושה שהוא עלול להיעדר שעות ארוכות.

ואן סייבר מוביל, כמובן, כשהם ממהרים לצאת מביתם המוזנח, אחד משורה של בתים כאלה, בצל רבי הקומות של שיכוני לאפאייט. הם מגיעים למגרש האספלט ומתפצלים. הם רק שבעה היום, כי דני נשלח למוסד לעבריינים צעירים ואנדרה נעדר מאז יום שישי — בטח יצא לעוד מסע חיפוש דמיוני אחרי ההורים שמעולם לא הכיר. אין מה לראות כאן פרט ללבנים ובטון, מזיעים מלחות של חודש אוגוסט, למסוממים הרגילים ולבחורים שבפינה. שורות של בתים זהים נועצות בהם מבטים מכל הצדדים כמו שיניים עקומות.

״אני נשבע שזה היה הוא,״ אומר טיירל.

הבנים שופעי אדרנלין בעקבות הופעתו של ״האיש המסתורי״. הוא מופיע פתאום, בזמנים לא קבועים, בוחן את הילדים כשהם מסתובבים ומשתוללים בפארק, והשמש מסנוורת משעון הזהב שלו. הוא מוסתר מאחורי משקפי ריי באן שחורים, ומעשן סיגריה אחרי סיגריה ביעילות של פס ייצור, וכאשר הוא נע לבסוף, הוא מהלך בקצב איטי, אצבעותיו מחליקות על פני גדר המתכת. יש אינספור תיאוריות — הוא חשפן סוטה, הוא טייקון נדל״ן מסטריטֵרוויל שרוצה לאמץ ילד, הוא קניבל שניזון מבשר צעיר.

ואן סייבר מקבץ אותם. ״לכו לשם, כולם לשם!״

הבנדנה הכחולה כרוכה על מצחו כתמיד, והפוני הבלונדיני־ג׳ינג׳י שלו צונח מעל הבד. הוא גבוה בראש מכולם, חוץ מראמון, אבל ראמון רזה כמו שלד, ולכן הגובה לא מזכה אותו בכבוד רב. ואן סייבר לובש חולצה חסרת שרוולים של הוושינגטון רדסקינס, כדי להשוויץ בשרירי הזרועות שלו, התפוחים כל כך, שכבר אפשר לראות בהם תלוליות ושקעים. מעל השפה העליונה שלו יש כמה שערות ופס יבש של משקה חלבונים שהוא לוגם באדיקות מדי בוקר, תערובת אבקתית מהמכל שהוא מקפיד לחסוך כדי לקנות בכל חודש, המכל שהילדים האחרים אינם מעיזים לגעת בו.

אף שהוא מבוגר מאוואן בשנתיים בלבד, הם נראים כאילו הם שייכים לעולמות נפרדים. הם רבו רק פעמיים. ואן סייבר היכה אותו עד שירד לו דם מהאף כשאוואן העז לומר לו שהוא מרמה בבלאק ג׳ק, וגרם לשפה שלו לדמם בגלל שהוא ניסה להגן על טיירל שאחותו היא זונה, אבל בוודאי לא זקוק שיזכירו לו את זה בכל פעם, כפי שוואן סייבר נוהג לעשות. ואן סייבר הגיע לבית האומנה כשאבא שלו נשלח לכלא בגלל שוד בנק, מה שהופך אותו לבן אצולה בשכונה הזו. כמה תמונות מהוללות וקטע עיתון מצהיב מאשרים את מעמדו הבכיר.

אוואן, לעומת זאת, אינו מתגאה בשושלת מפוארת. הוא פשוט הופיע כאן, כמו יצור מיתולוגי — משה בתיבה בתוך הגומא האפל, אתֵנה הנולדת במלוא הדרה מתוך מצחו של זאוס. שורה של עובדות סוציאליות סיפרו לו רק פרטים מעטים על המקום שממנו בא. שאימו הביולוגית הגיעה ממדינה אחרת בארצות הברית כדי למסור אותו לאימוץ במרילנד כשהיה בן שישה ימים. שאימו המאמצת הראשונה לא יכלה לטפל בו כי היא עברה סדרה של אירועי שבץ מוחי ולא סיפרה על כך לאיש, עד שלה ולבעלה האומלל לא הייתה ברירה אלא להחזיר את אוואן למערכת. מאחר שאימו הביולוגית של אוואן שמרה לעצמה את הזכות לבחור את משפחתו המאמצת, גורלו הוקפא, בעוד שירותי הרווחה מנסים לאתר אותה. אבל נשים צעירות שנוסעות למדינה אחרת כדי לוותר על התינוק שזה עתה נולד להן, לא רוצות שיזהו אותן ובוודאי אינן רוצות שימצאו אותן. ועד שהבירוקרטיה הואילה להכריז עליו שהוא ״ילד נטוש״, הוא כבר הספיק לעבור סדרה של בתים. כבר בגיל ארבע פניו לבשו הבעה זהירה. הוא כבר לא היה לוח חלק שזוג הורים יכול היה להקרין עליו את חלומותיו. היה בו סוג של נחיתות, עוד ילד ששייך לפח הסחורה הפגומה.

בית הילדים של פאפא זי היה התחנה האחרונה בסחרחרה. חמישה עד חמישה עשר ילדים, שהתחלפו מדי פעם ועברו משם לבית ספר מקצועי או לכלא או לעבודות שכרוכות בשימוש במפתח ברגים ולבישת סרבל עם תג שם. האפשרויות היו ספורות בלבד, התוצאות ידועות מראש, הדרכים הפתוחות בפניהם מובילות לעתיד אומלל. לכן איש המסתורין ושעון הזהב שלו מסקרנים כל כך, גם אם יש לו כוונות איומות. הוא לא שייך לעולם הזה, לשכונה הזאת. הוא מייצג לא רק סוג חדש של סכנה אלא דרך חדשה למקום חדש, וכל דרך החוצה ממזרח בולטימור היא דרך טובה.

ואן סייבר אומר, ״דיברתי עם אדי במוסך של פאקו שדיבר עם הבן דוד שלו, שאומר שאיש המסתורין לוקח ילדים והופך אותם למשהו.״

הופך אותם למשהו. אבל לְמה? הדבר היחיד שזה מזכיר לאוואן, זה את משרד הגיוס של הצבא שמול חנות משחקי הווידיאו בקניון. בין השיטוטים שבהם הוא בודק את חריצי המכונות בתקווה לגלות שמישהו שכח שם מטבעות של 25 סנט, הוא וטיירל מתבוננים מבעד לזגוגית בנערים גוררי הרגליים שנושאים איתם ציוד מוחתם בדגל האמריקני. הם תמיד יוצאים משם קצת יותר זקופים.

הם יוצאים משם גברים.

קולו של ראמון קוטע את הגיגיו של אוואן. ״הוא הופך אותם לעבדי מין מוצצי זין,״ הוא אומר וכמה ילדים מעיזים לצחקק.

אבל ואן סייבר ממשיך בשלו. ״הבן דוד של אדי? הוא אמר שהוא הכיר בחור שגדל באחד הבתים בווסטסייד — 'התחלות חדשות'? — והבחור ההוא אמר שאיש המסתורין בחר ילד אחר, את הילד הכי טוב מכל הקבוצה. הכי גבוה. הכי מהיר. הכי חזק. והילד הזה? יום אחד הוא פשוט נעלם.״ הוא משתתק בכוונה, והילדים מתקבצים סביבו, ועדיין מתנשמים ומתנשפים בקול רם אחרי שחצו את הרחוב בריצה. עכשיו זה כבר לא סיפור, אלא אגדה אורבנית, סיפור רפאים סביב המדורה, וזה הופך אותו, איכשהו, לאמיתי יותר. אוואן חש באיזו אמת ברווחים שבין השקרים. ואן סייבר מקפיד לשמר את המתח די זמן. הוא מביט בחשדנות שמאלה, ימינה ואז משיב את מבטו אל הקבוצה. ״ארבע שנים אחר כך הוא חזר. ליום אחד.״

ממרחק רחוב או שניים מכונית משמיעה בקולי קולות את ״ראן די אם סי״ עם בסים במלוא העוצמה. הצלילים מתפוגגים. הסניקרס של טיירל חורקים על האספלט כשהוא רוכן קרוב יותר. ״ומה קרה?״

״הוא היה מוצק,״ אומר ואן סייבר. ״שרירים כאלה. ואכזרי. הייתה לו צלקת על הלחי. ופורשה.״

הפרטים מענגים, מרגשים להפליא. הבטן של אוואן מתכווצת מרוב התרגשות, כאילו הוא דוהר ברכבת הרים.

שיכור אחד מדשדש ברקע, וואן סייבר יורה בו מבט עוין. ״עוף מכאן, הוראס.״ הוא חוזר אל הקהל השבוי שלו. ״הבחור הזה, הוא אמר שהוא גר עכשיו בבית — הבית הכי טוב בעולם. בית אמיתי. ארוחות חמות שלוש פעמים ביום ונינטנדו ובריכה. ויש לו שם חדר משלו. הוא אמר שאימנו אותו.״

״לעשות מה?״ שואל אוואן.

ואן סייבר נאלץ להשפיל את עיניו כדי לפגוש את מבטו. ״אף אחד לא יודע.״