פרק ראשון
בוקר אחד התעורר אנדֶרס, גבר לבן, וגילה שגון עורו הפך לחום כהה שאי אפשר להתכחש אליו. ההכרה הכתה בו בהדרגה, ואחר כך בפתאומיות, תחילה כתחושה, כששלח את ידו לטלפון, שאור הבוקר המוקדם מעוות את צבע זרועו, ואז בבהלה, כאמונה רגעית שמישהו נמצא איתו במיטה, זכר, כהה יותר, אבל הרעיון הזה, מפחיד ככל שהיה, לא היה אפשרי, והוא נרגע כשראה שהשני זז כשהוא זז, שהוא בעצם לא־אדם, לא אדם נפרד, אלא פשוט הוא, אנדרס, וכתוצאה מכך שטפה אותו ההקלה כמו גל, כי אם המחשבה שיש שם מישהו הייתה דמיונית בלבד, הרי ודאי המחשבה שצבעו השתנה גם היא מין תכסיס, אשליה אופטית או בדיה שנולדה באזור הביניים החלקלק שבין חלום לערות. אלא שבשלב זה הוא כבר החזיק את הטלפון בידיו והפך את המצלמה, וראה שהפנים המביטות בו אינן שלו כלל וכלל.
אנדרס קם מהמיטה בן רגע וכבר מיהר לאמבטיה, אבל הרגיע את עצמו והאט את הילוכו בכוח, הפך אותו מכוון יותר, מדוד, אבל הוא לא ידע אם עשה זאת כדי להפגין שליטה במצב, לכפות על המציאות לחזור בכוח המחשבה בלבד, או כי הריצה הפחידה אותו עוד יותר, הפכה אותו לטרף נרדף לצמיתות.
חדר האמבטיה הרעוע ניחם אותו בהיותו מוכר, בסדקי האריחים, בלכלוך שברווחים, בנטיפים היבשים של משחת השיניים על הדופן החיצונית של הכיור. פנים ארון התרופות היה גלוי לעין, הדלת ועליה המראָה הייתה פתוחה באלכסון, ואנדרס הרים את ידו והחזיר את בבואתו למקומה, מול עיניו. היא לא הייתה של אנדרס המוכר לו.
הרגשות השתלטו עליו, לאו דווקא הלם או צער, אם כי גם אלה היו שם, אלא מעל לכול, הפרצוף שהחליף את פרצופו מילא אותו כעס, או בעצם יותר מכעס, זעם רצחני, בלתי צפוי. הוא רצה להרוג את האיש שחום העור שהתעמת איתו בד' אמותיו, לקפד את החיים שהניעו את גופו של האיש האחר, להרוס הכול עד היסוד ולהישאר רק הוא, כפי שהיה פעם, והוא הטיח את צד אגרופו בפנים האלה, סדק אותן מעט, וכל העסק, ארון, מראה, הכול התעקם כמו ציור אחרי רעידת אדמה.
אנדרס עמד, הכאב בידו התעמעם בגלל תחושת הכוח שאחזה בו, והוא הרגיש שהוא רועד, רטט קלוש ולא מורגש כמעט, אבל הולך ומתחזק, כמו צינת חורף מסוכנת, כמו הטבע הקפוא, באין מחסה, והרטט החזיר אותו למיטה, אל מתחת לשמיכה, והוא שכב שם פרק זמן ממושך, הסתתר, התפלל שהיום הזה, שרק החל, בבקשה, בבקשה, לא יתחיל.
אנדרס חיכה לביטול, ביטול שלא הגיע, והשעות נקפו, והוא הבין שהוא נגזל, נפל קורבן לפשע שזוועתו רק הלכה וגברה, פשע שגזל ממנו הכול, גזל ממנו את עצמו, כי איך יוכל עכשיו לומר שהוא אנדרס, איך יוכל להיות אנדרס, כשגבר אחר לוטש בו מבט מהטלפון, מהמראָה, והוא ניסה להפסיק לבדוק, אבל מדי פעם שוב בדק, ושוב ראה את הגזל, וגם כשלא בדק, לא היה מנוס מלראות את זרועותיו ואת ידיו הכהות, המפחידות עוד יותר, כי אף ששלט בהן, לא הייתה שום ערובה לכך שימשיך לשלוט בהן, והוא לא ידע אם המחשבה שהוא נחנק, שעלתה שוב ושוב בראשו כמו זיכרון רע, מפחידה אותו, או שמא הוא מייחל לכך יותר מכול.
הוא ניסה, ללא תיאבון, לאכול כריך, להיות שלֵו יותר, יציב יותר, ואמר לעצמו שיהיה בסדר, אף שלא היה בטוח. הוא רצה להאמין שאיכשהו יחזור לעצמו, או יתוקן, אבל כבר פקפק בכך, ולא האמין, וכשתהה אם הוא רק מדמיין וכדי לבדוק זאת צילם את עצמו וצירף את התמונה לאלבום דיגיטלי, האלגוריתם שבעבר תמיד הציע את שמו בביטחון מוחלט, באמינות מוחלטת, האלגוריתם הזה לא זיהה אותו.
לאנדרס לא היה אכפת להיות לבד בדרך כלל, אבל במצבו הנוכחי הוא הרגיש שהוא לא לבד, אלא דווקא נמצא בחברה מתוחה ועוינת, כלוא בביתו כי הוא לא העז לצאת, והוא הלך מהמחשב למקרר למיטה לספה, נע בחלל הקטן כשלא היה יכול לשאת עוד רגע נוסף של ישיבה במקום, אבל לא היה מנוס מאנדרס, לאנדרס, באותו יום. אי הנוחות רק עקבה אחריו.
הוא התחיל לחקור את עצמו, הוא לא שלט בכך, לחקור את מרקם השיער על הקרקפת, את הזיפים על הפנים, עור ידיו המחוספס, היבש, העובדה שכלי הדם נראו פחות מתחתיו, צבע ציפורני הרגליים, שרירי השוק, ואחרי שהתפשט בקדחתנות, גם הפין שלו, חסר ייחוד בגודלו ובמשקלו, חסר ייחוד אלא בכך שלא היה שלו, ולכן מוזר, לא מתקבל על הדעת, כמו יצור ימי שלא אמור להתקיים.
ביום הראשון הודיע אנדרס שהוא חולה. ביום השני הוא הודיע שהוא חולה יותר משחשב, ושככל הנראה ייעדר כל השבוע, ואז הבוס התקשר אליו, וכשאנדרס לא ענה, הבוס כתב לו, אני מקווה בשבילך שאתה גוסס, אבל אחר כך הניח לאנדרס, למעט כעבור שעה, כששלח לו אקורד סיום: לא עובד, לא מקבל תשלום.
אנדרס לא ראה אף אחד מאז השינוי, והוא גם לא רצה לראות, אבל החלב וחזה העוף ושימורי הטונה נגמרו, ויש גבול לאבקת החלבון שאפשר לצרוך, ולכן הוא יצא והתייצב מול העולם, או לפחות מול המוכר בסופר. הוא חבש כובע והנמיך את המצחייה.
המכונית שלו, שפעם הייתה המכונית של אימו – מניין שנותיה היה מחצית ממניין שנותיו, הפועלים שהרכיבו אותה פרשו מזמן או פוטרו או הוחלפו ברובוטים, והיא היטלטלה מעט כשהמהירות השתנתה, ועוד יותר כשהכיוון השתנה, כמו רקדנית עבת מותניים או שיכורה, אבל המנוע המשופץ היה משביע רצון, להוט להרשים, ואימו של אנדרס אהבה מוזיקה קלאסית, לכן אביו דאג למערכת סאונד משובחת, עם צלילים גבוהים צלולים וטווח אמצע ראוי לשמו, שבאוזניו של אנדרס היה, במיוחד בימים אלה, היעדר בומים בבס באופן מאופק ובוטח.
במגרש החניה של הסופרמרקט הוא ראה מישהו מביט בו, ומייד מסיט את המבט, וזה קרה שוב במעבר בין שורות מוצרי החלב. הוא לא ידע מה הם חושבים, אם הם חושבים בכלל, וחשד שרק דמיונו מייחס להם ניצוצות של עוינות או סלידה. הוא זיהה את הקופאי שסרק את מוצריו אבל הקופאי לא זיהה אותו, ואנדרס חש לרגע פאניקה אחרי שהושיט את כרטיס האשראי שלו, אבל הקופאי לא הביט בו, לא בשמו, לא בחתימתו, ולא הגיב למלמולי התודה והשלום של אנדרס, לא זז ולא מצמץ, כאילו אנדרס לא דיבר כלל.
כשאנדרס חזר למכוניתו עלה בדעתו ששלושת האנשים שראה היו לבנים, ושאולי הוא הגיב בפרנויה וייחס משמעות לפרטים חסרי חשיבות, וברמזור הוא התעמת עם מבטו במראה הפנימית, חיפש שם את הלובן, כי הוא בוודאי נמצא שם איפשהו, אולי בהבעה, אבל לא מצא אותו, וככל שהמשיך להביט כן הוא נראה לעצמו לבן פחות, כאילו עצם החיפוש אחר הלובן שלל את הלובן, הרחיק אותו עוד יותר, עשה אותו נואש או חסר ביטחון או לא שייך, הוא, שנולד כאן, לכל הרוחות, ואז הוא שמע את הצפירה הרועמת הממושכת של המכונית מאחוריו, וחלף ברמזור שהפך ירוק רק שניות ספורות קודם לכן, והאישה מאחוריו עקפה אותו בכוונה, פתחה את החלון וקיללה אותו, בזעם, קיללה יפה וחזק, והאיצה לדרכה, והוא לא עשה כלום, כלום, לא צעק בחזרה, לא חייך כדי לפייס אותה, שום דבר, כאילו היה פגוע ראש, והיא הייתה יפה, ממש יפה, לפחות הייתה יפה לפני שצעקה, וכשחזר הביתה הוא תהה איך היה מגיב, איך היא הייתה מגיבה, אילו רק מצא דרך להבהיר לה שהוא לבן, או להבהיר זאת לעצמו, כי פתאום הוא לא היה בטוח, ונאלץ להכיר בכובד המשקל של העובדה הזאת.
אנדרס שאף שאכטה עם עשב, החזיק אותה היטב ברֵיאות, אבל אולי זאת הייתה טעות כי עד שהכין לעצמו ארוחת צהריים הוא כבר לא היה רעב, ותחת זאת קיננה בו מין חרדה מתנגנת, והוא ידע מניסיון שמוטב שייקח עוד כמה שאכטות עד שזה יעבור, כדי לא להיתקע שם, והוא המשיך לעשן ובהה בטלפון ושוטט קצת באינטרנט, ובסוף אכל את ארוחת הצהריים בערב.
אנדרס היה שמח לדבר עם אימו. אילו התאפשר לו לדבר עם אדם אחד בעולם באותו רגע, איתה הוא היה מדבר, אבל היא הלכה לעולמה כמה שנים קודם לכן, בגלל המים, הם ידעו, המים שהדיפו ריח רע וטעמם היה רע, אבל בסוף הם השתפרו, ולכן כשהסרטן חיסל אותה מבפנים, כפי שחיסל אנשים רבים, היה קשה להוכיח שהייתה לכך סיבה, קשה להוכיח בבית המשפט לפחות, ובחודשים האחרונים לחייה היא לא יכלה לדבר, היא יכלה רק להתנשף בצרידות, והיא רצתה שזה ייגמר כבר, ולכן הסוף היה בגדר ברכה.
אבל לפני שחלתה היא הקשיבה לו, והאמינה בבנה עד בלי די. היא ניהלה איתו שיחות ארוכות כשאיחר לדבר, והקריאה לו במיטה כשאיחר לקרוא, וכשלמד בכיתתה בגיל שבע הוא נהנה כל כך עד שכעבור שנה סירב לעלות כיתה, ונשאר אצלה שבועיים נוספים עד ששכנעו אותו להסכים, בהסתייגות, להמשיך הלאה, והיא הייתה זו שהפכה אותו לאדם קורא, ונלחמה על כך שיקבל הארכת זמן בבחינות, ורצתה שהוא ילמד בקולג', אבל היא מתה לפני שהספיק ללמוד שם, ולבסוף החיים קרו, והוא לא למד, ולמרות זאת, עדיין, למענה, וגם למענו, הוא קיווה שיום אחד, או לילה אחד, זה יקרה, כי לימודי ערב נראו אפשריים יותר.
בתיכון אנשים תמיד אמרו שהתכונה הכי טובה שלו היא החיוך, חיוך של אדם שמרגיש בנוח עם עצמו ועם הזולת, חיוך נדיב, מזמין, מתלהב, שירש מאימו, שעבר מפניה אל פניו, ועכשיו הוא נעלם, וגם התחושה שאפשרה אותו נעלמה, ואנדרס לא ידע אם היא תשוב אי־פעם.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.