הדחיפה

הזזת את הכיסא שלך לאחור ונקשת על ספר הלימוד שלי בקצה העיפרון, ואני בהיתי בדף וחששתי להרים את מבטי. "הלו?" עניתי לך כמו שעונים לטלפון. זה הצחיק אותך. ישבנו בספריית האוניברסיטה — שני זרים שלומדים באותו קורס בחירה — וצחקקנו. היו מאות תלמידים בקורס הזה, אבל אף פעם לא ראיתי אותך שם. התלתלים שלך נפלו על עיניך, ואתה ליפפת אותם סביב העיפרון שלך. היה לך שם ממש מוזר. ליווית אותי הביתה מאוחר יותר באותו יום. צעדנו בשתיקה. מדי פעם חייכת אלי ולא ניסית להסתיר את העובדה שאני ממש מוצאת חן בעיניך. אף פעם לא קיבלתי תשומת לב כזו מאף אחד. נישקת את ידי מחוץ לבניין המעונות שלי ושוב פרצנו בצחוק.

עד מהרה היינו בני עשרים ואחת ואי אפשר היה להפריד בינינו. נותרה לנו פחות משנה עד לסיום הלימודים. בזמן הזה ישנו יחד במיטה הרחבה והנמוכה בחדר המעונות שלי, וכשלמדנו למבחנים ישבנו זה מול זה על הספה ורגלינו השתרגו אלה באלה. היינו יוצאים לבר עם החברים שלך, אבל תמיד חזרנו הביתה מוקדם, נכנסנו למיטה והתכרבלנו יחד. אני בקושי שתיתי, ואתה עייפת ממסיבות. רצית רק אותי. זה לא ממש הפריע לאנשים בחיי. היה לי חוג מצומצם של חברים שהיו למעשה מכרים. הייתי מרוכזת מדי בהשגת ציונים גבוהים כדי לזכות במלגה ולא היה לי די זמן או רצון לנהל חיי חברה של תלמידת קולג' טיפוסית. פשוט לא פיתחתי יחסי חברות קרובים עם אף אחד באותן שנים, עד שפגשתי אותך. לך היה משהו שונה להציע. התרחקנו מאירועים חברתיים ומצאנו אושר זה בזרועות זה.

תחושת הנוחות שהרגשתי במחיצתך שבתה אותי. כשהכרתי אותך לא היה לי כלום, ולכן הפכת בקלות רבה להיות כל עולמי. זה לא אומר שלא היית ראוי לזה, להפך. היית עדין, מתחשב ותומך. היית האדם הראשון שסיפרתי לו שאני רוצה להיות סופרת, ואמרת לי, "אני לא יכול לדמיין אותך עושה שום דבר אחר." התענגתי על האופן שבו בחורות היו מסתכלות עלינו, כאילו יש להן סיבה לקנא. כשישנת בלילה הייתי מריחה את שערך הכהה ומלטפת באצבעי את הזיפים שכיסו את הלסת שלך כדי להעיר אותך בבוקר. הייתי מכורה לך.

לכבוד יום הולדתי כתבת רשימה של מאה דברים שאתה אוהב בי: 14. אני אוהב את הנחירות הקטנות שלך רגע לפני שאת נרדמת. 27. אני אוהב את הכתיבה היפהפייה שלך. 39. אני אוהב לצייר את השם שלי על הגב שלך. 59. אני אוהב לחלוק איתך מאפין בדרך לשיעור. 72. אני אוהב את מצב הרוח שבו את מתעוררת בימי ראשון. 80. אני אוהב לראות אותך מסיימת לקרוא ספר טוב ואז מחבקת אותו. 92. אני אוהב את זה שאת תהיי אמא טובה יום אחד.

"למה אתה חושב שאני אהיה אמא טובה?" הנחתי את הרשימה ולרגע הרגשתי שאתה בכלל לא מכיר אותי.

"למה שלא תהיי אמא טובה?" דגדגת לי את הבטן בשובבות. "את אכפתית ומתוקה. אני מת להביא איתך תינוקות."

לא נותר לי אלא לאלץ את עצמי לחייך.

אף פעם לא פגשתי מישהו מלא התלהבות כמוך.

"יום אחד את תביני, בְּלַיית'. הנשים במשפחה הזאת... שונות."

אני עדיין רואה בעיני רוחי את השפתון הכתום של אמי על בדל הסיגריה. אני רואה את האפר צונח לתוך הכוס ושוחה בשארית מיץ התפוזים שלי. אני מריחה את ריח פרוסת הלחם החרוכה שלי.

שאלת על אמא שלי, ססיליה, פעמים ספורות בלבד. סיפרתי לך רק את העובדות: 1) היא עזבה את הבית כשהייתי בת אחת־עשרה. 2) לאחר מכן ראיתי אותה רק עוד פעמיים. 3) לא היה לי מושג איפה היא נמצאת.

ידעת שיש עוד פרטים שאני לא מספרת, אבל אף פעם לא לחצת עלי. פחדת ממה שאתה עלול לשמוע. הבנתי אותך. לכולנו יש ציפיות מסוימות מאחרים ומעצמנו, גם לגבי אמהוּת. כולנו מקווים שתהיה לנו אמא טובה ושנתחתן עם אישה שתהיה אמא טובה או שנהיה בעצמנו אמהות טובות.