הגבר שידע יותר מדי

"זה הביקור הראשון שלך בסנט-אנטואן?"

רייצ'ל התיקה את עיניה מהמראה האקזוטי של עצי ההיביסקוס הגדלים פרא ליד המבנים של שדה התעופה כדי להביט אל נהג המונית שלה במבט מבולבל קמעה.

"מה? הו – אה, כן. זאת הפעם הראשונה שלי באיים הקאריביים," היא הודתה בצער. "אני לא מאמינה שאני ממש פה."

וכמה שזה נכון, היא חשבה בשקט בינה לבין עצמה. עד לפני שבוע לא היו לה בכלל שום כוונות לקחת לעצמה חופשה בכזה מקום, טרופי למחצה. אבל זה היה לפני שאביה בישר לה שאמהּ החליטה לעזוב אותו. הסתבר ששרה קלייבורן נטשה את הבית שלה ואת בעלה וטסה לאי הקטנטן – סנט-אנטואן – כדי לבקר גבר שהכירה לפני שנים.

"היא אמרה לך מתי היא מתכוונת לחזור?"

תגובתה הראשונית של רייצ'ל היתה מעשית, אבל אביה נראה עגמומי במידה לא אופיינית.

"רצית לשאול אם היא בכלל מתכוונת לחזור, לא?" הוא מילמל במרירות. "ואם היא לא תחזור, אין לי מושג מה אעשה."

לרייצ'ל לא היה שום מושג איך עליה לנהוג. למרות שהיא האמינה תמיד שנישואיהם של הוריה יציבים כסלע, היא הבחינה מדי פעם באיזושהי אמביוולנטיות ביחס שהם העניקו אחד לשני. בנוסף לכך, יחסה של אמהּ אליה גרם לה לחוש שזאת לא הבעיה שלה באופן כללי. וגם אם לפעמים היא התקשתה להבין את זה, היא פשוט הניחה שזה נובע מגישות שונות לחיים.

ובכל זאת, היא האמינה תמיד ששרה ורלף קלייבורן אוהבים אחד את השני, ושבניגוד לרוב החברים והשכנים שלהם, נישואיהם לא יהרסו בגלל כל מיני מריבות או בגידות.

אבל מה היא כבר יודעת באמת? בגיל שלושים היא היתה עדיין רווקה ובתולה, כך שכל מסקנה שלה לא יכלה להיות מבוססת על ניסיון אישי.

"טוב, אז מי זה האיש הזה?" היא שאלה, אבל אביה נזהר מלהכביר מילים בקשר לנושא הזה.

"קוראים לו מתיו ברודי." זה כל מה שהוא אמר בתשובה לשאלתה. "הוא מישהו שהיא הכירה – לפני המון שנים, כמו שאמרתי לך." הוא השתתק לרגע, לפני שהנחית עליה את הפצצה הבאה. "אני רוצה שתצאי בעקבותיה, רייצ'ל. אני רוצה שתחזירי אותה הביתה."

רייצ'ל הביטה בו באי אמון. "אני?" היא שאלה-הכריזה. "למה אתה לא יכול לצאת בעצמך בעקבותיה?"

"כי אני לא יכול." רלף קלייבורן בחן אותה מתחת לעפעפיים מושפלים למחצה. "אני פשוט לא מסוגל. אני בטוח שאת יכולה להבין את זה, רייצ'ל. מה אוכל לעשות אם אסע לשם והיא תדחה אותי כלעומת שבאתי?"

בדיוק מה שאני אעשה, אני מניחה, חשבה לעצמה רייצ'ל בלב כבד, אבל היא כבר ראתה לאן כל זה מתקדם. מי שהוא לא יהיה, הגבר הזה, אביה ראה בו איום על נישואיהם – ואיך היא יכולה לסרב לו כשכל כך הרבה מונח פה על כף המאזנים?

הפריעה לה העובדה שאמהּ בחרה להיפגש עם האיש הזה על אי בקאריביים. אבל כשהיא שאלה את אביה בנוגע לכך, הוא הסביר לה שמתיו ברודי מתגורר בסנט-אנטואן. הפריע לה גם זה שהיא לא הבחינה מעולם בניכור שהלך וגדל, כנראה, בין שני הוריה עד שהגיע למצב בו משבר כזה עשוי לפרוץ.

אבל בעצם, היא מעולם לא היתה קרובה כל כך לאמהּ. הן לא חלקו תחומי עניין משותפים ולא אהבו את אותם הדברים. עם אבא שלה המצב היה שונה, אבל אולי ממנו היא לא ציפתה לכל כך הרבה.

רייצ'ל נאנחה כעת בהיזכרה בהמשכה של אותה השיחה. כשהתחננה וטענה שהיא לא יכולה לעזוב את עבודתה במקומון ככה סתם, היא נתקלה בקיר אטום.

"אני אדבר עם דון," השיב אביה מיד. "אני אסביר לו ששרה זקוקה לחופשה, ומכיוון שאני לא יכול לעזוב את המשרד ממש עכשיו, ביקשתי אותך שתצאי במקומי. הוא לא יכול להתנגד לכך שתיקחי שבועיים חופשה ללא תשלום. לא אחרי איך שאת המשכת לעבוד אחרי שחצי מהצוות שלו חלה בשפעת."

"פשוט היה לי מזל ולא נדבקתי," ניסתה רייצ'ל למחות, אבל לא היתה בזה שום תועלת.

היא ידעה שזה לא יעזור, מפני שדון גרהם, עורך העיתון המקומי, למד בבית הספר עם אביה. רלף קלייבורן ממילא חשב שרק בזכותו היא קיבלה את העבודה הזאת. ואולי הוא צודק, אם כי רייצ'ל העדיפה לחשוב שזה לא כך. נכון, היא התקבלה לעבודה מיד עם סיום לימודיה בקולג', אבל עם התואר הטוב שהיה לה באנגלית ועם מיומנותה בשימוש במחשב, היא נטתה לחשוב שהתקבלה לעבודה רק בזכות מעלותיה.

מובן מאליו שאביה עמד בהבטחתו. למחרת בבוקר, דון גרהם קרא לה למשרדו ובישר לה שבחורה אחרת תיקח על עצמה מעתה את תפקידיה במחלקת הפרסום.

"אבא שלך אמר לי שאמך לא הרגישה טוב מתחילת החורף," הוא אמר לרייצ'ל, והיא הרגישה איך פניה מסמיקות. "אני נותן לך חופשה של שבועיים, מנדיבות לבי, אבל אל תהפכי את זה למנהג קבוע, את מבינה?"

וכך היא מצאה את עצמה כאן עכשיו, במרחק של חמשת אלפים קילומטרים מהבית, בלי שיהיה לה שמץ של מושג איך עליה לטפל בכל המצב הזה. היא היתה משוכנעת עדיין שאמהּ אוהבת את אביה, אבל לא היה לה ברור איך האהבה הזאת תעמוד במבחן של הקשר שלה לגבר אחר. ומי הוא הגבר האחר הזה – מיהו מתיו ברודי הזה? ולמה רייצ'ל חוששת כל כך מעצם המפגש המחודש עם אמא שלה?

"באת לחופש?"

נהג המונית שוב דיבר איתה, ורייצ'ל ידעה שהוא רק מנסה לנהוג בידידותיות. אבל בשם אלוהים, איך היא יכולה לענות בכלל על השאלה הזאת, כשהיא מרגישה כאילו היא ניצבת על סף תהום עמוקה בלי שום אמצעים שיסייעו לה לרדת אל תחתיתה.

"אה – חופש?" היא ליקקה את שפתיה היבשות. "כן. אני מניחה שבאתי לחופש."

זאת לא היתה התשובה הנכונה. היא יכלה לראות זאת בעיניים השחורות שפגשו את מבטה דרך המראה. הבעתו של הנהג היתה סקרנית וזהירה בעת ובעונה אחת, והיא הניחה שהוא תוהה איזה מין מטורפת הוא מסיע במונית שלו.

כדי להסיח את דעתה מדאגותיה, היא הפנתה את תשומת לבה בחזרה אל הנוף. בצאתם ממתחם שדה התעופה הקטן, שנועד רק לטיסות בין האיים, הדרך היתה צרה ולא סלולה. אבל מראה האוקיאנוס שהתרפק על החולות הלבנים כמעט, מתחת לדשא הסמיך שכיסה את הצוקים, הצליח בהחלט לרומם קצת את רוחה. לא משנה מה עוד כרוך בכך, היא קיבלה הזדמנות לחוות חוויה חדשה לגמרי – ולגמרי לא צפויה, ועליה לנסות ולהפיק ממנה את המקסימום.

היא לא שמעה מעולם את שמו של האי סנט-אנטואן, עד שאביה סיפר לה עליו. זה אחד מתוך קבוצה של איים קטנים, מול החוף של ג'מייקה, ליד איי קיימן – אם כי לא אחד מהם. כמה הרים ושוניות אלמוגים, עם צמחייה עזת צבעים, כשכלכלת האיים מתבססת, לדברי אביה, על קצת גידול של קני סוכר וקפה בנוסף לתיירות, כמובן.

"את נשארת לאורך זמן?"

"שבועיים."

לפחות בקשר לזה רייצ'ל יכלה להשיב תשובה כנה. כלומר, זה בתנאי שאמהּ לא תגרש אותה מיד בהגיעה. זאת בהחלט היתה אפשרות, ורייצ'ל לא ידעה אם יהיו לה תעצומות הנפש הדרושות להישאר על האי גם בנסיבות כאלה.

אם כי היא תוכל בהחלט להישאר, היא הזכירה לעצמה בהתחשב בכל. אבא שלה הזמין לה חדר לשבועיים במלון היחיד של סנט-אנטואן, ואין לה שום סיבה לבזבז את ההזמנה הזאת. רק במזל היא הצליחה לקבל אותה, וגם זה רק מפני שמישהו אחר ביטל ברגע האחרון את הזמנתו.

"את אוהבת ספורט מים?"

הנהג היה נחוש ברצונו ללמוד עליה פרטים נוספים, ורייצ'ל העוותה את פניה.

"אני אוהבת לשחות," היא התוודתה, ולא היתה בטוחה למה עוד הוא יכול להתכוון, אלא אם כן מדובר בצלילה עם שנורקל. היא ניסתה את זה פעם, בספרד.

"אין הרבה דברים אחרים לעשות בסנט-אנטואן," הוא התעקש. "אין לנו פה בתי קולנוע או מועדוני לילה. אין הרבה ביקוש לכאלה דברים."

"אני מניחה שלא," לחשה רייצ'ל וחיוך ציני מתח את זוויות פיה.

טוב, הוא הצליח להחזיק מעמד עשר דקות מלאות לפני שהתייחס בצורה עקיפה להופעתה החיצונית. היה לה ספק שלנהג המונית הקשיש היה איזשהו עניין ממשי בה, אבל זאת עובדה שהוא כבר קישר אותה לחיי לילה מהסוג שניתן למצוא בהוואנה או בקינגסטון.

היא העוותה את פניה במרירות. חיים שלמים – חיים בוגרים לכל הפחות – של הדיפת הערות אישיות ורמיזות מיניות, לימדו אותה להתעלם מכל ההתייחסויות לפניה ולגזרתה. נכון, היא מתנוססת לגובה של קרוב למטר ושמונים, והיא בלונדינית, עם שדיים מלאים ורגלים ארוכות, אז מה? היא לא אהבה את המראה שלה או את האופן בו גברים נוהגים להסתכל עליה. זאת כנראה הסיבה לכך שהיא היתה עדיין רווקה ושסביר להניח שכך גם תישאר בעתיד הנראה לעין.

בצעירותה, היא היתה מודאגת בגלל גובהה והופעתה. היא נהגה לחשוב שהלוואי שהיתה נמוכה יותר, קטנה וכהה יותר. דומה יותר לאמהּ. הכל, רק שתפסיק לבלוט כך בין כל בנות גילה.

שנותיה בקולג' שכנעו אותה שבחורים לא טורחים להסתכל מעבר להופעה החיצונית. היא היתה בלונדינית, לכן הם הסיקו שהיא סתומה, עם איי-קיו שאינו גדול יותר מהיקף החזה שלה.

"המרחק לעיר גדול?" היא שאלה בהישענה קדימה, מתוך החלטה לנצל את פטפטנותו של הנהג כדי שאול אותו כמה שאלות.

"לא כל כך," הוא השיב וסטה כדי לעקוף עגלה רתומה לפרד. העגלה היתה עמוסה בצמחי בננה שגלשו בצורה מסוכנת משני צדדיה. הוא לחץ על הצופר שלו והפרד נרתע בעצבנות.

"את שוהה במלון טמרקיש, נכון?"

"נכון." רייצ'ל שמחה לדבר על היעד שלה. "זה מלון קטן, אני מבינה. אני בטוחה שהוא די מלא בתקופת השנה הזאת."

"הו, כמובן." האיש הינהן בגאווה, ובהפנותו את הגה המכונית, הפסל הקטן של המדונה, שהיה תלוי מתחת למראה, התנדנד ביחד עם ראשו. "ינואר, פברואר – אלה החודשים הכי עמוסים שלנו. ברור שיש לנו תיירים גם בקיץ, אבל כשזה חורף באנגליה ובארצות הברית, אז יש לנו הכי הרבה תיירים." הוא השתתק. "ממש כמוך."

"המממ."

רייצ'ל הפנימה את כל זה, אבל לא אמרה דבר. היא תהתה איך יעלה בידה להעלות את שמו של מתיו ברודי. זה היה אי קטן, אם אוכלוסייה מצומצמת. ברור שזה לא בלתי אפשרי שהנהג שלה שמע את שמו של האיש, נכון?

הדרך, שהתפתלה עם קצה הצוקים מול הים, פנתה לפתע אל תוך היבשה, ורייצ'ל התבוננה בצמחיית היער הסבוך שכיסה את הקרקע שהתרוממה מימין להם. עצים, שיחים ושרכים שממש התפוצצו מרוב צבעים וגוונים. אפילו בשעת אחר צהרים מאוחרת כל כך, אור השמש עוד היה בהיר ומסנוור.

היא שמה לב שהם הולכים וקרבים לעיר הקטנה שגם שמה היה סנט-אנטואן. משני צדי הדרך החלו להופיע בתי מגורים קטנים, חלקם עם חלקות אדמה קטנות ששימשו למרעה פרות וכבשים או לגידולים חקלאיים, ואפילו חנויות, מדי פעם בפעם, עם שלטים עליהם נכתב "כריכים שמוכנים על המקום" או "גלידה תוצרת בית".

עכשיו הדרך התפצלה כבר לשני מסלולים שרצועת עצי דקל מפרידה ביניהם. רייצ'ל יכלה לראות בתים וחנויות ששיחי בוגנוויליה מטפסים צומחים בעציצים על כל גג וכל מרפסת שלהם. היא הבחינה בעצי פלומריה ריחנית והרדופים מאחורי גדרות סורגים, ובהמון פרצופים של בני האי, שהציצו לראות את המונית חולפת ליד ביתם.

"מממ – מעניין אותי, אולי אתה מכיר במקרה מישהו בשם ברודי?" היא העזה ושאלה לבסוף, בהבינה שכבר לא נותר לה זמן להשתהות. עוד מעט הם כבר יגיעו למלון וההזדמנות שלה תחלוף.

"את מתכוונת לג'ייקוב ברודי?" נהג המונית לא חיכה עד שהיא תתקן את טעותו לפני שהמשיך. "בטח. כולם מכירים את ג'ייקוב ברודי. בהתחשב בכך שהוא והבן שלו הם הבעלים של רוב האי הזה."

עיניה של רייצ'ל נמלאו פליאה. אבא שלה לא סיפר לה דבר על משפחת ברודי. איכשהו, היה לה הרושם שהאיש הזה – מתיו ברודי – הוא מין פלייבוי. שהוא ואמא שלה מנהלים מין רומן.

"אני – "

היא כבר עמדה לשאול אם מתיו ברודי קשור איכשהו לג'ייקוב, כשהמונית פנתה ונכנסה בשער ברזל כפול. לפניה היא ראתה את מה שהיה חייב להיות מלון טמרקיש. מבנה דו-קומתי, מצופה טיח צבעוני, עם מזרקת מים בכיכר שבחזיתו.

"הנה, הגענו."

נהגה, איש רחב-גרם ועב-שפם, ששערו קלוע בצמות הדוקות על קרקפתו, פתח בתנופה את דלתו ויצא מהמונית. ואז, אחרי שפתח את הדלת של רייצ'ל לפניה, הוא ניגש אל אחורי המכונית כדי להוציא מתא המטען את המזוודה שלה.

רייצ'ל באה בעקבותיו והניחה חופן של דולרים בכף ידו הפשוטה. היא אף פעם לא ידעה כמה טיפ לתת לאנשים, אבל אם לשפוט על פי הבעתו של הנהג, היא הגזימה בנדיבותה הפעם.

נו, שיהיה...

"את מכירה את משפחת ברודי?" שאל האיש, בקשרו ללא ספק את נדיבותה לאיש עליו דיבר לפני כן, אבל רייצ'ל נדה בראשה לשלילה.

"לא," היא אמרה ולא רצתה להיכנס להסברים מפורטים יותר. "אני יכולה להסתדר לבד," היא הוסיפה כשהוא עמד לשאת את המזוודה שלה אל תוך המלון. היא משכה את הידית הנשלפת כדי להדגים לו, והחלה למשוך את המזוודה אחריה על הגלגלים בלכתה לכיוון הכניסה. "תודה רבה לך."

"היה לי לעונג." נהג המונית תחב לכיסו את השטרות. "אם את רוצה משהו בזמן שאת על האי, את רק אומרת לאהרון." הוא החווה בראשו לעבר המלון. "הם יודעים את המספר שלי."

רייצ'ל פקפקה בכך שתנצל את ההצעה שלו, אבל שלחה אליו חיוך מנומס מעבר לכתפה. ובינה לבין עצמה, היא חשבה שיהיה עליה להיות זהירה יותר עם הכסף שלה. היא לא יכלה להרשות לעצמה לפזר מזומנים, לא משנה מה יקרה פה בשבועיים הקרובים.

שתי מדרגות נמוכות שנמתחו לרוחב כל חזיתו של המלון הובילו למרפסת רחבת ידיים. כורסאות נצרים ושולחנות הוסתרו מהשמש על ידי הגגון, ושרכים פורחים נכרכו סביב העמודים התומכים אותו. היא נכנסה לתוך אולם קבלה מרוצף שיש, ונתקלה בשפע נוסף של פרחים שבקעו מתוך כדים ועציצים.

שולחן הקבלה היה בדיוק לפניה, אבל בהרימה את ראשה היא יכלה לראות שחדרי הקומה השנייה נפתחו אל מרפסת פנימית שהשקיפה אל קומת המבוא. תקרת אזור הקבלה התרוממה לגובה רב, ולמרות שלא ניתן היה להבחין במעלית, גרם מדרגות היה צמוד לקיר החיצוני.

נערה חיננית מבני המקום איישה את דלפק הקבלה, ומכיוון שלא היו הרבה אנשים בסביבה באותה השעה, היא התבוננה ברייצ'ל בהתקרבה במבט ביקורתי. רייצ'ל היתה בטוחה שלא היה דבר בהופעתה שנמלט מעינה של הפקידה, אבל היא כבר היתה רגילה להתעלם מכזאת תשומת לב.

"הי, וברוכה הבאה למלון טמרקיש," אמרה הנערה בחיוך שהיה מתורגל בדיוק כמו נימוסיה המושלמים. "יש לך הזמנה, מיס – אה – "

"קלייבורן," השיבה רייצ'ל בסבר פנים נעימות. "כן, ביצעתי אותה רק לפני כמה ימים."

"כמובן."

לקולה של הנערה היה הניגון האטי הנעים הזה של בני האיים, שכבר לכד את אוזנה של רייצ'ל, עוד בשדה התעופה. ובזמן שהפקידה העלתה את פרטי ההזמנה של רייצ'ל על מסך המחשב, רייצ'ל ניצלה את ההזדמנות להביט בסביבותיה ביתר עיון.

נכון, המלון היה קטן, אבל הוא היה יפה מאוד, בעיקר בזכות עמודי האבן הלבנים שתמכו במרפסת ובזכות החלל האוורירי ושטוף השמש של המרחב הציבורי. באוויר עמד ניחוח נעים של תבלינים ומתיקות. בחוץ האוויר היה לח ומעיק, אבל מבנה אולם הקבלה היה כזה שרוח קלילה ריחפה בו וציננה את עורה.

"הנה זה, מיס קלייבורן."

הנערה – תג השם שלה העיד כי שמה הוא רוזה – מצאה ככל הנראה את מה שחיפשה. בהוציאה עט מהמגירה שלפניה, היא הדפה טפסי הרשמה לכיוונה של רייצ'ל.

"אם תוכלי רק למלא את הטפסים הללו," היא אמרה ועיניה השחורות לא מפסיקות לבחון ולהעריך. "ואז טובי ייקח אותך לחדרך."

"תודה."

רייצ'ל הניחה על הדלפק את תרמיל הגב ששימש אותה במקום תיק יד, והרימה את העט. השלב הזה היה מוכר לה היטב. היא לנה בהרבה מלונות בעבר, אם כי לא במקומות כל כך אקזוטיים. היא לא הצליחה להחניק פרץ התרגשות קטן שהתעורר לרגע בתוכה. לא משנה מה עוד יקרה כאן בשבועיים הקרובים, זאת עמדה להיות חוויה שהיא לא תשכח לעולמים.

היא הסתכלה כדי לראות אם מסרה להם את כל הפרטים הנחוצים כשלפתע נעשתה מודעת למין שינוי לא מורגש כמעט באווירה. מישהו נוסף נכנס אל אולם הקבלה, ואם לשפוט על פי האופן בו פקידת הקבלה זקפה מיד את גבה ויישרה את המחשוף שלה, זה היה מישהו שהיא היתה רוצה להרשים.

גבר, חשבה רייצ'ל לעצמה בציניות. היא התקשתה להאמין שרוזה תעשה מאמץ כזה בשביל אחת מבנות מינה. היא לא הצליחה להתאפק ושלחה הצצה מתחת לזרועה הפשוטה על הדלפק, והבחינה רק בזוג נעלי סירה חומות, ובשוקיים שריריות עטופות במכנסי ג'ינס שחורים.

בהחלט גבר, היא אישרה לעצמה בהזדקפה. נשים מתנהגות בצורה כל כך קלישאית. מה, הן לא מבינות שהתגובות הללו שלהן כל כך שקופות לעיניי הגברים?

"הי, מאט."

מאט!

האם זהו צירוף מקרים? רייצ'ל לא יכלה להימנע מכך יותר. היא הסתובבה כדי לראות מי זה שעורר התרגשות כל כך רבה בכל הבניין. היא מצאה את עצמה ניצבת מול גבר גבה קומה וכהה, צר מותניים ושרירי, עם כתפיים רחבות.

היא הודתה שהוא מושך, במין סגנון אתלטי ונוקשה. היא ניסתה לחשוב על זה בצורה קרה ומרוחקת, אבל לשם שינוי, זה לא היה כל כך פשוט. החולצה השחורה, קצרת השרוולים, שהתאימה למכנסי הג'ינס השחורים שלו, השתחררה מהחגורה בכמה מקומות. סקסי כל כך. והיא יכלה להבחין בקעקוע של איזשהו טורף מכונף, מתפתל במעלה שרירי הקיבורת שלו.

הוא היה שזוף ומגולח למשעי, אם כי היא לא חשבה שיעלה בידיו אי-פעם למחות לחלוטין את עקבות הצללית השחורה שעיטרה את לסתו. שערו היה ישר וסמיך, וטיפ-טיפה ארוך מדי לטעמה. אבל קל היה לראות שלרוזה לא היו שום טענות בנוגע להופעתו החיצונית.

"היי, מר ברודי מתקשר לכאן כבר כל היום, לחפש אותך," היא אמרה בהבעת פנים מפתה בפירוש. "הוא בהחלט כועס עליך בגלל משהו. אני במקומך הייתי מתקשרת אליו."

"מה את אומרת?"

בטנה של רייצ'ל התהפכה. למרות שכבר היתה בטוחה עכשיו שזהו האיש שהיא מחפשת, קולו הצית משהו קדמוני בכל חושיה. הוא היה עמוק, אפל, כמו סירופ דבשה מתוק וניגר. היא לא יכלה להתכחש למשיכה שהיתה לקול הזה.

מה שדי הטריד אותה. היא לא היתה רגילה להגיב בצורה כזאת לנוכחות של גבר – שום גבר. ואם זהו האיש שאמא שלה באה לפגוש כאן, ככל הנראה, זה רק עושה את כל הסיפור הזה עוד יותר מטריד.

אבל הרי זה לא יכול להיות האיש. הוא חייב להיות צעיר משרה קלייבורן בעשר שנים לפחות, והוא גם חתיך וסקסי. אם הוא באמת האיש, ואמא שלה הצליחה ללכוד את תשומת לבו, רייצ'ל היתה חייבת להודות בלבה שרלף קלייבורן פשוט לא נמצא בליגה שלו.

היא תהתה מה בכלל הוא עושה שם. האם גם אמא שלה שוהה שם? במלון הזה? היא לא היתה מסוגלת לשאול אותו. זה דרש תעוזה שפשוט לא היתה לה. לא, איכשהו היא תצטרך ללמוד להכיר את הגבר הזה. האם יהיה זה מעבר ליכולותיה לרכוש את אמונו?

שפתיה התהדקו בהשלמה.

כנראה שכן.