הגלגול האחרון

פרולוג יצורתופת התקשה לזכור כמה מילניומים העביר באפלה השחורה שבני האדם קוראים לה גיהינום. לפעמים נזכר בימיהם של אדם וחוה, ימי פרוץ החטאים. אלה היו הימים היחידים והאחרונים שזכה לפסוע על אדמת גן עדן. נחשקר אחד הלך עם החטא רחוק מדי והביא קטסטרופה על כל יצורי העולם. כך מצא את עצמו יצורתופת פוסע נאמנה מאחורי בעליו סאטאן, מלך החטאים, אל תוך כספת הגיהינום. סאטאן מעולם לא התאפיין בגישה טובה במיוחד לבעלי חיים או באהבה יוצאת דופן לנתיניו, אך בדרכו שלו הוא דאג להם. יצורתופת ידע זאת גם כשאדונו סטר לאפו בעוצמה, מכה שנועדה ללמדו את גבולותיו של הרוע. סאטאן היה שליט יסודי, לפיכך הוא חילק את החטאים על פי התמחויות. אלו "שבין אדם לחברו" היו החטאים האהובים עליו. כך הפכו משפחת עכברצח ומשפחת כלבוגד לעוזריו ולבני האצולה המוכרים ביותר בממלכה האפלה. לא פעם הרהר יצורתופת בעובדה שהוא הנתין היחידי ללא התמחות חטא. לעיתים חשש שמא הסיבה לכך היא היותו טוב מדי. בעשורים האחרונים סאטאן נעשה חסר שקט. הוא התגעגע לעולם שבחוץ, התגעגע להשחית את גן העדן שיצר האיש הגדול. מדי פעם הצליח איזה נחשקר לברוח מבעד לחור המנעול, אך לא סאטאן. הוא גדול מדי, תמיד יותר מדי. המנגנון שכלא אותו היה מורכב בהרבה ממנעול יחיד של כספת ישנה. האיש הגדול יצר חמישה מנעולים מיוחדים שנועדו לשמור על הוד־חטאותו במקומו. בתור אדם המטיף כל העת על החשיבות בשמירת איזונו של הטבע, האיש הגדול לא העמיד את עצמו באותם חוקים. כך קרה שבעוד כל הנשמות האנושיות התפוררו והתפוגגו עם מותן, בחמש נשמות לא נגע הגורל. חמש הנשמות היו בעלות הפוטנציאל הגדול ביותר מבין בובותיו של האיש הגדול. לו רק רצו, יכלו לפתור את כל רעות העולם, להשמיד את כל החטאים במחי יד. או, מצד אחר, למחות את העולם עצמו ואת כל הבובות הקיימות בו. כל עוד מתו בעודן טהורות, ימשיכו להתגלגל לחליפת הבשר הבאה ולשמור על כספת הגיהינום סגורה. אך אם מתו ברעתן, נשמות אלה יפרקו במותן את מנעול הגיהינום ויפתחו במעט ועוד מעט את הצוהר. היו אלה החטאים הקטנים שהצליחו לברוח מן האפלה, למצוא את דרכם אל הנשמות הללו ולהסיט אותן מדרך הישר. אז הייתה זעקתו של האיש הגדול מהדהדת בכל שבעת המדורים. סאטאן כבר חזה ביותר מיתות גלגולים מכפי שיכול היה לזכור. לשבריר שנייה נראה קרע בשמיים השחורים. הנשמה נכלאה באפלוליות גיהינומהּ, לצד חטאיה. אם הייתה ראויה לשוב, הייתה נעלמת מתאיה עם הופעתה של חליפת בשר חדשה, ואם לא – נותרה בכלאה עם כל גלגוליה. תאי הכלא של השאול כבר מלאו נשמות תועות שחדלו מגלגולן. מנעול הגיהינום כבר לא היה איתן כבעבר, ושברירי אור מהעולם החיצון החלו להסתנן פנימה, אך אף אחד מן החטאים שבחוץ לא הצליח למצוא את הנשמה החמישית, והגיהינום נותר חתום. אם רק יגיע יצורתופת אל הנשמה הארורה הזאת, ודאי יוכל להשחיתה ולשחרר את אדונו. "אל תהיה מגוחך," אמר לו סאטאן כשזה הציע לו את תוכניתו בחדר הכס החשוך זה אלפי שנים. קרניו המפוארות נראו אך בקושי בתוך חשכת החדר, ועורו האדום נטה לשחור. יצורתופת הניח את פניו המגודלות על ברכי אדונו, שליטף את ראשו באריכות. "אני יכול לעזור לנו, אדוני," אמר בתחינה. "איך?" שאל סאטאן, "אין לך אפילו התמחות." יצורתופת הרים אליו עיניים גדולות ואדומות. "אפגוש שם את מלוובריבית," אמר. "האמן לי, אלו החטאים הקטנים שיצילו אותנו." "הבעיה הרבה יותר מורכבת מהדחה לחטא," אמר סאטאן בנימה אבהית. "הנשמה החמישית נעלמה ואיש אינו יודע את מקום הימצאה זה עשורים." "רק שלושה עשורים," הדגיש יצורתופת, מתקשה להסתיר את התלהבותו, "ואנחנו יודעים שבדרך כלל נשמות לא מחליפות בשר בתדירות של פחות משישה עשורים." סאטאן הביט בפני חברו משכבר הימים. הסיכוי לא גדול במיוחד, אך גם לא נותר להם דבר להפסיד בתוך חשכת הלא־כלום המכונה גיהינום, אולי רק זה את זה. אבל כמה קשה כבר יהיה לייצר רוע כללי ללא התמחות בחטא מסוים? גם לחבר הוותיק ביותר אפשר למצוא תחליף. "בהצלחה, ידידי," אמר סאטאן אל תוך הריק השחור. שחור. אפלת מוות רעננה ליטפה את עורה בשעה שהמים הקפואים נעצו מחטים בבשר. ברכת הכאב, ברכת החי. היא נהדפה מטה אל מעמקי אין־שונית, כמעט הצליחה להגיע אל החשכה המבורכת. ניסתה לרפות את איבריה, אך חליפת הבשר לא נענתה לה. המים לחצו על חזהּ, רגליה בעטו את דרכן מעלה, גופה המסכן התחנן לאוויר. לא! פקדה עליו, מייחלת אל השקט המבורך, אך הרגליים לא חדלו ממצוות הגוף העיקש שמשך אותה מעלה. לפתע, הלחץ נעלם ורוח חמה נחה על ראשה. היא נשמה עמוקות ואוויר מלוכלך מילא את ריאותיה. פסים קטנים נצבעו באדום במקומות שבהם אחזו ידיה בקצותיהן המשוננים של האבנים. רגליים כבדות פסעו בשביל המוכר, עלו במעלה הכביש אל תחנת האוטובוס ועמדו.