הגבר הזה 2: בידיו של הגבר הזה

 1

אני לא יודעת מאין מצאתי את הכוחות להגיע היום לעבודה. חלפו חמישה ימים מאז שראיתי את ג'סי וורד. חמישה ימים של סבל, של ריקנות ושל בכי.

בכל פעם שאני עוצמת את העיניים הוא שם, דמותו מהבהבת ומתחלפת מתמונת הגבר היפה, הגאה והבטוח בעצמו, שכבש אותי לחלוטין, לתמונת היצור החלול, הפגוע והשתוי, שהרס אותי. בלעדיו אני מרגישה מרוקנת. אני מרגישה שחלק ממני חסר. הוא גרם לי להזדקק לו, ועכשיו הוא איננו.

אני רואה את פניו בחשכה ושומעת את קולו בדממה. לא יכולה להימלט מזה. לא מודעת כלל למתרחש סביבי, כל הקולות נשמעים כמו זמזום ברקע, כל המראות מטושטשים. אני בגיהינום. מרוקנת. אבודה. מיוסרת.

ביום ראשון שעבר עזבתי את ג'סי שיכור ומשתולל מזעם בפנטהאוז שלו. לא שמעתי ממנו מאז, מהרגע שיצאתי מדירתו והשארתי אותו צועק ומועד בצעדיו. לא היו שיחות טלפון, לא הודעות טקסט, לא פרחים... לא כלום.

סם, כהרגלו, עדיין מסתובב חצי עירום בדירתה של קייט, יודע שעדיף לא לדבר איתי על ג'סי. הוא שומר על שתיקה ועל מרחק ממני. אני מניחה שלא נעים להיות בסביבתי כרגע. איך ייתכן שאדם שהכרתי שבועות ספורים בלבד, גורם לי להרגיש ככה? בשבועות האלה למדתי, אמנם, שהוא אינטנסיבי, שתלטן וחם מזג, אבל גם עדין, מגונן ומעניק חיבה. אני מתגעגעת לג'סי הזה כל כך. האיש השיכור והחלול, שפגשתי בפנטהאוז, לא היה ג'סי שהתאהבתי בו. ואני מעדיפה את ההתנהגות המתסכלת והמעצבנת שלו על ההתנהגות המכוערת של ג'סי השתוי.

ככל הנראה, אני האשמה הבלעדית בכך שג'סי חזר לשתות. הוא הזכיר לי, בדיבור שיכורים עילג, שהוא הזהיר אותי — אם אעזוב ייגרם לו נזק. והוא באמת הזהיר אותי. הוא רק לא הסביר איזה מין נזק יהיה וממה ייגרם. הייתי צריכה ללחוץ כדי להבין עוד, אבל הייתי עסוקה מידי בלהישאב לתוכו. דעתי הוסחה מכל דבר אחר, התעוורתי מתשוקה וטבעתי באינטנסיביות שלו. מעולם לא ציפיתי לגלות שהוא הלורד של אחוזת הסקס, ובשום פנים ואופן לא ציפיתי שהוא יהיה אלכוהוליסט. הסתובבתי בעיניים עצומות לרווחה. למזלי, הצלחתי להימנע משאלות דוחקות מצד פטריק ביחס לפרויקט של מר וורד בזכות מאה אלף פאונד, שנחתו בחשבון הבנק של רוקוקו יוניון, באדיבות מר וורד. אחרי שכל כך הרבה כסף שולם מראש, יכולתי לנפנף את פטריק ולספר לו כי מר וורד נמצא בנסיעת עסקים דמיונית, ולכן הפרויקט כולו מוקפא. אני יודעת, שבסופו של דבר איאלץ להתמודד עם פטריק; אני רק לא מרגישה חזקה מספיק כרגע, ואני לא יודעת מתי אהיה. אולי לעולם לא.

קייט המסכנה עשתה מאמצי־על להוציא אותי מהחור השחור, שאליו זחלתי. היא ניסתה להעסיק אותי בשיעורי יוגה, ביציאות לפאב ובקישוט עוגות. אבל אני מעדיפה להירקב במיטה שלי. היא נפגשת איתי לצהריים מדי יום, אינה מוותרת. לא שאני יכולה לאכול משהו. מספיק קשה לי סתם לבלוע רוק, שלא לדבר על ניסיון להעביר מזון מעבר לגוש הקבוע התקוע לי בגרון.

הדבר היחידי, שאני מצפה לו בימים אלה, הוא טיול הבוקר שלי. אני לא ישנה, לכן די קל לי לגרור את עצמי מהמיטה בחמש. אני צועדת באוויר הבוקר השקט והרענן אל הנקודה בגרין פארק, שבה התמוטטתי מתשישות בבוקר שג'סי גרר אותי ברחובות לונדון באחד מהמרתונים המענים שלו. אני יושבת בשקט ותולשת עלי דשא שטופי טל, עד שהישבן שלי חסר תחושה וספוג מים, ואני מוכנה להליכה האטית בחזרה כדי להתכונן לעוד יום בלי ג'סי.

כמה עוד אוכל להמשיך ככה?

אח שלי, דן, מגיע מחר ללונדון, אחרי שביקר את ההורים בקורנוול. אני אמורה לצפות לו בקוצר רוח, עברו שישה חודשים מאז הפעם האחרונה שבה התראינו; אבל מאין אשאב את האנרגיה להעמיד פנים שהכול בסדר?

הנייד שלי שעל השולחן פשוט פולט צלילים מפסיק את הקשתי בעט ומעיר אותי מחלומותי בהקיץ. זאת רות קווין. אני רוטנת בחשאי. רות היא לקוחה חדשה, וכבר מתגלה כלקוחה קשה. היא התקשרה ביום שלישי ודרשה פגישה באותו יום. הסברתי לה שאני עסוקה, והצעתי שמישהו אחר מהמשרד יגיע לפגישה; אבל היא עמדה על כך שהיא רוצה אותי, ובסוף הסכימה להיפגש בתאריך הפנוי הקרוב ביותר, שחל במקרה היום. מאז היא התקשרה כל יום כדי להזכיר לי.

"מיס קווין," אני מברכת אותה בעייפות.

"אווה, מה שלומך?"

היא תמיד שואלת, וזה נחמד מצדה, אני מניחה. אני לא אגיד לה את האמת. "טוב, תודה. ואת?"

"כן, כן, הכול בסדר," היא אומרת בעליזות. "רציתי רק לבדוק לגבי הפגישה שלנו."

"ארבע וחצי, מיס קווין," אני חוזרת ואומרת, ביום השלישי ברציפות. אני שוקלת לתת לה מחיר גבוה במיוחד כדי להיפטר מהעבודה הזאת.

"יופי, כבר אין לי סבלנות לחכות."

אני מנתקת את השיחה ונושפת נשיפה ארוכה ומרגיעה. מה חשבתי לעצמי, כשקבעתי לפגישה האחרונה ביום שישי לקוחה חדשה, ועוד לקוחה קשה?

ויקטוריה נכנסת לה למשרד, תלתליה הבלונדיניים הארוכים מתבדרים מעל כתפיה. היא נראית שונה. היא נראית כתומה!

"מה עשית?" אני שואלת. אני יודעת שהראייה שלי לא צלולה במיוחד כרגע, אבל אי אפשר לטעות בגוון עורה.

היא מגלגלת עיניה ומוציאה את המראה הקומפקטית מתיק המלבֶּרי שלה כדי לבדוק את פניה. "די!" היא זועקת. "ביקשתי גוון ברונזה." היא משפשפת את פניה בטישו. "הטמבלית הזאת השתמשה בבקבוק הלא נכון. אני נראית כמו צ'יטוס!" היא ממשיכה לשפשף את פניה ולהתנשף בכעס.

"מה שאת צריכה לעשות זה לקנות פילינג גוף ולמהר למקלחת," אני מייעצת לה ומפנה את גבי אליה, חוזרת אל המחשב שלי.

"אני לא מאמינה שזה קורה לי!" היא צועקת. "אני יוצאת הערב עם דרו. אם הוא יראה אותי ככה, הוא יברח בצרחות!"

"לאן אתם יוצאים?" אני שואלת.

"ללנגנ'ס. עוד יחשבו שאני איזו סלבריטי ליגה ז'. אני לא יכולה ללכת ככה!" זה אסון מוחלט בשביל ויקטוריה. היא ודרו יוצאים רק שבוע — עוד מערכת יחסים מהחיים הפאקינג מסובכים שלי. עכשיו רק חסר לי שטום ייכנס ויצהיר שהוא מתחתן. היום אני לא שמחה בשביל אף אחד, אגואיסטית שכמותי.

סאלי, המנקה של המשרד, יוצאת בריצה מהמטבח ונעצרת בבת אחת כשהיא מבחינה בוויקטוריה. "וואו! ויקטוריה, את בסדר?" היא שואלת, ואני מחייכת לעצמי כשהיא שולחת אליי מבט מודאג. כל ענייני הטיפוח האלה עוברים לסאלי שלנו מעל לראש.

"אני בסדר!" ויקטוריה עונה בכעס.

סאלי נסוגה לארון הציוד המשרדי הבטוח שלה, נמלטת מוויקטוריה העצבנית מאוד וממני האומללה אף יותר.

"איפה טום?" אני שואלת כדי לנסות ולהסיח את דעתה של ויקטוריה ממשבר השיזוף המלאכותי שלה.

היא מטיחה את המראה הקומפקטית בשולחן ומסתובבת עם הפנים אליי. אילו היתה לי אנרגיה, הייתי צוחקת. היא נראית נורא. "הוא אצל גברת ביינז. נראה כי הסיוט נמשך." היא מתנשפת ופורעת את התלתלים הבלונדיניים המקיפים את פניה.

אני מניחה לוויקטוריה ולפניה הזוהרים וחוזרת להביט בחוסר עניין במסך המחשב שלי. אני מתה שהיום הזה ייגמר כבר, כדי שאוכל לזחול בחזרה למיטה שלי, שם אני לא צריכה לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד או ליצור כל תקשורת אנושית.

*

בלנסדאון קרסנט ישנו בית מהמם, מיס קווין פותחת לי את דלת הכניסה אליו. אני מופתעת — לפי הקול שלה היא נשמעה כמו מישהי אחרת לגמרי. דמיינתי אותה כרווקה מזדקנת בגיל העמידה, טיפוס של מורה לפסנתר, אבל טעיתי בגדול. היא נראית נהדר, שערה בלונדיני ארוך, עיניה כחולות גדולות, עורה חלק חיוור, והיא לובשת שמלה שחורה מקסימה ונעלי פלטפורמה אימתניות.

היא מחייכת. "אווה? בואי תיכנסי, בבקשה." מובילה אותי למטבח מחריד, שנלקח היישר משנות השבעים.

"מיס קווין, זה תיק העבודות שלי." אני מושיטה לה את התיקייה, והיא לוקחת אותה בהתלהבות. יש לה חיוך חמים ונעים. אולי טעיתי לגמרי לגביה.

"בבקשה, תקראי לי רות. שמעתי הרבה על העבודה שלך, אווה," היא אומרת בעודה מדפדפת בתיקייה. "על לוסו בעיקר."

"אה, באמת?" אני נשמעת אמנם מופתעת, אבל, בעצם, אני לא. פטריק היה מאושר מהתגובות שרוקוקו יוניון קיבלה על לוסו. אני לעומת זאת הייתי מעדיפה לשכוח כל מה שקשור ללוסו, ולא נראה שזה אפשרי.

"כן, כמובן! כולם מדברים על זה. עשית עבודה יוצאת מהכלל. תרצי לשתות משהו?"

"אני אשמח לקפה, תודה."

היא מחייכת ומתחילה להכין את המשקאות. "שבי, בבקשה, אווה."

אני מתיישבת ומוציאה את תיקיית הלקוחות שלי. "אז במה אוכל לעזור לך, רות?"

היא צוחקת ומנופפת בכפית התה בכיוון הכללי של המטבח. "את באמת צריכה לשאול? הוא מחריד, לא?" היא מצהירה וחוזרת לענייני הכנת הקפה. כן, למען האמת, הוא מחריד, אבל הרי אני לא מתכוונת להשתנק באימה למראה המטבח בצבעי חום־צהוב עם הלבנים המזויפות.

היא ממשיכה: "אני, כמובן, מחפשת רעיונות לשנות את הצורה של הזוועה הזאת. חשבתי לשבור את הקיר ולהפוך אותו לחדר משפחה גדול. הנה, אראה לך." היא מושיטה לי כוס קפה ומסמנת לי ללכת בעקבותיה לחדר הסמוך. העיצוב נוראי כמו במטבח. רות נראית צעירה למדי — באמצע שנות השלושים בערך — לכן אני מנחשת שהיא עברה לגור פה לא מזמן. המקום הזה נראה כאילו לא נגעה בו מברשת צבע ארבעים שנה לפחות.

*

אחרי שעה של דיונים אין לי ספק, שאני מבינה לאן רות חותרת. והכיוון שלה טוב.

"אני אכין כמה טיוטות עיצוב בהתאם לתקציב שלך ולרעיונות שלך, ואעביר לך אותם יחד עם פירוט שכר הטרחה," אני אומרת לה בדרכי החוצה. "יש לך איזו דרישה מיוחדת?"

"לא, בכלל לא. כמובן, אני רוצה את כל הפינוקים המודרניים הבסיסיים, שאפשר לצפות במטבח." היא מושיטה לי את ידה, ואני לוקחת אותה בנימוס. "כמו מקרר יינות." היא צוחקת.

"כמובן." אני מחייכת באיפוק. אזכור האלכוהול מקפיא את דמי בעורקיי. "אני אהיה בקשר, מיס קווין."

"קראי לי רות, בבקשה!" היא מניעה את ראשה. "אני כבר מחכה בקוצר רוח, אווה."

*

גוררת את עצמי ברחוב לכיוון ביתה של קייט, אני מקווה שלא תהיה בבית כדי שאוכל להסתגר בחדר שלי, לפני שהיא תוכל להמשיך במשימת "לעודד את אווה" שלה.

"אווה!" אני נעצרת ורואה את סם תלוי מחוץ לחלון המכונית שלו, חולף לאטו על פניי.

"היי, סמואל," אני אומרת בחיוך מאומץ וממשיכה ללכת.

"אווה, בבקשה אל תצטרפי לחברה המרושעת שלך במועדון 'בואו נעצבן את סם'. בסוף אני איאלץ לעזוב את הבית." הוא מחנה ויוצא מהפורשה שלו, פוגש אותי על המדרכה מחוץ לביתה של קייט.

הוא נראה נינוח כהרגלו, עם מכנסיים קצרים רחבים עד גיחוך ועם טישרט של הרולינג סטונס. שערו, בצבע חום־עכבר, פרוע ומבולגן.

"סליחה? עברת לגור פה לתמיד?" אני שואלת בגבה קמורה. לסם יש דירה מפונפנת משלו בהייד פארק, מרווחת הרבה יותר, אבל מאחר שהסטודיו של קייט נמצא בקומת הקרקע של הבית שלה, היא מתעקשת שהוא יגור אצלה ולא להפך.

"לא. קייט אמרה שתגיעי הביתה בשש. קיוויתי לתפוס אותך." הוא נראה פתאום לחוץ מאוד, וזה גורם לי להרגיש לא בנוח.

"הכול בסדר?" אני שואלת.

הוא מחייך, אבל לא חיוך שמגיע עד גומת החן שלו. "לא ממש. אווה, אני צריך שתבואי איתי," הוא אומר חרש.

"לאן?" למה הוא מתנהג במסתוריות כזאת? זה לא מתאים לסם. בדרך כלל, הוא כל כך חסר דאגות ועושה מה שבא לו.

"לדירה של ג'סי."

סם רואה, כנראה, את מבט האימה על פניי, כי הוא צועד אליי ועל פניו הבעה מתחננת. עצם האזכור של שמו מכניס אותי להתקף פניקה. למה הוא רוצה שאלך לדירה של ג'סי? אחרי הפגישה האחרונה שלנו הוא יצטרך לגרור אותי לשם בכוח, כי אין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת למקום הזה — לעולם לא.

"סם, לא נראה לי." אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להניד בראשי לשלילה, אלא שזה נראה יותר כמו רעד. גם הגוף שלי מתחיל לרעוד. הוא נאנח ובוטש במדרכה בנעלי הספורט שלו.

"אווה, אני מתחיל לדאוג. הוא לא עונה לטלפון, ואף אחד לא שמע ממנו. אני לא יודע מה עוד לעשות. אני יודע שאת לא רוצה לדבר עליו, אבל עברו כמעט חמישה ימים. הלכתי ללוסו, אבל השוער לא הסכים לתת לי לעלות. לך הוא ייתן. קייט אומרת שאת מכירה אותו. את לא יכולה רק להכניס אותנו לשם? אני רק צריך לדעת שהוא בסדר."

"לא, סם. אני מצטערת, אני לא יכולה," אני אומרת בקול סדוק.

"אווה, אני פוחד שהוא עשה משהו מטופש. בבקשה."

הגרון שלי מתחיל להיסתם, וסם מתקדם לקראתי, ידיו פשוטות קדימה. בכלל לא שמתי לב לכך שאני הולכת לאחור.

"סם, בבקשה תפסיק. אני לא יכולה לעשות את זה. הוא לא ירצה לראות אותי, ואני לא רוצה לראות אותו."

הוא תופס את ידיי כדי לעצור את נסיגתי, מושך אותי אל חזהו ומחבק אותי חזק. "אווה, לא הייתי מבקש, באמת שלא, אבל אני חייב לעלות לשם ולבדוק מה שלומו."

כתפיי צונחות, אני מובסת אל תוך חיבוקו, ויבבה שקטה נפלטת מבין שפתיי, בדיוק כשחשבתי שלא נשארו לי כבר דמעות. "אני לא יכולה לראות אותו, סם."

"היי." הוא נסוג ומביט בי. "רק תעבירי אותנו דרך השוער. זה כל מה שאני מבקש." הוא מנגב דמעה סוררת מלחיי ומחייך בתחינה.

"אני לא נכנסת," אני אומרת בנחרצות, בטני מתכווצת בפניקה מהמחשבה לראות אותו שוב. אבל מה אם הוא באמת עשה משהו מטופש?

"אווה, רק תכניסי אותנו לפנטהאוז שלו."

אני מהנהנת ומנגבת את הדמעות הזולגות.

"תודה." הוא מפנה אותי לכיוון הפורשה. "בואי תיכנסי. דרו וג'ון יפגשו אותנו שם." הוא פותח את דלת הנוסע ומכוון אותי אל המכונית.

אני נכנסת ונותנת לסם להסיע אותי ללוסו ברציפי סנט קתרין — המקום שנשבעתי כי לא אחזור אליו שוב לעולם.