הבתולות

כמה ימים קודם לכן היתה מריאנה בבית, בלונדון.

היא כרעה על ברכיה על הרצפה, מוקפת בארגזים. היא עשתה, לא בלב שלם, ניסיון נוסף לחפש בין חפציו של סבסטיאן.

זה לא הצליח. שנה לאחר מותו, רוב חפציו נותרו פזורים בבית בכל מיני ערימות ובארגזים ריקים למחצה. היא לא הצליחה לסיים את המשימה.

הבעיה היתה, שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. אף על פי שהיא ידעה שלא תשוב לראות את סבסטיאן — אף על פי שהוא כבר לא קיים — היא עדיין היתה מאוהבת. ומריאנה לא ידעה מה לעשות עם כל האהבה הזאת. היא היתה גדולה כל כך, והיא היתה מבולגנת כל כך: מטפטפת, נוזלת, נשמטת ממנה, כמו מילוי שנשמט מבובת סמרטוטים שתפריה נפרמו.

אילו רק יכלה להכניס את אהבתה לארגז, כפי שהיא ניסתה לעשות עם חפציו. איזה מראה מעורר חמלה זה היה — חיי אדם מצטמצמים לאוסף של חפצים ישנים שמוצעים למכירה.

מריאנה הושיטה ידה לארגז הקרוב ביותר, והוציאה ממנו זוג נעליים.

היא בחנה אותן — נעלי הספורט הירוקות הישנות שהוא נעל לריצה על החוף. עדיין היתה בהן תחושה קלה של רטיבות; עם גרגירי חול שנתקעו בסוליות.

תיפטרי מהן, היא אמרה לעצמה. תשליכי אותן לפח. קדימה.

אפילו כשאמרה זאת, היא ידעה שהדבר בלתי־אפשרי. הן לא היו הוא — הן לא היו סבסטיאן — הן לא היו הגבר שהיא אהבה ותאהב לנצח — הן היו רק זוג נעליים ישנות. אף על פי כן, הפרידה מהן תהיה מעשה של פגיעה בעצמה; כמו ללחוץ סכין על זרועה, ולפרוס פיסת עור קטנה.

במקום זאת, מריאנה קירבה את הנעליים אל חזהּ. היא ערסלה אותן חזק כאילו היו ילד. ובכתה.

איך היא הגיעה למצב הזה?

תוך שנה בלבד — שפעם היתה חולפת כמעט מבלי שתרגיש בכך, ועכשיו נפרשה מאחוריה כמו נוף שומם שהושטח על ידי סופת הוריקן — החיים שהכירה נמחקו, והותירו כאן את מריאנה: בת שלושים ושש, לבדה ושיכורה בערבו של יום שלישי. לופתת נעליים של גבר מת כאילו היו שרידי קדושים — זה מה שהן היו במידת־מה.

מת משהו יפה, משהו קדוש. כל מה שנותר הוא הספרים שהוא קרא, הבגדים שלבש, החפצים שנגע בהם. היא עדיין הריחה אותו בהם, עדיין חשה בטעמו על קצה לשונה.

לכן לא יכלה לזרוק את חפציו — בהצמדותה אליהם, היא הצליחה איכשהו להחזיק את סבסטיאן בחיים, רק קצת — אם תרפה מהם, היא תאבד אותו לגמרי.

במאמרו "אבל ומלנכוליה" טוען פרויד, שלאחר אובדן של אהוב, יש לקבל את האובדן במובן הפסיכולוגי ולוותר על אותו אדם, אחרת אנו מסתכנים בכניעה לאבל פתולוגי, שהוא קרא לו מלנכוליה — ואנחנו קוראים לו דיכאון.

מריאנה הבינה זאת. היא ידעה שעליה לוותר על סבסטיאן, אבל היא לא יכלה — מפני שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. היא היתה מאוהבת, אף על פי שהוא אבד לנצח, נעלם מאחורי המסך — "מאחורי המסך, מאחורי המסך" — מאיפה זה? כנראה, מטניסון.

מאחורי המסך.

זו היתה התחושה. מאז שסבסטיאן מת, מריאנה הפסיקה לראות את צבעי העולם. החיים היו אילמים ואפורים ורחוקים, מאחורי המסך — מאחורי ערפל של עצב.

היא רצתה להסתתר מהעולם, מכל הרעש והכאב שלו, ולהשתבלל כאן, בעבודתה, בביתה הצהוב הקטן.

והיא היתה נשארת שם — אילולא התקשרה אליה זואי מקיימברידג', בערב ההוא באוקטובר.

ככה זה התחיל — בשיחת הטלפון של זואי, לאחר הקבוצה של יום חמישי בערב.

ככה התחיל הסיוט.