הגן של אפיקורוס

רק ביהדות הפך שם הפילוסוף היווני אפיקורוס למושג המציין "כּופֵר", ו"אפיקורסות" הפכה למילה שמשמעותה "כפירה".

כל כפירה נובעת מאמונה, בין שהיא אמונה דתית ובין שהיא אמונה לא־דתית. היהדות היא התרבות היחידה בעולם המערבי שהפכה כבר בימי קדם את שמו של הפילוסוף היווני אֶפִּיקוּרוֹס (270-341 לפנה"ס) למילה המציינת מושג מסוים, גם בעברית וגם בשפותיו הלאומיות האחרות של העם היהודי, כגון "אפיקורוס" ו"אפיקורסוּת" בעברית, ו"אֶפִּיקוֹיְרֶס" ביידיש.

"אפיקורוס" ציין ביהדות של ימי בית שני ואילך יהודי המאמין ביקום המתנהל לפי חוקי הטבע ("האומרים אוֹטוֹמָטוֹן הוא העולם"), ללא בורא או מנהיג. האפיקורסים היו יהודים שדגלו בבחירה חופשית ובריבונותו של האדם על חייו והאמינו בחירותו של הפרט ממחויבות למלא אחר מצוות ההלכה הדתית. מאמונה זו, כמו מכל אמונה, נובעת בהכרח כפירה בדברים מסוימים.

גם מאמונתו של יהודי דתי נובעת בהכרח כפירה באמונותיהם של אחרים, כולל אמונת האפיקורסים. מאמונתו של יהודי דתי באלוהים כבורא העולם וריבונו וכבורא האדם וריבונו, המשגיח על העולם ועל האדם ומצווה עליהם להתנהג כרצונו, נובעת הכפירה בריבונות האדם, בנצחיות היקום וחוקי הטבע — ובזכותו של היהודי לבחור בחירה חופשית את הדרך שבה יממש את יהדותו בתרבותו הלאומית, תוך מילוי מחויבותו המוסרית כאדם.

מאמונתו של האפיקורוס היהודי נובעת הכפירה במחויבותם של כל היהודים לשמור מצוות, להתפלל או להיות חברים בקהילה דתית. מאמונתו של האפיקורוס היהודי באלוהים כגיבור ספרותי, שעוצב על־ידי בני־אדם בדמות ייחודית בתרבויות לאומיות שונות, נובעת גם הכפירה במציאותו של האלוהים בתוך אינסופיותו של העולם, או מעֵבֶר לה.

באמונתם ההומניסטית של אפיקורסים יהודים כלולה האמונה במחויבות לעיקרי הצדק והמוסר, או, כבניסוחו של הלל הזקן: "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך — זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור". כלומר: עיקרה של היהדות מתמצה בכך שלא יעולל אדם לזולתו את מה שלא היה רוצה שיעוללו לו, וכל השאר אינו אלא פרשנות, ואתה לֵך ולְמַד אותה ("ואידך זיל גמור").

מאמונה זו נובעת הכפירה בעליונותן של מצוות ההלכה הדתית על עקרונות המוסר והצדק. האמונה בזכויות כל בני־האדם לשוויון מלא בפני החוק והמשפט היא נעלה, לדעתם של האפיקורסים היהודים, על מצוות הדת המקפחות, למשל, את הנשים בגלל עצם היותן נשים, בין שהן מצוות הדת היהודית ובין שהן מצוותיהן של דתות אחרות.

האפיקורסים היהודים מאמינים כי התנ"ך הוא אנתולוגיה, שבה כונסו יצירות ספרותיות שחוברו במשך מאות שנים על־ידי מחברים רבים ונערכו בידי עורכים רבים באלף הראשון לפנה"ס, וכי יצירות ספרות אלה, כמו כל יצירות הספרות בעולם, מייצגות את המציאות החברתית, התרבותית והרוחנית בתקופה שבה נוצרו, גם אם אין הן מדווחות במדויק על האירועים ההיסטוריים כפי שאירעו במקום ובזמן המצוינים בסיפור המקראי.

מאמונה זו נובעת הכפירה במקורו האלוהי של הטקסט המקראי ובקדושתו.

כבר בסוף המאה התשיעית לסה"נ חי ופעל בעיר בַּאלְח', שהייתה אחד ממרכזי הסחר הגדולים על דרך המשי ושכנה בח'וֹראסאן שמדרום לבּוּכָרָה (כיום באפגניסטן), אפיקורוס יהודי ושמו חִיוִי הבַּלְכִי. חיוי נודע לבני דורו בחיבור הפולמוסי שחיבר על התנ"ך, ובו ערך את השגותיו בצורת שאלות (מאתיים במספר). בשאלות אלה הִקשה על סבירותו של הנאמר בתנ"ך והצביע על הסתירות שבו ועל אי־הצדק בהתנהגותו של האל המשתמעת ממנו.

עם קושיותיו אלה התמודדו הוגים יהודים בני דורו והדורות שבאו אחריו, כגון רב סעדיה גאון, ר' אברהם אבן עזרא ור' משה אבן עזרא, ועל־פי השגותיהם עליו שוחזרו חלקים מחיבורו. כיוון שרובם המכריע של כתבי האפיקורסים, היהודים והלא־יהודים, שחיו ופעלו עד המאה ה־18, לא שרדו, אם משום שהושמדו במזיד ואם משום שאבדו, נודעת חשיבות סמלית לזכרו של חיוי הבלכי, מחלוצי האפיקורסות ביהדות. כמוהו כשאר האפיקורסים היהודים, שסייעו להתפתחות ההגות והתרבות היהודית דווקא משום שעוררו ויכוחים ומחלוקות, הביא חיוי הבּלכי לבחינה מחודשת של המוסכמות בקרב ההוגים שהתפלמסו איתו.