הגנן האציל

1

שמש אחר הצהריים הנמוכה הייתה כל כך מסנוורת לאחר אפלולית הביתן והוא שלף משקפי שמש מכיסו כשחלף על פני סככות העציצים והחממות כדי לפנות פקק תנועה אפשרי של עגלות עמוסות מהשביל הראשי. מצוין. העסקים היו טובים. אפילו טוב יותר – את אחת העגלות איישה בחורה יפיפייה. הוא החניק אנחה כששני גברים הצטרפו אליה, אחד מהם אחז פעוטה בידיו. לעזאזל. אז היא לא רווקה. וצעירה בשנים רבות מבעלה. כלב בר מזל. כשהתקרב הנערה שלחה אליו חיוך שעצר אותו על המקום.

"אתה יכול לעזור לנו בבקשה? אנחנו צריכים פרחי חורף, אמנון ותמר."

"ודאי. אני אקח אותך לשם," אמר בנחישות. או לאן שתרצה.

"תודה." היא התכופפה לנשק לילדה על לחיה. "לכי עם אבא וסבא, מתוקה."

"לבוא איתך," התעקשה הילדה הקטנה.

"מתוקה, את קצת חמה, ויהיה אפילו חם יותר במקום של האמנון ותמר, אז תבקשי מאבא שיקנה לך גלידה."

מילות הקסם שלחו את הילדה אל אביה, קורנת.

"אני אפגוש את כולכם בכניסה הראשית אחר כך," אמרה האם ופנתה אל המדריך שלה. "טוב – מצטערת שגרמתי לך לחכות."

"אין בעיה בכלל," הרגיע אותה והוביל אותה ללא בושה במסלול היקפי. בעלה יכול לוותר עליה לדקה או שתיים, אמר למצפון שלו. כשהגיעו לבסוף לתצוגה הצבעונית של פרחי האמנון ותמר הפקיע עגלה ולקח את הלקוחה שלו לסיור מאורגן.

היא שוב חייכה אליו. "איזה יופי. יש כאן את הפרחים הכי יפים."

"את באה לכאן לעתים קרובות?" לעזאזל – הוא לא יכול היה לחשוב על משהו יותר טוב?

"לא. פעם ראשונה. אימא שלי הפקידה בידיי את הבחירה של האמנון ותמר. היא רוצה כל גוון של ורוד שקיים וגם צהוב ולבן."

"בלי סגול?" שאל מופתע.

"נראה שלא. תודה לך על עזרתך," הוסיפה, "אבל אתה בטח עסוק. אני אסתדר מכאן."

"יש לי כמה דקות." או שעות. "את תבחרי, אני אעמיס."

הוא בחן אותה במבט חמדני בזמן שבחרה, בטוח שראה אותה כבר בעבר. אבל גם אם זה היה תלוי בחייו, הוא לא יכול להיזכר איפה או מתי. בהחלט היה תענוג להסתכל עליה כשנעה ממגש למגש ובחנה את הפריחה. אין שום דבר מניטורי באישה הזו. היא נראתה עסיסית בג'ינס ובחולצה לבנה פשוטה וסוודר ששרווליו נקשרו סביב מותניה.

לשיער החלק והכבד שהתעגל מתחת לגובה הסנטר היה בדיוק אותו צבע וברק כמו לערמונים שהעזרה בפינויים תהפוך בקרוב לעבודה אינסופית, אך העיניים שהפנתה אליו היו כהות, שקדיות, וזרחו שוב עם החיוך עוצר התנועה שלה.

"הנה," אמרה בסיפוק כשהניח את המגש האחרון על העגלה. "הגיע הזמן לעצור לפני שאצטרך לשבור תוכנית חיסכון."

"המחירים שלנו מאוד הוגנים," הבטיח לה. "תחרותיים, לפחות."

"אני בטוחה. אבל אנחנו כבר דיי השתגענו היום עוד לפני שהגעתי לאמנון ותמר. ועכשיו אני צריכה למצוא את הדרך בחזרה לשבט שלי. תודה רבה לך על העזרה."

"העונג כולו שלי," אמר לה וזימן עוזר מרחף. "תראה לגברת היכן לשלם וקח אותה בחזרה לכניסה הראשית."

 

"התעכבת הרבה זמן," אמר אביה, ג'ק לוגן, כשג'ו הצטרפה לאחרים. "מאדאם כאן נעשתה חסרת מנוחה."

"מצטערת. הייתה דרך ארוכה עד לאמנונים." היא חייכה. "מצחיק, אבל הדרך חזרה הייתה ממש קצרה."

ג'ק הרים גבה. "הובלת בשבילי הגן, אה?"

"ממש כך." עיניה רקדו. "שזה מחמיא למדי. המדריך שלי היה ממש חמוד מתחת לכל האדמה."

"עייפה," קרא קול קטן.

אביה הסיט את התלתלים השחורים מן הפנים הקטנות שנחו על כתפו. "בסדר, קיטי-קט, בואי נלך הביתה לאימא. כבר העמסנו את הצמחים האחרים למכונית, ג'ו. את נשארת כאן לתצוגה?"

היא היססה, כבר לא הייתה בטוחה שעדיין מתחשק לה, אבל אז הנהנה. "אחרי שעשיתי כזה רעש על זה שנסעתי לכאן רק בשביל זה, אולי כדאי. אני אשאיר כאן את המכונית שלי ואלך לראות איך החצי השני חי."

"אני יכול להישאר איתך," הציע סבא שלה, אך היא נדה בראשה ונשקה לו באהבה.

"אתה נראה עייף. לך הביתה עם ג'ק וקיטי, ותגיד לקייט שעשיתי כמיטב יכולתי בבחירה של האמנונים. אני אצלצל מאוחר יותר לבדוק מה שלומה."

"אני מקווה שהיא בילתה את אחר הצהריים במיטה, כפי שהבטיחה," אמר ג'ק, מודאג.

"אם היית נשאר שם איתה אולי זה מה שהיא הייתה עושה," אמרה ג'ו. "סבא ואני יכולנו לקחת את קיטי לקנות את הצמחים."

"הרעיון היה לתת לקייט לנוח."

"אז תשכיב את קיטי לישון ותכין ארוחת ערב נחמדה לשניים."

הוא חייך. "זו הייתה התוכנית שלי, גברת בוס. את תבואי לאכול איתנו?"

"לא. אחרי הסיור שלי בין הגבעות המהודרות, אני אסע ישר הביתה ואלך לישון מוקדם." ג'ו התרוממה כדי לנשק לילדה המנומנמת, נופפה לגברים שלה והחלה פוסעת בשביל הכרכרות שהתפתל בין גבעות מוריקות למרחק גדול יותר משציפתה לפני שהגיעה לשער המסורג של אולם ארנבורו.

היא קנתה ספר הדרכה, שילמה על כרטיס הכניסה היקר ואז פסעה לאורך שביל מרוצף שעבר דרך מדשאות ירוקות קטיפתיות וחצה תעלת מגן כה רחבה עד שנראה שהבית העתיק צף בתוכה כמו טירה מכושפת.

"אני חוששת שפספסת את הסיור האחרון להיום," אמרה דיילת כשג'ו נכנסה לאולם הגדול. "אבל אם את רוצה להסתובב לבדך, את מוזמנת. במדריך שלך יש את המסלול."

"תודה לך. אני אשתדל מאוד לא להסיג גבול." ג'ו הביטה בחדווה בתקרות הגבוהות ובשריונות שניצבו בפינות קירות האבן הגבוהים. "זה חלל כל כך מרשים, אבל הריהוט הנוח שלו נותן הרגשה של חדר יצירה ענק ומזמין."

האישה חייכה. "זה בדיוק מה שזה. בהזדמנויות מיוחדות המשפחה משתמשת בו לאירוח. בבקשה, קחי את הזמן. יש עוד ארבעים דקות עד הסגירה. את תמצאי דיילים בכל מקום שיענו לך על שאלות."

"תודה." ג'ו שמחה מאוד לטייל לבדה. ספר ההדרכה בשליפה, היא התחילה בספרייה והתפעלה מעושר הספרים ומזוג גלובוסים, ארצי ושמימי, מרשימים. לחדר היה ריח של עור ישן שהומתק על ידי עלי פרחים, והיא נעצרה לרגע וחשבה, בטוחה שכבר ראתה חדר כמו זה בעבר. אותה תחושה שבה אליה בחדר עבודה קטן ורשמי עם ריהוט מצופה זהב ושוב בחדר אוכל גבה תקרה עם שולחן ארוך שעליו היו מונחים זרים. כשהגיעה אל אולם הנשפים כבר הייתה משוכנעת שביקרה באחוזת ארנבורו בחייה הקודמים והתענגה על פנטזיה קטנה ונעימה – דמיינה את עצמה רוקדת וואלס מתחת לנברשות הנהדרות.

משלא היה לה זמן ללכת בנתיב המבקרים הרגיל, עשתה קיצור דרך לגלריה ארוכה שבה היה לה עניין מיוחד, ציורים רבי ערך של האחוזה, אשר כללו, כך מציין ספר ההדרכה, פורטרט נדיר שצייר קונסטבל. דיוקנאות המשפחה הגיעו עד לתקופת טיודור המוקדמת וג'ו בחנה כל אחד מהם באריכות. היא זיהתה הולביין אפשרי ובהמשך גם סטוארט לוי ובמחלקה הגרגוריאנית גבותיה התרוממו כשמצאה גם גינסבורג וגם לורנס. אבל היא נעצרה על מקומה מתחת לדיוקנאות ויקטוריאניים. הדמיון בין הגברים של המשפחה במאה התשע עשרה היה לא רק ברור, אלא שגם היה בהם משהו מוכר. היא כבר ראתה את התווים הייחודיים של הלורד הוויקטוריאני ארנבורו ושל בנו בעבר. בחיים האחרים? מצמרר. היא נאנחה כשהסתכלה בשעונה. נגמר הזמן.

"אני מקווה שלא עכבתי אותך," התנצלה בפני הדיילת שרצתה לנעול את האולם הגדול. "הייתי צריכה להתחיל מוקדם יותר. נאלצתי להפסיד חלק."

"אז בואי שוב," אמרה האישה הידידותית. "יש לנו הרבה הצעות לקראת חג המולד, גם כאן וגם במרכז הגנים שלנו."

"תודה לך. אני אבוא. להתראות."

כשג'ו יצאה מן השער חשה דקירה של תענוג כשזיהתה דמות גבוהה במרחק. הגנן המדליק שלה נראה מאוד שונה עכשיו, בג'ינס משופשפים ונקיים ובחולצה לבנה שנצמדה לכתפיו הרחבות ולמותניו הצרים. שערו הפרוע, השחור כדיו היה לח בקצוות והוא נפתר מהשלף הכהה וממשקפי השמש. כשהתקרב, מחייך משזיהה אותה, היא לקחה נשימה עמוקה וחשאית. לעיניו היה צבע ענברי כהה שקישרה אל אריות. הוא בהחלט שווה. הוא ממש התקרצף.

"שוב שלום," אמר בחמימות. "היית בתוך הבית?"

ג'ו הנהנה, מחייכת. "האחרים נסעו ישר הביתה מהגנים. אני באתי במכונית משלי כדי שאוכל לבקר באחוזה אחר כך."

"בעלך ישכיב את הילדה לישון כשתחזרי הביתה?"

"למען האמת, זה היה אבא שלי, שנראה הרבה יותר מדי צעיר בשביל התפקיד, אז אני קוראת לו ג'ק. וקיטי היא אחותי הקטנה. אם אתה מעוניין בתמונה השלמה, הג'נטלמן הנאה המבוגר בקבוצה המשפחתית הוא סבא שלי." לשמחתה שמץ של צבע עלה לאורך עצמות הלחיים הגבוהות.

"אני מבקש את סליחתך," אמר בנוקשות ואז המיס אותה בחיוך. "מצד שני, האין בעל זה חדשות טובות – או שיש איזה מתמודד אחר שאורב בסביבה?"

ג'ו צחקה ונדה בראשה. "לא. אני פנויה."

עיניו זרחו. "מצוין – גם אני! בואי נחגוג את הרווקות המבורכת שלנו במשקה לפני שאת נוסעת הביתה."

ג'ו מצמצה. "אלוהים, אתם הגננים לא מבזבזים זמן!"

הוא נד בראשו. "החיים קצרים מדי בשביל זה. אז תבואי? יש פאב ממש לא רחוק. אני מרס, דרך אגב." הוא הושיט זרוע חומה ארוכה.

היא לחצה אותה בנחישות. "אני ג'ואנה ואני צמאה, כך שהתשובה היא כן."

"יופי, אז ג'ואנה. אם נחצה עכשיו את הגנים נוכל לקחת קיצור דרך דרך אחד השבילים."

"אתה בהחלט מכיר את המקום."

"נער וגבר. ומצפים לך במשפחה לארוחת ערב?"

היא נדה בראשה. "בישלתי להם ארוחת צהריים לפני שבאנו, בעוד ג'ק מסתובב סביב אימא שלי – אני קוראת לה קייט, דרך אגב – ושיגע אותה עם השאלות שלו, אם היא בסדר, כל כמה דקות."

"היא לא מרגישה טוב?"

"הם מצפים לעוד ילד בקרוב," אמרה ג'ו, מפוקחת. "אלוהים יודע איך אבא שלי יתמודד הפעם – הוא היה מספיק נורא כשקיטי נולדה." היא עשתה פרצוף. "מצטערת! יותר מדי אינפורמציה."

"אין בעיה. אני מקווה שאת ואבא שלך תסתדרו."

"תודה." היא חייכה אליו. "דרך אגב, אני מקווה שבפאב הזה יש שירותי נשים סבירים. אני מרגישה קצת מלוכלכת. ורואים שאתה היית בבית ועשית מקלחת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך."

"נחוצה ביותר," אמר ברגש. "עבדתי במשתלה שעות." הוא אחז במותניה כדי להעביר אותה מעל לחומה שבקצה השביל.

"הגענו: כמה מטרים מהדלת האחורית של הפאב. חכי רגע – אני אדבר עם בעל הבית."

ג'ו הסתכלה כשהידיד החדש שלה נקש בדלת הסגורה ואז פתח אותה והתכופף פנימה.

"זה עדיין לא פתוח?" שאלה כשחזר לאסוף אותה.

"פתוח כל היום. רק שאלתי את דן אם נוכל לשבת בחדר האחורי ולדבר בשקט. אחרת את עלולה להידרס על ידי אנשים שמשחקים בחצים וכדומה."

הפאב היה יפה, עם קורות שחורות וקירות לבנים. הוא גם היה נטוש. ג'ו הרימה גבה בשאלה אל המלווה שלה כשהלה הכניס אותה לחדר קטן מאחורי הבר.

"להידרס?"

"זה יקרה מאוחר יותר," אמר בנחישות. "אז, מה מתחשק לך, ג'ואנה?"

"מיץ ענבים עם לימונדה והרבה קרח, בבקשה."

המשקאות שלהם המתינו להם על שולחן בחרך ירי כששבה והצטרפה אל מרס לאחר מקצה השיפורים.

"אני עבדתי כל היום ואני לא נוהג, אז אני יכול להרשות לעצמי בירה," אמר והרים לעברה את כוסו. "לחייך, ג'ואנה."

"אתה גר כאן?"

"ממש קרוב, כן. ואת?"

"במרחק שעה נסיעה." היא לגמה, אסירת תודה. "הייתי צריכה את זה. תודה."

מרס נשען אחורנית, רגוע, רגליו הארוכות פרושות לפנים. "מה חשבת על הבית?"

"זה מקום נהדר. אני לא מניחה שיש סיכוי שהבעלים רווק," אמרה בתקווה. "אם כן הייתי מתחתנת איתו ועוברת מחר."

הוא צחק. "אהבת אותו עד כדי כך?"

"זו האווירה. עתיקה ככל שתהיה, זה מרגיש כמו בית."

"בטח מפני שאותה משפחה חייה שם ברצף החל במאה החמש עשרה."

"באמת?" היא הביטה בו ביראה. "איזה סיפור מדהים."

"זה הצליח מפני שהירושה עברה מענף לענף בעץ המשפחתי, והחתן לקח את שם המשפחה של הכלה כדי לשמור על המסורת. הסתכלת על הדיוקנאות בגלריה?" שאל באגביות.

"לא על כולם. נגמר לי הזמן כשהגעתי לתקופה הוויקטוריאנית."

"הו, חבל," אמר ונשען אחורנית. "אז תגידי לי, ג'ואנה, מה את עושה בחייך?"

היא נאנחה. "אתה תצחק."

עיניו שוב זרחו. "למה?"

"גברים אחרים צחקו."

מרס הזדקף. "אני לא כמו גברים אחרים," הבטיח לה ואז הביט בה וניסה לנחש. "את עוסקת בסוג מסוים של בידור?"

"שום דבר כל כך נרגש. זמן קצר אחרי שסיימתי את הלימודים העוזרת של אבא שלי עזבה אותו כדי להיות אימא במשרה מלאה. הוא הציע שאני אחליף אותה לזמן מה עד שאני אחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. אהבתי את העבודה מהיום הראשון – עדיין – אז הנה אני. עובדת אצל אבא שלי."

"מה הוא עושה?"

"הוא קבלן." זו הייתה בהחלט האמת. עד לנקודה מסוימת.

"ואין ספק שאתם מסתדרים ביחד."

"מקצועית, אנחנו צוות מצוין." היא חייכה באירוניה. "אבל החיים הפרטיים שלי מדאיגים את ג'ק. לפעמים הוא נהיה ממש אבהי וכבד ורוצה שאני אעבור לגור בבית איתו ועם קייט."

שפתיו התעקלו. "למה? את מכורה למסיבות פרועות?"

"הלוואי!" אמרה. "לא, למען האמת, זה לא נכון. עשיתי את זה כשהייתי סטודנטית. כיום אני מנהלת חיים רגילים למדיי בבית הפרטי שלי ליד הפארק העירוני."

מרס הביט בה בכבוד. "אם ככה אבא שלך בטח משלם לך יפה." הוא הרים את ידו כמו סייף. "מצטער. זה היה חצוף. תשכחי שאמרתי את זה."

"למען האמת הבית הוא ירושה. איפה אתה גר?" שאלה.

"במין דירה."

ג'ואנה תהתה איזו משכורת גננים מרוויחים – או לא – ושינתה את הנושא. "אתה עובד כל יום ראשון?"

"כשצריך אותי, כן. אבל כרגע לא כל כך. בדצמבר שוב נהיה עמוס." הוא קם ואסף את כוסה. "עוד?"

"כן, אבל עכשיו אני משלמת!"

"אני אביא לך את החשבון." אבל כשחזר עם הכוסות שלהם הביא לה תפריט. "מה דעתך על ארוחת ערב לפני שאת נוסעת הביתה? או שיש לך מה לעשות הערב?"

"לא. אין כלום." היא חייכה בחמימות. "תודה. אני אשמח. מה בתפריט?"

"בעיקר סלטים בערב יום ראשון. אני יכול לערוב לנקניק. טריש, אשתו של הבעלים, צולה אותו בעצמה."

ג'ו אכלה מעט מאוד מהארוחה שבישלה למשפחתה והרעיון נראה לה מאוד מושך. "אז סלט עם נקניק, בבקשה! אבל רק אם נתחלק," הוסיפה בנחישות.

היא המתינה בזמן שמרס הלך להזמין את המנות שלהם, ואז כדי להניח את דעתה התקשרה לקייט.

"שתי מנות מיוחדות של טריש מגיעות," הודיע לה מרס כשהניחה את הטלפון שלה.

ג'ו חייכה אליו. "בדיוק דיברתי עם אימא שלי, שמרגישה יותר טוב עכשיו, מה שאומר שאני יכולה ליהנות מהארוחה שלי. כל כך דאגתי לה בארוחת הצהריים שכמעט לא אכלתי כלום."

"את טבחית טובה?"

"כן."

הוא צחק. "בלי צניעות מעושה, אה."

היא חייכה. "אפילו לא קצת. תמיד אהבתי לבשל. אני טובה בזה. ואתה?"

"אני לא ארעב, אבל זה לא התחביב האהוב עלי."

"זה בטח גננות."

להפתעתה הוא נד בראשו. "אני רק ממלא הוראות של העריץ שמפקח על הגנים באחוזה."

"הוא מבוגר וקמצן?"

"לא. הוא צעיר ומאוד מוכשר – הוא גם המוח מאחורי מרכז הגנים."

"אז כשהוא אומר לקפוץ אתה קופץ?"

"פחות או יותר. למדתי ממנו הרבה. במיוחד על ורדים."

"נאמר לי שהם ממש יפים כאן."

מרס הנהן. "ולא רק בגנים של האחוזה. כיום אנחנו מוכרים הרבה שיחי ורדים במרכז, מוכנים לפריחה בשנה הבאה. את מוכרחה לחזור באמצע הקיץ כשהוורדים במלוא תפארתם. אף על פי שאד מטפח אותם בכל מיני צבעים וצורות, כך שהם פורחים כל השנה. הוא אמן בצבעים. הסתכלת מסביב בחוץ?"

"לא היה לי זמן."

"בואי שוב מחר ואני אתחנן לשעה חופשית כדי לעשות לך סיור."

ג'ו חייכה. "זה איזה סוג של ספין כדי להראות לי את הערוגות שלך?"

הוא פלט נחירת צחוק. "לא. אף שיש לי ערוגה או שתיים שאת תוכלי לראות פעם. אבל רק אחרי שאני אכיר אותך הרבה יותר טוב."

ג'ו צחקקה ואז הרימה את מבטה בציפייה כשבעל הבית הופיע עם צלחות מסודרות ומקושטות בקפידה. "זה נראה נהדר!"

"תיהנו מהארוחה," אמר הגבר, מרוצה, והחליף מבט עם מרס. "המקום מתמלא, אז פשוט תסמנו לי אם אתם צריכים משהו."

הסלט היה מלווה בלחם שחור שהיה כל כך מעורר תיאבון עד שבטנה של ג'ואנה קרקרה. "אופס – סליחה!"

מרס גיחך. "מספיק עם ההתנצלויות – תאכלי. אני גווע."

"זה ממש טעים," אמרה ג'ו וטעמה את הנקניק. "אתה אוכל כאן הרבה?"

"לא כמו שהייתי רוצה. אבל לפעמים אני מתענג על ערבי יום ראשון כמו זה לדוגמא."

"נהדר שמגישים לך ארוחה אחרי שעבדת כל היום!"

הוא הנהן. "את מבשלת לעצמך כל ערב? או שיש לך שרשרת של מחזרים שמוכנים להאכיל ולהשקות אותך?"

"אני חוששת שלא," אמרה בצער. "יש לי חברים שאני אוכלת איתם בחוץ מפעם לפעם, אבל ברוב הערבים אני מכינה לי משהו בקן שלי, או שאני נכנעת לשכנועים ואוכלת עם ג'ק ועם קייט. לפעמים גם עם סבא שלי."

"הוא גר אצל ההורים שלך?"

"לא. הוא לא מוכן לזוז מהבית שלו. ולמרות נדנודים עקשניים של אבא שלי, גם אני לא זזה משלי."

"הוא רוצה אותך בבית?"

ג'ו הנהנה. "למרבה המזל קייט מסרבת לתמוך בג'ק בנושא הזה. היא מודעת לצורך שלי במקום – ובחיים – משלי."

שפתיו של מרס התעוותו. "בעוד מחשבותיו של אביך נודדות כשהוא מדמיין מה את עושה בבית הקטן שלך!"

"שום דבר ששווה לכתוב עליו בעיתון," הבטיחה לו. "אני פשוט אוהבת לארח חברים – גברים ונשים – בלי העין הבוחנת שלו. אתה היית רוצה שישגיחו עליך כל הזמן?"

"לא," אמר והביט בצלחתה הריקה באישור. "היה לך טעים?"

"ממש – זה היה מצוין. הייתי רוצה קפה בבקשה, ואז אני חייבת לנסוע. מחר יום שני וג'ק תובע דייקנות מהעובדים שלו, בין אם הם קרובי משפחה או לא."

למרבה הפתעתה של ג'ו, מרס אסף את צלחותיהם בעצמו ולקח אותן אל הבר, שם הזמין את הקפה שלהם. כשחזר והתיישב בכיסאו נשען אחורנית והטה את ראשו כדי להביט בפניה. "מאוד נהניתי, ג'ואנה. בואי נעשה את זה שוב במקום אחר. בקרוב."

היא הביטה בו. "מתי?"

"אני משער שמחר זה קצת מוקדם מדי – מה בנוגע לשלישי בערב?"

היא מצמצה. "כל כך קרוב?"

עיני הארייה שלו הביטו בשלה. "אחרי הטיול שלי איתך בין האמנון ותמר קינאתי בגבר שחשבתי בטעות שהוא בעלך," אמר, מבהיל אותה. "אז כשדרכינו הצטלבו שוב ניצלתי את הרגע כשגיליתי שאת פנויה. כמו שכל גבר ששכל בראשו היה עושה. אז, ג'ואנה – אני אראה אותך ביום שלישי."

"טוב – כן, בסדר," אמרה בדאגה.

"מצוין. תני לי את מספר הטלפון שלך ותגידי לי איך מגיעים אליך הביתה. אני אאסוף אותך בשבע." הוא הציץ מעלה. "דן מאותת. אני רק אביא את הקפה שלנו. כמו שאת יכולה לשמוע, עמוס כאן."

כשחזר מרס התיישב מספיק קרוב כדי שג'ו תחוש מודעת לפתע לזרועות גבריות ושזופות ולניחוח סבון ולגבר חם. מוזר. היא לא הבחינה בדבר מכל אלא לפני כן. אבל עכשיו כשמרס הבהיר שזה לא יהיה אירוע חד פעמי, חשה מודעת אליו גופנית, אל הגבר המושך שהיה ללא ספק.

"יש עוד אנשים שמשתמשים בחדר הזה?" שאלה.

"לא כל כך בימי ראשון."

היא נעצה בו את מבטה כשלגמה מן הקפה שלה. "בסדר. כמה יצא החשבון?"

"ביום שלישי יהיה התור שלך לשלם," הכריז.

"אם ככה, אל תצפה לכוכבים של מישלן!"

"האוכל לא חשוב," אמר בביטול. "החברה היא החשובה."

"אני אחשוב על זה." היא נאנחה כשהביטה בשעונה. "אני באמת חייבת ללכת עכשיו."

"אני אלווה אותך למכונית שלך."

"אני חוששת שהיא חונה בכניסה לגנים."

"הכול לטובה. הליכה ארוכה יותר."

היא הביטה בו מזווית עינה. "אבל לא ארוכה כמו הדרך שלקחת אותי לאמנונים!"

עיניו זרחו ללא שמץ של חרטה. "אני נשבע שאני לא נוהג לחטוף נשים נשואות. שכנעתי את עצמי שכמה דקות בחברתך לא ממש נחשבות לבגידה."

שפתיה התעוותו. "בגידה חייבת להיות בהסכמה?"

"אין לי מושג. זה חטא אחד שמעולם לא חטאתי."

"ספר לי על האחרים!"

"ביום שלישי," הבטיח.

ג'ואנה מסרה את מחמאותיה לשף כשברכה את הבעלים בלילה טוב. בחוץ, באפלה זרועת הכוכבים רעדה מעט ומרס עזר לה ללבוש את הסוודר שלה. אחר לקח את ידה כשפסעו בשביל השקט המוביל אל מרכז הגנים.

"למקרה שתמעדי בטריטוריה לא מוכרת," אמר בקלילות.

"עכשיו שיצאנו מהפאב, כל כך שקט כאן," העירה, נהנית מהמגע.

"יותר מדי שקט לפעמים. לפעמים אני צריך מנה של אורות עירוניים."

היא הרימה אליו את מבטה. "אתה גר לבד?"

"כן, ג'ואנה," אמר משועשע. "כמו שאמרתי לך, אני רווק."

"אתה יכול לגור עם אימא שלך," הציעה בחוצפה.

"היא מתה לפני כמה שנים; אבא שלי יותר לאחרונה."

"אני כל כך מצטערת." ג'ואנה לחצה את ידו, מלאה סימפטיה לכל אחד שאיבד את הוריו. "תודה על הארוחה, מרס. נהניתי מאוד – ומהערב – מאוד."

הוא חייך מטה אליה כשהגיע אל מכוניתה. "גם אני. חבל שאת צריכה לנסוע הביתה כל כך מוקדם." הוא רכן ונשק ללחייה. "אני אאסוף אותך בשבע ביום שלישי."

במראה שבמכונית ג'ו יכלה לראות את מרס עומד מתחת לפנס, מלווה אותה במבטו. היא נסעה הביתה מהורהרת. אין טעם להעמיד פנים שלא נהנתה הערב מכל מה שקרה, כולל מהדרישה של מרס שיעשו זאת שוב בקרוב. מנהגו הפשוט והרגוע – והעיניים האלה – מאוד מצאו חן בעיניה. היה כל כך נוח לדבר איתו עד שדיברה על עצמה יותר מבדרך כלל. יחד עם זאת, היה לה ברור שישנה אישיות חזקה מתחת לקסם השאנן. לא ד"ר ג'ייקל ומר הייד – רק תחושה שיש בו עוד הרבה יותר ממה שנראה לעין – כמו שם משפחה, חשבה לפתע. או שאולי מרס היה שם המשפחה שלו. היא שכחה לשאול.