הגנה יוונית

ליה האנטינגטון התמוטטה על כיסא הפלסטיק מאחורי שולחנה הקטן, ברכיה על סף קריסה מוחלטת. החותמת האדומה עם הכיתוב "נדחה", אשר התנוססה על הטופס, היטשטשה לנגד עיניה. לבה התכווץ בחוזקה שעה שהיא ליוותה באצבעה את השרטוטים שהתנוססו על הלוח, האפשרות שתראה את יצירתה מתעוררת לחיים מתפוגגת ונעלמת כענן ברוח.

אגלי זיעה נטפו במורד גבה, רחשיו של מאוורר התקרה מורטים את עצביה. היא העבירה את אצבעותיה הדרוכות על גבי צווארה, חשה בשרירים המתכווצים מרוב מתח.

גברת דופונט, מנהלת הרכש של חנות קמעונאות, נתנה לליה חודשיים בלבד כדי שתיצור את הקולקציה הראשונה שלה, וכעת לא היו בידיה אלא שרטוטים גולמיים. ומפני שהיה עליה לעשות הכול בכוחות עצמה, במקום לשתף פעולה עם מפעל כפי שעשתה עבור בית האופנה, כל דקה הייתה חשובה.

החלק החשוב ביותר היה המימון לו היא זקוקה כדי להשיג חומרי גלם... היא הייתה זקוקה למאה דברים שונים והכול ישב בבנק הזה.

היא טלפנה למנהל הבנק שעמו שוחחה לפני יומיים.

לבה הלם בחוזקה, בקצב הולך וגובר, סימן מבשר רעות שהעתיק את נשימתה מפיה. יכול להיות רק גבר אחד מאחורי זה. בטנה התכווצה שעה שמנהל הבנק השתעל מעברו השני של הקו. תשובתו הייתה קצרה ולעניין, כאילו שהוא חזר על ההסבר במחשבותיו וחיכה לשיחה מליה.

הם לא יכולים להשתמש בקרן הנאמנות כערבות לאישור ההלוואה שלה כי – ליה שמעה את יראת הכבוד בקולו של המנהל שעה שהוא ביטא את השם – הממונה האחראי על הקרן שלה אסר על השימוש בקרן הנאמנות, קרן הנאמנות שלה, כערבות.

סטברוס.

ליה השליכה את שפופרת הטלפון לצדו השני של החדר, כל איברי גופה רועדים. היא בעטה את הכיסא הצידה, הכאב מטפס במעלה רגלה, כל תא עצב בגופה רוטט מזעם.

עד מתי הוא מתכוון להמשיך להעניש אותה? כמה זמן היא תמשיך לאפשר לו לעשות זאת?

היא הרימה את השפופרת בשנית, שדה ראייתה מטושטש כעת עקב הדמעות הזולגות מעיניה. גרונה בער שעה שהיא נשמה נשימה עמוקה ואצבעותיה ריחפו מעל לספרות החקוקות בשפופרת.

היא רצתה לתבוע הסבר, היא רצתה ל...

אך מה הטעם בכך? המזכירה שלה תודיע לה בנימוס שהוא איננו זמין. הייתה זו אותה התשובה שהיא קיבלה במשך השנה האחרונה, בכל פעם שניסתה להשיג אותו. למרות ששניהם התגוררו באתונה, באותה המידה הם היו יכולים לגור בקצוות הפוכים של העולם.

היא נגסה בשפתה התחתונה, ציפורניה ננעצות בעורה. יבבה הלכה ונבנתה בתוך החזה שלה, זעם גואה בקרבה כמו סערה שעומדת לבלוע אותה בעוצמה פראית.

עליה לשים לכך קץ. עליה להשתחרר לחופשי מהרצועה שבה הוא קשר אותה ובאמצעותה הוא שולט בכל צעדיה, בכל בחירותיה, בזמן שהוא נהנה מהחיים. היא הניחה לו לעשות זאת במשך חמש שנים.

חמש שנים של חיים עקרים, חמש שנים של שבי בחסותו – מצב שהיא קיבלה מתוך אשמה ופחד.

היא מחתה את הדמעות מלחייה והעלתה על צג המחשב את הכתבה שממנה היא התעקשה להתחמק בבוקר.

שותפו לעסקים של סטברוס ובן הסנדקאות השני של סבה, דמיטרי קרגס, מתכוון לערוך על היאכטה שלו מסיבה.

סטברוס ודמיטרי היו עשויים מחומר גלם זהה – שניהם חתיכים מהסרטים, שניהם הקימו את האימפריות שלהם מאפס תחת הדרכתו של סבא שלה, ג'יאניס, ושניהם ראו בעצמם אלים שרצונם האישי הוא כחוק עבור בני התמותה שבקרבם הם מהלכים.

סטברוס שונא מסיבות ממעמקי נפשו, וליה מעולם לא הצליחה להבין זאת, אך דמיטרי יהיה שם.

היא פשוט תצטרך לוודא שנער השעשועים ההולל, שתמיד הוקף בקבוצה של נשים מסורות, יבחין בנוכחותה על הצעצוע החדש שלו.

יהיה עליה לשבות את תשומת לבו בדרך כלשהי.

בטנה התכווצה שעה שהיא פתחה את דלת חדר השינה וניגשה אל הארון.

כל צעד בכיוון, כל מחשבה בכיוון – היו כצעידה לעבר גורלה המר.

אך סטברוס לא הותיר בידה שום ברירה... הוא לא השאיר לה שום דרך מילוט.

היא הרימה את השפופרת והזמינה מונית. רעד חלף בעמוד שדרתה בזמן שהיא הסיטה בפראות את חולצות הכותנה והחצאיות בארונה, עד שהיא הגיעה לקצה.

היא שלפה את שמלת המשי הזהובה, בגד המעצבים היחידי שהיא שמרה, אצבעותיה רועדות בחוזקה שעה שהיא קלטה את כמות הבד הזעומה שממנה עשויה השמלה. הגב שלה יהיה חשוף לחלוטין, מה שאומר שיהיה עליה ללכת ללא חזייה.

והשמלה תותיר את מרבית רגליה חשופות, וכן את ירכיה. אז גם בלי תחתונים.

לפני חמש שנים, היא אפילו לא הייתה חושבת פעמיים לפני לבישת השמלה. היא לא היססה לרגע לצעוד בגאון עם אלכס וקאליסטה, להציג לראווה כל פיסת עור שביכולתה לחשוף...

ואז היא הייתה כבדה יותר בעשרה קילוגרמים...

עצם המחשבה על המראה שלה אז עורר בקרבה חלחלה.

מה המעצב חשב לעצמו, לכל הרוחות? מה היא חשבה לעצמה, לכל הרוחות?

היא ניסתה לרצות את קאליסטה, שהתעקשה שתלבש את השמלה באותו ערב... זה מה שהיא חשבה לעצמה.

אך שום בגד אחר מהארון לא יתאים לאירוע הערב.

מכל הדברים שעליהם היא צריכה לחשוב בזמן שחייה הגיעו למבוי סתום, כאשר קירות דירתה מתחילים לסגור עליה...

הייתה זו השמלה השערורייתית ביותר בבעלותה, בגד שמתאים יותר ליצאנית, והיא לבשה אותו בלילה שבו סטברוס החליט על גורלה. לפיכך יהיה זה הולם שזו תהיה השמלה שלכל הפחות תשבה את תשומת לבו של הקהל בחברת הגבר המשמש כסוהר שלה.

כל שריר בגופה נרעד ושפתיה התכסו בפחד מריר שעה שהיא ניגשה לחדר האמבטיה ושטפה את פניה.

הוא יתפוצץ, הוא ישנא אותה אפילו יותר, אם הדבר כלל אפשרי. אך היא לא יכולה לשאת זאת עוד... את הבידוד הזה.

היא לא יכולה להמשיך לחיות ככה. משהו חייב להשתנות.

ליה נצמדה למושב המונית, נאחזת בו כמו בחבל הצלה, והמבטים הסקרניים ששלח אליה נהג המונית לא עזרו לה לאזור אומץ לצאת החוצה.

היא נשמה נשימה עמוקה והביטה מבעד לחלון המטונף. המרינה הייתה עמוסה, כמה מהיאכטות העוגנות שם רוחצות בשמש השוקעת. אך בינות ליוקרה הזועקת בלטה יאכטה אחת, המעטה החיצוני הלבן והמפואר שלה בוהק באור השמש השוקעת.

היא שלפה מארנקה כמה שטרות והושיטה אותן לנהג. זהו זה.

היא לא הניחה לעצמה לחשוב, במהלך הדקות הבאות היא אפילו לא הניחה לעצמה לסקור את הסביבה במבטה. היא הקפידה על כתפיים ישרות וראש זקוף, שעה שהיא הגיעה אל אנשי האבטחה הניצבים בכניסה. פרט לשמץ של הכרה במבטו, השומר הגבוה לא הניד עפעף.

ליה זקפה גבה ביהירות, המחווה גוזלת ממנה את כל כוחה.

כן, היא העבירה את חמש השנים האחרונות כמתמחה בבית אופנה מהדרג הבינוני, הרחק מאור הזרקורים, לכודה בבועה הרחק מעיני כל, במקום שבו לאף אחד לא היה אכפת, פרט למקרים שבהם היא צייתה להוראות.

היא ישנה, היא התעוררה, הלכה לעבודה, חזרה לדירתה, אכלה ארוחת ערב ושוב צנחה אל מיטתה, בזמן שהמשרתת המתרפסת של סטברוס, גברת קובלקיס, מנהלת משק הבית שלה, השגיחה עליה ודאגה שהיא לא תתנהג שוב בדרכים שערורייתיות. אך זה לא אומר שמישהו שכח ממה שהיא עשתה, או מהעונש שסטברוס הטיל עליה.

במיוחד בקרב הקהל הזה, שנאחז בכל מילה של סטברוס כאילו שהיה מדובר בדברי קודש. היא הרגישה כאילו שמדובר בנצח, אך למעשה חלפו רק כמה שניות לפני שהגבר זז ממקומו. ליה אחזה בידו המושטת ועלתה על הרציף, בטנה מתכווצת בפראות.

למשך כמה דקות מבלבלות היא שכחה מדוע היא נמצאת שם. מלצרים במדים הגישו שמפניה. המסיבה הייתה בשיאה, גופים מיוזעים נצמדים זה אל זה...

האווירה במקום הייתה מחשמלת, והיא החלה לנוע אוטומטית לקצב המוזיקה.

אז כל מה שהיא שמעה אודות מסיבותיו של דמיטרי היה נכון... והיה זה ההיפך הגמור מכל מה שאפיין את סטברוס. אז הוא לא יהיה כאן. אך היא צריכה שיזהו אותה, מה שאומר שעליה לשבות את תשומת לבו של דמיטרי, במיוחד אם הוא עסוק בניסיונות להרשים את התכשיט החדש שלו.

לראשונה מאז אחר הצהריים פשט בשפתיה חיוך, והיא ניגשה אל בר הזכוכית הנוצץ שעליו היא קראה, התיישבה על שרפרף, הזמינה קוסמו והחלה להשתכר.

סטברוס ספוראדס הזעיף פנים שעה שהטלפון הסלולרי שלו צפצף בפעם העשרים בחמש הדקות האחרונות. הוא הרים את הטלפון וחייך אל הלן, ממאן להרוס את ארוחת הערב הפרטית. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא נרגע זה זמן רב, והוא שמר על זמן מנוחתו לא פחות מכפי שהוא שמר על זמן עבודתו.

הוא אחז בכוס השמפניה שלו ולגם לפני שענה.

קולו של דמיטרי הדהד באוזנו. "היא כאן. על היאכטה שלי."

סטברוס נשען לאחור בכיסאו בתדהמה חרישית. יש רק אישה אחת שיכולה לגרום לדמיטרי להתקשר אליו.

ליה.

דמו רתח בוורידיו. "אתה בטוח שזו היא?"

קול מלגלג הדהד באוזניו. "נדרשו לי כמה רגעים לזהות אותה, אבל כן, זו היא. היא שיכורה ורוקדת."

שיכורה ורוקדת...

במקום לראות את פניה של ליה, הוא ראה את אחותו קאליסטה, חיוורת במותה. הוא ניסה בכל כוחו להשלים עם מותה בטרם עת של קאליסטה, ובכל זאת, הזעם וחוסר האונים היו לא פחות חזקים, לא פחות טריים.

סטברוס חרק בשיניו וטמן את הטלפון בכיסו. זעם הדהד בגופו, מותיר את חזהו קריר להפליא. הוא התנצל בפני הלן ויצא מהמסעדה.

היא מצליחה יפה, אדון ספוראדס, זה מה שאמרה גברת קובלקיס על ליה, במסגרת שיחת הטלפון השבועית שלהם. כמעט כאילו שהאישיות שלה השתנתה.

האם היא פשוט אמרה לו את מה שהוא רצה לשמוע?

בתוך דקות ספורות, הטייס שלו הנחית אותם על היאכטה היוקרתית של דמיטרי.

הוא ירד מהמסוק, תערובת של זעם עז ופחד אימתני הדהדה בקרבו. "איפה היא?"

בהבעת פנים שלווה באופן מטעה, דמיטרי הצביע על רחבת הריקודים ברציף הנמוך. "יכולתי לבקש מאנשי האבטחה שיתפסו אותה, אבל אני חושב שזה רק היה מחמיר את המצב."

סטברוס הנהן, ממאן לפגוש במבטו של חברו הוותיק.

גם ככה הוא נאבק לרסן את עצמו. הוא לא רצה להיות אסיר תודה על העובדה שהמצב היה יכול להיות גרוע יותר, הרבה יותר גרוע מאשר על היאכטה של דמיטרי.

הוא לא רצה להיות אסיר תודה על כך שמדובר, בסך הכול, באלכוהול, ולא בסמים.

קריסטוס, הוא לא רצה להביט באישה שעמה הוא התחתן כעונש וכעונש עצמי.

הוא לא רצה להביט בליה.

אפילו בעלטת השכרות כתוצאה משלושת המשקאות שהיא שתתה, ליה הייתה מודעת לרגע המדויק שבו סטברוס הניח את רגליו על רחבת הריקודים.

שערות עורפה סמרו ובטנה התכווצה בחוזקה. קרירות בלתי נסבלת עטפה את עורה, למרות משב הרוח החמים. היא ניערה את ראשה באיטיות בניסיון לפוגג את הערפל ונשאה את מבטה.

בר הזכוכית המנצנץ המפורסם, שהיה גולת הכותרת ביאכטה של דמיטרי, הציג מאה השתקפויות של סטבריוס. כאילו שפסל התבקש להקפיד על פשטות סגפנית, גשר אפו החד והארוך היה היהירות בהתגלמותה, העיקול האכזרי של פיו הרחב מיד הזכיר לה את הנשיקה המענישה ההיא, והעיניים החומות-צהובות האלה, עם הריסים הארוכים...

והשנאה הרושפת בהן שעה שהוא פגש במבטה דרך הזכוכית – מאה להבות מבליחות שבכוחן לצרוב אותה באינספור דרכים.

בחילה תססה בקרבה וליה כשלה בצעדיה.

ברעד בלתי נשלט, היא כרכה את אצבעותיה סביב עורפו של בחור בן עשרים ומשהו שעמו היא רקדה במשך רבע השעה האחרונה. ליתר דיוק, הוא זה שנשא את משקל גופה הרועד.

למרבה המזל, פניו של הזר נראו לה מטושטשים. היא לא רוצה לזכור דבר מאירועי הערב הזה. היא הניעה את רגליה לקצב מוזיקת ההיפ-הופ המהדהדת סביבם. ידיו הונחו על מותניה בתנועה מהוססת, ומשם המשיכו לטפס במעלה גבה עד שחבקו אותה.

בטנה נרעדה, הלחישה הרפה של משהו ארצי כנחמה חימם אותה מבפנים.

עד כמה חייה אומללים, אם גופו הכחוש של הגבר הזה מנחם אותה?

בעודה מתאמצת להתעלם מענן הרעם השחור שהיא חשה סביבה, היא נשמה נשימה צורמת. לחישות רכות ומבשרות רעות רחשו מבעד לשאון הקהל והמוזיקה, הגופים המיוזעים והרוקדים מפנים את הדרך מבלי לומר מילה. היה זה כאילו שאפילו האוויר עמד מלכת נוכח הסערה המתקרבת.

היא הזדקפה, נשקה ללסתו החלקה והכמעט-נערית של בן לווייתה ולחשה, מצטערת.

הבחור המסכן לא היה אשם בכך שהוא לא ידע מי היא, אחרת הוא לא היה מעז לגעת בה. הוא היה שומר מרחק ממנה ומתייחס אליה כמו אל מנודה, כפי שעשו יתר הנוכחים ברגע שדמיטרי חלף במקום, מבט עיניו האפורות טורף אותה בסקרנות מחושבת. כולם הבינו שהיא ליה האנטינגטון ספוראדס, אסירתו ורכושו של סטברוס ספוראדס, שעליה אין להסתכל ועמה אסור לדבר, במיוחד אם מדובר בגברים.

אלכס, החבר היחידי שלה שלא היפנה אליה את גבו, שניסה ליצור עמה קשר אפילו לאחר מותה של קאליסטה ונישואיה, מצא את עצמו בכלא עקב האשמות מומצאות שסטברוס, ודמיטרי השחצן לא פחות, בדו מדמיונם.

עוצמת שנאתה לסטברוס גרמה לה לרעוד ללא שליטה.

רצועת פלדה נכרכה סביבה מותניה והרחיקה אותה מהזר. אולי הוא אפילו נער מתבגר, היא חשבה לעצמה, והרגישה זקנה ועייפה בגיל המופלג של עשרים וארבע.

היא הוטחה בגוף נוקשה ונשימתה נעתקה מפיה.

בניגוד לגבר שעמו היא רקדה, סטברוס היה כל כולו שרירים נוקשים שזעזעו את גופה נוכח המגע עמם.

אצבעות ארוכות אחזו בה בלפיתה איתנה, החמימות הנובעת מגופו מציפה אותה כמו גל.

ליה נשאה את מבטה ותיכף ומיד הסבה את עיניה.

פחדנית, לעג לה קול פנימי, אך היא נותרה אדישה.

ההשפעה המרדימה של האלכוהול שהיא שתתה הפיגה את השנאה שהרתיחה את דמה, והיא התנודדה כמו בובה שאינה מסוגלת לנוע בכוחות עצמה, שעה שהוא הרים אותה והטיל אותה על כתפו.

עצמות כתפיו הבולטות ננעצו בצלעותיה ושדיה נמחצו על ידי גבו החסון, אך ליה לא הניחה ליבבה לבקוע מבין שפתיה.

העולם התהפך על כנו ודמעות זלגו מעיניה, חרף מאמציה. הדממה שאפפה אותם הייתה כמו השקט שלפני הסערה...

היא עשתה את מה שהיה עליה לעשות.

היא עשתה הצגה שלמה, היא שבתה את תשומת לבו של סטברוס.

דבר לא היה יכול לחסן אותה מפני הבוז הזועף שהבזיק בעיניו במשך שבריר השנייה שבו היא הביטה לתוכן.

היא עצמה את עיניה ושקעה לתוך הערפל בראשה.

גופה של ליה היטלטל והיא התנשמה במהירות שעה שהותזו עליה מים קרים כקרח. היא ייללה וניסתה לקום, אך היא לא הצליחה להימלט מזרם המים. היא נשמה נשימות מהירות וקצובות, נאבקת להכניס אוויר לריאותיה.

מאחוריה, משטח נוקשה נוסף הדף את ניסיון המילוט שלה, והיא החליטה לוותר.

היא הושיטה את ידיה לפנים ונגעה בשיש הקריר. עיניה נפערו לרווחה והיא מצמצה בניסיון לסלק מתוכן את המים. המשי הזהוב הצמוד לגופה לא הגן עליה מפני הקור. בגוף רועד היא הביטה סביב, הצינה מחלחלת לדמה, גורמת לשערות ידיה לסמור.

בידיים רועדות היא הסיטה את השיער הרטוב מפניה, המסקרה זולגת במורד אצבעותיה בנהרות שחורים.

היא נשפה אוויר מלוא ריאותיה וניסתה להבין היכן היא.

היא לא הייתה צריכה להסתובב כדי לראות את סטברוס עומד שם, מתבונן בה בשביעות רצון זדונית.

למרות שכל גופה רעד מרוב קור, ליה עדיין הרגישה את זעמו הלוהט. היא הושיטה את ידה הרועדת וסובבה את הברזים הכסופים.

לפתע, כל רצונה היה להתכרבל בתוך אמבטיית השיש ולעצום את עיניה. גופה שקע לתוך האמבטיה, כאילו שכל שרירי גופה התרככו.

"צאי מהאמבטיה." הפקודה החרישית הוטחה בפניה כסטירה, מחזירה אותה לגיהנום שציפה לה.

ולגבר שרצה להעניש אותה למשך שארית חייה.

אפילו לאחר שנים ארוכות, לא היה לה כוח לעמוד בפני סטברוס, היא לא הייתה מסוגלת...

לא, היא לא תרחם על עצמה. לא לאחר כל מה שהיא עשתה היום רק כדי לראות אותו.

היא נאחזה בשיש ונעמדה על רגליה.

מספר שניות חלפו בטרם הרעד ברגליה שכך וחדר האמבטיה היוקרתי הפסיק להסתחרר סביבה. היא מצמצה נוכח האור הבוהק מהשנדלייר מעל ראשה והתבוננה ברצפת העץ הכהה ובים התכול שמחוץ לחלון.

ברגליים רועדות, היא פסעה החוצה, נוטפת מים לכל עבר. כתפיה נרעדו עקב המאמץ שנדרש לה כדי לעמוד.

מיד הוגשה לה מגבת בליווי הפקודה, "תכסי את עצמך."

היא קברה את פניה בכותנה העדינה, מנצלת את רגעי הפרטיות כדי לבצר את הגנותיה. אך הגוון המלגלג בקולו פילח אותה, כמו מחט שננעצה בעורה והקיזה את דמה.

בעודה נאבקת בדחף להסתתר מאחורי המגבת, היא הזדקפה והשליכה לעברו את המגבת. "אני לובשת שמלה, תודה לך. אם היא חושפת יותר משהיא מכסה, זו אשמתך," היא אמרה.

המגבת נחתה על כתף שחצנית והיא הבחינה בכתפיו הרחבות נדרכות. היא הרגישה במבטו הבוחן, כאילו שהוא הניח עליה את ידיו הגדולות...

וזו הייתה המחשבה המוזרה והמפחידה ביותר שעלתה בדעתה.

"אני מבין שאת עדיין לא יודעת מה טוב עבורך, ליה."

היא אספה את שערה הרטוב בידה וסחטה ממנו את המים. היא התאמצה להפגין אדישות שהיא כלל לא הרגישה. מפני שהמציאות של תגובתה אליו הייתה מפחידה מדי. "זה כמו תגובה אלרגית אליך. אני מעדיפה לחלות בדלקת ריאות ולמות מאשר שתציל אותי."

לפתע הוא אחז בה, חומה של זעם ובוז שצמצמה את עולמה לכדי דמותו.

היא הוצפה בפחד ובבלבול ובכל כך הרבה דברים נוספים שעמם היא נאבקה במשך העשור האחרון.

התאורה העוצמתית הדגישה את תווי פניו הנוקשים – והם היממו את חושיה אף יותר מהמים הקרים כקרח, אך היו אלה העיניים החומות-צהובות שהעתיקו את הנשימה מפיה.

קאליסטה.

לקאליסטה היו עיניים זהות, רק ששלה היו אדיבות, חייכניות, תמיד מחפשות אחר הריגוש הבא, מפתות גברים כמו שהעכבישה לוכדת את הטרף ברשתה.

בבטנה עלתה התחושה הנוראה והמייסרת הזאת שצצה כאשר היא לא עשתה מאמץ מודע להפנות את מחשבותיה למשהו אחר, לכל דבר מלבד קאליסטה והלילה ההוא.

זה לא עזר. דבר לא עזר. אך בנוסף לתדהמה שנבעה ממפגשה המחודש עמו, משהו נוסף פילח את גופה בבהירות חתרנית שעה שהוא התקרב אליה.

בניגוד גמור לחריפות של פניו, הריסים הארוכים והעיניים המנצנצות בלטו כמו נווה מדבר. הם שיוו לו מראה מרהיב להפליא.

ניחוחו היה זר, אם כי מפתה.

ליה שאפה מלוא ריאותיה לפני שהצליחה להפסיק, רעד חמים אוחז באיבריה, רעד שכלל לא נבע משמלתה הרטובה.

"סטברוס, אני –"

אצבעות ארוכות זחלו במעלה עורפה לתוך קרקפתה, היטו את ראשה מעלה, בעוד שידו השנייה אחזה בלסתה ברפיון.

הוא בחן את תווי פניה בכזאת קפידה, שהיא הרגישה שהיא נמסה מבפנים.

אף אחד לא נגע בה כל כך הרבה זמן... זו בוודאי הסיבה שהיא הרגישה את מגעו כמו צריבה בעורה... שחמימות החלה להתפשט בקרבה בעוצמה כזאת.

זו בוודאי הסיבה שהיא רצתה לשקוע לתוך מגעו המחוספס יותר מכפי שהיא רצתה לנשום...

עד שהיא הבינה מה הוא עושה.

הוא בדק אם אישוניה מורחבים, בניסיון להבין האם היא תחת השפעת סמים.

היא נעצה מבט לתוך עיניו הבוהקות והבחינה בלסתו הנוקשה. היא הבחינה בצל של דבר מה בפניו שהיקשה עליה לדבר. "אני לא מסטולה, סטברוס." המילים בקעו משפתיה כלחישה, הפצרה, וליה נרתעה מגוון קולה המתחנן.

כאשר הוא לא גילה רחמים, היא אחזה בפרקי כפות ידיו. כל תא בגופה נדרך שעה שסבכי שערות עקצצו בכף ידה, בזמן שחשמל הצית את האוויר.

"אני זוכר את הפעם האחרונה שאמרת את המילים האלה..." הוא נשמע כאילו שהוא נמצא הרחק, במקום אחר, בזמן אחר.

ליה הדפה את כף ידו, החמימות מגופו עוצמתית בכוח משיכתה. עורה עקצץ, כל שריר בגופה נדרך על מנת להתקרב אליו ולספוג את החמימות המטעה הזאת. היא תקפא למוות לפני שהיא תבקש ממנו משהו. "אני אומרת את האמת, סטברוס."

מעולם לא נגעתי בסמים, היא רצתה לצעוק, כפי שעשתה בלילה שבו קאליסטה מתה. אך הוא אפילו לא הכיר במילים שאמרה בין יבבותיה.

חיוכו הקריר חשף את שיניו. "שיקרת לגברת קובלקיס, הופעת על היאכטה של דמיטרי – הידועה במסיבותיה הפרועות, והשתכרת כהוגן, אז סלחי לי אם אני לא מאמין למה שאת אומרת."

מנומס כמו תמיד... הוא עשה זאת גם בעבר, אפילו בזמן שהוא הרס את חייה.

את יכולה להינשא לי או שאת יכולה ללכת לכלא, ליה. הבחירה בידך.

"השגתי את תשומת לבך, לא?" היא אמרה, והבינה מאוחר מדי שהיא הסגירה את עצמה. לא שהיא התכוונה לשמור זאת בסוד.