הדיסוננסים היקרים שלי: סיפורי קייב

בעיר ההרגה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903, תמוז תרס"ג – תשרי תרס"ד בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב אותה שנה.

אביו של אבי החורג פייבל (פאליק) דייגן קיבל תואר מהנדס מן האוניברסיטה הפוליטכנית בטולוז שבצרפת. הוא לא התקבל ללימודים באוניברסיטה ברוסיה בשל ה־numerus clausus, מכסה להגבלת מספר הסטודנטים היהודים. בבגרותו, הִרבה להיזכר בערגה בשנות לימודיו, כצעיר, בצרפת. בקייב הוא נהג לקרוא בהנאה את העיתון היחידי בצרפתית שהתפרסם בברית המועצות l’Humanité, עיתון המפלגה הקומוניסטית של צרפת. קניתי אותו לפאליק לעיתים קרובות. זה היה עיתון מגמתי ורווי אידיאולוגיה קומוניסטית כמקובל בעיתונים הסובייטיים אבל לפאליק היו סנטימנטים לכל דבר צרפתי. הוא אהב את העיתון לא בשל כתבותיו אלא בשל הידיעות על אירועים שהתרחשו בפריז שבה אהב לבקר בצעירותו. הידיעות שבעיתון העלו, להנאתו, את שמות הרחובות והכיכרות בהם טייל בשנות לימודיו . הוא הרבה לדבר צרפתית בבית, אהב את השפה ואת מנגינתה. רשמיו החזקים ביותר מזמן שהייתו בצרפת היו קשורים לרוסיה שעמדה על סף מהפכה. אלה היו השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. פריז הייתה מרכז ההפגנות והמפגשים של כל התנועות המהפכניות הרוסיות.

ההשתתפות בהפגנות הייתה אמצעי להתעדכן בדבר האירועים המתרחשים ברוסיה. פאליק היה אז בערך בן עשרים. הוא אהב לשמוע נאומים של מנהיגי המהפכה העתידית. המנהיגים היו נואמים מבריקים שהתמודדו זה מול זה. פעם פאליק צפה בהופעתו של טרוצקי והתרשם עמוקות מנאומו. טרוצקי היה אז בשנות השלושים הראשונות לחייו. היה לו שיער כהה שופע, עיניים כחולות ותווי פנים נאים. לפי טרוצקי היה ברור לחלוטין מי אשם בסבל העמים של האימפריה הרוסית, מה ואיך לעשות ברוסיה. לאחר נאומו נשמעו מחיאות כפיים סוערות. הקהל אהב את טרוצקי ונשא אותו על כפיים. פאליק התרגש מנאומו. כשההמון החל להתפזר הוא הלך לתחנת הרכבת הקלה, שקוע במחשבות על הרעיונות ששמע. בדרך הבחין לצידו בגבר קירח נמוך קומה, כבן ארבעים. ״האם אהבת את נאומו של טרוצקי, חבר?״ – שאל הלה ברוסית. פאליק הנהן להסכמה. ״הוא קשקשן ואיש מסוכן! הוא ישפוך דם רב. אני כבר רואה דם על ידיו!״ ציין האיש. פאליק נדהם: כל ההמון העריץ את טרוצקי ורק האיש הזה מתח עליו ביקורת קשה. ״האם אפשר לבצע מהפכה ללא שפיכות דמים?״ שאל פאליק. ״אתה באמת רוצה לדעת איך צריך לעשות מהפכה? אם כן, אנא בוא בערב לכתובת הזאת.״ ציין הגבר. ״את מי לבקש שם?״ שאל פאליק. ״אותי, שמי אוליינוב־לנין ולדימיר איליץ’’’.

פאליק שפגש את מנהיגי המהפכה הרוסית, כמעט נפל קורבן למהפכה האוקראינית שבראשה עמדו הסוציאל־דמוקרטים של הדירקטוריה, הממשלה של הרפובליקה האוקראינית העממית. אחד ממנהיגיה היה חבר מפלגת המהפכה האוקראינית ולאחר מכן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוקראינית, סימון פטליורה.

לאחר פיזורה של הצנטרלניה ראדה (המועצה המרכזית – הפרלמנט), החל מנובמבר 1918 פטליורה היה חבר בדירקטוריה. הממשלה הזאת נתמכה גם על־ידי חלק מהיהודים האוקראינים. פאליק לא השתייך ליהודים הללו וחשש ממהפכות. הוא סבר שהיהודים לא צריכים להשתתף במהפכות. כמו זאב ז’בוטינסקי האמין, שאסור ליהודים לעסוק בעניינים זרים, לא יהודיים: ״אנחנו [הציונים] מסרבים לקחת חלק ביצירת היסטוריה זרה. שדה פעילותנו נמצא בתוך העם היהודי״.

ב־1918 נולד לפאליק ולאשתו בפרוסקורוב בן בשם מיכאל (משה), אבי החורג, לימים דוקטור למתמטיקה ופיזיקה, פרופסור וחבר האקדמיה למדעים של אוקראינה הסובייטית. שמונה חודשים לאחר הולדת הבן, ברחוב הראשי של פרוסקורוב, אלכסנדרובסקיה, ב־15 בפברואר 1919 פרץ הפוגרום הגדול ביותר שעשו חייליו של פטליורה בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה. בפוגרום שנמשך מ־2 עד 5:30 אחר הצהריים נרצחו 1,650 יהודים. הפורעים הרגו את היהודים בצעקות ״למען אוקראינה! למען פטליורה!״ אז פטליורה היה יושב ראש של הדירקטוריה (ראש הממשלה) וההטמאן הראשי (המזכיר הכללי הראשון לענייני הצבא של הרפובליקה האוקראינית העממית). משפחת דייגן ניצלה, אבל צל הפרעות בפרוסקורוב הגיח והגיע אל פאליק מעברו הצרפתי, שבע שנים לאחר עזיבתו את המדינה. ב־1926 נפגש פאליק בפרוסקורוב עם עוזרו של המשפטן הצרפתי אנרי טורס. מי היה אנרי טורס ומדוע שלח את עוזרו לעיר האוקראינית הפרובינציאלית?

ב־25 במאי ברחוב ראסין בפריז, ניגש לפטליורה בן ה־47 בעל חנות לתיקון שעונים בשם שלום שוורצברד בן 40, שאיבד בפוגרום בפרוסקורוב את הוריו ושלושה־עשר איש מבני משפחתו, ושאל אותו באוקראינית: ״אתה מר פטליורה? התגונן! אתה בנדיט!״ פטליורה הניף מקל. שוורצברד ירה בו שלוש פעמים וצעק: ״זה עבור הפרעות, הרציחות והקורבנות!״. פטליורה נהרג, רוצחו נעצר. החלה חקירה ולאחר מכן משפט. טורס היה סנגורו של שוורצברד. הוא שלח לאוקראינה את עוזרו ועמיתו ברנר לקש (Bernard Lecache) , בן ליהודים יוצאי רוסיה ומשורר, מחבר הספר ״בארץ הפרעות״ (״Au pays des pogroms״, 1927). פאליק היה נוכח בפרוסקורוב בעת הפרעות ושלט בצרפתית. הוא עזר ללקש באיסוף עדויות. ב־1942 אזרחותו הצרפתית של לקש נשללה על־ידי ממשלת וישי. הוא השתתף בתנועת ההתנגדות הצרפתית נגד הנאצים תחת השם ״קפטן לקש״. עבור פועלו קיבל את ״מדליית התנגדות״, את הצלב הצבאי ואת עיטור לגיון הכבוד. קו ההגנה של טורס היה פשוט: המתנקש נקם ברוצח על רצח משפחתו. טורס נזקק לראיות בדבר הפוגרום. פאליק יצא עם לקש לרחוב אלכסנדרובסקיה ועזר לו לאסוף עדויות על אירועי הפוגרום מבני המשפחות של הקורבנות. שנים רבות לאחר מכן פאליק סיפר לי בגאווה על השתתפותו בתחקיר האירועים והתגייסותו לעזרת ההגנה במשפטו של שוורצברד. הוא הזדהה עמוקות עם שליחותו – עזרה ליהודי שנקם באחראי הראשי על הרצח ההמוני של יהודי פרוסקורוב. לפאליק היה אותו סוג גאווה לאומית וכבוד עצמי שלדעת ז’בוטינסקי ״אינם עולים בקנה אחד עם הטענה שגורל היהודים חשוב פחות מבעיות אחרות בעלות חשיבות בקנה מידה עולמי״.

הכנת המשפט נמשכה 17 חודשים. עורך הדין ועד במשפט היינריך סליוזברג, כתב: ״הפרעות נתנו לתנועת פטליורה אפשרות להשיג מזון, בגדים ומוצרים בחינם״. במקביל לשוד התרחש רצח של ״היהודים הבולשביקים״ על־ידי חייליו של פטליורה. שוורצברד הודה ברצח במילים: ״רצחתי את הרוצח״. בית המשפט הצרפתי קיבל את טיעוני ההגנה: המתנקש נקם את מותם של בני משפחתו שנהרסה כליל. שוורצברד יצא זכאי ושוחרר ב־26 באוקטובר 1927. שבוע לפני תחילת המשפט, ב־11 באוקטובר 1927 פרסם ז’בוטינסקי שהתגורר בפריז מאמר בעיתון מקומי המתפרסם ברוסית, ״פוסלדנייה נובוסטי״ (״חדשות אחרונות״), שבו טען: ״פטליורה היה ראש ממשלת אוקראינה וצבאה במשך שנתיים ואף יותר; כמעט בכל התקופה הזאת נמשכו הפרעות; בתור ראש הממשלה והצבא, הוא לא העניש את האשמים ולא התפטר. על כן הוא אחראי על כל טיפה של דם יהודי. זה כל כך ברור שלא יעזרו כאן הסתייגויות. זה לא רק תפיסתי את החובות והאחריות של ראש הממשלה וראש הצבא אלא ההבנה של כל אדם סביר [...]. אם קיימים בתנועה האוקראינית אנשים או קבוצות אשר חושבים כי הפרעות הן זוטא נסלחת ושניתן לאפשר טבח של יהודים ולהישאר גיבורים וטהורים, אז לאנשים והקבוצות האלה אינני חבר אלא אויב; אני מזהיר את החברה האוקראינית שהאנשים והקבוצות האלה גם לה אינם חברים אלא אויבים״.

הלומדים משפטים יודעים שפסק הדין של בית המשפט הפריזאי בתיק שוורצברד כל כך מבוסס שמומחים מחוץ לאוקראינה אינם מנסים לערער על הצידוק לו. באוקראינה, תוכנו של תיק זה לא פורסם. הדעה הרווחת של ההיסטוריונים האוקראינים הינה: פטליורה הוא הקורבן והגיבור הלאומי של אוקראינה, רוצחו הוא סוכן בולשביקים. סוגיית ״הגבורה״ של פטליורה נדונה גם במהלך המשפט. בדברי הסיכום של הסנגור טורס נאמר: ״לא מדובר בהפיכתו של שוורצברד לגיבור לאומי. איני דורש לפאר את האיש שאותו דחף הרעיון האובססיבי הלא ניתן לעצירה להרוג את התליינים של אחיו. שוורצברד אינו גיבור. אבל אם שוורצברד איננו גיבור לאומי, אזי במידה עוד יותר פחותה אפשר לקרוא לפטליורה גיבור לאומי. הוא ייכנס להיסטוריה תחת הסטיגמה הנוראה של הפשעים המפלצתיים שבוצעו בתקופת שלטונו באוקראינה. הוא נושא באחריות המלאה על הפשעים הללו. שוורצברד היה באוקראינה וצפה בסצנות האיומות. בעיר אחת ההטמאן שלו קוזיר־זירקה ביצע פוגרום דמים. הקורבנות המיוסרים של הפוגרום, הנשים העירומות, הקשישים המושפלים, הילדים הרועדים מפחד, בפקודת הפורעים נאלצו לצעוק: ״הידד, המפקד קוזיר־זירקה!״. לאחר מכן הרגו אותם באיטיות. האימהות היהודיות באוקראינה היו אומרות לילדיהן: ״זה הסוף, פטליורה בא!״ אנחנו יודעים כי אפילו יום אחד של שהות של שוורצברד בבית סוהר הוא הצדקת הפרעות, השוד, כל הדם שנשפך על־ידי הפורעים באוקראינה וכל הרציחות. היום כאן, בעיר המהפכה הגדולה, לא שופטים את שוורצברד אלא את הפרעות. מדובר ביוקרת צרפת, בחיים של מיליוני אנשים. אם אתם רוצים למנוע פרעות בעתיד, אזי את שוורצברד צריך לזכות. להחליט ששוורצברד אשם פירושו של דבר הצדקת הפוגרומים!״

הטענה על כך ששוורצברד הוא סוכן סובייטי, המתקבלת כמובנת מאליה בתולדות אוקראינה, נדונה גם היא בפריז. עד התביעה וסילי שולגין, חבר בארגונים הרוסיים הלאומניים טען ששוורצברד נחשב בטעות לאידיאליסט ונוקם ובמציאות הוא סוכן צ’קה (המשטרה החשאית הסובייטית) ורצח את פטליורה ״בפקודת מוסקבה״. הסנגור טורס דרש הוכחות לטענת שולגין ששוורצברד בולשביק וסוכן צ’קה. שולגין השיב: ״אין לי הוכחות, אני פשוט משוכנע בכך״.

אחד הנימוקים של התביעה היה שפטליורה גילה יחס אוהד ליהודים. עד התביעה גנרל אודוביצ’נקו טען כי פטליורה היה ידיד של היהודים ותמיד נלחם נגד הפרעות. אחרי העדות הזאת טורס חשף מסמך שממנו עולה בברור שהדיוויזיה של אודוביצ’נקו רצחה מאה יהודים בשרגורוד בנוכחות קרובי משפחותיהם, ושהרציחות לווו באכזריות קיצונית: כרתו את לשונותיהם, עקרו להם את העיניים. לאחר השמעת דברים אלה, נשמע באולם בית המשפט רעש חזק, שריקות בוז וצעקות מחאה וכעס של הנוכחים. לאחר הנאום של הגנרל, טורס אמר לפתע: ״אני גאה להגן על שוורצברד שהרג את הרוצח. כאן בצרפת נמצאת אישיות שגם אשמה בפרעות: הגנרל דניקין. אילו על ספסל הנאשמים ישב רוצחו של דניקין, הייתי מגן עליו באותה התלהבות כמו במקרה של רוצחו של פטליורה.״

ברנר לקש פרסם את תחקירו, שכלל את האפיזודות הבאות. באביב 1919 למטה של פטליורה הגיעה משלחת יהודי ז’טומיר וברדיצ’ב במטרה לעצור את הפרעות. הם נעצרו, ישבו במעצר במשך יומיים או שלושה. כשהעותרים שוחררו והגישו את תלונתם, הם קיבלו את תשובתו של ״ההטמאן הראשי״: ״האנשים שעליהם אתם מתלוננים הם גאוות אוקראינה!״ זמן קצר לאחר הגעתה של המשלחת הראשונה הגיעה משלחת שנייה. הם הצליחו להיפגש עם פטליורה. הוא הקשיב והשיב קצרות: ״אל תגרמו לי לריב עם הצבא שלי!״ בתחנת הרכבת ממיאנקה משלחת נוספת של יהודי אוקראינה הצליחה להיפגש עם פטליורה. הם הפצירו בו לעצור את הפרעות. הוא השיב: ״הקשיבו, אינני מתערב במעשי הצבא שלי ולא יכול להפריע להם לעשות את מה שהם חושבים לנכון לעשות!״ ״הצבא״ סבר לנכון לבצע פרעות ביהודים.

ניקולאי פולטיקה, תושב קייב, עיתונאי אוקראיני, עד לפוגרומים בקייב כתב בזיכרונותיו: ״אוקראינה היא המולדת ההיסטורית של הפרעות ביהודים״. 1648 – חיילי בוגדן חמלניצקי: 150-120 אלף יהודים נרצחו, 1768 – ההיידמקים: 40-30 אלף יהודים נרצחו, חיילי פטליורה: 100-50 אלף יהודים נרצחו. בסך הכול בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה נרצחו קרוב ל־200 אלף יהודים. חיילי פטליורה ביצעו כאלף פוגרומים, חיילי דניקין ביצוע כ־200 פוגרומים, הצבא האדום כ־100 פוגרומים.

פולטיקה נזכר: ״ב־3 בפברואר 1918 כשחיילי פטליורה התקרבו לקייב, בעיירה בורודיינקה פנתה לפטליורה משלחת של יהודי המקום בבקשה להגן על היהודים מפני הפוגרומים של חייליו. הלה השיב שאין לו זמן לעסוק בדברים הללו. עיריית קייב ארגנה משלחת של כל המפלגות הסוציאליסטיות של אוקראינה שהורכבה מנציגים של האוכלוסיות הרוסית, האוקראינית והיהודית. מטרת המשלחת הייתה לבקש מצבא פטליורה להימנע מפרעות בבירת אוקראינה. [...]. קציניו וחייליו של הצבא האוקראיני, השיבו לאנשי המשלחת: ״צריך להרוג את כל היהודים, מחצית אוכלוסיית קייב. צריך לגרש מאוקראינה את כל שלושת המיליונים של יהודים. [...]. פטליורה הוסיף ״שאינו יכול להבטיח שום דבר; מצב הרוח של הצבא ידוע לו אבל הוא מבחין בו רק נקמה ולא אנטישמיות. [...]. גל האלימות, השוד והפרעות שטף את כל אוקראינה״. העיתונים פרסמו את סיפוריהם הטרגיים של היהודים שנרצחו ושל הפליטים שהצליחו לשרוד. סבי וסבתי ברחו מהפרעות בעיר קורוסטן עם שתי בנות קטנות שאחת מהן הייתה אמי. סיכויי להיוולד היו נמוכים כי השנים הראשונות של חיי אמי היו רווי פרעות. כחודש לפני הולדת אימי, ב־17 בפברואר 1918 בקורוסטן, עיר הולדתה, פרץ פוגרום. סבתי שהייתה בחודש התשיעי להריונה עם אימי, הסתתרה אצל שכנים אוקראינים. כשאימא הייתה בת שבועיים אנשי פטליורה עשו בקורוסטן פוגרום גדול. סבא וסבתא יחד עם אמי ואחותה ברחו לקייב שבה ליהודים כבר הייתה הזכות להתיישב לאחר ביטול תחום המושב ליהודים על־ידי הממשלה הזמנית של רוסיה ששלטה במדינה בין מהפכת פברואר לבין מהפכת אוקטובר 1917. אולם התקווה להצלה הייתה רעועה כי השלטון בקייב עבר מיד ליד תריסר פעמים והפרעות היו חלק ממדיניות שלטונות העיר כלפי היהודים. שש שנים לפני המעבר של אימי לקייב, נולד בה אבי. משפחותיהם של הוריי חיו בקייב בסכנה חיים תמידית.

במאי 2005 נשיאה החדש של אוקראינה ויקטור יושצ’נקו חתם על צו 793№ על הנצחת זכרו של פטליורה ודומיו באמצעות החלפת שמות הרחובות והכיכרות במדינה לזכר ״הגיבורים״, על הקמת אנדרטאות לכבודם, קריאת יחידות בצבא האוקראיני על שמם, על הגברת המודעות לפעילותם ולימוד תולדות עשייתם הצבאית והממלכתית של המנהיגים של הרפובליקה העממית של אוקראינה בבתי הספר והאוניברסיטאות. כמו כן, הורה הנשיא לקיים כנסים מדעיים וחגיגות לרגל האירועים שהתרחשו באוקראינה העצמאית של אז. הופקו סרטים דוקומנטריים, הונפקו מטבעות לזכרם וכדומה. ב־2006 הוקם בקייב המכון האוקראיני לזיכרון לאומי. תפקידו היה לעצב תוך זמן קצר את האומה החדשה, לעשות סדר בתולדות המדינה. על המכון הוטלה המשימה להבליט את הצדדים החיוביים של ההיסטוריה האוקראינית, להדגיש את מאמצי העם האוקראיני במאבק על עצמאותו מרוסיה. במידה מסוימת, מכון הזיכרון הלאומי פעל כמכון השיכחה הלאומית כי הפרעות ביהודים למעשה לא הוזכרו במסמכיו. המכון פעל במטרה לתת לגיטימציה לאמנזיה הלאומית, ליצור תמונה חדשה של פטליורה, להניח זר דפנה על ראשו ולעטרו בהילת גיבור המאבק לעצמאות אוקראינה. יחד עימו חזרו לפנתאון התהילה הלאומית של אוקראינה ״הגיבורים״ האחרים, רוצחי יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, סטפן בנדרה והאופטמן (קפטן צבא הנאצים) רומן שוחביץ’. ל״הלבנתם״ של ״הגיבורים״ נמצא צידוק בעצם מאבקם לעצמאות אוקראינה נגד רוסיה וברית המועצות. עבור המאבק הזה, ״הגיבור״ היה מקבל מחילה על שיתוף הפעולה עם הנאצים.

ב־30 ביוני 2016 הציג הד״ר להיסטוריה איבן פטרילייק, פרופסור ודיקן הפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת קייב, את גרסתו לגבי תולדות היחסים בין האוקראינים לבין היהודים באוקראינה: ״אם אפשר לומר כך, הפרעות ביהודים באוקראינה היו מסורתיות. [...] הנאצים שאפו להוסיף משהו לא מסורתי [ליחסים] – השמדה טוטאלית על בסיס גזעני. בעבר לא הייתה כאן פרקטיקה כזאת. אם מדובר בארגון הלאומנים האוקראינים (OUN), בתוכניתם לא דובר בהשמדת יהודים כקבוצה המשתייכת לגזע כלשהו. בתקנון ה־ OUNנכתב שהיהודים היוו את הבסיס העיקרי שעליו נשען הבולשביזם ושהארגון נלחם ביהודים רק ככאלה. ה־OUN הודיע לעם שהאויב העיקרי של האוקראינים הוא הבולשביזם המוסקבאי ולא היהודים. הארגון לא העמיד דרישה להשמיד את כל היהודים כפי שהיה אצל הנאצים. זאת הייתה אנטישמיות פוליטית, לא גזענית כמו שהייתה לנאצים״. כדאי לדייק בעניין תוכניתו של ה־OUN שאותה מזכיר ההיסטוריון. באפריל 1941 התקיים ברומא הכנס השני של ה־OUN שקיבל את ההחלטה הבאה: ״היהודים בברית המועצות מביעים תמיכה אדוקה ביותר בבולשביזם ומהווים את חיל החלוץ של האימפריאליזם המוסקבאי באוקראינה.״ במאי 1941 ה־OUN פיתח תוכנית חדשה למרד ופרסם את תדריך ״המאבק והפעילות של ה־OUN בזמן המלחמה״. במסמך הזה הייתה קריאה: ״אוקראינה לאוקראינים! [...] מוות לקומונה המוסקבאית־יהודית! הצילו את אוקראינה! [...] הרגו את האויבים, היהודים ומשתפי הפעולה!״ הטענה ש״שהיהודים היו הבסיס העיקרי של הבולשביזם״ היוותה גזר דין מוות על היהודים. ההיסטוריון האוקראיני לא הבחין בהכללה המסוכנת בדבר היהודים שהובעה בטענה שכל היהודים מהווים את הבסיס העיקרי שעליו נשען הבולשביזם. כשפטרילייק כותב על היחסים המורכבים בין ״האוכלוסייה המקומית״ לבין היהודים, הוא ככל הנראה מטיל אשמה על שני העמים במידה שווה. אולם ״האוכלוסייה המקומית״ הייתה הרבה יותר גדולה וחזקה מהיהודים. ייתכן שאחת הסיבות ליחסים הבעייתיים בין האוקראינים ליהודים הייתה שהיהודים לא נחשבו ל״אוכלוסייה המקומית״ אף על פי שהיו ילידי אוקראינה לאורך מאות שנים. באוקראינה של תקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, פעלה התנועה הלאומנית נגד ״הנצלנים ההיסטוריים״ ועל פי תפיסתה, מבין כלל הנצלנים, היו היהודים במקום הראשון. הם נתפסו כאנשים זרים, נטולי שורשים ועוינים לאוקראינים. האנטישמיות האוקראינית חילחלה לכל הקטגוריות – הכלכלית (‘שוד הכלכלה’), הפוליטית, הדתית והגזענית.

בינואר 2019 במרכז קייב, בנוכחות נציגי הממשלה האוקראינית, נחשף תבליט לוח הזיכרון של פטליורה על מבנה המרפאה המרכזית לילדים במחוז שבצ’נקובסקי. התבליט הותקן על קיר הבית ברחוב סימון פטליורה, 2/4 הממוקם בצומת רחוב פטליורה ושדרות שבצ’נקו. מתחת לדמותו של פטליורה, נכתב: ״רחוב זה נושא את שמו של ההאטמאן הראשי של הכוחות הצבאיים והצי של הרפובליקה העממית האוקראינית סימון פטליורה״. המכון לזיכרון הלאומי של אוקראינה עסוק ב״יצירת היסטוריה״, שבה אין זכר לפוגרומים.