הדובה הגדולה

שחור.

הכול היה שחור וכבד וחזר על עצמו. כל הימים נראו בדיוק אותו דבר.

הכול היה חסר טעם וחסר תכלית. אפילו לא עצוב. בעצב יש עוד איזושהי חיות.

ככה שאפילו לא הייתי עצובה.

הייתי מתה.

אף על פי שאכלתי הרבה שוקולד, כי זכרתי שמתוק עושה שמח או משהו, בכל זאת הלכתי והצטמקתי. הרגשתי כאילו יש בתוכי "פאקמן" שאוכל אותי מפנים. הגעתי ל־47 קילו. כשהייתי נתקלת בקירות, היו נשארים לי סימנים כחולים על העור שבאזור עצמות האגן. ופעם אחת הקטנה שלי אמרה שהיא פוחדת שאפול ויישברו לי עצמות הלחיים, שבלטו כמו אצל ניצולת שואה. פעם הלכתי לשלם חשבון חשמל, והפקידה הסתכלה עליי, הצביעה על עצמות הבריח, על הרווח שבין שדיי השדודים ועל העצמות שבלטו ביניהם ואמרה: "תראי אותך, מאמי, את כולך עור ועצמות... תאכלי משהו," והמבט החומל שלה הפיל אותי עוד יותר, כי כבר לא היה אפשר להסתיר את החושך הזה שניסיתי להסתיר מאחרים, ובעיקר ממני. וכבר לא היה לי כוח להסביר לה שאני כן אוכלת, אבל שמשהו אחר אוכל אותי. מבפנים.

בקושי יצאתי מהבית, כי פחדתי לפגוש אנשים. פחדתי שיסתכלו לי בעיניים ויראו שם את המוות. לא רציתי לפגוש אף אחד. לא חברות, לא משפחה. לא היה לי כוח להעמיד פנים שאני בסדר. וכולם ראו שאני לא בסדר. אי־אפשר היה שלא לראות. לא צחקתי, לא ביליתי, לא ישנתי, לא חייתי.

אבל תפקדתי נהדר. מהצד היה נראה כאילו אני אמא ואישה מושלמת. הבנות היו בריאות, מטופלות, אכלו טוב, ישנו טוב, לא החסרתי מהן דבר. הבית היה תמיד נקי ומסודר. ואני? אני הייתי על תקן ה"איירובוט". קמה, מנקה, מסדרת, מטפלת — ואז מכבה את עצמי. עד שצריך להידלק שוב ולהתחיל הכול מהתחלה.

לא סיפרתי לאף אחד את האמת, איך שהלסתות שלי נצמדות זו לזו כשאני משכיבה את הבנות לישון ואחת מהן מתעוררת או שתיהן יחד, ואני ניגשת לאחת והשנייה צורחת. אני עוזבת את האחת ועוברת לשנייה ואז ההיא צורחת. והייתי חורקת שיניים והייתי מרגישה הצטברות של זעם בשיניים ובידיים, ופעם אחת ברחתי מהחדר כי קלטתי שאני אוחזת באחת מהן חזק. חזק מדי.

לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי בעצמי. חשבתי: איזו מין אמא אני אם דבר כל כך רגיל, שבמשך מיליוני שנים מיליארדי נשים בעולם עשו ועושות, שובר אותי. ולא האמנתי שיכול לצאת ממני כזה זעם על יצורים כל כך קטנים שיצאו ממני. אני לא אמא, הייתי חושבת. הזעם הזה הוא לא של אמא. היה שלב שראיתי בהן, בקטנות שלי, אויבות שכל מטרתן למנוע ממני שינה. כל מה שרציתי זה לישון. להיעלם. להפסיק להרגיש את הריק הזה והשחור. זה כמו לחיות בלילה במשך שלוש שנים.

והתחילו חרדות. והיה לי קשה לנשום והרגשתי עננה מרחפת מעליי כל הזמן, ועוד ענן עבה ואפור באזור הלב והסרעפת.

הייתי הולכת לגן המשחקים ורואה אמהות עליזות מפטפטות וצוחקות ומטפסות עם הילדים שלהן על המגלשות. ואני הייתי יושבת על ספסל לבד ומתפללת שאף אחת לא תיגש אליי ותתחיל לדבר, כי היא תשים לב שאני לא כמוה. והייתי סופרת את הדקות כדי לסמן וי ליד "הפעילות אחר הצהריימית היומית" עם הבנות, שעשיתי כדי שארגיש שאני אמא טובה ושהכול בסדר.

אבל כלום לא היה בסדר.

איך כולן שמחות? למה אני לא? במשך חיים שלמים תכננתי איך כשאגדל אתחתן ואכנס להיריון ואהיה אמא, האמא הכי טובה בעולם, ויהיה לנו טוב ונעים ונהיה משפחה שמחה. אז איך זה שהנה זה קורה ואני לא שמחה. ולא רק שאני לא שמחה... אני... אני רוצה למות.

אחרי שלוש שנים לא יכולתי לשאת את זה עוד. את השגרה, את החושך, את הזעם העצור, את המועקות, את החרדות, את הלילות חסרי השינה, את כתמי החלב על הבגדים שלי, את העובדה שכבר לא עניין אותי איך אני לבושה. או איך אני נראית. פשוט רציתי לכבות את האורות ולגמור עם הסיוט הזה.

זכרתי במעומעם שפעם הייתי טיפוס שמח, מלא ויטאליות. חלומות. שאיפות. תשוקה. זכרתי גם שפעם אהבתי להיות עם אנשים ואהבתי לבלות. כל מה שעניין אותי זה לישון. לא להרגיש את המועקה.

"אז ככה זה יהיה כל החיים?" שאלתי פעם את גיסתי. "ככה כל הזמן? כל יום לקום, לטפל. לקחת לגן, לבשל, להחזיר מהגן, להאכיל, לשחק, להעביר איכשהו את השעות עד ארוחת הערב ומקלחות והשכבה. לישון ולקום באמצע הלילה. פעם. פעמיים. שלוש. ולקום שוב בבוקר לאותו יום בדיוק...? ככה?" השאלה נשאלה לא מתוך עצלות, לא מתוך פינוק. זה היה הרבה מעבר לזה. ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאמשיך לחיות ככה אפילו עוד יום אחד, שלא לדבר על חיים שלמים.

איפה אני? מי זאת ה"אני" הזאת של פעם ולאן היא הלכה בזמן שהשאירה אותי כאן עם זה.

לא בלעתי כדורים ולא חתכתי ורידים, אבל כן עליתי באיזה לילה קשה יותר מהרגיל אל מרפסת ביתי, שהייתה תחת כיפת השמיים, ודיברתי אל אלוהים באשר הוא. אמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה, שיעזור לי. "בבקשה, אלוהים, אם אתה שם, תעזור לי. אני לא יכולה יותר... בבקשה, אלוהים, בבקשה..."

והוא הקשיב לי והזכיר לי את אמא שמתה כשהייתי קטנה, וחשבתי על שתי האהובות האלה שלא אשמות בכלום ואיך אני לא רוצה שיגדלו יתומות מאם, כמוני. אז נשארתי ככה עד שעלה השחר וחזרתי למיטה עם קצת פחות מועקה וקצת יותר עייפות.

שלוש שנים.

איך מגיעים לשלוש שנים של דיכאון? בקלות.

זה מתחיל בזה שלא יודעים שזה דיכאון. חושבים שככה זה בחיים. שקשה מדי פעם ויש מיליון סיבות לגיטימיות להיות לא הכי שמחה שבעולם. קצת עייפות, קצת קשיי פרנסה, קצת חריקות בזוגיות, קצת שיפוצים של בית, מזג אוויר, מלחמה... לא חסרות סיבות.

וזה גם לא קרה בבת אחת. זה לא כמו כאב שיניים חד שמרמז לך שמשהו לא בסדר וצריך ללכת לטיפול. זה קרה לאט ובעקביות. בהתחלה שמחתי מאוד. האוקסיטוצין זרם לי בדם והייתי מאוהבת בילדתי הראשונה, ולימים בילדתי השנייה... אבל חוסר השקט התחיל לכרסם. כמו חולת אלצהיימר, תא אחר תא נאכל ונעלם, פיסת חיות ועוד פיסת חיות ננגסו, עד שלא נותר כלום מהזיכרון העמום ההוא של אורנה אחרת צוחקת בזמנים רחוקים מאוד. כמו תריס שמוגף לאט עד שהחדר חשוך לגמרי.

גם ההחלמה לא קרתה ביום. אבל היא קרתה. והיא התחילה ברגע שהבנתי שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה. בזמנו לא דיברו על זה בגלל הבושה ובגלל הסטיגמה. נשים גמרו את החיים שלהן בבתי חולים לחולי נפש כי לא אובחנו נכון. נשים התאבדו. נשים פגעו בילדים שלהן.

ובינינו... מי רוצה להיחשד כמשוגעת?

אבל ברגע שהבנתי — נכנסתי בזה. רציתי את החיים שלי בחזרה. רציתי להישאר בחיים כדי להישאר אמא לשתי הבנות שלי. נכנסתי לאינטרנט והקלדתי "דיכאון אחרי לידה — סימפטומים". עברתי עליהם אחד אחד. כן, לא היה ספק: אני "אחת משש". אחת משש נשים סובלות מדיכאון אחרי לידה.