הבת הקובנית

1

לונדון, כיום

קלודיה צבעה במברשת את אדן החלון הלבן כשברקע מתנגנת מוזיקה בקולי קולות. בששת החודשים האחרונים היא עבדה על הדירה והפיחה חיים בעיצוב המיושן שלה, וכעת נותרו רק עוד ימים ספורים של עבודות שיפוץ עד שתסיים.

היא התרחקה והסתכלה סביבה על כל מה שיצרה, ונתקפה תחושת נוסטלגיה מעצם המחשבה שתצטרך להיפרד מהדירה, אף על פי שמעולם לא התכוונה להשאיר אותה ברשותה. מדובר כאן בעסק, היא אמרה לעצמה. לא מתאהבים בפרויקט. זה לא הבית שלי.

הייתה זו הדירה השנייה בצ'לסי שהיא שיפצה בשנה האחרונה, והיא נהנתה מכל רגע. התכנון, הצביעה, העיצוב – העבודה הזאת הייתה שונה לחלוטין מעבודתה הקודמת, והסבה לה סיפוק רב שהקריירה הראשונה שלה לא הצליחה לספק.

ואז נפסקה המוזיקה ובמקומה נשמע צלצול הטלפון שלה, והיא הניחה את המברשת וניגבה את ידיה בסרבל לפני שענתה. עוד לפני שראתה את המסך כבר ידעה שזה כנראה אחד מהוריה. האנשים היחידים שממש התקשרו אליה בימים אלה היו בני המשפחה שלה או אנשי מכירות.

כשראתה את זהות המתקשר, התברר לה שצדקה. "היי, אימא."

"היי, מותק, מה שלומך?"

"מעולה. אני צריכה רק לגמור לצבוע עוד קצת, אבל כבר כמעט סיימתי."

"נהדר, אנחנו מצפים בקוצר רוח לראות את הדירה כשנגיע בפעם הבאה."

קלודיה ידעה עד כמה התקשתה אימה לקבל את השינוי שעשתה. היא הייתה גאה כל כך בבתה היחידה שלמדה מנהל עסקים באוניברסיטה, וגאה עוד יותר כשבתה השיגה עבודה מרשימה בתחום הפיננסי, בדיוק כמו אביה. אחיה היה עורך דין, מה ששימח אותם באותה מידה, אבל אימה מעולם לא למדה באוניברסיטה ולא בנתה לעצמה קריירה, ולכן קלודיה הרגישה לפעמים כאילו אימא שלה חיה בעקיפין באמצעותה. או לפחות זה מה שהיא עשתה עד שקלודיה התפטרה מעבודתה הנחשקת והכריזה שבמקומה היא מתכוונת להתחיל לשפץ נדל"ן.

"זה עדיין בסדר שאני אבוא ואישאר איתכם בסוף שבוע הזה?" שאלה קלודיה.

"בטח! אנחנו כבר ממש מחכים לראות אותך, אבל לא בגלל זה התקשרתי."

קלודיה התחילה לנקות בהיסח הדעת את מברשת הצבע וחיכתה שאימה תמשיך.

"האמת היא שרציתי לשאול אם תוכלי ללכת במקומי לאיזו פגישה ביום שישי."

"בשישי הזה? בטח. באיזה עניין הפגישה?"

אימה כחכחה בגרונה. "תראי, זה יישמע מוזר, אבל לא מזמן קיבלנו מכתב בעניין הירושה של סבתא שלך, ולמרות שאבא שלך חושב שאולי זאת הונאה, נראה לי שכדאי ללכת, לפחות כדי לראות במה מדובר."

"בסדר," אמרה קלודיה, וניגשה למטבח להכין קפה בזמן שהקשיבה לאימה. איזו מין פגישה זאת שלא מוצאת חן בעיני אביה?

"אני אשלח לך את המכתב כשנגמור לדבר, אבל יעזור לי מאוד אם תוכלי ללכת. צריך לכבד את סבתא שלך ולעשות את המאמץ, רק ליתר ביטחון."

קלודיה הנהנה. אימה כמעט אף פעם לא ביקשה ממנה לעשות דבר, לכן היא לא התנגדה, אבל העובדה שאביה חשב שאולי מדובר בהונאה הרתיעה אותה. בדרך כלל האינסטינקטים שלו התבררו כנכונים.

"אימא, אם את רוצה שאני אלך, אני אלך. רק תשלחי לי את הפרטים."

"תודה, מותק. ידעתי שתסכימי."

הן פטפטו עוד כמה דקות וקלודיה נפרדה מאימה, וזמן קצר אחרי תום השיחה הגיע האימייל המובטח. היא פתחה אותו וסרקה במהירות את ההודעה.

לכל מאן דבעי,

בנוגע לירושתה של קתרין בלאק. אתם מתבקשים להגיע למשרד ויליאמסון, קלארק ודנקן בפדינגטון, לונדון, ביום שישי 26 באוגוסט בשעה תשע בבוקר, כדי לקבל פריט שהושאר לה בירושה. אנא צרו קשר עם משרדנו כדי לאשר את קבלת המכתב.

קלודיה שבה וקראה את ההודעה בתימהון. לא פלא שאביה חושב שזה תרגיל הונאה. אבל אם אימה רוצה שהיא תגלה במה מדובר כאן, היא תלך. לכולם היה קשה כשסבתא הלכה לעולמה, במיוחד כי היא הייתה הבשלנית המעולה במשפחה ותמיד אירחה את כולם לארוחות צהריים בימי ראשון – מסורת משפחתית שהלכה ודעכה ובסופו של דבר התמסמסה לאחר מותה בשנה שעברה. אולי עוד מוקדם מדי לאימה להתמודד עם הירושה שלה. אולי יש דברים מסוימים שלא טופלו, אם כי בדרך כלל אביה הקפיד מאוד בכל מה שנוגע לניירת ולעניינים לא פתורים.

קלודיה הפעילה שוב את המוזיקה והסתחררה ברחבי הדירה, ממאנת לחשוב על הקושי הגדול שחוותה בשנה החולפת. היא איבדה את סבתה ואת חברתה הטובה ביותר בהפרש של כמה חודשים, ואחת הסיבות שאהבה את עבודתה החדשה היא מפני שלא היה לה שום קשר לעברה.

היא הסתכלה סביבה וחייכה בהתפעלות מעבודתה. עיצוב הדירה נראה מדהים. הקירות היו צבועים עכשיו בלבן רך, המטבח היה כמעט גמור מתחת ליריעות הפלסטיק, והגוון של רצפת העץ היה פשוט מושלם. המקום ייראה נפלא כשיהיה מסודר עם כל הריהוט.

היא אמנם החליפה חליפה בסרבל, ושערה היה אסוף בפקעת פרועה במקום תספורת מעוצבת, אבל למען האמת, היא מעולם לא הייתה מאושרת יותר. היא לא הייתה מסוגלת להישאר בתפקידה הקודם אחרי מה שקרה, ובעבודה הזאת הרגישה טוב במקום שתתהפך לה הבטן כל יום.

עכשיו אני צריכה רק למכור את הדירה ולנסות להרוויח משהו.