הדרך לורנאסי

יואל 1

הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם בתוך רכבת נוסעת וזהו.

רק לפני כמה שעות נפרד מאביגיל, ועכשיו הוא שוב לבד, נוסע, בהודו. עם היומן של רועי והמצלמה של רועי ומדריך הטיולים וכמה בגדים ומגבת וכלֵי רחצה ופנס. לבד עם המחשבות והקולות וסערות הנפש. אלא שהפעם הלבד הזה היה קצת יותר נסבל, היה בו משהו יותר מרוכך ופחות דוקרני, לבד עם איזה אופק חמקמק, נקודה עדינה על התפר שבין החיים שיהיו לבין החיים שכבר לא.

*

בערך שעה לפני כן הוא עלה לרכבת בתחנה המרכזית של דלהי ומצא את מקומו בקרון השינה הממוזג. אחריו נכנס זוג הודים מבוגרים, על סף זקנה. שניהם היו ממושקפים, ותווי פניהם דומים. הם סידרו את מטענם בתאי האחסון, החליפו ביניהם כמה מילים שקטות והתיישבו מול יואל. על אף גילם המבוגר, ניכר בעיניהם איזה תום ילדותי, זֵכֶר לנעורים רחוקים. הם נראו כאילו לבם טוב עליהם, והם אינם ממהרים לשום מקום. כל נוכחותם הקרינה אצילות ושלווה. מופת של רוגע פנימי. כפות ידיהם נראו חזקות למרות שהיו רזות וחרושות קמטים. פניהם היו דומות ותנוחותיהם כמעט זהות, אולי כתוצאה של שנים רבות ביחד. זרועותיהם היו שלובות זו בזו בנדיבות, ומולם ישב יואל שחיבק את המחברת של רועי בשתי ידיו והצמידה לחיקו.

האישה לבשה סארי סגול שכיסה כמעט את כל גופה. הגבר, שהיה צנום וגבוה, לבש חולצה לבנה וחליפה דהויה בצבע בז'. היתה לו ארשת פנים מכובדת, חגיגית, אם כי במבט מעמיק יותר ניכר שהוא אינו מייחס לעצמו חשיבות יתרה. האישה סידרה את הסארי סביב כתפה, היטיבה את משקפיה והניחה את כפות ידיה על הברכיים.

לאט־לאט החלה הרכבת לנוע על הפסים ולצאת מן הרציף, ויואל הבחין באצבעות ידיהם נוגעות־לא־נוגעות אלה באלה לרגע או שניים. הגבר עשה רושם מנומס כאשר מבטו סקר את האיש שמולו, הינהן לעצמו וכבש חיוך כשחלף על פני המחברת הצמודה אל חזהו. הוא כמובן לא ידע שהמחברת היא יומן המסע של רועי. אבל רגע ארוך הוא חייך כאילו הוא יודע מדוע יואל נוסע לוורנאסי, עיר המתים הקדושה.

יואל לא שאל אותו לפשר חיוכו, רק השיב לו בחיוך קטן משלו. משום־מה חש שהם מבינים זה את זה.

*

הרכבת צברה תאוצה וגם השקט הצטבר בה, ויואל בתוכו. שני ההודים עצמו את עיניהם בתיאום מושלם והשעינו את ראשיהם על כריות המושב. יואל נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו מן הזוג האצילי אל הנוף המתחלף הנשקף מבעד לחלון. בבואתו נשקפה מולו לכמה שניות ונעלמה כשעיניו הביטו הלאה, מעבר להשתקפות שלו, בזמן שבראשו שוב חלפו תמונות וקולות מן השבועות האחרונים בארץ המוזרה הזאת. תמונות של מָאלָה ושל קיסוֹ, דיבורים מקריים עם מטיילים אחרים, פנים שנחרתו בזיכרונו, המֵיין בזאר של דלהי עם הריח החזק ההוא, ריח של קטורת, תבלינים, עשן ועוני. והרחובות של רישיקש, עם הבאבות הצבעוניים, הגשם הפתאומי והפסקות החשמל. ההרים של דרמסאלה והנזירים הטיבטים הכתומים.

ואביגיל, שממנה נפרד לא מזמן וכעת דמיין אותה בטיסה שלה, קוראת ספר או מנמנמת, ואולי לא מנמנמת אלא ערנית, מסתכלת דרך החלון כמוהו. לפחות היתה אביגיל, לפחות הסוף תפס את רועי מאושר, אמר בלבו.

לשם שינוי היה לו זמן להירגע ולשקוע במושב, אחרי הימים האחרונים, הסוערים כל כך. פתאום הוא קלט שמחר ימלאו שלושה חודשים בדיוק. לא ייאמן, איך לא שמתי לב קודם, השתומם יואל. שלושה חודשים מאז אותו יום שלישי רגיל שבו חייו נשברו לשניים, כשעמד מול הכיריים במטבח הבית ברחוב החלוץ בבית הכרם, והכין לעצמו חביתה לארוחת ערב. ברדיו התנגן הפתיח של "התוכנית הכלכלית" בגלי צה"ל. בשניות הראשונות חשב שהדפיקות שהוא שומע אינן קשורות אליו, עד שהחליש את הרדיו, הוריד את המחבת מן האש ושמע בבירור שמישהו דופק על דלת הבית.

2

דרך העינית ראה שלושה גברים מבוגרים. הוא פתח את הדלת, ואחד הגברים אמר בסבר פנים חמור וזהיר, "שלום, אתה יואל גונן?"

"כן," השיב יואל, קצת חושש.

"אפשר בבקשה להיכנס?" שאל האיש בנימוס.

"מה קרה?" שאל יואל, שכבר הריח שמשהו לא טוב קורה פה.

"לי קוראים מוטי וזה יגאל, אנחנו ממשרד החוץ, וזה ד"ר דותן, רופא," אמר והצביע על האיש השלישי, שאחז בתיק שחור מלא רוכסנים. אותו מוטי הושיט את ידו, ויואל לחץ אותה בלית ברירה. השניים האחרים הינהנו. "מר גונן, בוא ניכנס ונשב, ברשותך."

"אני לא צריך לשבת," השיב יואל בקוצר רוח. "תגידו לי מה העניין."

"בבקשה תשב," אמר הרופא.

יואל נכנס מהר לסלון, והם אחריו. כולם התיישבו, מוטי לידו והשניים האחרים מולו. מיליון מחשבות עברו לו בראש בשניות האלה, כולו מתפלל, רק לא זה, רק לא זה.

"אתה אבא של רועי גונן?" שאל מוטי.

"כן. מה קרה? קרה משהו?" שוב אמר לעצמו, רק לא זה, רק לא זה, תוך שהוא נזכר בסיוט שממנו חשש בעבר, בשנים של רועי בצבא, בנח"ל.

"תשמע, יואל, אני מצטער מאוד. היתה תאונת בהודו, בדרמסאלה, רועי נהרג," אמר אותו מוטי, הניח יד על כתפו של יואל, והמשיך. "האופנוע שלו כנראה החליק ונפל לתהום, בהרים בצפון הודו ליד מקום שנקרא בַאגסוּ. לא היו עוד מעורבים בתאונה. הוא היה לבד. צר לי מאוד להיות זה שמבשר לך את זה."

יואל לא הגיב, הקרקע קרסה תחת רגליו, הדיבור נשלל ממנו. הוא נשם בקושי וגימגם, "מה, מה..."

"אני מצטער, כולנו כאן משתתפים בצערך," המשיך איש משרד החוץ. "אנחנו מטפלים בהבאת הגופה לארץ, היא כבר בדלהי,ועוד מעט תהיה על מטוס לישראל, אני מציע שאולי נתקשר לקרובי משפחה שלך, למי שתגיד, בינתיים נישאר איתך כאן."

יואל לא הגיב, פיו לא הצליח להגות אף מילה, והוא גם לא ממש שמע. מה שהוא כן שמע בתוכו היה את קולו שלו אומר, אני חייב לנסוע לשם, אל רועי, אני נוסע להודו.

*

במודעת האבל ביקש להקטין את מספר המבקרים, על כן הוסיף "נא להימנע מביקורי תנחומים". לא היה לו עניין בשיחות הניחומים האופייניות, שיחות מנומסות, צפויות ומיותרות לכל הצדדים. שרה ועפרה, האחיות של נורית, התמקמו בבית, תפסו פיקוד על המטבח ודאגו לכיבוד, וגם בעליהן וילדיהן היו שם כל יום. מאיר הגיע מבוסטון מיד כששמע, ועזר לארגן את סידורי ההלוויה. עם מאיר הגיע בנו הגדול, גיא, האחיין שיואל לא ראה אולי עשר שנים וכבר נעשה לגמרי אמריקאי, בן עשרים ושש, מבוגר מרועי בשנה. נוסף להם באו קומץ חברים ומכרים, וכמה קולגות של יואל ממשרד האוצר, וגם כמה חברים של רועי, שתפסו להם פינה בדירה הצנועה בבית הכרם.

במהלך השבעה מיעט יואל לדבר, וגם בפעמים שדיבר לא היה מרוכז, דעתו מוסחת כל העת. אני חייב לנסוע להודו, הזכיר לעצמו. לכל אורך השבעה התאפק לא לפרוק את הציוד שהוחזר על ידי משרד החוץ — שני תיקי גב, אחד גדול ואחד קטן, ששם על המיטה בחדר של רועי — כיוון שרצה לעשות זאת כשיהיה לבד.

אחרי שקמו מהשבעה, כל המנחמים חזרו איש־איש לענייניו. שרה ועפרה הזמינו את יואל לארוחות צהריים וערב. מתי שנוח לך, רק תגיד, אמרו. מאיר נשאר כמה ימים נוספים, אבל יואל עודד אותו לחזור לבוסטון לאיזה כנס רופאים שהוא הזכיר במהלך השבעה, בעיקר משום שפשוט רצה כבר להיות לבד. מאיר התרצה אך הבטיח לבוא שוב בקרוב, ויואל התפנה ויכול היה סוף־סוף לפתוח את התיקים של רועי.

3

עננים כיסו את שמי ירושלים בבוקר הגשום, ומעט אור אפרורי חדר אל הדירה. יואל הביא את התיקים מן החדר אל הסלון והדליק את האור. בזהירות פתח את התיק הגדול והחל מוציא בעדינות חפצים בזה אחר זה, סוקר אותם ומניח אותם על השולחן המלבני שבפינת האוכל בין המטבח לסלון. הוא התחיל מהתא הגדול והוציא ממנו שני זוגות מכנסי טיולים מרובי כיסים ורוכסנים, שארוואל אחד, ארבע חולצות, מעיל גשם דק שחור, מעיל פליז אפור, צעיף, כובע צמר ושק כביסה, מגבת, תחתונים, גרביים, נעלי טיולים גבוהות כמעט חדשות לגמרי; תיק כלי רחצה ובתוכו סבון, שמפו, מברשת ומשחת שיניים ומברשת שיער. בתא קטן יותר מצא כיסוי לתיק, חבל, ומנעול קוד נעול. אחר כך עבר לתא עליון קטן יותר, ובו מצא שקית תרופות, תכשיר נגד יתושים, פנס ראש, בטריות, מצלמה ומטען. את המצלמה הניח באיטיות זהירה בנפרד מיתר הציוד. משם עבר אל התיק הקטן, תרמיל מרופט, שהזכיר את השנים של רועי בתיכון.

הוא מצא בו מדריך טיולים להודו, משקפי שמש, ניירות שונים, קבלות, פתקים, כרטיסי טיסה, צילום דרכון, ספר תהילים קטנטן שרועי קיבל כמתנת גיוס (יואל לא זכר ממי), שני עטים ושני עפרונות; פאוץ' חום שנצמד לבטן — יואל זכר שרועי קרא לזה "חגורת כסף" — בתוכו מצא את הדרכון של רועי, תמונות פספורט, כסף מקומי, שני כרטיסי אשראי וכמה מאות דולרים אמריקאיים.

ואז מצא משהו שהסעיר אותו יותר מכול — מהתא הקטן והאחרון הוא הוציא מחברת עבה בכריכה רכה שחורה עשויה בד צמרירי מעט, ועליה מדבקה עם כיתוב, "מחשבות ויומן מסע". ביד רועדת הניח יואל את המחברת בצד וטרם החליט מה יעשה בה. נוסף למחברת מצא פנקס כחול קטן ודק, שכריכתו רכה ומהוהה. הוא דיפדף בפנקס ומצא בו שמות של אתרים ומקומות לינה וכיוצא באלה, פזורים בו באקראי. אלה כנראה המלצות שרועי ליקט במהלך הטיול, אמר לעצמו. בין היתר היו שם שמות של מקומות, חלקם לא בכתב ידו של רועי, חלקם כתובים בהדגשה לעומת אחרים, רובם בעברית וכמה מהם באנגלית. עשרות מילים שיואל לא הכיר ולא שמע מימיו ולא ידע איך להגות אותם ריחפו על גבי הדפים הקטנים. ואשישט, מנאלי, באגסו — קיסו פלייס (גסטהאוס), אמריצאר (מקדש הזהב), רישיקש, ביטלס אשראם, רכבת, סיקים, קודאיקאנאל, ארמבול, גואה קודלי ביץ', גסטהאוס ורנאסי, אנאפורנה, נפאל, snowman bakery — קטמנדו.

*

לאחר שסיים לרוקן את שני התיקים, הביט שוב במחברת המונחת על שולחן הסלון. מה אני אעשה עם זה, עזוב, נחליט אחר כך. במקום לקחת לידיו את המחברת הוא תפס את המצלמה, הלך אל חדר העבודה וחיבר אותה אל המחשב, תוך שלבו פועם בקצב גובר והולך. אמנם רועי שלח תמונות ספורות, אבל כאן קיווה למצוא את כל התמונות כולן.

תיקיית המצלמה נפתחה והציגה 228 תמונות. לחיצה כפולה על כפתור העכבר פתחה את תמונה מספר 1, ויואל נרעד מעצב שהיה מהול בשמחה קטנה ומשונה. בתמונה שניהם עומדים זה לצד זה בטרמינל של נתב"ג, מחובקים. דווקא יואל מחייך חיוך רחב, ואילו על פניו של רועי מתנמנם חיוך מאופק, כולו נראה מהורהר משהו. שניהם קצת נבוכים מהצילום אך גם שמחים, וזאת למרות חסרונה הבולט של נורית.

יואל השתהה, מבטו תקוע בתמונה, לא יכול להביא את עצמו לעבור לתמונה הבאה. התמונה האחרונה שלנו ביחד, הפעם האחרונה שנגעתי בו, חשב. ובתוך כך נזכר פתאום גם במגע הראשון, לפני עשרים ושש שנה, כשנורית היתה בחודש השישי להריונה; איך הניח יד רכה על בטנה הכדורית וחש בתנועה עמומה, מין מתיחה שיצרה בליטה עדינה, ולבו הסתחרר מעוצמת ההתרגשות לנוכח הפלא הזעיר הזה, ההבטחה לאדם חדש שהוא ונורית יצרו.

אם רק הייתי יודע שזאת הפרידה האחרונה. איך בכלל נתתי לך לנסוע. אפשר לחשוב ששאלת אותי. מחשבות כאלה הרתיעו אותו והוא ניסה לנפנף אותן ממנו כאילו היו זבוב טורדני, ועבר לתמונות הבאות. ברוב התמונות רועי לא הופיע, כנראה משום שהוא זה שצילם אותן. בתחילה עובדה זו איכזבה את יואל, שהיה צמא לתמונות חדשות של רועי ולא לתמונות של נופים או אנשים אחרים. אולם לאחר מחשבה נוספת דווקא התמונות האלה הן שמילאו אותו סיפוק ואפילו גאווה, הן היו למעשה אלה שקירבו אותו לחוויה של רועי, לנקודת המבט שלו, אלה היו המראות שעיניו ראו, ההתרחשויות האחרונות שבחר לתעד, רגעים אינטימיים שלו עם עצמו.

יואל התעמק בתמונות זו אחרי זו. תמונות נוף, הרים וערים ורחובות ושמים, תמונות ממרחק בינוני, תקריבים ודיוקנאות של מקומיים, מבטים שמחים ועצובים ומופתעים ומשועשעים. התרחשויות מעניינות ולפעמים גם תמונות סתומות יותר, שקסמן לא נהיר.

והיתה תמונה שריתקה את תשומת לבו. במרכזה נוף הררי מתון, לא גרנדיוזי. שרשרת הרים ירוקים עגולים ומלאי סוד, לא מאוד גבוהים, לאור דמדומי שקיעה, וגם היא לא שקיעה מרהיבה או צבעונית במיוחד. בצדה הימני התחתון של התמונה נראה גבה של אישה עגלגלה, שכובה על ערסל ומשקיפה אל המרחק. לגופה סארי בצבע טורקיז עז מעוטר בפסי זהב אדמדם שנרקמו לאורכו.

התמונה עשתה על יואל רושם עז, ולמרות שלא היה בה דבר יוצא דופן — בסך הכול אישה, ערסל וטבע — נראתה כאילו יצאה מן האגדות. מי היא אותה אישה ומה המקום הזה, והרגע הזה, שרועי חש צורך לתעד. דמות האישה השוכבת בערסל הפיחה ביואל שלווה מהולה במלנכוליה. בדמיונו ראה את הערסל נע הלוך ושוב כהד להרהוריה של האישה, שבתמונה נראה רק חלק קטן מן הסארי שלה, שערה השחור אסוף בסיכת קטנה, אולי מנחושת. יואל ניסה לנחש את תווי פניה המשקיפים אל ההרים, את גילה, את צבע עורה, את הלך רוחה. אלא שהאישה נותרה חסרת פנים. ובכל זאת, משום־מה התמונה הזאת חיזקה את ההחלטה לצאת לדרך. להגיע בדיוק אל המקום שהלהיב את בנו וגרם לעין שלו להיצמד אל המצלמה ולאצבע שלו ללחוץ ולומר לעצמו, את זה אני רוצה לתפוס.

*

הוא התחבט אם לקרוא את היומן. זה הדבר הכי אישי שיש, צוהר אל תוך תוככי לבו, פלישה אל המקומות הכמוסים המוסתרים ביותר שלו, הרי כתוב שם "מחשבות ויומן מסע". מי אמר שרועי היה מוכן לתת לי לחטט בנפשו? ומבחינה מוסרית, העובדה שהוא לא פה לא מאיינת את זכותו לפרטיות.

במשך כמה ימים לא הרשה לעצמו לפתוח את המחברת. בשלב מסוים שקל לנעול אותה באיזה ארון וכך להעלים אותה מעיניו. הוא ניסה לנחש מה רועי היה אומר, ומחשבות סותרות דיברו בתוכו. זה בסדר, אבא, אם זה יקל עליך, אני מרשה. מצד שני, אבא, את הסודות שלי אני רוצה לקחת איתי, עזוב את המחברת, לא התכוונתי להראות אותה לאנשים.

גם עם נורית הוא קיים התייעצויות דמיוניות בנושא, אולם אלה לא נשאו פרי. ההתחבטות היתה סיזיפית. והוא ידע שבהיעדר סיכוי להכרעה ברורה, המעשה הצודק יהיה לא לפתוח את המחברת.

אך יצרו היה חזק מן הכבוד שרחש לפרטיות של רועי. הוא לא הצליח לעמוד בפיתוי לא לפתוח את הקופסה השחורה הזאת. יש לי פה הזדמנות להכיר עוד רובד באישיות שלו, רובד נסתר, לשמוע ממנו על החוויות האחרונות ממש. אני לא יכול, רועי, לא יכול לוותר על זה, תבין אותי, בבקשה תבין ותסלח לי.

כל אותם ימים ההתלבטות לא פסקה. ערב־רב של קולות, טענות וטענות־נגד, אסור, מותר, כן, לא. מי יקרא את המחברת אם לא אני, איזה נזק או עוול אעשה לרועי אם אקרא?

בתוך כך צץ גם חשש מצמרר, שמא יש שם דברים שעדיף לא לדעת. ומה אם רועי מתוודה שם על איזו זוועה שביצע? כבר היו דברים מעולם. וקולו קוטל אותו בתגובה, הרי זה רועי, איך הגעת לזוועות? על מה אתה מדבר? אז לא זוועות, אולי אמירה כלשהי עלי, איזו טינה שהוא נוטר כלפי, האשמה ישנה מהילדות, אולי משהו שאני לא מייחס לו חשיבות ובעצם ליווה את רועי והציק לו, ודווקא שם מבודד בהודו הוא החליט להפוך בו ולדון אותי לחומרה.

ובין לבין עוד קול מתריס, מתרתח על רועי שהרשה לעצמו לרכוב על אופנוע, ואחריו שוב הכתה בבטנו סקרנות עצומה ועיקשת לפתוח כבר את המחברת הארורה ולקרוא מה עבר על הילד בימיו האחרונים, רצון עז לפגוש את המילים של בנו.

אין לזה סוף, חשב, ולא יהיה. במין יושר נוקב פתאום הודה בינו לבין עצמו שאחרי הכול הוא לא יוותר על המחברת, אם לא היום אז בעוד זמן־מה, וכל מהומת הנפש שמתחוללת בקרבו אינה אלא תיאורטית, שכן בתוך תוכו הוא יודע שלא יניח לזה, ואין זה משנה כמה טיעונים מוסריים עוד יעלו מתוכו.

לבסוף החליט לחכות רק עוד קצת — לקחת איתו את המחברת להודו ולקרוא בה במקומות ובקצב שבהם נכתבה. החלטה הֵקֵלה במקצת, כאילו שכך ירוויח ביושר את הזכות לקרוא בה.

4

הימים שבין השבעה לנסיעה היו הקשים ביותר. זה לא היה כמו לפני שנה, אחרי שישב שבעה על נורית. אז הטביע את עצמו מיד ביום השמיני בעבודתו באגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. אף על פי שהיה מוצא את עצמו לעתים יושב במשרד ובוהה שעה ארוכה במסך המחשב במבט חלול, או דומם כפסל בישיבות צוות כאשר סביבו עמיתים משוחחים בשטף, הוא המשיך ללכת לעבודה יום־יום, בניסיון לכפות על החיים איזו רגילוּת. אולי מה שהחזיק אותו היה האבהות, הדאגה לרועי שאיבד את אמא. אסור לי להישבר, אני חייב לשמש לו דוגמה ומשענת, פסק לעצמו אז. ואולי ניסה להתפרק ולא ידע כיצד לפרוץ את הסכר.

הפעם זה היה שונה לגמרי. חזרה לעבודה לא היתה אופציה מבחינתו. מעסיקיו במשרד האוצר נענו לבקשתו לצאת לחופשה ללא תשלום, למרות שעמיתיו ניסו להניא אותו מזה. אולם הוא היה איתן בדעתו וחש כי בשום אופן אינו מעוניין בעת הזאת לשוב למשרד ולהתאמץ להסיח את דעתו, שהיתה נתונה כולה לטיסה המתקרבת להודו.

ביקורי הקרובים והידידים פחתו והלכו. אנשים חזרו לשגרה, הדירה נהפכה לישימון קטן, ומשהו בדממה שהשתררה באוויר הנכיח והחריף את הכאב. הוא התהלך בדירה שפל רוח, בין קירות שרק כמה ימים לפני כן רחשו בהם דיבורים ותנועה, סביב מגשים עמוסי פירות, מאפים ופיצוחים למיניהם. לא אחת חש כי כל רגשותיו מתערבלים לידי גוש אחד ענק המאיים לבלוע אותו.

מסיום השבעה ועד השלושים, התהפכה עליו שנתו. נדודי השינה לא נתנו לו מנוח והפכו אותו חלש, מדשדש במסדרון הלוך ושוב בעיניים טרוטות מרוב עייפות, נרדם בכל מיני מקומות בבית, נים־ולא־נים על ספת הסלון או על כיסא במטבח. ערב אחד אפילו נרדם בעמידה במקלחת.

לא היה לו חשק לענות לטלפונים. גם הקרובים שבידידיו נראו לו זרים. עופר היה מתקשר אליו כמעט כל יום, וגם עמירם. אלה היו שני חבריו הקרובים ביותר, עופר מהימים בתיכון ליד"ה ועמירם, שלמד עם יואל בחוג לכלכלה ואשתו הכירה בזמנו בין יואל לנורית. אבל יואל השתבלל בתוך עצמו, לא היה לו שום דחף לשוחח.

כסהרורי מוזנח יצא מדי פעם לקניות בסופר או לסידור כזה או אחר. החזרה הביתה היתה תמיד העניין הקשה ביותר. רגע פתיחת הדלת והצעד הראשון אל תוך הבית, והדלקת האור שכמו התריסה כלפיו, שום דבר לא הולך להשתנות.

קרה שלא הכניס לפיו דבר במשך יום שלם. למעשה לא היתה שום שגרתיות בימיו. היו ימים שבהם הקיץ מוקדם ולא הצליח להירדם שוב, ובימים אחרים הלך לישון עם שחר וקם אחר הצהריים.

מה שקצת עזר היה ההליכות. מדי פעם, כשהיה מתקשה לשאת את דממת הבית, נתקף דחף ללכת. השוטטות המהירה ברחובות ירושלים סיפקה מנוח מגלי הגעגועים שהציפו אותו. כל צעד כמו הניס את המחשבות ממנו והלאה, מבריח אותו מהמועקה הכבדה שאיימה לנחות עליו ברגע שיעצור. כך פסע כמה פעמים וכילה את כוחו בעליות ובירידות של בית וגן ושל גן הוורדים וגבעת רם ורחביה ונחלאות, עטוף במעיל רוח, חובש כובע מצחייה כחול, מעדיף שלא יזהו אותו, מתמסר לרגליו שכאילו פיתחו רצון משלהן, לוקחות אותו לכאן ולשם, מבלי לגלות לאן יפנו בצעד הבא, כל צעד נובע מהאינרציה של קודמו.

רפיון האיברים שהיה נוחת עליו עם החזרה הביתה השקיט קצת את המחשבות ואיפשר לו להרפות ולתת לעייפות להתפשט עד קצוות הגוף, לצנוח על הספה ולהירדם מותש וספוג זיעה.

לפעמים היה מדליק את הטלוויזיה או את הרדיו, מתאמץ להתעמק באיזה עניין ולבטל את ישותו שלו, אך לרוב ללא הצלחה של יותר מדקות ספורות. הדבר היחיד שהפך את הכול לנסבל היה הציפייה לנסיעה להודו. תאוות נדודים. עוד שבועיים, עוד עשרה ימים, עוד שבוע, עוד שלושה ימים.

*

בבית, כל מרצפת טמנה בחובה זיכרון מרועי; שרוע על הרצפה בשבת בבוקר, וסביבו פזורות פיסות לגו בערמות, והוא בונה לעצמו ארמון ואיש ומכונית ומטוס ומציג אותם להוריו בגאוות ילדים רצינית. ובמטבח רואה יואל את שלושתם יושבים לאכול ורועי הקטן, בן שלוש או ארבע, רוטן שהוא לא רוצה סלט ואומר שכשיהיה גדול הוא יכין לעצמו רק טוסטים עם קטשופ וגבינה צהובה בטוסטר שעושה קווץ', והוא חוזר על המילה קווץ' שמצחיקה אותו, ורגליו מצטרפות ובועטות צחוק באוויר, נמוכות מכדי להגיע לרצפה. והוא מרים את קולו המתגלגל ואומר, כל יום אני אעשה קווץ'.

בחדר הישן של רועי מסודרות שאריות נעורים, עדויות לשלבי חיים שונים. דיסקים וקלטות, תמונה של ג'ימי הנדריקס, מגירות, מדף מלא ספרים וקלסרים, כדורגל מרופט, גיטרה שעונה על קיר, ומיטה וארון שעליו מדבקה של The Dark Side of the Moon של פינק פלויד, עטיפת התקליט Selling England by the Pound של ג'נסיס, ורמקולים ובגדים והלפטופ והטלפון שרועי ביקש ממנו לשמור עליהם לפני שנסע, וכלי כתיבה וכל מיני ניירות.

גם בצאתו מן הבית, בכל רחוב הבליח רועי במלוא חיותו. הנה כאן הוא פוסע לידו בדילוגים ילדותיים בדרך חזרה מן הגן ועל ראשו פיסת קרטון בצורת נר והוא מספר ליואל על חגיגת החנוכה ושואל שאלות על המכבים. ובמכונית יואל נוהג עם שחר ערפילי ורועי החייל יושב על ידו במדים בדרך לתחנה המרכזית, מנמנם בניסיון לאגור עוד כמה רגעי מנוחה לקראת עוד שבועיים של אימונים בגדוד הנח"ל שבו שירת, לאחר שיואל ונורית, בהכנעה מלאת חששות, נתנו את הסכמתם החתומה לשירותו ביחידה קרבית.

דווקא נורית היא ששיכנעה אותו לתת לילד ללכת לאן שהוא רוצה. בהתחלה זה היה הפוך, האינסטינקט של יואל היה להסכים, ואילו נורית חששה, אמרה, מבחינתי שבכלל לא ילך לשום צבא, משפט שזרקה גם כשהיה קטן יותר. אולם אחרי שהעניין חילחל אצל שניהם ועשה כמה סיבובים בבטן, העמדות התהפכו. ביואל כירסמו דאגות על מה ששירות קרבי יעשה לרועי, ולאו דווקא על האפשרות שייהרג, ואילו נורית אמרה, עם כל הקושי והפחד, זה שהוא בן יחיד לא אומר שיש לנו זכות להגביל אותו.

גם לאורך שנות הצבא יואל הוא שהיה הדאגן מבין השניים. לעתים התקשה להירדם ונזקק לאישור של נורית שרועי בסדר, בין שהיה זה אימון או קו, ואפילו ביום שישי בערב, כשרועי היה יוצא לבלות עם הרכב בזמן שהוריו במיטה מחכים כבר לשמוע את הדלת נפתחת. ומשהו בקולה של נורית כשהיתה אומרת את שתי המילים "הוא בסדר", השרה על יואל רוגע כאילו הנה היא יודעת או אפילו קובעת עובדה.

והנה רועי שוב פעוט, בן שנתיים, נכנס עם יואל לחנות "פיקדילי" ברחוב ש"ץ ונדהם מכמות הדיסקים בזמן שיואל חיפש מתנה — אחת מתוך כמה — ליום ההולדת השלושים של נורית, ויואל שאמנם אהב מוזיקה ישנה יותר, הקשיב לעצת המוכר וקנה את "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה שיצא באותה שנה, והמילים "בלה בלה" הצחיקו את רועי כל הדרך חזרה הביתה.

בכל מקום הזיכרונות באו והלכו, זיכרונות שלא העיקו עליו כי אם להפך, הוא אימץ אותם וחיבק אותם והתמכר אליהם גם כשהם חנקו, מה כבר יש לי חוץ מזה, חשב.

ובתוך כל זאת ריתקה אותו משיכה מוזרה אל הודו הרחוקה, מקום נטול זיכרונות ושכחה, למעט מראות שדימה בעיני רוחו. ארץ אחרת המצויה אי־שם מעבר לזמן. בשביל רועי היא פיסת עבר, ובשבילו היא עדיין בגדר עתיד, מרחב שזוכר את רועי אך לא אותו, מים שבהם רועי שחה והותיר אחריו אדוות וקצף, שיואל מבקש עכשיו להישטף בהם.

5

רבים ניסו לשכנע אותו לא לנסוע, אמרו שעדיף לו להישאר ולהיעזר באנשי מקצוע, בקרובים, בחברים, לנסות לבנות שגרה כלשהי, להקיף את עצמו באנשים ובפעילויות. אלא שכל זה לא עניין אותו. הם לא מבינים, אני אחליט בעצמי מה טוב לי, חשב.

מרגע שהמוטי ההוא ממשרד החוץ אמר מה שאמר, הכתה ביואל ההחלטה כאינסטינקט, והוא נאחז בה כבגלגל הצלה. לא היו שום ספקות. ההחלטה הגיחה אפויה לגמרי, לא היה שום צורך להפוך בה או לשקול את הדברים. אני אצא מכאן ואשחזר את המסלול של רועי עד לנקודה שבה נעצרו חייו, אחר כך נראה, קבע לעצמו.

כל כוחותיו היו מגויסים לנסיעה. בבוקר שלמחרת השלושים הלך למרפאת מטיילים ועשה את החיסונים הדרושים, ואחר כך אסף את הוויזה להודו. בערב התכונן לטיסה למומבאי. ממומבאי מיד יטוס לדלהי, כפי שזכר שרועי עשה.

*

בשעה אחת ורבע בלילה הציץ יואל בשעונו כאשר המתין למונית שהזמין. בינתיים בדק שוב שכל החלונות סגורים והתריסים מוגפים וכל מכשירי החשמל כבויים ומנותקים. אחר כך רכן אל כיור המטבח, שתה מעט מים ישר מהברז וחיטט שוב בחגורת הכסף הכרוכה סביב בטנו, מוודא שהיא מכילה את כל המסמכים הדרושים.

בעת שעשה זאת שמע את צפצוף המונית מפר את דממת הלילה הירושלמי, ועל כן הרים את התיקים על גבו. לפני שיצא נתן בבית מבט ענייני. אחר כך כיבה את האורות, נעל את הדלת והשאיר את המפתח בתיבת הדואר של משפחת נפתלי, כפי שסיכמו מוקדם יותר באותו יום.

לאחר ששם את התיקים בתא המטען של המונית, נשם עמוק ואמר לעצמו, בטח עוד תתגעגע לאוויר של ירושלים.

בדרך לנתב"ג יואל ישב בשקט, וכך גם נהג המונית שהאזין לתוכנית דיבורים לילית שבה אנשים כאלה ואחרים שטחו את תלונותיהם ודעותיהם על התנהלותן של רשויות שונות במדינה. אך יואל לא הקשיב, הקולות נשמעו אך תוכנם של הדברים עבר ממנו והלאה. בזמן שהמונית ירדה בסיבובי כביש 1 והתיישרה במורדות בית שמש ולטרון, הנהג כיבה את הרדיו כאילו קרא את מחשבותיו של יואל, שביקש לעצמו שקט תוך שהוא מביט בשמי הלילה, ונמלא מין רעננות חדשה לנוכח היציאה אל ארץ שבה לא ביקר מעולם.

ליד אחת הכניסות לטרמינל המונית נעצרה והנהג יצא עם יואל כדי לפתוח את תא המטען. הלחות הלא־ירושלמית הורגשה גם באוויר הלילה, והכּניסה היתה מלאה במוניות ונוסעים עמוסי מטען על עגלות הברזל של שדה התעופה. לאחר ששילם והסתובב לדרכו, אמר הנהג "נסיעה טובה", ופתאום הוסיף, "וואלה, אפילו לא שאלתי אותך לאן אתה נוסע."

"להודו," אמר יואל לנהג, שנראה מופתע מעט, רגע לפני שחזר למכוניתו.

6

הדיוטי־פרי לא עניין אותו. הוא קנה קפה והתיישב ברחבה המרכזית ליד המזרקה באחת הקפטריות בשטח עגול ורחב, הומה תנועה ומוקף חנויות. על שולחן כסוף ועגול הוא הניח את המחברת של רועי. אצבעותיו מיששו את הכריכה הצמרירית. כמה דקות חלפו עד שפתח את המחברת בחרדת קודש ובהה בדף הראשון, שהיה עמוס מילים, עשויות דיו כחול דקיק.

הוא בהה בלי לקלוט את המילים. למראה האותיות נכרך סביבו מעטה של ריכוז ובידל אותו מן ההמולה מסביב. המזרקה, החנויות, הנוסעים והמוכרים, הכול נעלם ונאלם מחושיו, כאילו היה במקום אחר, לבדו.

כתב היד של רועי היה קטן וצפוף, אך עם זאת קריא להפליא. אותיות מעוגלות וסבלניות, דומות לכתב של נורית ולא לכתב הזוויתי המופרד של יואל. מבלי לקרוא, הוא ריפרף מהר ונתן במחברת מבט כללי.

המחברת ברובה נראתה מסודרת. פה ושם היו מחיקות ושינויים, קווים שנמתחו על גבי מילים שהוחלפו באחרות, וקווים שנמתחו מתחת למילים שרועי כנראה רצה להדגיש.

ידו של יואל החזירה אותו אל העמוד הראשון והחליקה על הדף שהיה מחוספס מעט. הדיו יבש מזמן, ואצבעותיו נותרו נקיות. הוא הרחיק מעט את כוס הקפה מאזור המחברת, הרכיב משקפי קריאה והחל לקרוא את העמוד הראשון.

זהו, הטיול מתחיל. המסע שלי להודו, או בהודו. ולא פחות מזה, אני מקווה שזה יהיה גם מסע פנימי, לאו דווקא במובן הרוחני, אלא במובן שעדיין לא ברור לי. מקווה ללמוד משהו על התרבות ההודית או המנטליות ההודית, אם יש דבר כזה.

כמה מרגשת אי־הוודאות שבתחילתו של מסע. זה מסעיר — לא לדעת מה יקרה אפילו בעוד שעה. פרצי אדרנלין, החזה מתמלא ומתרוקן. ואיזה כיף להשתחרר מהשגרה, מתוכניות, מלוחות זמנים, מעבודה, מלימודים, מדילמות.

כבר כמה דקות שהמטוס מוכן על המסלול ומחמם מנועים, בטח מחכה לאישור. הנה הוא מתחיל לנסוע. המהירות הולכת וגוברת. עוד כמה שניות והוא ממריא. יש משהו בחלקיק השנייה הזה, בדיוק כשהמטוס מתנתק מהקרקע. תחושה ייחודית, התרגשות מאוד מסוימת. לרגע אני מרגיש שהכול יכול להיות, שבאמת רק השמים הם הגבול.

כאן הסתיים העמוד הראשון. יואל הכריח את עצמו לעצור. בזיכרונו עלה פתאום רגע שבו צפה בטלוויזיה כמה ימים לפני שנסע להודו. זו היתה תוכנית ראיונות אינטימית והיה שם פילוסוף שהיה בעצמו אב שכול, שאמר שאדם מת באמת רק עם מותו של אחרון האנשים שזכר אותו. ולמרות שאותו פילוסוף בשום אופן לא נראה מנוחם מקביעתו שלו, יואל מצא בדברים איזו נקודת אחיזה רגשית. בראייה הזאת אולי יספיק למות לפני רועי או לפחות יחד איתו.

פעם אחר פעם הוא נזכר בשיחה האחרונה שלהם בסקייפ, שלושה ימים לפני התאונה. רועי סיפר שהוא נמצא באזור דרמסאלה בכפר שנקרא באגסו. לאורך כל השיחה הוא הקרין מין סיפוק לא אופייני, אך לא הסביר את פשר חיוכו המסתורי. מבעד למסך המחשב, הוא נראה כאילו פוזרה עליו אבקת קסמים, יודע משהו אך לא חולק אותו עם יואל. אולי כאן תימצא התשובה לחיוך ההוא שלא ירד לו מהפנים בשיחה ההיא, אמר יואל לעצמו והמשיך להביט במחברת שזה עתה קרא את שורותיה הראשונות.

*

לפני שניגש לשער המיועד לטיסתו, נכנס לשירותים ורחץ את פניו בניסיון לצנן געגוע שהעלה חום במצחו. לאחר שהוקל לו במעט, צעד לעבר השער וראה שהנוסעים כבר החלו בעלייה למטוס שייקח אותו למומבאי.

בפתח המטוס עמדה דיילת מאופרת באופן מוגזם והצביעה על אזור מושבו אגב חיוך אוטומטי, שגם בו היה משהו מוגזם. קצת אחרי ההמראה, כשהמטוס התייצב באוויר והשלט המורה לחגור חגורת בטיחות כבה, הוא הוציא את המחברת בזהירות כאילו היתה כלי חרסינה שביר, הניחה על מגש האוכל, ופתח בעדינות בעמוד השני.

הגיע הזמן להפסיק לעבוד על עצמך ולהתחיל לעבוד על עצמך. להפסיק לפחד, להתחיל להעז. כן, זה מה שחסר ב־DNA שלך — תעוזה, פעולה מתוך נכונות לכאוב וליפול. להצמיד מעשים למחשבות. אבל איך לעזאזל עושים את זה?

אולי בהתחלה בכפייה. כפייה עצמית. במצבים של שיתוק או פחד, תצא מתוך עצמך ותפקד עליך מהצד. תעוזה, גם אם היא תהיה מלווה בייסורים.

הגיע הזמן לבנות עמוד שדרה. להפסיק להזדקק להרבה דברים או אנשים, להישען רק על עצמי. כמו בוב דילן, כל כך יציב שהוא נודד לנצח במסע הופעות בלתי נגמר, גם כשהקול שלו מחורר לגמרי. תמיד לבד ובתנועה, מוקדש ליצירה, שקוע בה עד קצות המיתרים, נעלם בתוך השירים.

לחיות בלי לחפש אישורים מבחוץ. להיות בתוך הדברים. בלי "כאילו" ובלי "בינתיים". אין יותר "בינתיים".

במהלך שתי הטיסות יואל לא עצם עין והעביר את הזמן ברפרוף במדריך הטיולים להודו ובשיטוט סתמי בערוצי רדיו וטלוויזיה. מפעם לפעם צפה במסך הקטן שעל גב המושב שמלפניו. אך רוב הזמן הביט מבעד לחלון אל העננים והצבעים המשתנים על רקע כנף המטוס הרחבה, וחשב על ההתרגשות המשמחת שעברה בלב של רועי שעה שעשה דרכו אל מקום כה שונה, ואולי גם על החשש שהתלווה אליה. כעבור שעתיים־שלוש השמים החשיכו ומחשבותיו נדחקו תחת רעש המנועים ולמראה האורות שמהבהבים בקביעות בקצה הכנף, כאשר לילה עטף את המטוס שהמשיך לנוע במהירות בלתי מורגשת.

7

המטוס נחת בדלהי לקראת ערב. ביציאה החוצה מנמל התעופה מיד הִכה אוויר חם בכל גופו, מכה חמה מן הצפוי, שהזכירה את הלחות התל־אביבית, אך כאן היה החום חמור בהרבה, חום גיהינומי. הוא מצא עמדת מוניות וביקש מונית לאזור פהאר גאנג', המכונה בפי הישראלים המיין בזאר, הרחוב שבו, על פי מה שקרא במדריך ובפנקס הקטן של רועי, מתרכזים תרמילאים דלי תקציב בכלל וישראלים בפרט, וממנו יוצאים, איש־איש ליעדו.

המונית עשתה את דרכה מנמל התעופה לעבר המיין בזאר. הנהג ההודי שתק לכל אורך הנסיעה. שום רעש לא נשמע ברקע, לא מן הרדיו ולא ממכשיר הקשר, מלבד המזגן המתאמץ.

בתחילתו של רחוב מבולגן, הומה אדם, פרות, ריקשות ואופנועים הרבה מעבר למה שהעין משגת, עצרה המונית, והנהג הצביע ואמר בשוויון נפש, "מיין בזאר, פהאר גאנג'." שניהם יצאו מן הרכב הממוזג אל האוויר הרותח של דלהי. הנהג הוציא את תיקו הגדול של יואל מתא המטען והניח אותו על המדרכה. יואל שילם והנהג הודה לו, נכנס בחזרה אל המונית ונסע.

מחנק עמד באוויר. רגע ארוך יואל נותר במקומו, עומד עם התיקים לרגליו וסוקר את המקום, המום, מתקשה לשאת את כמות ההתרחשויות שהצטרפו להתרחשות עצומה כמו גשם שכל טיפה שלו בצבע אחר. וואו, אני באמת בהודו, מה קורה פה? איזה בלגן, איזו עליבות, איזו אינטנסיביות. בעצם זאת לא אינטנסיביות, זה בלגן טוטאלי. אני באמת בהודו, בניו דלהי, כל כך רחוק מהבית. לא ייאמן, כמה שעות במטוס, ואתה בעולם כל כך אחר, חשב ונותר עומד במקומו.

הריח ההודי הכה באפו. הריח ההודי, שהיה למעשה תערובת בלתי אפשרית של ניחוחות שונים ומשונים, מזיגה של תבלינים, קטורות, בדים, עשן אגזוזים וסיגריות ולחות מעיקה, צואת פרות והשד יודע מה עוד. הכול התלכד למין קוקטייל של ריח חריף, מוזר ובעיקר זר.

הוא השחיל את התיק הגדול על גבו ואת התיק הקטן השחיל על כתפיו מקדימה, מונח על חזהו כמנשא תינוקות. כך החל צועד ברחוב באיטיות כשהוא מסתכל אנה ואנה, מוקף בשאון העיר, בעוד חושיו עדיין מתאמצים להכיל את ההמולה. הגעתי, רועי. נורית, הגעתי, ומה עכשיו? לחפש, לספוג, להבין מה קרה פה, מה עבר עליך, רועי, ברחוב הזה שכרגע נראה לי כמו אנרכיה אחת גדולה וענייה.

עוד לפני שנסע הספיק לרפרף במדריך על הודו וקרא את הקטע על דלהי, ולכן ההטרדות מצד קבצנים, מוכרים, סוכני נסיעות ושאר מקומיים מסוגים שונים מצאו אותו מוכן, והוא התעלם מהם כהמלצת הספר.

הרחוב היה מלא מהמורות ועפר, עולם שלישי למהדרין, משופע בנוודים, נהגים, מוכרים, תרמילאים וכאלה שמיד זיהו או ניחשו שהוא ישראלי וצעקו לעברו מילים בעברית. משני צדיו ראה חנויות מסוגים שונים, חנויות תיקים, שטיחים, אהילים, חפצי אמנות מעץ ומנחושת, מעילי עור, בדים עם הדפסים צבעוניים של דמויות בעלות ארבע ידיים ודמות של גוף אדם עם ראש של פיל, וקוף מלכותי ושרירי. פטפונים ישנים, מנשאי תה, והמון קטנועים. חלפני כספים, מוניות ריקשה קטנות בצבע ירוק־צהוב, לפעמים ילד או שניים או שלושה נתלים מאחור ותופסים טרמפ. ריקשות אופנוע וריקשות תלת־אופן וריקשות אופניים וריקשות עם שמשייה וריקשות ללא תקרת מחסה. סוכנויות נסיעות, מסעדות, מלונות וגסטהאוסים.

בעזרת כמה מטיילים הוא מצא בסמטה צדדית את המקום שחיפש על פי הפנקס של רועי, שנקרא "הארה ראמה". כשהגיע ראה מבנה גדול ממוקם סביב מדרגות. בקומת הקרקע היו סוכנוּת נסיעות וכן עמדות אינטרנט הפועלות עשרים וארבע שעות ביממה.

הבניין כולו היה אפור, גדול ומוזנח, וצורתו הזכירה ליואל בית סוהר או בסיס צבאי בסרט אמריקאי שהוא לא זכר את שמו.

כשנכנס לקבלה, ההודי שעמד מאחורי הדלפק נתן בו מבט תוהה, ויואל שיער שזה בגלל גילו המבוגר יחסית. ודאי מעטים האנשים בגילי שישנו כאן, אם בכלל, אמר לעצמו, ותהה למה רועי בחר דווקא במקום הזה, שנראה כה עלוב, ואולי רועי לא ייחס לכך חשיבות כי בילה פה רק לילה או שניים.

יואל ביקש חדר עם מזגן. הפקיד פירט את המחירים והכללים בנימה עניינית, ובסיום הצ'ק־אין הושיט ליואל מפתח. יואל העמיס על גבו את שני התיקים ועלה במדרגות אל חדרו שבקומה השנייה.

החדר היה גדול ומינימליסטי. ארבעה קירות מתקלפים בצבע אפרפר וחלון קטן שפנה אל קיר לבנים. מלבד מזגן ישן נמצאה בו רק מיטה, ללא כרית או שמיכה, ופתח צדדי צר שהוביל אל חדרון קטנטן ונמוך תקרה ששימש כמקלחון ושירותים. יואל הניח את התיקים על הרצפה, הפעיל את המזגן, התפשט ונכנס למקלחת.

מגע המים הקרירים היה נעים בשל החום הלוהט ששרר בחוץ למרות הלילה. נצא לסיבוב ברחוב, בלי התיקים, אולי נמצא פה קפה, בעצם בוא ננסה את הצ'אי המפורסם שלהם. פעם ראשונה שאני בחו"ל ואין לי למי לקנות משהו. זאת תמיד היתה משימה שהייתי ממלא ברצון רב, קונה לך צעצוע או בגיל מאוחר יותר איזו חולצה מקומית או נעליים או תקליט שקשה להשיג בארץ.

אחרי שיצא מהמקלחת לבש בגדים חדשים, השתרע על המיטה במטרה לנוח כמה דקות, אך מבלי ששם לב העייפות הכריעה אותו, והוא נרדם מיד.

8

הוא התעורר בתום שינה עמוקה, אבל נותר פזור נפש ועייף. לרגע לא ידע היכן הוא נמצא, והסתכל לעבר המזגן הישן, שהרעש שלו הזכיר ליואל מקרר שהיה לו לפני שנים. מודעותו שבה אליו לאחר כמה שניות של ערפול, והוא התרומם לתנוחת ישיבה והעביר באיטיות יד על שערו המאפיר. הצצה בשעונו לימדה אותו שכבר בוקר.

ביציאה מהחדר שוב הוטח בו חום לוהט ודביק, הפעם בעוצמה גדולה יותר מאמש. כשיצא אל הסמטה, בעודו תוהה לאיזה כיוון ללכת, אמר לו בעברית הודי מקומי שנשען על קיר, "עוד פעם אתה?!" יואל נעצר והסתובב במבט שואל, "מה?"

ההודי תלה בו מבט חקרני כמנסה להתגבר על איזה ספק שטיבו אינו ברור לו. שניהם הביטו זה בזה בעיניים בוחנות, ואז ההודי אמר, "או, נוֶוֶר מַיינד, חשבתי אתה מישהו אבל זה לא אתה", ומיד הסתובב והלך לו. רק אז עלה בדעתו שאולי ההודי הזה בילבל אותו עם רועי, אך כשיצא אל הרחוב, לא הצליח לאתר את הזר שנבלע בהמון.

אם כבר אתה פה אולי תראה כמה דברים, אתה בניו דלהי, בירת הודו, לפחות תקדיש יום לנסיעה לטאג' מהאל, לפי הספר זה שלוש שעות מכאן, אמר לעצמו בחטף. אבל הוא נשבע להישאר נאמן למסלולו של רועי, שאולי תיכנן לראות את דלהי בשלב מאוחר יותר של טיולו. לפיכך החליט ללון בה לילה אחד, בדיוק כמו רועי שלמחרת הגעתו לקח אוטובוס לרישיקש.

הוא חיפש את סוכנות הנסיעות של צ'רלי, שעל פי הפנקס של רועי היתה מקום אמין לרכישת כרטיסים לאוטובוסים. בעודו צועד ברחוב השוקק, הופיעה לפניו לפתע דמותו של רועי. החזיונות נראו אמיתיים, מוחשיים לגמרי. הנה רועי יושב ליד שולחן במסעדה קטנה, כותב במחברתו, מפסיק לרגע ושוב כותב. הנה הוא מתהלך ברחוב ועוצר יחד עם יואל לשתות מים ונעלם, מגיח משום מקום ונתקל בו במקרה ומחייך, מביט בו מריקשה נוסעת, או צועד לקראתו בהליכה נמרצת, ופתאום מסתובב והולך לפניו עד שגבו נבלע בין יתר האנשים ונעלם כלא היה.

בכל פעם, כשם שדמותו הגיחה משום מקום, כך נעלמה פתאום. ובכל פעם ניסה יואל לעקוב אחר דמותו החמקנית ללא הצלחה. חם לי, אני צריך לקנות מים, אמר לעצמו בזמן שערבוביה של רגשות ליבתה את עצמה תוך כדי הליכה. מצד אחד כעס על תעתועי הדמיון שיצרו פטה מורגנה עירונית, ומצד שני חש סיפוק, אישור לכך שהוא צריך להיות פה, בהודו. אני במקום הנכון. ובאופן חמקמק כמו דמותו של רועי שהבליחה ונעלמה כאן ושם, מתוך אוזניו שמע את רועי אומר לו, אבא, לך עם ההזיות, קבל אותן. מה אתה כל כך נאחז במציאות? תרפה כבר, אין מציאות. ויואל ממשיך לצעוד, מזיע כהוגן, הנה שוב רועי במרחק, הולך, נעלם ושוב מופיע, אולי הוא פה אולי כאן, אולי בכל מקום, בשום מקום. אלה רק מילים. כל מקום, שום מקום, האם יש הבדל? אני לא נאחז בשום מציאות, רועי, המציאות היא שלופתת אותי. מה שבראש שלי או מה שבחוץ, היינו הך. אני סוחב אותך, לא תיעלם לי שוב. לא תלך לי. אני פה וגם אתה. זאת המציאות, אתה שומע?

*

לפנות ערב חש התרחשויות בקיבתו ושם לב שלא אכל דבר מאז טיסתו אמש. הוא עלה למסעדה שעל הגג. במרכז הגג ישבו שלושה ישראלים. שני בחורים, האחד ללא חולצה בעל שיער בלונדיני חלק וארוך אסוף לקוקו, והשני שחרחר קצוץ שיער ובעל זקן עבות. יחד איתם ישבה בחורה מתולתלת, שחומה ומלאה. הם העבירו ביניהם סיגריה מגולגלת ועישנו אותה במאמץ רב. על שולחנם עמד בקבוק מים גדול ועל ידו נגן מוזיקה ושני רמקולים קטנים להפליא שניגנו צלילים אלקטרוניים. דפיקות בס בקצב אחיד מתובלות בצלילים גבוהים כמו קווים דקים־דקים, המוזיקה היתה למעשה תיבה אחת או שתיים שחזרו על עצמן ללא שינוי. כאשר עבר על ידם הם הסתכלו עליו, ומבטיהם נראו ידידותיים.

הוא התיישב בשולחן צדדי והזמין אטריות עם ירקות ובקבוק מים קרים. אחר כך פתח את המחברת של רועי במקום שבו הניח את הסימנייה והחל לקרוא:

ניו דלהי. על הגג ב"הארה רמה" ארבעים מעלות בצל. האוויר רותח. בשולחן לימינך אנשים צוחקים ואתה לא. ואתה לא יודע אם זה בגלל הגיל או בגלל שאתה סאחי.

"וגם אתה עכשיו בהודו. אתה לא מרגיש מוזר?"1

כן, גם אני, לא בחלום אלא במציאות, אחד מתוך אלפים שעברו ויעברו פה, כל אחד וכוס הצ'אי שלו.

קורא קצת בלונלי פלאנט. כמה אנשים כמה דתות כמה מדינות, מיתולוגיה שלא נגמרת, מסיפורי בריאת העולם, מעלליהם של עשרות אלים אלות, ממלכות שהיו ונעלמו.

והבהגווד גיטה — דיאלוג כמו־תנ"כי שמתקיים על צלע הר לפני חמשת אלפים שנה, אחרי שמשפחה גדולה התפצלה לשני פלגים שמחליטים להילחם זה בזה. שני צבאות שעומדים מוכנים לקרב. וביניהם ארג'ונה, הגנרל שנמצא בצד הרוחני הצודק של העימות, נקלע למצוקה, להתלבטות קיומית, מסרב להילחם נגד הצד השני, שם נמצאים גם כמה מבני משפחתו ומורים שלימדו אותו, לא יכול להרוג אותם, רוצה לוותר ולפרוש ולמנוע את כל ההרג.

ברגע הדרמטי הזה הוא פונה אל קרישנה, שלאורך שמונה־עשר פרקים מסביר לו על טבע החיים ועונה לו שאלה אחר שאלה. והוא מסביר לו שם בין השאר שכולנו נשמות נצחיות וחלק ממשהו גדול הרבה יותר. והוא מסביר לו שאנחנו לא הגוף הזה ולא הזמן הזה, כלומר הם כולם כבר מתו, כל זה כמו הצגה, הנסיבות כבר נקבעו, גם אם תימנע לא תציל אותם ממוות, קום ותאמץ את גורלך. והוא גם אומר שם לארג'ונה, לא היה זמן שבו לא היית ולא יהיה זמן שבו לא תהיה. המשפט הזה לא מפסיק להדהד לי, איך קרישנה משך את השטיח מתחת לַזמן.

והערים הקדושות והנהרות הקדושים. אמונות, מנהגים, מיתוסים, גורואים, באבות, יוגים, בראהמינים, טמאים, עשירים, קאסטות וכתות, וגנדי אחד. עשרות שפות מדוברות וסנסקריט אחת קדושה. והפוליתיאיזם הסבוך והמגוון ביותר בעולם. האלוהות כאן כל כך נגישה, כאילו מרוב עניין כבר לא עושים עניין. מקדשים בכל מקום. בכל בית יש מיני־מקדש, כל אחד מגיש מנחה לאל שלו, פעם זה אורז, פעם פירות ופעם תכשיטים. ומתחת לכל זה ההיסטוריה המוקדמת של הודו עלומה. אין מידע על התושבים של הודו הקדומה.

הארץ האמורפית ביותר בעולם. נראה לי שהודו היא בעיני המתבונן... יש הודו של גנדי וישנה הודו של עזריאל קרליבך. הודו של הסטלן שהשתחרר אתמול מהצבא, עונד צמידים של מסיבות sunset to sunset. הודו של הקבצנים והחולים והודו של ההודי המתוכשט שישב לידי בטיסה ממומבאי לדלהי ושיחק "סוליטר" בלפטופ שלו. ויש הודו של ערי הייטק ויש הודו מחרידה שבה אונסים ומתעללים בנשים.

ומה תהיה הודו שלך, שתירקם לה בחודשים הבאים? והשאלה מהי הודו שלך היא למעשה השאלה, מה אתה בעצם? אולי זה התפקיד של הודו — לעזור לך להבין מי אתה. להבהיר לך כמה דברים לגביך. או אולי, אם להיות פחות יומרני, לעזור לך להבין איפה אתה, באיזו תחנה אתה יושב.

כשהיו בגילך, ההורים שלך כבר הביאו אותך, ותראה אותך — אתה עדיין לא יצוק, עדיין חומר גולמי, עדיין מגלף את עצמך, שובר מקלף מלטש ומשייף.

יואל קם ממקומו וניגש אל שלושת הצעירים, שכמעט ולא זזו בכיסאותיהם, למעט ראשו של הבלונדיני שנע בקצב המוזיקה האלקטרונית.

"סליחה, אפשר לשאול אתכם שאלה?" שאל יואל.

שלושתם הינהנו כאומרים "אין בעיה".

"מה זה 'סאחי'?" המשיך יואל.

הבלונדיני חייך ואמר, "סאחי זה מה שאנחנו לא."

גיחוך זריז קיפץ בין שלושתם, ואז שחור השיער הוסיף, "סתם. סאחי זה כשאתה לא מסטול. כשאתה לא מעושן אומרים שאתה סאחי."

יואל חייך בנימוס ואמר: "הבנתי. תודה."

צלחת האטריות שהזמין הגיעה כעבור יותר משעה. החום הכבד דיכא לו את התיאבון. הוא ירד אל חדרו והתארגן לנסיעה.

9

מאוחר יותר הגיע לנקודת היציאה לרישיקש מחוץ למשרדו של צ'רלי, שם היו כעשרים תרמילאים. נער הודי הוביל אותם בשיירה לאנשהו. יואל זרם עם הקבוצה, מקווה שהוא בדרך הנכונה. הם צעדו כעשר דקות בסמטאות צרות עד שהגיעו לכביש רחב והתיישבו על מדרגות ליד מדרכה, שם התבקשו להמתין.

יואל בחן את חבריו לנסיעה. מעניין אם רועי התחבר כאן עם מישהו או ישב בצד, האם היה במצב רוח טוב כשישב כאן על אותן מדרגות?

האוטובוס הגיע ויצא לדרך של עשר שעות לאחר שהועמסו עליו כל התיקים. במאמץ רב צלח האוטובוס את כל הבורות והגומחות שהורגשו כהוגן.

לאחר עצירות רבות, חלקן חסרות פשר, בשעה ארבע בלילה עצר האוטובוס על יד קיוסק מואר ולידו מבנה של שירותים שנראה רעוע ומאולתר. יואל נכנס אל השירותים שהצחינו, אך לפחות הכיור היה במצב סביר. מה השעה עכשיו בישראל? ממש עכשיו הייתי אמור להגיע לעבודה, חשב. כמה רחוק נראה המשרד שלי, כאילו לא הייתי שם שנים.

היתה זאת העבודה הרצינית הראשונה שמצא לאחר שסיים ללמוד באוניברסיטה העברית, שנה לפני שרועי נולד. עד אז עבד כשומר לילה בבית מלון קטן במושבה הגרמנית, ובמהלך המשמרות היה לומד לבחינות וכותב עבודות.

אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר היה מקום טוב בעיניו, השכר היה סביר, ועבודת המחקר עניינה אותו. הוא אהב להסתגר במשרד לפני ישיבות, לשבת מול הניירות והמחשב, לנתח מאזנים, לרכז ולעבד נתונים על המשק הישראלי ולהשוותו למידע על התפתחויות כלכליות בארצות אחרות, לתור אחר פתרונות ולגבש הצעות לשיפור מצב הכלכלה הישראלית. במהלך השנים הוא היה שותף למחקרים ורפורמות במיסוי, בתקציב, בניסיונות להקטין את האבטלה או לשפר תנאי שכר. החברים לעבודה היו ברובם אנשים טובים. יואל לא שאף לנהל, ולכן לא השתייך לנאבקים ולחנפנים שתמיד פוזלים לתפקיד הבא ומחפשים את הקשרים הנכונים, אלא נותר מחוץ למרפקיאדה ובתוך המחקר.

אחת לכמה שנים היה בכל זאת נשחק ושוקל לעזוב למשרד ממשלתי אחר שיציב בפניו אתגרים חדשים, או למגזר הפרטי המתגמל. אבל היציבות הכלכלית, השיפור התדיר בתנאים בצירוף עול המשכנתא והפרנסה, הותירו אותו במשרד האוצר, שנה אחר שנה, עד שבשלב מסוים התרגל והשלים עם הישארותו שם. למרות זאת, מתחת לפני השטח נותר בו לפעמים טעם חמצמץ של פשרה. שאלות בנוסח "מה היה אילו" היו צצות ומרחפות בלבו, אבל אלה הלכו ופחתו, והוא התרכז ביתרונות והתנחם בהתקדמותו במעלה הדרגות בתוך המשרד.

כעת, באוטובוס ישן ומיטלטל שמפר את דממת הלילה ההודי ועושה את דרכו בחושך לאי־שם, כל זה נראה חסר חשיבות.

*

הלילה הכחיל והתבהר לקראת זריחה. עצים וכביש ושדות רחוקים הסתמנו מבעד לחלון ולבשו צבע. בשעה שש ורבע בבוקר עצר האוטובוס על יד גשר ודומם את המנוע. הסדרן, שישב כל הדרך על יד הנהג, קם ממושבו והפר את השקט כשהסתובב אל הנוסעים ואמר בקול חזק, "רישיקש." אחד הישראלים הצעירים, שיואל זיהה את קולו כליצן שדיבר הרבה גם במהלך הנסיעה, אמר לחבר: "בשביל זה הביאו את הבנאדם הזה — בשביל להגיד: 'רישיקש'."

10

תשוש ומרושל קם יואל יחד עם כולם ויצא מן האוטובוס. רק לפני חודשיים רועי היה פה, חשב. מספר נהגי ריקשות קטעו את המחשבה כאשר פנו אליו ולכל הטיילים כמוצאי שלל רב, כשהם חוזרים על מספר משפטים קבועים:

"taxi" ,"where you go?" "you want riksha?"

בהתאם לפנקס של רועי, ביקש יואל להגיע לגסטהאוס של מָאלָה, מקום באזור שנקרא "הגדה הגבוהה".

ארבעה ישראלים הציעו לו לחלוק ריקשה. הריקשה יצאה לדרך והגיעה תוך כרבע שעה. יואל היה מרוצה כשיצאה לקראתו אישה, הציגה את עצמה כמָאלָה ואמרה שיש חדר פנוי. היה זה מבנה צנוע בן שלוש קומות. במבט חטוף יואל שמח לראות שיש בו מעט חדרים, בשונה מההארה ראמה בדלהי.

האווירה הנינוחה רוממה את רוחו, בייחוד לאור הזוהמה של דלהי והבדידות שחש ברחובותיה, למרות ואולי בגלל ההמונים שמילאו אותם. אשאר כאן שבועיים־שלושה ואחר כך אסע לדרמסאלה, אמר לעצמו.

הוא נכנס אל החדר שבקומה השנייה והתרשם ממנו. חדר סטנדרטי, קטן יותר מחדרו בדלהי ונקי בהרבה, עם מיטה מוצעת, שולחן קטן נמוך קומה מעץ בהיר ושירותים צמודים. מחוץ לדלת הוצב כיסא פלסטיק לבן, במין מסדרון־מרפסת שצפה על חצר הבית.

למטה בחצר ניצב שולחן פלסטיק גדול ועל ידו מגדל כיסאות פלסטיק תואמים. אף על פי שלא הצליח לישון בנסיעה הלילית, יואל יצא מחדרו וירד לחצר במטרה להרגיש קצת את המקום. כשהגיע למטה יצאה מָאלָה מפתח הבית ואמרה לו בחיוך לבבי, "סאן, צ'אי?"

קשה היה לסרב לחיוכה החם, ויואל אמר באנגלית, "כן, תודה", תוך שהוא עוקר ממגדל הכיסאות הלבנים את הכיסא העליון. מָאלָה פלטה בקול רם משהו לא ברור, לקחה לעצמה כיסא והתיישבה מול יואל.

היא היתה אישה שמנה וחייכנית ונראתה ליואל בשנות השישים לחייה, אם כי קשה היה להעריך את גילם של ההודים. עורה היה שחום ושערה שחור בוהק ואסוף בקפידה. פניה היו חרושות קמטים ועיניה רכות, אך שקועות ופונות פנימה. על גופה נפרש סארי בצבע תכלת מעוטר בחוטים זהובים וכסופים. נוכחותה הקרינה עוצמה. האישה הזאת עברה משהו בחיים, אמר לעצמו. הילוכה היה צולע אך נחוש, ויואל הספיק לשים לב לכך שהיא פונה לכל אורחיה באותה צורה: לגברים קראה "son" ולנשים "daughter".

היא התיישבה מולו והחיוך לא מש מפניה. My name Mala"," אמרה, וידה כמו דיברה ביחד עם פיה.

Nice to meet you, my name is Yoel.""

For malapadma you are son. Everybody son and" daughter," אמרה מאלָה על עצמה.

יואל שקל לשאול אותה משהו על רועי אבל לא ידע מה בדיוק, ולכן לעת עתה דחה את העניין. רק הגיע והיה עייף מאוד מן הנסיעה. נער יצא מפתח הבית נושא מגש ועליו כוס צ'אי דקה וגבוהה. יואל הודה לו ולגם מן הצ'אי, שהיה טעים אך קצת מתוק מדי. מאלה סיפרה באנגלית משובשת שהיא גרה בקומת הקרקע יחד עם בנה ואשתו ושני ילדיהם, ושהיא רוצה שהאורחים שלה ירגישו כמו בבית. כעבור מספר רגעים שוב חייכה לעברו ושאלה, "breakfast?"

ויואל השיב, "No, thank you, I think I will go to sleep."

"OK, sleep good. If need something – come, ha?" אמרה מאלה.

במין תכליתיות נמרצת היא קמה ונכנסה אל הבית, ויואל המשיך לשבת ולשתות את הצ'אי לאיטו, כאשר בכל איבריו התפשטה התשישות שהצטברה אצלו במהלך נסיעת הלילה. הוא גמר את הצ'אי תוך כמה רגעים, עלה לחדרו ונשכב על המיטה.

11

ערב. רישיקש. בגסטהאוס של מאלה אני יושב בחצר עם סטיב, בריטי בן ארבעים ומשהו. הוא שרוי במין שקט פנימי עמוק, ופתאום הוא כאילו עולה מהמצולות בדיבור מתפרץ, בחיוניות מפתיעה, נערית. סטיב איש דק וגבוה, רזה יותר מהג'וינטים שהוא מעשן בשרשרת. אפשר כמעט להגיד שהוא מעשן אוויר, בין ג'וינט לג'וינט, כשהוא נעצר ונושם במין חצי־הכרת־תודה־חצי־פליאה. שמתי לב שגם כשהוא לא מבין אותי, הוא מבין משהו אחר, אולי הרבה יותר ממה שאמרתי לו, ובכיוון אחר.

מסקרן אותי הסטיב הזה. כבר שש שנים הוא במזרח. כל שנה הוא מגיע לעשות כאן את חודשי האביב ההודי. כל שנה הוא נמצא כאן ארבעה חודשים ושאר הזמן הוא בקמבודיה, וגם שם יש לו מקום קבוע.

הוא רזה מאוד, תמיד יושב זקוף כמו קרש, עיניו כחולות שובבות כאלה, נשארו עיניים של ילד. נראה לי שפעם היה לו חתיכת גוף, אבל השריד היחיד לתקופה ההיא הוא הכתפיים הרחבות. פניו מחודדות ועורן מחוספס. יש לו שיער מיוחד, שילוב בין בלונדיני לג'ינג'י. בלונג'ינג'י. ויש לו זקן חום־כתום, לא ארוך, כמצופה מאיזה רוחניק כבד, אלא דווקא זקן קצר ומסודר. ההליכה שלו מצחיקה, לא יודע בדיוק למה. כשהוא הולך הצוואר שלו והראש פונים קצת למעלה, כאילו הוא גאה במשהו.

מנקודת מבט מערבית, סטיב הוא איש קיצוני. גמור. שש שנים בין הודו לקמבודיה, זה לא צחוק לחיות בלי בית.

דיברנו די הרבה. הוא סיפר על השנים האחרונות. שנים של התבודדות והתנזרות מכל עינוגי החושים, חוץ מחשיש וצ'אי. אוכל בשבילו הוא דלק בלבד. הוא סיפר ששלוש השנים הראשונות היו קשות, אבל בסופן באו בהדרגה הירגעות והשתחררות, ועכשיו הוא באמת לא מרגיש צרכים מיניים, גשמיים או קולינריים.

זאת שאיפה יפה, להגיע אל החופש דרך הריסון וההתנזרות. להפוך לאדם ריבוני יותר, אדון לעצמו ולא עבד של צרכים או עינוגים, ושם לגלות שמחה פנימית שאינה תלויה בדבר. מזכיר לי משהו שפעם קראתי איפשהו שבמשנה כתוב "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". קבלת העול והריסון וכיבוש היצרים מובילה לחופש אמיתי יותר, לגאולה בחיים שכאן, בעולם הזה.

ובכל זאת, בינתיים אני רק מדבר ולא עושה. כמו מישהו שרואה אנשים מרימים משקולות או רצים. אני יכול לכתוב עד מחר על מבנה השרירים, אבל זה לא ישנה כלום בגוף שלי כל עוד לא ארים משקולת. למה? מה מונע ממני?

אחרי שתיקה ארוכה סטיב אמר שהחיים הם בעיקר סבל — "אי־נחת" — ואין סוף להתבוננות, וגם בנחת טמון פוטנציאל לאי־נחת חדשה.

אבל אפשר לנסות שבקצה של הסבל תהיה הארה, בעצם לא לנסות שום דבר, רק לשבת ולחוות מה שקורה פה, באותה שנייה. או להמשיך לראות כדורגל בטלוויזיה ולשתות בירות ובסוף לצאת מהעולם בדיוק כמו שנכנסנו אליו. משם השיחה התגלגלה לנושא הזה — "הארה". המילה הגדולה המרתיעה הזאת. היומרנית.

דיברנו על ארכימדס ועל זה שלפני ה"אאוריקה" צריך להרפות ולהירגע באמבטיה. ולפני שנרגעים באמבטיה צריך קודם כול לעבוד קשה ולסבול, ואני חשבתי שבכלל אין לי בבית אמבטיה. אחר כך הצטרף לשולחן איזה אוסטרלי עם זקן ממש ארוך ועיניים שחורות. הוא סיפר שבודהה אמר שהדרך להארה כרוכה במספר גלגולי חיים כמספר העלים שעל העץ, ורק מי שפורץ בצחוק גדול כשהוא שומע דבר כזה, ומגיע לוויתור מוחלט על הניסיון ועל השאיפה — יכול להגיע אל ההארה. ואני שוב נזכרתי בארכימדס, שהאמבטיה המיואשת שלו והצחוק הכביכול מיואש של בודהה הם בדיוק אותו עניין. או אולי אותו איבוד עניין.

אף על פי שמאוד רצה להמשיך, יואל נשאר נאמן לכלל שגזר על עצמו — לקרוא את היומן לאט — ולכן הניח את הסימנייה על הדף, סגר את המחברת והכניסה אל התיק. הוא לגם מכוס צ'אי שכבר התקרר לגמרי ותהה איפה רועי ישב, ואיפה סטיב, תוך שידיו מהדקות את אחיזתן במשענות כיסא הפלסטיק. לפתע ראה בעיני רוחו את רועי מחקה את סטיב ולובש בגדים לבנים, וחש איזו קנאה כלפי סטיב, ואפילו איבה, כלפי המבוגר הזה שבינו לבין רועי נוצר קשר שנדמה בעיניו כתדר אינטלקטואלי־אינטימי שלו ולרועי לא היה. כעבור כמה דקות יצאה מאלה מפתח ביתה ובידיה ערמת בגדים, והלכה אל מכונת הכביסה שעמדה בקצה החצר.

כשחזרה בידיים ריקות, יואל פנה אליה וניסה לברר על סטיב. לאחר הסבר קצר — "אנגלי בלונדיני עם זקן, נמצא אצלך כל שנה" — מאלה הבינה על מי הוא מדבר ואמרה, "Yes. Son long time stay, but now son no here."

לאחר הפוגה קצרה פלטה מאלה "wait", ומיהרה פנימה. היא חזרה מרוצה עם תמונה בידה והגישה אותה ליואל.

הנה הוא אותו סטיב. אכן, רזה וארוך כמו בתיאור של רועי. הנה החיוך ועיני הילד שעליהם קראתי עכשיו, חשב יואל. בתמונה יושבים סטיב ומאלה על כיסאות פלסטיק ומחייכים אל המצלמה. מאלה, מרוצה מהתעניינותו של יואל, אמרה, "Yes, every year son coming", ויואל המאוכזב הינהן בנימוס ואמר לעצמו, איפה אני אמצא את הזרוק הזה, כאשר הקנאה נמהלה בהוקרת תודה לסטיב על שנתן לרועי מה שנראה כחוויה משמעותית שגרמה לו לחקור את חייו ולחפש דרך משלו. ופתאום התעורר בקרבו רצון עמוק לספר לסטיב על מה שקרה ואולי לשאוב ממנו איזו נחמה רוחנית על חייו שלו, איזה משפט מטלטל שיעזור לו להעביר את המשך חייו.

12

למחרת התעורר מחלום עז שבו ישב בחצר עם רועי ועם סטיב, שדיוקנו מהתמונה נותר צלול בזיכרונו. שלושתם ישבו בחצי מעגל, ויואל היה נרגש משום שחלק ממנו ידע שרועי מת וכנראה רק בא לבקר. לכן היה מאוד מתוח והרגיש שהזמן עם רועי שאול. אבל באופן מוזר הוא לא הסתער על רועי בחיבוקים ובנשיקות, אלא ניסה לנהל שיחה רגילה ושאל אותו לשלומו. סטיב ישב ביניהם שותק, בהבעה רבת סיפוק. ברועי היה משהו קצת מנותק. מצד אחד דיבר כאילו הכול כרגיל, ומצד שני לכל אורך השיחה הוא ליכסן מבט ולא התמקד ישירות ביואל.

נו, אבא, איך בהודו? שאל רועי.

בסדר, מאלָה מאוד נחמדה, ענה יואל.

כן, היא אחלה. ניסית את המנה האחרונה? כדאי לך.

לא, עוד לא ניסיתי. ואיך אתה? מה קורה אצלך?

בסדר, שום דבר מיוחד. אבל אני צריך לחזור עוד מעט.

למה? תישאר, יש לנו הרבה על מה לדבר.

אבא, אל תלחץ. אני עוד אבוא, אמר רועי. שתיקה עטפה אותם, עד שלפתע מבטו של רועי ננעץ בעיניו של יואל אך לא נתלה בהן אלא עבר דרכן. בכלל, זה הכול בדיחה אחת גדולה, הפטיר רועי.

מה בדיחה?

העניין הזה שאני... כל מה שקרה, זה סתם.

מה זאת אומרת סתם? וכולם מסביב משתפים פעולה? הרי היתה הלוויה והיתה שבעה וממשרד החוץ היו אצלי בבית.

עזוב, אבא. עזוב.

דיבורים בשפה ההינדית ניסרו מבעד לשנתו והפרו את החלום. כעבור כמה שניות יואל התעורר וזיהה את קולותיהם של מאלה ובנה. ברגע הראשון עוד היה תלוי בין חלום לארץ, רווי תמיהה והקלה ענקית ש"הכול בדיחה". שתי שניות אחרי כן פילחה את הכרתו ההבנה שהוא התעורר. געגוע חריף שרף בחזה. הוא ניסה בכל כוחו לעצום עיניים ולשוב אל החלום, אך ללא הצלחה. אחר כך רשם מיד את קטעי החלום והיה מתוסכל שלא זכר מספיק. נדמה בעיניו שהחלום היה הרבה יותר ארוך, שיש דיבורים שנזלו לו ונשטפו אל תהום הנשייה.

בדיחה, רועי? פלט בקול רם בניסיון להמשיך את החלום, אם לא בשינה אז בהקיץ. אבל רועי רק ענה, עזוב, כמו קודם. לְמה לעזאזל אתה מתכוון? כל העולם הזה בדיחה? על מה אתה מדבר? משרד האוצר, מחקרים, מאזנים, ישיבות, זאת אולי בדיחה. אבל מה עם כל השאר? אמא, סרטן, בדיחה. בית חולים, בדיחה. בית קברות, בדיחה. אולי בית משוגעים? התאבדות? בדיחה שצריך לצחוק ממנה או מה? בדיחה של אלוהים? משהו בסגנון האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק?

זה לא רועי, זה רק אתה עם עצמך. ופתאום בדמיונו גם נורית יושבת איתם בפָנים מתְפַּעלות, כאילו אומרת, עלית על משהו, בזמן שתסכולו רק גובר.

*

הוא התארגן ויצא מחדרו לכיוון העיירה, שהיתה במרחק הליכה של חצי שעה. השמש הטילה אור צהוב־לבן על הכביש, האוויר עמד, ודבר לא נע מלבד יואל שפסע לאיטו במורד כביש מתעקל ועשה דרכו, נאמן כרגיל לרשימות של רועי, אל גשר לאקסמן.

הקופים ואני צופים על לאקסמן ג'ולה. גשר מרשים, ארוך וצר, תלוי מעל הנהר בעזרת כבלי מתכת כסופים. ההודים נוהרים עליו כמו המים שזורמים מתחתיו. נהר אנושי חוצה מעל נהר מים. הנשים כאילו בתחרות מי הכי צבעונית. לעומתן הגברים ויתרו מראש, מקפידים לא להשתתף בתחרות, רובם לובשים לבן או כתום ולא יותר.

אני לא מאמין שאני ברישיקש, למרגלות ההימלאיה, בירת היוגה העולמית, ואני בכלל לא עושה יוגה. היום הסבירו לי שהגנגס שחוצה את העיר מקורו בקרחונים שבצפון. בגלל זה המים קרים כל כך. והסבירו לי שרישיקש מחוברת לשני כפרים: ראם ג'ולה ולאקסמן ג'ולה, על שם שני הגשרים שנמתחו מעל הגנגס.

יואל צעד למטה עם הכביש, מתעקל פעם ימינה ופעם שמאלה, עושה את דרכו מן ה־high bank, שהיה למעשה אסופה קטנה של בתים ומסעדות במקום רגוע ומנותק ממרכז העיירה, למטה אל המרכז.

בצד הדרך נתקל מדי פעם בגברים שדווקא היו מאוד צבעוניים ובעלי זקנים מלכותיים. הוא ניחש שאלה מה שנקרא "בּאבּוֹת" אחרי שקרא במדריך הטיולים שכל אזור רישיקש מלא בבאבות — הודים שזופים בעלי זקנים לבנים ורעמות שיער מפוארות. גופם העליון עירום, בדרך כלל חושף כרס עגולה, ופניהם מאופרות בכבדות בשלל צבעים. כל לבושם מסתכם לרוב בשארוואל צהוב או כתום. יש מהם שעמדו והטילו את משקלם על מקל עץ עבה, ויש שישבו על הרצפה בצד הדרך ולצדם מקל הליכה שעון על קיר.

במדריך נכתב שתכלית חייהם היא להפיץ ידע רוחני, ולשם כך הם מוותרים על חיי משפחה ועבודה. לפרנסתם, הם מנצלים את חזותם הייחודית ומצטלמים עם תיירים תמורת תשלום. כמה מהם סימנו ליואל להצטלם איתם, הוא הרגיש שהם ממש פוקדים עליו, אך דחה את ההצעות בנימוס.

ככל שהתקדם במורד הדרך, החלו להתגלות לנגד עיניו עוד ועוד חנויות ומבנים, והרבה מאוד שלטים. אשראמים ומרכזי יוגה, גסטהאוסים, מכולות, דוכני אוכל שמנוניים, מקדשים, בתים ואכסניות. בדרך נתקל בבית חב"ד שניצב בצד אחד העיקולים. בעודו צועד שאל את עצמו אם רועי ביקר שם. ביומן בינתיים אין אזכור. חצי שעה הוא טייל עד שהגיע למטה אל גשר לאקסמן, שהיה עמוס תנועת הולכי רגל, כפי שרועי תיאר ביומנו.

יואל חצה את הגשר והתיישב על ספסל בעבר השני. גללי צואה, כנראה של פרות, שקי תבלינים וזרעים למיניהם, ילדים בתוך כדים, סנדלי גומי, ספלי פח, טורבנים, שטיחים, בדים רקומים, חתיכות עץ מגולפות, עור וצמר, תכשיטי כסף, אבני חן, ציורים על משי. בצד הגשר עמד מבנה מפואר וייחודי, רב קומות, צבעו חום־כתום מעוטר בפסים ומרפסות לבנות, עם מגדל חד במרכזו ומגדלים נמוכים משני צדיו, אולי מקדש או מרכז של יוגה. ליואל הוא הזכיר "לגו ספרדי" שקנה לרועי כשהיה ילד. לאיזה כיוון הלכת, רועי? נכנסת למבנה המיוחד הזה? אתה לא מזכיר אותו. חשבת לעשות יוגה?

13

בימים הבאים היה מתעורר מדי בוקר עם עלות השחר ושותה צ'אי אצל מאלה בחצר. אחרי שהייה קצרה בחצר הגסטהאוס היה יוצא לדרך ומעביר את כל היום בחוץ, וחוזר לארוחת ערב אצל מאלה. על פי רוב היה מטייל ברגל ועושה הפסקת צהריים באחת המסעדות, קורא בהן את הקטע היומי מהיומן של רועי.

כשביקש להגיע לאנשהו, ההודים תמיד השיבו בחיוך ואמרו "yes". זה הזכיר לו קטע משעשע שקרא באינטרנט לפני שנסע להודו, שבו צעיר ישראלי כתב על התרשמותו מההודים. הצעיר כתב שההודים תמיד יגידו "כן" גם אם הם מתכוונים ל"לא" או ל"אולי". הוא המשיך וטען שההודים הם מסבירי פנים, אדיבים אך מטעים, כנראה בלא כוונת זדון. בתום לב הם נותנים את הדעת על הסגנון ולא על התוכן. נראה שמבחינתם במוקדם או במאוחר ממילא בסופו של דבר תמצא את מבוקשך, ולפיכך עדיף לא לאכזב או לבלבל אותך כאן ועכשיו, אלא לאפשר לך ליהנות מרגע נעים, שהרי בכל מקרה הכול עניין של קארמה.

באחד הימים טייל לשני מפלים באזור. ההליכה בטבע היטיבה עם רוחו; הוא צעד בשבילים צרים, מוקף צמחייה עבותה והררית, מזיע ונשימותיו מאומצות. משני צדיו סבך רחב וגבוה של עצים, שיחים ופרחים. שלל ענפים מעוגלים, מלופפים וכרוכים זה סביב זה; עלים ירוקים ענקיים מצלילים על עלים קטנים יותר, ופה ושם קו אלכסוני זהוב של קרן שמש נמתח מלמעלה, חודר מבעד לסבך המנצנץ ומסמן עיגול אור על האדמה הלחה, כזרקור בתיאטרון.

כעבור שעה הגיע אל מפל צנוע הנשפך אל מעיין בגודל של ברכה קטנה. הוא התפשט, נכנס בזהירות אל המים הקרירים ונעמד מתחת לזרם המתקצף. אלה היו דקות של נחת, בחום הלוהט תחת המקלחת הטבעית הזאת, בעיניים עצומות, כשהוא נותן למים לנחות על הראש והכתפיים במלוא עוצמתם ולשטוף את כולו, ומאזין לפכפוכם הבלתי פוסק.

*

למחרת טייל יואל ברחובות העיירה, ומדי פעם עילעל במדריך הטיולים. באמצע היום, על מנת לצנן את הגוף מהשמש הקופחת, ירד אל הגדה וטבל בגנגס, משאיר את החולצה והמכנסיים ליד הגדה, מביט על קרני השמש המרצדות על הנהר. כשנכנס אל המים, נזכר בקטע שרועי כתב על כך שההודים קידשו את הנהר ומטהרים את עצמם בתוכו, ויחד עם זאת ממשיכים לכבס בו את התחתונים, ושאולי בכך ההודים קידשו גם את הזרימה, את הגנגס כמשל, ועל כך שאצל ההודים ממילא ההפרדה בין משל לנמשל אינה חדה.

אכן מעניין, חשב יואל. ההתקדשות לא גורעת מהפונקציונליות.

וגם כאשר נתקל בשלוש פרות שהלכו לידו, אחרי שיצא מהנהר וחיפש מקום לארוחת צהריים, נזכר בקטע שקרא לא מזמן:

איזה בלגן יש כאן! כאוס טוטאלי וצפוף. שלטון האקראיות. אין מוזרויות ויש מקום לכל התנהגות. ואיכשהו נדמה שאין התנגשויות בכאוס הזה, כאילו מתחת לפני השטח ישנו איזה סדר בלתי נראה. בעצם, סדר זאת לא המילה הנכונה. אין פה סדר ואין פה שאיפה לסדר. יש פה מין זרימה נסתרת גדולה שמושלת בכול. רק עכשיו אני מבין למה התכוונו אנשים שסיפרו לי על הודו. קשה להסביר את זה למי שלא היה כאן.

והפרות הקדושות. איזו התרסה נהדרת! מטורף! לקדש דבר כל כך נפוץ, כל כך אדיש, כמעט חלול. מה גם שהעובדה שהוא קדוש משבשת את חיי היומיום. כאילו חיפשו מה הדבר שהכי מפריע וקידשו דווקא אותו. אנחנו אימצנו רק את הביטוי "פרה קדושה". רק את המטאפורה, שאני לא יודע אם קיימת כאן. ולמרות שאצלנו הפרות הקדושות הן מטאפוריות, אנחנו לא מפסיקים לשחוט אותן.

אתמול ראיתי פרה הולכת לאט־לאט על הגשר, כמו בעלת בית, עד כמה שאפשר לייחס לפרה דבר כזה. בערך באמצע היא התיישבה לרוחב וחסמה את המעבר. ממש חסמה את הגשר. חוץ מאופנוען שצפר כמה פעמים וגם הוא התייאש די מהר, כל התנועה נעצרה והמתינה בטבעיות, כאילו אם הגשר היה פנוי ושום פרה לא היתה חוסמת אותו, זה היה נחשב מוזר, אבל לחכות להוד קדושתה שתואיל בטובה לזוז ולפנות את המעבר? זהו מהלך החיים התקין והנורמלי.

פרות קדושות. כאילו מישהו לקח את המילים של קהלת — "הבל הבלים הכול הבל" — והחליט לתת להן את הביטוי הכי בוטה שאפשר. פרות קדושות. ההתרסה האולטימטיבית. כמו לרקוד בגשם, רק פי אלף.

לקראת ערב חזר אל הגסטהאוס, התקלח ואירגן את החדר. אחר כך ירד למטה וישב בחצר, ביחד עם מטיילים אחרים, סביב השולחן של מאלה, והזמין לעצמו טאלי — מגש אורז לבן ובצדו מבחר תבשילים: עדשים, תפוחי אדמה ודלעת. אחר כך ביקש למנה אחרונה בנופי — עוגה הודית נמוכה ודחוסה, עשויה מביסקוויטים מפוררים, ריבת חלב ובננות, מוגשת חתוכה לריבועים וקרה מן המקרר — אותו קינוח שרועי המליץ עליו בחלום. הקינוח היה מתוק מדי, והמתיקות החריפה את הנוכחות של רועי. הפעם יואל הרגיש כי רועי הוא שעוקב אחריו. היה זה מעין היפוך להזיה שהשתלטה עליו בדלהי, שם הוא היה זה שראה את רועי בכל מקום, תר אחריו וניסה לצוד את מבטו. כאן, לעומת זאת, הרגיש כל הזמן שדמותו העלומה של רועי מלווה אותו.

והיה גם הבדל נוסף. בדלהי היתה זו חוויה מתסכלת, ואילו כעת משום־מה הדבר לא הכביד ולא הטריד. מרוב התרגשות מוזרה יואל הניח בצד את העוגה ונשם עמוק, אחוז פליאה, ולאורך כמה שניות הרגיש שהוא לא לבד.

14

סטיב מדבר מעט ובשקט. כנראה שהוא באמת שרוי בעומקה של דממה מרוכזת. שקט עשיר. מכונס אל הרגע הזה בלבד, פרי שנקצר אחרי התמדה של שנים. כשיורד גשם חזק, הוא יוצא מהחדר עם כיסא, מתיישב ומביט בסערה. ואני תוהה אילו סערות משתוללות אצלו בפנים, או שאולי הוא באמת הגיע למה שנקרא בחסידות "מידת ההשתוות".

בגלגול הקודם שלו הוא היה כבאי בלונדון. לפני זה הוא שירת חמש שנים בצבא הבריטי. מתחת לבגדים הלבנים יש לו מלא קעקועים, תזכורת לימים ההם. אני מסתכל עליו עכשיו וחושב על המסע הקצר שהוא העביר אותי. איך ביומיים הראשונים הייתי שיפוטי ולעגתי לו ביני לבין עצמי. חשבתי, "מי זה השרוט הזה שזרק את החיים שלו לפח, כל היום יושב, קטטוני. מה זה הכלומניק הזה שבגיל ארבעים פלוס מרכיב משקפי קריאה כדי להכין ג'וינט, בטלן שכל היום בוהה." למרבה המבוכה, זה היה הרושם הראשוני, השיפוט האינסטינקטיבי, שקפץ עלי כמו שדון.

אבל לאט־לאט חילחלה התרשמות אחרת, עמוקה יותר, שמבוססת על היכרות ולא על דעות קדומות. גיליתי אדם אינטליגנטי, בלתי מתפשר, שבהתבטלות שלו לכאורה, חותר בעצם למטרה מאוד ברורה. או אולי "לא־חותר" — ובנחישות.

הוא אומר: אני יושב. אני עושה בדיוק כל מה שאני צריך. לא יותר ולא פחות. אני עושה מה שמתחשק באותו רגע, וברוב הרגעים מתחשק לי לא לעשות. כדאי לך לנסות את זה פעם. אני אפילו לא "עושה" מדיטציה. אני פשוט נמצא, וזהו.

יש לו חיוך שמקרין שמחה נקייה, חיוך שהורווח בסגפנות חסרת פשרות. עוד פרט מיוחד — כמה אנשים עוד אפגוש בחיים שאין להם תשובה לשאלה "איפה אתה גר?"

כשיצאתי הבוקר מהחדר וירדתי לחצר שמעתי צחוק שלא הכרתי. כמה מדרגות אחר כך ראיתי שזה סטיב שצוחק צחוק מטורף, בלתי נשלט. הגעתי למטה וראיתי שהוא קורא את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

הופתעתי. הנה שוב הוא מראה לי, בלי כוונה, כמה אני משלים בדמיון, כמה אני מסדר לעצמי דברים בראש. אמרתי בוקר טוב. ואז, בפרץ של כנות אמרתי לו משהו כמו אני מופתע לראות אותך מחזיק ספר כזה. הוא שאל למה, ואני אמרתי, פשוט חשבתי שאתה רק מתעניין ברוחניות ואתה יודע, זה לא בדיוק ספר כזה. סטיב חייך חיוך שכל הפנים משתתפות בו, ואמר היי, בנאדם צריך גם לצחוק לפעמים.

15

מאז ומתמיד יואל לא קיים קשרים עם אנשים רבים, בניגוד לנורית, שהיתה אדם חברותי ושמרה על קשרים עם חברות רבות, חלקם רופפים וחלקם יומיומיים. היא היתה השר לענייני חברה. כמעט כל הפגישות או האירועים שאליהם יצאו התקיימו ביוזמתה. יואל מצדו לא התלונן ולא צהל, כאילו נכרת ביניהם חוזה בלתי כתוב שבו סוכם: אני מבטיח להשתרך אחרייך לאן שתרצי, ואת מבטיחה לא לכעוס עלי שאני לא יוזם ולא מתכנן. כך התנהלו חייהם, על פי רוב בהרמוניה, נורית קובעת ויואל לא מתנגד.

עם מותה נעשה יואל אדם בדלני ממש. לא היה לו עניין בשיחות סרק. מעבר לאי־הנוחות שהיתה כרוכה בהן, הוא לא ממש ידע מה לומר, כך שמצא את עצמו לרוב מהנהן או מגיב בלקוניות או בגיחוך מאולץ בתקווה שהדיבור יסתיים. למעשה, מאז מותה אמנם הגיע פה ושם לאירועים משפחתיים של הגיסות והאחיינים, אולם לא הִרבה להתראות איתם מעבר לזה.

בכך היה שונה גם מרועי, שירש את קסמה האישי של נורית ואת כישוריה החברתיים, שכללו רפרטואר עשיר של מחוות, אמירות, הכול באלתור קליל. יואל תמיד שמח כשראה את רועי ממגנט אליו בטבעיות אנשים מכל הסוגים, ללא שמץ של מאמץ. הוא היה מרוצה מכך שבנו היחיד היה מושך לבבות.

ולא רק הקסם של רועי הסב לו גאווה. רועי היה ילד ברוך כישרונות. דומה כי ניחן בתפיסה מהירה ויכולות טובות בכל אשר שם את ידו — כדורסל, כדורגל, שחמט, גיטרה וכתיבה. מגיל צעיר אהב לקרוא ולכתוב והִרבה למלא מחברות בסיפורי אבירים ודרקונים.

כאשר נרשם ללימודים באוניברסיטה, רועי בחר בלימודי פילוסופיה וספרות, למורת רוחו של יואל, שרצה שבנו ירכוש מקצוע ולא השכלה בלבד. בניגוד אליו, נורית חשבה שאין טעם לדאוג. הילד צריך ללמוד מה שהוא אוהב, מה שהכי מושך אותו, אמרה ליואל. הוא מוכשר. אחרי הלימודים אלוהים גדול, הוא כבר יתגלגל.

גם בשנים מוקדמות יותר יואל היה המודאג יותר מבין שניהם, בעוד שנורית תמיד שידרה אופטימיות. כך היה בתקופת התיכון כשרועי בקושי השקיע בלימודים לבגרות, וכך היה כשגידל שיער ארוך, ובמשך שנה שלמה יואל חזר והתלונן באוזניה, בלילות כשהיו לבדם בחדר השינה, והיה אומר ברוגז, הוא מפתח תנועות של ילדה.

ונורית היתה עונה, יואל, תירגע. זאת האופנה עכשיו. וחוץ מזה, אם כן, אז מה? מה הבעיה כאן?

ויואל זכר שהובך בזמנו, כאשר נורית הטיחה בו כמה הוא מקובע ושבוי בתבניות.

16

בערב אצל מאלה, החליף כמה מילים עם תרמילאי ישראלי, בחור צעיר בעל עיניים כחולות רציניות שחיפש מישהו שיחליף איתו ספרים. אחרי ששאל אם למישהו יש ספר ולא מצא, השאיר את ספרו על השולחן.

מיד אחרי שקם ללכת, אמר לו יואל, "היי, הספר שלך."

הצעיר הסתובב והשיב, "תודה, אני משאיר אותו פה, אין לי מה להיסחב איתו."

יואל לקח את הספר לידיו וקרא את הכריכה האחורית. הספר שנקרא "הדרך" מאת קורמאק מקארתי, המספר על תלאותיהם של אב ובנו בעולם שנחרב כליל. האב והבן מתהלכים בעיי חורבות ושממה ועסוקים כל רגע בניסיון לשרוד.

יואל נסחף אל תוך הספר ושקע בו כטובע בבוץ טובעני. כעבור יומיים של קריאה כמעט רצופה במקומות שונים ברחבי רישיקש, הניח את הספר על שולחן ובהה אל נקודה שקופה באוויר. הוא שאל את עצמו האם היה מתחלף עם גיבור הספר — האב שיש לו בן, אבל אין לו עולם; לרגע הוא שאל את עצמו מי מהם במצב עדיף. האם הייתי מוכן שהעולם כולו ייהרס וייהפך לחורבה ענקית וחסרת אופקים אבל רועי יהיה איתי חי ונושם? איזו אפוקליפסה נסבלת יותר? האפוקליפסה הכלל־עולמית ביחד עם בן, או האפוקליפסה הפרטית שלי. לבסוף ענה לעצמו, איזו שאלה, ברור שהייתי מתחלף איתו, למי אכפת מהעולם. העולם חלול.

מאז שרועי נהרג, יואל הרגיש שחייו מצויים בממד אבסורדי, שהם הפכו לסלע כבד ומתעתע, והוא כעין סיזיפוס, נגזר עליו לשאת את סלע הגעגועים לשום מקום במעלה ההר, עד שזה נופל ומתדרדר מטה־מטה וחוזר חלילה.

הוא מעולם לא היה טיפוס בעל נטיות אובדניות. אך מאז שנותר נטול קרובים והעולם כולו נעשה שומם כאי בודד, עבר בראשו מעת לעת הרעיון לשים קץ למעגליות הזאת, שהפכה את הליכתו לזו של אוגר שרץ בתוך כלוב גלגל, הכלוב מסתובב והאוגר לעולם נשאר באותה נקודה.

*

נורית תמיד הגדירה אותו כאיש של מעשים ולא של מילים, ובזמן האחרון יותר מאי־פעם הבין כמה היא צדקה. כשחשב על מילים והגה אותן בלבו, תמיד ליווה אותן טעם של פספוס. בזיכרונו צץ משפט מפורסם של ויטגנשטיין ששמע פעם באוניברסיטה, "מה שלא ניתן לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק."2

אין טעם לדבר עם אנשים, לא עם חברים ולא עם אנשי מקצוע ולא עם אנשים במצב דומה לשלי. אין תרופה בשיחה. מה אנשים יודעים עלי ומה אני יודע עליהם, אמר לעצמו. כל אובדן מעוצב בדמות החיים של אותו אדם שאבד. כמו שאין שתי טביעות אצבע זהות, אין שני אובדנים זהים ואין טעם להשוות, חשב והופתע מהדימוי שעלה בו פתאום.

גם בין הצער על נורית לבין הצער על רועי לא היה טעם להשוות. נורית אשתו־אהובתו שבחרה לקשור את גורלה בגורלו, שהכירה אותו כפי שאף אחד אחר לא הכיר. שידעה את ההרגלים הפרטיים ביותר שלו, שראתה אותו ממלמל מתוך שינה, מניף רגל באוויר ומנחית אותה בחוזקה על המיטה, שבילתה איתו יותר שעות וימים מכל אדם אחר. שראתה איך הוא משתנה עם השנים והופך מאדם צעיר למבוגר, שהכירה כל תו ונקודה בגופו.

*

אבל היתה גם מין חירות אפלה שהתגנבה לתוך ים העצב והצער ודיגדגה את גרונו. לראשונה בחייו הוא אינו צריך לדאוג אלא לעצמו. ואל אותה חירות התלוותה מדי פעם תחושת הקלה עמומה שהכעיסה וביישה אותו, עד כדי כך שקשה היה לו להודות בקיומה. לא היה לו בפני מי לתת את הדין על כך מלבד כלפי עצמו. אלא שגם הוא עצמו התערבב ונעלם בתוך מטוטלת שנעה בין ייאוש לפיזור נפש, והכול התנהל בכבדות, באיטיות, כמו בכוכב לכת שבו כוח הכבידה חזק יותר.

כפי שאני מבין את הבודהיזם, באופן כללי ופשטני, היעדר אופק הוא המפתח לחירות האולטימטיבית. תודעה שצפה בהווה, בלי להביט למרחקים מתעתעים ושאפתניים. לא להתעסק בדבר שמחוץ לחוויה הנוכחית. לא במובן הניהיליסטי, כאילו שום דבר לא חשוב. היעדר אופק שמאיר את הנפש במקום לכבות אותה. היעדר אופק שיביא לאיזון בין ראש לרגש, בין אתמול למחר, בין רצון לאי־רצון, בין פעולה לאי־פעולה. היעדר ממד זמן, שמחדד ומפקס את ההווה ומבדיל אותו מהרקע. בעצם זה לא היעדר אופק אלא היעדר מבט אל האופק. התמקדות.

כעס גאה ביואל וטישטש את מבטו. אני לא מסכים, רועי. אדם צריך אופק, משהו לשאוף אליו. עיניו נעצמו בעת שפלט אנחה עמוקה. הוא הרכין את ראשו ועיסה את רקותיו באצבעותיו בתנועות סיבוביות. האופק שלי נעלם בשנייה אחת, איתך.

17

שיחה עם סטיב שמתחשק לי לתעד, לפחות את הצד שלו, שלא אשכח:

"בתחילת הדרך שלי פה, כלומר בתחילת המסע שלי, הייתי בדיכאון, טבעתי באוקיינוס של עצב ופחד. חשבתי לעצמי שאין טעם לחיות, כי הרי מה אנחנו? אנחנו כלום!

כשאנחנו ילדים, ובעצם זה הולך איתנו גם כשאנחנו מבוגרים, כל אחד מאיתנו חושב שהוא מיוחד, שהוא לא כמו כולם. אבל אז אנחנו מתבגרים, ואין לנו ברירה אלא להכיר בעובדה שבהשוואה לעולם, לזמן, ליקום, למרחב, להיסטוריה, יו ניים איט — כל אחד מאיתנו הוא אפילו לא פסיק. כל אחד מאיתנו הוא גרגיר חסר חשיבות (סטיב מראה לי גרגיר אבק על הזרת שלו ונושף עליו). אם אתה מסתכל על זה ככה, אין הבדל בינינו לבין יתוש או פרפר. בהשוואה למיליארד שנים, אין שום הבדל בין שמונים שנה לשמונים שעות. מה שאני מנסה לומר הוא שלקיום שלנו אין שום השפעה גדולה כלשהי. ואם נקבל את ההנחה הזאת, אנחנו עלולים בקלות לגזור ממנה שלקיום שלנו גם אין שום חשיבות. ובמובן הזה אפשר להגיד שזה נכון.

אבל יש עוד מובנים! כמו שאני רואה את זה, ברגע שהפנמת את הפרספקטיבה הזאת — עד כמה שאפשר בכלל להפנים דבר כל כך עצום — יש לך שלוש אפשרויות, בחירה בין שלוש דרכים או גישות, ובתוך כל דרך יש הרבה אפשרויות. האפשרות הראשונה היא לשקוע בחרדה מבעיתה ולאבד את השפיות ואת הרצון לחיות. האפשרות השנייה היא להדחיק, להתעלם, ולהיות מין אה... הדוניסט־אסקפיסט־ניהיליסט.

וישנה האפשרות השלישית: לקחת את העובדה הזאת ו"להשתמש" בה, זאת אומרת, העובדה שלהתנהלות שלך אין השפעה גדולה על משהו מלבד על החוויה שלך ושל הזולת הארעי שעל ידך, יכולה להקל עליך, לעזור לך להרפות מכל מיני שטויות כמו איך אתה נראה או מה אחרים יגידו עליך, ובמקום זה לרקוד, לחגוג, להיות ממוקד בדרך שלך, ברגע הזה, ולא במטרות רחוקות. וגם לעזור לאחרים.

אדם שמפנים את זה יכול דווקא להפחית את הסבל, להפוך את ההפנמה הזאת ממחולל סבל לתרופה. אני לא אומר להדחיק את זה או להתעלם מזה או לנסות להיגאל מזה שאנחנו אבק. נהפוך הוא, אני אומר שצריך ליהנות מזה, לחגוג את זה. לזנק אל תוך הייאוש והלאה ממנו. הדגש הוא על הפרקטיקה ולא על התיאוריה, אתה יכול לחשוב ולדבר עד מחר, לנתח את שופנהאואר או סארטר, אבל קשה לי להאמין שזה יערער את היסודות שלך או ישנה משהו בליבה שלך.. ושוב, זה רק אני, האני המדומה שלי, אהה!"

18

מטח רעמים העיר את יואל לפנות בוקר ושלף אותו מתוך חלום ממשי ביותר. הוא קם מהמיטה, הסיט את הווילון והביט החוצה. לרגע הכול סונוור בידי אור ברק, הבזק לבן חובק כול, ואחריו שוב צרור רעמים. מיד החל לרדת גשם כבד ועיקש, נשפך מלמעלה בטיפות גדולות כאצבעות, חובט בגגות ובעצים ובכיסאות בדרכו אל האדמה. וכשנדמה היה שהנה הוא נחלש ועוד מעט ייפסק, שוב הוטל אור ברק בהבזק מושלם ואחריו קול רעם אדיר שהביא איתו עוד מנה של גשם פראי שהציף את החצר של מאלה שנשקפה מבעד לחלון.

בחלומו היה ילד קטן וצעד עם אביו. פניו של אביו לא נראו, אבל הם הלכו אחוזים יד ביד והוא ידע שהיד האוחזת בו ונוסכת בו ביטחון שייכת לאבא. מגעהּ היה מחוספס ורך גם יחד. הם צעדו בין קריית משה לבית הכרם עד שהגיעו למכולת. ואז יואל, שפתאום נותר מבוגר ולבדו, מצא את הכניסה למכולת אטומה בלבנים וכמוה היו גם החלונות, והמקום כולו נראה עזוב וישן. בשלב מסוים, במעבר חלק וטבעי, רועי היה לצדו, והם הלכו סביב המכולת הנטושה.

ניסיונותיו לדלות מהחלום פרטים נוספים, אולי דיבורים, עלו בתוהו ורק הרגיזו. בחלומות רועי היה כל כך חי ונוכח, וכשנתלש מהם אל העֵרות, גם הם נתלשו ממנו והתמוססו. לאט־לאט הסיר יואל את הסדין שכיסה אותו, קם ונכנס אל המקלחת, נותן למים לשטוף את שנתו.

אני לא כבר לא בן של ולא אבא של, אמר לעצמו בזמן שקירצף את שערו בשמפו, וחשב על השנים היקרות שבהן היה גם וגם, עד שאביו נפטר כשרועי היה בן שמונה. יואל ראה את עצמו כחוליה דהויה יחסית של אבא ובן שהיו, כל אחד בדרכו, מרשימים ממנו, בעלי נוכחות בולטת יותר, אבא עם העוצמה הצנועה שקרנה ממנו ושאריות המבטא הפולני, בלי פינוק, בלי תלונות ובלי פילוסופיות. חותך סיטואציות בסמכות, תמיד מעשי, מרבה בשאלות רטוריות, לעתים נדירות אומר משהו שמשתמע לשני פנים.

ומן הקוטב השני רועי, השונה כל כך. אבל אולי אנחנו לא עד כדי כך שונים, היו גם תכונות דומות, אמר יואל לעצמו, וחשב על כך שלשלושתם היתה נטייה לכבוש את רגשנותם ולהיאבק בדמעה המופיעה בזווית העין. ולהיות ביקורתיים כלפי עצמם, לעשות דברים כמו שצריך או לא לעשות בכלל. דווקא אני עדיין מתהלך כאן בעוד שניהם כבר אלוהים יודע איפה.

שעה ארוכה שכב בניסיון להשיג עוד שעת שינה, אך ללא הצלחה. למרות החלום והבוקר הנוגה, היום דווקא עבר עליו בנעימים. לאחר שאכל בננה וצ'פאטי לארוחת בוקר והופתע מהיעדר כל זכר לסערת הלילה, למעט רטיבות קלה ברצפת החצר, יצא לטייל ברחובות רישיקש. הוא חצה את גשר ראם ג'ולה וצעד ברחוב צר ושוקק חיים, משופע בחנויות מוזיקה עמוסות דיסקים צרובים שנפרשו משני צדדיו. מִפתחי החנויות בקעה מוזיקה הודית בקולי קולות, זמרת בעלת קול דק וצייצני מושכת ומעגלת כל הברה, מלוּוה במקצב שקשה לקבוע אם הוא מהיר או איטי.

בנקודה מסוימת נטה הכביש לצד הנהר, החנויות נעלמו והתחלפו ברחבה גדולה שבצדה פסל גדול של הנוֹמאן, אחד האלים ההינדים, שעל פי המדריך שיואל קרא היה למעשה אל־קוף, ובמקרה הזה קוף המתנשא לגובה של ארבעה מטרים. מול אמצע הרחבה ניצב פסל ענק של שיווה במלוא שריריו והדרו, צף על פני המים בישיבה שלווה.

בקצה הרחבה ההמולה נשכחה מאחוריו. הרחוב הסלול נהפך לשביל עפר שנמתח לצד הנהר הרחב שמימיו זרמו ללא קול. יואל פסע לאיטו לאורך השביל והסתכל ימינה על המים האפרוריים. פה ושם ראה איזה הודי טובל בנהר בידיים מתפללות, הודית אחרת כובסת וסוחטת, ולידה בתה הקטנה סוחטת גם היא כמיטב יכולתה.

ככל שהמשיך לצעוד נעשה האזור שקט יותר, מין דממה שברירית נשבה באוויר, ומפעם לפעם שוב הגיחו אל לבו משום מקום אותם פרצי חירות אפלה, מפיחים בו גלים של התרגשות מהולה בפחד.

*

כעבור כמה דקות הגיע ליעדו ועצר לקרוא במדריך. מהארישי אשראם או כפי שקוראים לו התיירים, "האשראם של הביטלס", התפרסם בזכות העובדה שארבעת המופלאים שהו בו בפברואר 1968 ויצרו בו כמה ממיטב שיריהם, שאחר כך הופיעו בעיקר ב"אלבום הלבן". היום זהו מרחב נטוש ופסטורלי.

שער האשראם היה סגור, ולידו ניצב שומר חסר מעש. כאשר הבחין ביואל מתקרב, אמר בהתלהבות מעושה, "ג'ון לנון, ג'ון לנון", וביקש דמי כניסה. יואל שילם אך סירב לחבילת ה"סיור כולל הסברים" והחל לשוטט בגפו. היה זה שטח רחב ידיים ובו מבנים שונים ומשונים, הגדול ביותר היה המבנה המרכזי שאולי שימש להתכנסות והרצאות. והיו אולמות קטנים יותר, שכנראה נועדו לשיעורי יוגה ומדיטציה. יואל התהלך בין המבנים ודמיין איך הוא ורועי מדברים על המקום הייחודי הזה, ועל הביטלס. הנה פה ישב הריסון והלחין את "While my guitar gently weeps", ואולי כאן לנון אמר לעצמו, ""Happiness is a warm gun.

ההחלטה לבוא לכאן היתה בעקבות קטע שיואל קרא אתמול במחברת:

בדרך לביטלס אשראם עצרתי במסעדה על שפת הגנגס. אני מקשיב לקול של ליאונרד כהן שיוצא מרמקול בשירה קודרת, בדיבור מדוד:

"You win a while, and then it's done, your little winning streak."3

מילים כל כך מייאשות בטון רגוע, מנחם, כאילו הוא שר למישהו שיר ערש. שיר ערש לניצחונות, לרומנטיקה. "במעבר חד" — כמו שאומרים — מתחלף במקצב רגאיי עולץ וזמר עולץ אפילו יותר, שנשמע כאילו אין לו שום בעיות עם החיים. או אולי להפך — אולי הוא סבל כל כך הרבה, עד שבסוף הוא התייאש מהעצב וויתר עליו. האם אפשר להגיע אל השמחה גם מהדלת האחורית?

שעה ארוכה התהלך יואל בין המבנים השקטים. יותר מכול הפליאו אותו כמה מבנים מוזרים צהבהבים בצורת ביצה, כל אחד בגודל של חדר קטן עם פתח כניסה ללא דלתות. המבנים הללו היו מפוזרים בשדה, כמו באגדות.

בהתקרבו אל אחד מהם שמע צלילי גיטרה והבחין בבחורה צעירה בעלת שיער שחור חלק וארוך־ארוך, שנשענה על קיר בתוך אחת ה"ביצים", מנגנת את "Blackbird" של מקרטני. אך במקום לשיר היא שרקה, ויואל שרק איתה בלבו. אחר כך ניגנה את "Julia", ויואל נזכר שלנון כתב את השיר לאמו שנהרגה בתאונת דרכים כשהיה ילד. כמטר או שניים מהפתח עמד יואל והקשיב לצלילים הקסומים שהידהדו הודות לאקוסטיקה בתוך ה"ביצה" הריקה. כל המקום הזה, זה כאילו אני בתוך ציור של דאלי, אמר לעצמו.

כך הוא המשיך לעמוד דקות ארוכות, בוהה דומם. את הכול אפפה אווירה מהורהרת, עד כדי כך שלפתע ניתק יואל מן הזמן ומכל מכאוביו, וגם בו דבק ההרהור הגדול, הפלאי, שמילא את האוויר.

בשעת בין ערביים נפרד מן האשראם ושם פעמיו חזרה לכיוון העיירה על מנת לאכול ארוחת ערב באחת המסעדות. עננים סגולים שטו לאיטם בשמים הנמוכים שהאדימו לקראת הלילה. שמש עגולה כתומה עמדה בצדם האחד. בצד השני הזדהר חצי ירח, והשמים החלו מתמלאים באינספור גחליליות שציירו פסי אור כזיקוקים קטנים. בלילה חזר לחדרו עייף כהוגן, ולא טרח להוריד את הבגדים מעליו, אלא צנח אל הכר ושקע בשינה.

19

שוב דיברתי עם סטיב, בעיקר על החיים שבחר. אמנם אפשר בקלות ללמוד ניו אייג' בספרים או בטלוויזיה, אבל זה אחרת כשיושב מולך אדם שהלך עם זה עד הסוף.

כל הגוף שלו דיבר איתו, זרועותיו הדקות מנצחות על תזמורת מילים.

ושאלתי, אבל יש כאן פרדוקס, לא? כי אם מדובר במטרה זה כבר מרחיק מההארה, הרי העבודה הרוחנית, הישיבה השקטה, צריכה להיות חסרת מטרה, פשוט לחוות את מה שקורה ברגע הזה. בודהה לא הגיע לשחרור או להתעוררות מתוך שאיפה "להיות מואר". הדבר פשוט הכה בו אחרי שהרפה מכל הדברים או "הרג את המורים שלו" כמו שאומרים היפנים, ושקע בתוך ההרפיה הזאת.

וסטיב ענה, אני מסכים. המדיטציה הזאת שאנשים עושים, העבודה הזאת, השתיקות, ההתכנסות הזאת שאתה רואה אותי שרוי בה, אני באמת משתדל לא לחתור לשום מקום או "מצב" כשאני "עושה" אותה. אני כאן, נמצא וזהו זה.

ואני אמרתי: אבל מאחורי זה, אין לך איזו תשוקה, שאיפה שזה גם יועיל לעתידך ויוביל אותך לאנשהו? תשוקה להיעדר תשוקה?

סטיב אמר, יועיל כן, יוביל לא. יועיל אני מתכוון יועיל לאותו רגע. פעם היתה לי שיחה ארוכה, לילה שלם, עם אחד היהודים הדתיים, לבוש שחורים, מאלה שמסתובבים כאן, איך קוראים להם?

חב"ד.

הוא אמר לי שהיה פעם יהודי מאוד מפורסם שנקרא הרמב"ם — זה שם קליט מאוד, רם־בם.

ואז המשיך, הוא ואני, היתה לנו שיחה בדיוק על הנושאים האלה, ובסוף הסכמנו כמעט על הכול, מבחינת הגישה, התפיסה של החיים. התוכן כמובן שונה, הפוקוס אצל היהודים הוא כלפי אל ואצלי לא. בכל מקרה, הוא אמר שהרמב"ם ואחרים דיברו על זה ששכר המצווה הוא המצווה עצמה והעונש על אי־עשיית מצווה הוא אי־עשיית מצווה. לא יותר ולא פחות. לא השעה הבאה ולא השנה הבאה, לא השעה שעברה ולא שנה שעברה, לא החיים הבאים ולא החיים הקודמים.

ואני אמרתי, כן, יש פה דמיון מסוים. אבל זה עדיין פרדוקס. אני מתכוון לפרדוקס אמוני, לא פרדוקס לוגי.

סטיב כאילו התרצה ממשהו ונשען על כיסא הפלסטיק של מאלה.

אחרי כמה זמן הוא אמר: אבל זה פרדוקס נפלא, אתה לא חושב?

עכשיו פתאום באה לי המחשבה שאולי חז"ל הציעו סוג של פתרון כשאמרו ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

יואל נתקף אי־נוחות. זה באמת משנה, רועי? אולי קטונתי. זה כנראה עובר מעלי, הדיבור הזה, למרות שאני מתרשם וגאה בך. החיים שלי הם לא מעבדה לפילוסופיה.

20

למחרת לקח ליואל זמן להתחיל את היום. שעה בטלה שכב במיטה בעיניים פקוחות למחצה, מתעורר בהדרגה כצוללן שעולה מהמצולות. מראות קלושים הציפו אותו ונעלמו בן רגע. קולות עמומים באו והלכו, ויואל שכב שם נים־לא־נים, נוכח־לא־נוכח, כאילו הקולות והמראות הם שהיו חדים ונהירים, ואילו הוא זה שהיה קלוש ומעומעם. זהרורי אור נחסמו בווילון המרופט שנפרש על חלונו והצליחו להאיר אך מעט את החדר. ועוד שעה ארוכה שכב על המיטה עד שעיניו נפקחו לגמרי והחדר נעשה חם. הרוממות המוזרה שהרגיש אתמול בביטלס אשראם התפוגגה כאילו היתה חלום.

בצאתו מהחדר, בעת שהתכופף אל נעליו לקשור שרוך שהשתחרר, הבחין פתאום במשהו ותמה על כך שעד עתה לא שם לב אליו. היה זה הערסל ההוא מהתמונה שרועי צילם, והנה גם כל הנוף שסביבו. הערסל היה ריק מאדם, ויואל האהיל על מצחו והשקיף אל הרקע וקלט שהוא עומד כמעט במקום שבו עמד רועי כאשר צילם את התמונה. שני צעדים ימינה והוא עמד בנקודה המדויקת, ופתאום הכול התחבר — הסארי בצבע טורקיז, השיער האסוף, הדמות שנחה ומשקיפה אל המרחב — זוהי מאלה שישבה כאן על הערסל ותפסה מנוחה לקראת ערב, כאשר רועי הנציח אותה לאור דמדומים.

*

מאוחר יותר התיישב בחצר וקרא עוד קטע מהיומן של רועי:

יושב אצל מאלה תחת עץ ענק, שמרחוק נראה כמו חצי עיגול גדול ומסתיר חלק מהגסטהאוס. בחוץ העץ הזה הוא המפלט היחיד מהשמש הלוהטת.

אתמול בערב ישבתי כאן עם כמה ישראלים. בחור מתולתל עם עיני לייזר ירוקות שאל את מאלה איזה עץ זה. מאלה, בחיוך שלה שמבליט את הקמטים מסביב לעיניה ומוסיף קמטים חדשים, אמרה שזה עץ מנגו, אבל המנגו יבשיל רק בעוד חודש־חודשיים.

חברה של אותו בחור היתה בגואה לפני כמה חודשים והתנדבה שם בבית יתומים, שיחקה עם הילדים, עשתה איתם כל מיני פעילויות. לקחתי ממנה את הפרטים. סוף־סוף משהו משמעותי לעשות.

רוב הישראלים פה מדברים על מקומות, מחליפים המלצות, ספרים, צוחקים על ההודים, לא חושב שבקטע רע. אלה שהשתחררו לא מזמן מדברים הרבה על הצבא, משווים חוויות, מקומות, מחפשים מכרים משותפים. בכלל הצבא נוכח פה, על פני השטח או מתחתיו, משהו בהתנהגות שלהם. (אולי גם בשלי בלי שאני שם לב?) לא אצל כולם, הרבה מהם נחמדים ואפילו עדינים, אבל יש כאלה עם טון סמכותי מדי, על גבול החוצפה, מצפים מההודים לתקתק דברים או מתלוננים שהם "מצ'וקמקים".

כמה סטיב רחוק מכל זה.

יואל הניח את ידיו על המחברת ונשא עיניים אל העץ הענק שסוכך עליו מגובה רב. הפירות אכן נראו בשלים, פרושים ותלויים לכל אורך ענפיו במעגלים גדולים ומעטרים אותו כקישוטים בסוכה. מאלָה יצאה מהבית וצעדה כהרגלה לעבר מכונת הכביסה. עם כל צעד גופה נטה כולו הצדה, פעם לימין ופעם לשמאל. הליכתה הזכירה ליואל בובת "נחום תקום".

יואל המשיך להביט במאלה, שהיתה בעיניו שורשית ועגולה לא פחות מעץ המנגו המפואר. כשהגיעה קרוב אליו שאל אותה אם המנגו בשל. מאלה הגיבה בהנהון ראש נלהב, ומיד פלטה קריאה לעבר הבית.

הנער העגמומי יצא באדישות מפתח הבית נושא בידיו סולם חלוד והעמיד אותו בצד גזע העץ. אחר כך לקח סלסילת קש, עלה על הסולם וקטף כעשרה פירות, לא לפני שמישש ובדק כל אחד מהם בקפדנות, כקונה מנוסה בשוק. אחרי שירד הגיש ליואל מנגו עם צלחת וסכין קטנה.

יואל קילף את הפרי בחוסר מיומנות והכניס חתיכה אל פיו, שהוצף טעם עז וזיעזע את בלוטות הטעם שלו בעוצמה ולאחר מכן הפך מחמוץ למתוק. אחרי שתי חתיכות נוספות חש פתאום בחילה ודחייה מפני שאריות המנגו שנותרו בצלחת. הוא פתח את המחברת והחליט לקרוא עוד קטע בטרם יקום ויצעד העירה.

21

עוד מעט יום השנה למותה של אמא, ודווקא עליה קשה לי לכתוב עכשיו.

הכול עדיין טרי. רגעים באים והולכים. כמו דגים שנתפסים בחכה, אתה לא יודע מתי ומה תעלה החכה הפעם, ולפעמים בכלל לא התכוונת לדוג. המוח הוא אגם גדוש במיליון רגעי עבר, חלקם במעמקים וחלקם על פני המים.

אמא, עד היום אני לא בטוח אם שמעת אותי או לא, אחרי שהרופאים הודיעו לנו. כשנכנסתי לחדר ואת שכבת שם, נראית קצת כבדה, ומשהו בך היה שונה. משהו בצבע או בהבעה. ראיתי שאת כבר לא ממש שם, משהו באמת חמק ממך והטיל עלייך צל או משקל. קשה להגדיר את זה, צריך לראות. אני שמח שנכנסתי וראיתי אותך, או את הגוף שלך או הגופה, איך שלא נקרא לזה.

את השעה ההיא יואל זכר במדויק. זכר איך המתינו, הוא ושרה ועפרה, האחיות של נורית, במסדרון על יד הדלפק במחלקה האונקולוגית בשעת ערב, כאשר שני רופאים ואחות נכנסו לחדר וביקשו מהם לצאת. בעצם אני לא זוכר אם הם ביקשו לצאת או שיצאתי מיוזמתי, התבלבל יואל.

מחוץ לחדר עברה זקנה מכוסה מטפחת ראש שחורה, והציעה ספרי תהילים. יואל ניפנף אותה ממנו בתנועת יד מהירה. באותה שעה רועי ירד לקנות קפה. יואל עמד ופסע לאורך המסדרון בזמן שאחיותיה של נורית ישבו ושתקו, שרה קפואה ועפרה מוחה דמעות בשקט. עד שדלת החדר נפתחה והצוות יצא לקראתם.

הרופא הבכיר, אדם גבוה, קירח וממושקף, התקרב אל יואל שמיהר לקראתו בדריכות שיא, הניח יד על גבו ואמר, "אני מצטער, היא כבר לא בין החיים."

דקה אחר כך רועי חזר עם שלוש כוסות קפה חומות מכוסות מכסים לבנים, ומצא את יואל קפוא ודומם כסלע ואת שתי הדודות שלו ממררות בבכי ומנגבות את עיניהן בטישו. רועי שכנראה הבין שזה היה הסוף, הניח את מארז הקפה על הרצפה, העביר יד על פניו ובלע גוש גדול של רוק ושאל, "אפשר לראות אותה?" והדודה שרה אמרה, "כן, מותר. אבא שלך העדיף שלא, אבל אתה יכול להיכנס." והוא פנה אל יואל שהינהן אליו ועיניו אמרו, תעשה מה שאתה רוצה.

רועי נכנס וסגר את הדלת אחריו, ויואל לא יכול היה להביא את עצמו להיכנס, הוא רק צפה על הדלת עד שאחרי דקה או שתיים רועי יצא והתיישב והצטרף לשתיקה.

תמונות ורגעים מאותם ימים אחרונים עלו בזיכרונו של יואל, אותם ימים ושבועות אחרונים במחלקה האונקולוגית במכון שרת בהדסה עין כרם. הניאונים, המדים הלבנים והירוקים והכחולים, המהלכים תמיד עם מטרה ברורה, המעליות ומכונות הקפה וחומרי החיטוי, והמיטות המתגלגלות ממקום למקום, עולם שמתנהל לצד הזמן אך הזמן בו אוזל אפילו מהר יותר, עולם של בדיקות ותוצאות וזריקות ועירויים וגיליונות וטפסים וחומרים ושקיות וצינורות וצפצופים קבועים וצפצופים פתאומיים ושכנים מתחלפים ואחיות שבאות ובודקות והולכות וחוזרות.

ההרים של עין כרם נשקפו מחלון החדר, במין קביעוּת שנָגדה כל כך את הדינמיות שרחשה בבית החולים ובמצבם של החולים עצמם, ונורית היתה שוכבת במיטה ויואל היה יושב בכורסה לידה ודווקא הוא זה שנראה חלש, בעוד היא עם מחשב נייד בודקת דואר ומדברת בטלפון עם אחותה ושומעת רכילות משפחתית.

כשהיתה נרדמת וישנה את שנתה המקוטעת, יואל היה מעיין בטיוטה של נייר עמדה שעליו שקד במשרד ורושם תיקונים והערות. ואם לא היה לו הריכוז הדרוש לעבודה, היה מוציא ספר או עיתון או הולך לחדר המשפחות וצופה קצת בטלוויזיה. מפחיד כמה שהיא רזה, אמר לעצמו אז יותר מפעם אחת.

לפעמים היה יוצא לסיבוב במסדרון ומכין לעצמו תה חם או קונה קולה קרה במכונת שתייה אוטומטית. לא פעם ולא פעמיים התחשק לו לבעוט במכונה הזאת ולנפץ אותה, אבל הוא רק דמיין את התמונה הפרועה הזאת ומעולם לא שבר את המכונה באמת, אלא רק עמד מולה באור הלבן הסטרילי שמילא את האוויר הקריר של בית החולים.

נורית אהבה לטייל מחוץ לבית החולים, במיוחד בימים שבהם השמש האירה במלוא כוחה על הרי ירושלים החומים־ירוקים־זהובים, הרים מלאי עצי אורן וזית וסלעים ואבנים שבהקו לאורה, ואהבה את מראה המנזרים והכנסיות והבתים של עין כרם שנשתלו בהרים ותפסו מקום בין העצים כמו בזהירות, מבלי לערער על שלוות הטבע.

יואל ונורית היו צועדים למרגלות בית החולים ומסתכלים על הנוף ומדי פעם על הארץ, ובין צעד לצעד היו משוחחים על רועי ועל אנשים או דברים אחרים, ולפעמים גם על ענייני השעה בארץ או בעולם, דיברו לאט וצעדו לאט. רק על דבר אחד הם כמעט לא דיברו, והוא העובדה שהסוף קרוב מאוד.

כשהם כן דיברו על "המצב", בין צעד לצעד יואל חש קדרות ששררה ביניהם. גם אם ניסו להתעלם ממנה, היא היתה שם, ואפשר היה כמעט לגעת בה. בצד האהבה העמוקה והחיוכים והאופטימיות האמיתית והמדומה, הקדרות היתה נוכחת. לפעמים היא השתלטה על אחד מהם לאיזה זמן. את יואל היא היתה מקפיאה, מותירה אותו ללא מילים, ואילו נורית היתה פתאום מתעצבנת ונעשית חסרת סבלנות.

יואל היה משתדל להכיל, לתמוך ולעודד, אבל לרוב העידוד הזה שנראה מאולץ היה גורם לנורית להתעצבן עוד יותר. יואל היה מחלץ איזה נתון חיובי מהשיחה האחרונה עם הרופאים, או מספר על החלמה של איזה מכר רחוק, ונורית היתה מטיחה בו בפרץ של זעם: אולי די כבר עם הסיפורים השמחים האלה? לא שמעת עכשיו את הרופא?

אחר כך היתה לוקחת הרבה אוויר, חוזרת לאיתנה וממשיכה. יואל, אני מבקשת ממך שנהיה כנים, במיוחד בימים האלה, טוב? צריך להסתכל למציאות בעיניים, בבקשה מספיק עם הדיבורים האלה.

ברגעים כאלה היה נותר ללא מענה. הוא אמנם שמע את הרופא טוב מאוד וידע את המצב לאשורו, אך ההתפרצויות האלה, הכל כך לא אופייניות לנורית, הן שהעציבו אותו וגרמו לו לעכל את המצב יותר מן ההסברים המנומקים של הרופא על מוקדי הגידול ומיקום הגרורות והתגובה או היעדר התגובה לטיפול.

מאז התקופה ההיא נמנע מנסיעות לאזור עין כרם. הוא מעולם לא חזר לשם מאז אותו יום שעכשיו קרא עליו ביומן של רועי, קרוע בין הסקרנות לבין הקושי להמשיך לקרוא.

אמא, את יודעת, זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי גופה. שלוש שנים בנח"ל לא יצא לי לראות מישהו מת, לשמחתי. בטח בוורנאסי אראה גופות. ככה מספרים אנשים שהיו שם. ורנאסי, איפה שאני מתכנן לשרוף את המחברת הזאת, כדי לתרגל ולהפנים שהכול חולף ולהשתחרר מההיצמדות שלי לדברים. את בטח היית אוהבת את ורנאסי, איך אף פעם לא חשבנו לנסוע להודו ביחד? יש פה אנשים שעושים את זה, את יודעת? צעירים בטיול ארוך שההורים שלהם מבקרים אותם פה ומטיילים איתם שבועיים־שלושה. חבל שלא הספקנו, אמא. חבל שלא הספקנו המון דברים! למה לא ניצלנו את הזמן יותר טוב, כאילו אין מחר? הרי הביטוי הזה, "כאילו אין מחר", בסוף הוא נכון, מתישהו המחר באמת אוזל. למה לא עשינו יותר?! הרי היית חולה הרבה חודשים, כמעט שנה!

ולמה אפילו עכשיו, כשאני יודע שצריך למצות כל רגע, אני עדיין לא מבלה עם אבא מספיק? ובכלל, אני לא ממש ממצה כל דקה. אבל מה זה בכלל למצות את החיים? לכתוב יומן זה מיצוי? איך יודעים שממצים את הרגע? נהנים? עושים מדיטציה? מוזיקה? שתיקה? דיבור? ניגון? ספר? תפילה? אורגיה?

אולי זה לא משנה כמה עושים וכמה חיים וכמה מדברים, תמיד תהיה תחושה של החמצה והרגשה שהיה אפשר יותר. אולי צריך להתנחם בזה, שזה לא משנה כמה עושים, התחושה הזאת תמיד תהיה שם אחרי...

לאורו של המוות הכול חסר חשיבות (או בעל חשיבות שווה), אולי חוץ מהאפשרות לעוד מוות. המוות מנצח הכול, המגמד האולטימטיבי. כל כך נפוץ, ועדיין בלתי מתקבל על הדעת. אין מוסר השכל.

אדם קיים ואז לא. איננו. הוא לא בחו"ל ולא בקצה של איזה מספר טלפון. אדם — גוף, מיליארדי תאים, עור, צורה, קול, גובה, נפח, תנועה, מוח, עיניים, מבט, חושים, טביעת רגל, הליכה, חיתוך דיבור, שירה, נגינה, צעקה, נשימה; לב, נפש, אישיות, רגשות, רוח, מצבי רוח, מצבי תודעה, רצונות, מעשים, התפרצויות, צחוק, השתוממות פליאה כעס שלווה זעם שמחה עצב נחת כמיהה עקשנות ידע יצירה התרפקות נתינה. ואז — בום. נעלם. בעצם לא בום אלא ששש. כמו גל רחוק איפה שהים נפגש עם השמים, או כמו מטוס רחוק. והאדם איננו. הופך לזיכרון, לפעם־אדם. אדם נעשה זיכרון של אחרים, שממשיכים בחייהם. בעל כורחם הם משאירים אותו מאחור, מתעוררים לעוד בוקר, לעוד קפה, לעוד שנה, לעוד עשור, לעוד דור. והפעם־אדם, ההוא שהיה, מצטמצם, מתעמעם, הופך לארכיאולוגיה. רק למשפחתו הוא עדיין נוכח, היעדרותו נוכחת יום אחר יום, והם נושאים אותו על גבם, משא שקוף.

את פה איתי, אמא! את לא ארכיאולוגיה.

נו, אולי בכל זאת המוות הוא רק מעבר אל הצד האחר. צד שני שבו כל המתים מרחפים ומשוחחים. האם הם מתגעגעים אלינו? ואולי הם רואים בנו את המתים־למעשה? בטח צפוף שם, בצד השני.

אז מה את אומרת, אמא, היית באה לוורנאסי? מעניין מה היית אומרת אם היית רואה את ההודים פה. ומה היית אומרת על הגישה של חלק מה"רוחניים" פה שחושבים שאין לנו בכלל אישיות ואגו וסופר־אגו ואיד, וזה הכול ה"מיינד" שמשטה בנו, כי למעשה אם נגיע לאמת ונחשוף אותה נגיע לאיזו נוכחות מאוחדת ונבין שהאישיות שלנו והצורה שלנו הן רק כלי שדרכו הנוכחות הזאת עוברת ושאנחנו כולנו כמו גלים שלא רואים את האוקיינוס. מה היית אומרת — שזה חארטה, או שאת מתחברת למשהו מזה? ומה דעתך על הרעיון לשרוף את היומן הזה בוורנאסי? אני חושב שאם אצליח לעשות את זה — סימן שהתקדמתי במשהו.

את יודעת, עכשיו פתאום אני מחייך, כי אני נזכר שצחקנו הרבה, אני ואת. אין כמו צחוק, על זה את בטח מסכימה איתי. אולי גם זה סוג של מיצוי — צחוק.

יואל עצר את שטף הקריאה. זהו להיום, אמר לעצמו. רגע, לא, אני חייב לקרוא עוד קצת.

לא מאמין שעברה כבר שנה. איך הזמן טס. בעצם לא תמיד, לפעמים הוא זוחל. נראה לי שמישהו אמר פעם שהימים עוברים לאט, אבל השנים חולפות מהר.

בהודו יש את כל הפנאי שבעולם, היום כולו נפרש בפניך, כל בוקר ממתין לבחירות חדשות, וכל הפעולות מתגוונות והולכות, ומתבצעות במקצב אחר, נזיל ובלתי אחיד.

בארץ יש לך אותו מקצב כמעט כל יום — מתעורר, שירותים, כיור, מים, קפה, מפתחות, דלת, רכב, לימודים, עבודה, משרד וכו'. הכול נעשה כמו מעצמו, אוטומטית, והזמן כמו מחליט שאם לא מתחשבים בו ונותנים עליו את הדעת, גם הוא יברח בלי להתחשב.

לעומת זאת, כאן — כשהשגרה היחידה היא אנטי־שגרה — הזמן, כמו גם הפעולות עצמן, נעשה פחות מעגלי ואוורירי, ויותר מישורי ורחב ידיים, זמן סבלני וסמיך.

אולי באמת כולנו רק מקלות במירוץ שליחים של ימים ולילות, של בכיות וצחוקים, של נשימות ושל דורות.

לך תדע לאן התגלגלה הנשמה של אמא. אולי היא בכלל הספיקה להגיע להארה המפורסמת. כן, אני רוצה להאמין שאמא נחלצה מה"סמסארה", אותו מעגל סבל שבו הנשמות מתגלגלות מגוף אל גוף, פנימה והחוצה ושוב פנימה. מגיע לה, עם החיוך שלה, החיוך הזה שתמיד הקרין תערובת נדירה של תום ופיכחון, מתאים לה להגיע למדרגה הזאת. ואולי הנשמה שלה עפה עד התינוקת שראיתי אתמול בשוק של רישיקש, שפתחה עלי עיניים ענקיות ולא הפסיקה לבהות בכובע הצבעוני שלי.

קשה היה להימלט מן המחשבה על נשמתו של רועי. ולא עזרה הרציונליות של הכלכלן ממשרד האוצר. אולי הנשמה של רועי התגלגלה לאיזה אח קטן של התינוקת ההודית ההיא שהיא בעצם נורית, ועכשיו שניהם משחקים, מציקים זה לזה ושומרים זה על זה, אמר לעצמו. איזו מחשבה מוזרה, אמא ובן הופכים לאח ואחות.

אבחה של כעס חתכה בלבו ובהינף יד ביטלה את מחשבתו כשטות גמורה. ובכל זאת פילחה אותו השאלה, האם ניתן להוכיח שזאת שטות? מנין לך לדעת, הרי מה אתה בסך הכול? המשיך יואל עם עצמו, אולי "בהודו התנהג כהודי".

ואולי הניסוחים המקוריים של נורית, הניסוחים הנפתלים שתמיד הפתיעו אותי, היו מביאים לי עכשיו הקלה או מחשבה שאני לא מגיע אליה בכוחות עצמי. מצד שני, לפחות זה נחסך ממנה, חשב יואל ומצא קורטוב של נחמה. לפחות כל זה נחסך ממנה.

22

במורד הרחוב המשתפל אל רישיקש צדו עיניו את פניהם של המקומיים. אנשים קשי יום, למודי עוני, אולם דומה כי הסבל לא ניכר בפניהם הכהות. לעתים הם אפילו נראו משועשעים ממשהו שחמק מעיניו. גם במקבצי הנדבות לא זיהה תסכול או מרירות, אלה נראו כממתיקי סוד, מקרינים קריצה ואפילו אורך רוח, כאילו ברור להם שהחיים הם בסך הכול הלצה מגוחכת ותו לא.

דבר נוסף שעורר בו תמיהה היה חוסר היעילות והיצרנות. הוא נזכר שלפני כמה שנים, במסגרת פרויקט השוואתי בעבודה שבו ביצעו סקירות מקרו־כלכליות, קרא סדרת מאמרים על הודו ולמד שהיא אחת הכלכלות החזקות בעולם, בעלת שיעורי צמיחה מהגבוהים בעולם, ושלמעט סין יש בה מספר הידיים העובדות הגדול ביותר.

דבר מזה לא נרמז ברחובות רישיקש, שבהם ליד כל אדם שביצע עבודה כלשהי, נניח תיקון עמוד חשמל, יכולת לספור כחמישה עומדי בטל, חלקם סתם בוהים וחלקם מדברים ביניהם. מרחוק זה נראה ליואל כהתגלמות האבסורד, פועל אחד מוקף בכמה "מנהלי עבודה" שמטכסים ביניהם עצות ומנתחים את פעולותיו.

גם ליד כל מוכר בחנות ישב תמיד אדם נוסף באפס מעשה, ולעתים שניים או שלושה אנשי שכונה, לא עוזרים ולא מפריעים. ליואל נראתה ההתרחשות כולה כתולדה של אידיאולוגיה סמויה ומוסכמת בין כולם, כאילו האומה כולה החליטה לכפור ביעילות ובמעשיות ולרחוש להן בוז עמוק. אולי הם מאמינים שאין טעם להתאמץ כי בין כה וכה שום דבר לא משנה, חשב יואל ונזכר בסטיב.

אני רואה כאן את העניים, כל מה שמעניין אותם זה הארוחה הבאה והמחסה מפני הגשם. אין שאיפות מעבר לזה. ואולי כשאין שאיפות אז ממילא אין תסכול או מרירות. אני רואה אותם וחושב על החברה שבה אני חי, שבה מצופה ממך "לממש את עצמך". שבה מצופה ממך (וגם אתה דורש מעצמך) "להגיע לאנשהו", גם אם לא ברור לאן ואיך בדיוק.

הדרך פחות מעניינת את האנשים. מה שמעניין אותם זה אם "עשית מעצמך משהו". הצלחה "על הנייר", כמו משכורת יפה או פרסום או איזה ד"ר לשם כבוד, עולם של כסף ושל טייטלים. מהשטייטל הגענו לטייטל. אבל בעצם מאיפה אני יודע שלהודים אין שאיפות?

איזו חיה מוזרה האדם — עם כל ההתפלפלות התלמודית, המתמטיקה, הפילוסופיה, הרפואה, האסטרונומיה, המיקרוביולוגיה והננוטכנולוגיה, הוא עדיין מתפלש בסבל. עדיין רוצח ונרצח, עדיין מקנא, עדיין עסוק בהישרדות.

עניים ועשירים, מזרחיים ומערביים — אלה ואלה סובלים. הסבל לובש צורה ופושט צורה ושוב לובש צורה, וממשיך להתקיים. אומרים שהדבר הראשון שסידהרתא אמר אחרי שהפך לבודהה, היה "ישנו סבל". זאת הראשונה מבין ארבע האמיתות. הגישה הבודהיסטית אומרת שהדרך להשתחרר מהסבל היא לא לברוח ממנו או להתעלם ממנו אלא להתמודד איתו בצורה מכובדת ולצמוח דרכו, ללכת בו ולהשתחרר מתוכו.

"ישנו סבל". אלפיים חמש מאות שנה עברו ושום דבר לא השתנה. השעה כבר מאוחרת והעיניים כבדות ולא ממושמעות. זה הזמן להרפות וללכת לישון. אין מה לדאוג — הסבל לא יברח לשום מקום.

גם ביחס לחבריו בארץ היה יואל אדם פרקטי. כל חייו השתדל להיות עסוק במשהו, להיות יצרני. פסיביות היתה בעיניו סימן לדיכאון או לחולשה כלשהי. לראשונה בחייו, בגיל חמישים ושלוש באמצע רישיקש, חשב שאולי הדברים אינם בהכרח כך. אולי באמת העשייה לא עד כדי כך נחוצה לאדם, אולי אני צריך להיפתח להשקפות אחרות, מי אמר שהאמת מונחת בכיס שלי? אין לי כלים לדעת יותר ממה שאני יודע, ואני לא יכול לשפוט אחרים.

23

הבודהיזם מלמד שהסבל נובע מהניסיון הכושל להשיג אושר על ידי היצמדות לצורכי עצמי, מהצורך לספק את התשוקות, תוך גילויי איבה כלפי מה שעלול לסכן את האושר. לכן הבודהיסט טוען — ההשתחררות מהסבל תושג במידה שתשומת הלב תוסט מן העצמי אל הזולת, ותתפתח כלפיו חמלה במקום הרצון להזיק לו. כלומר, ההיצמדות היא מקור הסבל, וההפך ממנה הוא לא אי־היצמדות, אלא נדיבות.

סטיב סיפר לי על כפר אמנים ביפן שבו חי צייר אחד שכל שנה מצייר בריכוז ובסבלנות אין־קץ ציור נוף אחד, מפורט לפרטי פרטים. מיד כשהוא מסיים (אחרי שנה!) הוא לוקח גפרור, מצית את אחת מפינות הציור וצופה בו נשרף ומתכלה, כמו שההודים עושים לגופות בוורנאסי.

ויש כאלה שכל בוקר מפסלים בחוף הים פסלי חול ענקיים ובערב מחכים לגאות שתבוא ותשטוף אותם, והם נשטפים ונעלמים כלא היו, ולמחרת חוזר חלילה.

ועוד פרט מעניין — אין הרבה בודהיסטים בהודו. בודהה היה הודי, אבל לאורך מאות שנים הבודהיזם נדד לארצות שונות באסיה וזכה לפיתוחים שונים והעמקות הגותיות ופרקטיות, אבל דווקא בהודו, בקרב ההודים, הוא לא מאוד נוכח.

בבוקר כתבתי שיר ובערב תלשתי את הדף וזרקתי. לרגע היה נדמה לי שתפסתי את העניין הזה של חוסר המשמעות. אולי רק הבנתי שאני לא מבין כלום. בכל אופן היה שם משהו. ניסיתי להיאחז ב"משהו" הזה, בשנייה המשוחררת הזאת, להפנים את הריקוּת הזאת, אבל היא חמקה ממני.

אני צריך להתאמן בלאבד דברים.

כשאגיע לוורנאסי, אני מקווה שבאמת יהיה לי אומץ לשרוף את המחברת, לעשות את זה. לשחרר. להבין שהכול חולף וליישם את זה. כן, אני מקווה שאעמוד באתגר הזה — לשרוף את היומן בוורנאסי לצד כל הגופות, לצפות באפר ובעשן.

לשרוף, להפנים, להסתובב ולהמשיך ללכת. ולחייך!

*

בימים הבאים שהה יואל ברישיקש אצל מאלה באותה שגרה. בכל יום היה מטייל ברחובות ומדי פעם קורא, ובערבים היה יושב בחצר בחברת מטיילים אחרים, נתקל בטיפוסים מסוגים שונים. הרוב היו ישראלים, ביניהם קבוצה מגובשת של צעירים, אולי רק סיימו את הצבא, ודומה שהם מכל מיני שכבות ומקומות. כמה הודו הפכה כמעט כול־ישראלית, מקום שפעם כמעט ולא נסעו אליו. והנה פה יש מכל העדות והמינים, ויש דתיים וחילונים. נראה שרק ערבים ישראלים חסרים פה, וכאלה שידם אינה משגת. והם מדברים על הצבא ועל מבחני פסיכומטרי ועל העתיד, ומשווים מחירים לארצות בדרום אמריקה, ואחד מדבר על משרת הייטק שמחכה לו, ואחד נראה עדין ומופנם ואינו פוצה פה, רק מחייך אל זאת שיושבת לידו בחצאית ארוכה וכיסוי ראש ושמספרת שהתקבלה ללימודי רפואה. למה דווקא הודו הפכה לתחנה המרכזית בדרך לנתיבי החיים? האם הכול מתמצה בכך שאפשר לטייל בזול בין הצבא לתחילת החיים שאחריו?

ובתוך כך הבחור המופנם מספר שיש הרבה "ערסים" בעיירה ששמה קאסול שנמצאת במקום שנקרא עמק פרוואטי, והשם מצלצל מוכר ליואל.

מדי פעם הם עישנו ג'וינט שעבר מיד ליד. הם הציעו ליואל לעשן, אך הוא סירב בנימוס. אחד מהם היה דברן גדול וקולני, וקשה היה שלא לשמוע אותו, מדבר לאוזני חברו, שרק ממצמץ ומהנהן מעת לעת, מאשר כי הוא מקשיב.

"בארץ, באמריקה, בעולם המערבי, כל אחד מאיתנו הוא פאקמן, אחי. כולנו בורחים ממשהו ורודפים אחרי משהו, כל הזמן רצים אחרי אני לא יודע מה, רצים, רצים, ולא מפסיקים, מתאמצים להשיג עוד ועוד נקודות ולעבור עוד ועוד שלבים, ועל הדרך מנסים ליהנות, ואין לזה סוף, ואחרי כל שלב מגיע שלב יותר קשה. אבל בניגוד לפאקמן שתקוע במבוך הזה, אנחנו יכולים לעצור. להגיד סטופ. ובדיוק בשביל זה יש את הודו, אחי. בשביל להראות לנו שאפשר לנוח, לקחת הפסקה מהמשחק המתיש הזה. בהודו העולם לא מסתובב באותה מהירות. אין, אחי, הודו זה הסטופ של העולם. זה העץ לשבת מתחתיו. הודו היא העץ הענק, לא ככה?

"תראה את ההודים," המשיך הצעיר בזמן שעיניו סטו אל כמה הודים רחוקים. "אין, אחי, פה אנשים הם לא כמונו. אתה יכול לזלזל בהם ולרדת עליהם או להעריץ אותם, אבל על דבר אחד אי־אפשר להתווכח — הם לא פאקמנים. אתה קולט, אחי?"

*

בפינת החצר ישב ישראלי חובש כיפה קטנה, מכונס בעצמו, מבוגר יותר מהחבורה. לפרקים ישב במרכז עם כולם, בעיקר בזמן ארוחת ערב, בידיו הספר "הודו" מאת עזריאל קרליבך, שעורר את סקרנותו של יואל, והוא נזכר שרועי ציין אותו ביומן.

מדי ערב היה מגיע מגסטהאוס סמוך זוג בריטים צעיר. הגבר היה משופם ונראה משועמם. זוגתו היתה חיוורת, ועל פניה מבט תוהה ואדיש בו זמנית, כמו שאלָה שנזרקה לאוויר ולא זכתה לתשובה מפאת חוסר חשיבותה. והיה גם זוג ספרדים חביבים. גבר בשנות השלושים לחייו, בעל זיפים חומים וגון עור בהיר, ואיתו בחורה צעירה ממנו, נמוכת קומה, כהת עור, וכל איבריה בולטים כאילו הודגשו בטוש שחור, שפתיה וגבותיה עבות, ושערה שחור־פחם. דומה כי לא ידעה כמעט מילה באנגלית, שכן הגבר הוא ששוחח עם הסובבים, ומדי דקה או שתיים עצר ותירגם לה.

והיה גם סקוטי מסיבי, מקועקע בכל גופו, שישב רוב הזמן במרפסת חדרו שבקומה השנייה ליד חדרו של יואל, ובבקרים נהג לצאת בגפו בשעה מוקדמת לטרקים שונים באזור, מצויד בציוד החדיש ביותר. בינו לבין יואל נרקמה חיבה הדדית של משכימי קום.

בחדר הסמוך התאכסן הודי מבוגר, כבן גילו של יואל, שאף הוא ישב כל העת בקומה השנייה מרחק כמה פסיעות מכיסאו של הסקוטי. גופו העגלגל שקוע בכיסא והוא מרוכז במחשב הנייד שלו.

באחד הערבים החליפו הוא ויואל כמה מילים. בראשו של יואל חלפה השאלה מדוע אדם שנראה כה אמיד ומטופח מתאכסן במקום זול שכזה ולא במקום נוח יותר. בינתיים סיפר הלה ליואל באנגלית בריטית שהוא מתגורר בוורנאסי ונוסע לכאן אחת לחודש לכמה ימים במסגרת עבודתו כמשווק תרופות. עובדה זו הציתה את לבו של יואל, והוא ביקש לברר אם הכיר את רועי.

"כן, היה כאן בחור צעיר, למעשה הוא היה כאן בדיוק בחדר שבו אתה ישן," אמר ההודי השמנמן והצביע לעבר דלת חדרו של יואל, והמשיך בשטף דיבורו.

"יצא לנו לשוחח מעט. אני זוכר שהוא היה קצת חולה, בעיות בבטן, והמלצתי לו על דיאטה מסוימת. בחור נחמד, הוא היה יושב הרבה עם עצמו וכותב. אולי חיבבתי אותו כי הוא לא הרעיש כמו אלה," אמר והפנה אצבע אל חבורת הישראלים שישבו בחצר תחתיהם. הוא לא הצביע בתוכחה, לא היתה זאת אצבע כעוסה או מאשימה, כי אם אצבע שהצביעה בפשטות על העובדות.

שניהם שתקו כמה רגעים, וההודי המטופח תלה את עיניו באוויר לעוד רגע, ולאחריו שב למחשב שעל ברכיו. להרף עין התרגש יואל כאילו היה בלש שגילה עוד פיסת מידע בדרכו לפתרון תעלומה.

"אתה זוכר עוד משהו שקשור אליו?" שאל יואל בנימוס.

עיניו של ההודי הצטמצמו כאילו מבקשות לגלות את רקע הדברים.

"כן, היתה לנו שיחה ארוכה על ענייני רוחניות, ספיריטואליזם. הוא התעניין בדרך המחשבה ההודית, אם אפשר לומר כך, בדתות השונות ובאופן שבו קבוצות שונות בהודו מתייחסות אל הקיום, בתרבות ההודית, דברים כאלה. אם יותר לי לשאול, מה הקשר שלך אליו?"

"הוא הבן שלי," השיב יואל, בולע רוק שהצטבר בפיו וקולו נצטרד מעט.

האיש חייך ואמר, "הו, ובכן, אני מקווה שהוא מרגיש טוב יותר. היכן הוא בימים אלה?"

"הוא המשיך הלאה," השיב יואל ולא פירש.

24

מאוחר בלילה, תכף הולך לישון. אתמול ישבתי עם ישראלי אחד, דורון, שמטייל כבר שמונה חודשים. בעוד שבועיים הוא חוזר לארץ להתחיל ללמוד כלכלה ויחב"ל באיזו תוכנית של משרד החוץ. עושה רושם שהוא מין זאב בודד.

הוא נראה אתלט, אני מנחש שהוא היה קצין — משהו בחיתוך הדיבור שלו. כשהוא מדבר הנחיריים שלו מתרגשים, וזה קצת הסיח את דעתי. דיברנו על טיולים, הוא המליץ לי לנסוע לנפאל כשתגיע העונה ולעשות את האנאפורנה או האוורסט בייס קמפ. הוא עשה שם שלושה טרקים — אחד עם חברים, אחד לבד ואחד עם אבא שלו, רופא חובב טיולים, שבא מהארץ לטרק של שבועיים. אחר כך הוא סיפר על פוקרה, שניצבת על גדות אגם צלול. מהאגם רואים הר ענקי ואומרים שביום בהיר אתה מסתכל על ההר ועל ההשתקפות באגם ועלול להיקלע למצב של מעין ורטיגו. עוד אומרים שבשנים עברו רבים ניסו לטפס אל הפסגה, אך איש מעולם לא שב ממנה.

25

בחלומו ראה יואל את נורית יושבת מולו על כיסא הפסיכולוגית שלה. ילד אחד זה לא מספיק, נורית. היינו צריכים להמשיך לנסות או לאמץ, תארי לך שהיה לנו עכשיו עוד ילד, למשל סיני מלא שיער שחור, או שתי תאומות מרוסיה, או מאפריקה. את מבינה אותי? עכשיו את מבינה אותי? או נניח שהיינו מאמצים ילדה קטנה, אולי הודית, כמו הילדה עם הצמות שראיתי בדלהי כשיצאתי מהמונית. נורית, ילד אחד זה פשוט לא מספיק. מה חשבנו לעצמנו? כן, אני זוכר שניסינו וניסינו עד שנגמר הכוח, אבל את מבינה עכשיו שזאת היתה טעות? לא, לא רק עכשיו. עמוק בפנים תמיד ידענו שזאת טעות, גם את ידעת, נורית.

אבל ככה זה, יואל. הדברים מונחים כפי שהם. אתה בהודו. ככה זה גם בהודו, יואל. ככה זה בכל מקום, ענתה נורית.

אני לא מבין אותך. מה זאת אומרת ככה זה? את לא ברורה.

אתה בהודו, יואל. זה חלום. אלה הם פני הדברים. ככה זה. הדברים מונחים כפי שהם. זה ברור, לא?

מה יש לך, נורית. איפה את?

אין לי הרבה זמן, יואל. אין היריון. כבר אי־אפשר לאמץ.

נורית, ילד אחד זה לא מספיק.

זה המצב, יואל.

חכי, נורית, חכי לי רגע.

הגשם פה לא מפסיק.

איזה גשם, איפה?

ככה זה, יואל. ככה זה.

הוא התעורר, ובזמן שעיניו נפקחו הוא מילמל לעצמו, ילד אחד זה לא מספיק, ילד אחד זה לא מספיק.

*

שנתיים אחרי שרועי נולד הם התחילו לנסות. הניסיונות נמשכו כמעט שלוש שנים, ללא הצלחה, עד שנורית אמרה שהיא מותשת עד עמקי נשמתה. מותשת מהטיפולים, מהרופאים, מהניסיונות ומהמחשבות שרודפות אותה יום־יום, שעה־שעה. החלום הזכיר ליואל בבירור את אחד משיאי המשבר שהתרחש כּשחזרו מעוד ביקור אצל רופא ונכנסו בערב הביתה. יואל השכיב את רועי לישון, ובחדר השינה נורית חיכתה לו נסערת ומיואשת.

"יואל, אני רוצה להפסיק לנסות," אמרה אז. "אתה כנראה לא מבין, אבל אני חייבת להשתחרר מזה. אני חושבת על זה כל הזמן, רק על זה. אני לא יכולה יותר ככה. וזה גם לא פייר כלפי רועי. זה פוגע בו. אני רוצה להיות אמא כמו שצריך, עד הסוף. זה לא מגיע לו שהכוחות שלי יהיו מחולקים בינו לבין משהו תיאורטי, שאולי לא יצליח אף פעם. מגיע לו שאהיה אמא שלו במאה אחוז. אני לא יכולה יותר, אתה מבין? אין לי יותר כוח. אם זה לא מתאים לך, אפשר להיפרד, חד וחלק," המשיכה ופרצה בבכי קשה ונכנסה לשירותים וסגרה את הדלת.

יואל הלך אחריה ודיבר אל דלת השירותים. "אבל מה פתאום להיפרד?" הופתע. "מה עם מה שדיברנו על אימוץ? את מוכנה לשקול את זה?"

נורית יצאה מהשירותים, ניגבה את דמעותיה וניענעה לשלילה בראשה העייף.

"נורית, אני לא מבין אותך, עם כל הכבוד," המשיך יואל. "אני יודע שקל לי להגיד את זה כי אני לא זה שצריך לעבור את הטיפולים ואני מבין שהם קשים, אבל מה עם אימוץ? זה לא ידרוש ממך שום מאמץ."

"לא ידרוש שום מאמץ, יואל? באמת?!"

"פיזית, אני מתכוון," תיקן יואל.

שניהם ישבו ללא אומר כמה רגעים, ואז יואל אמר:

"ילד אחד זה לא מספיק."

"לך! לך זה לא מספיק! לי זה כן מספיק!" התרעמה עליו. "אם אין ברירה אז זה מספיק, וצריך לקבל את זה. ואתה יודע מה? צריך ליהנות מזה! זה מספיק לגמרי. וגם לרועי זה מספיק."

"אל תדברי בשמו!" התפרץ יואל בכעס־גומלין, ומשהו באיבוד השליטה הרגעי הלחיץ אותו.

"בן יחיד זה לא אסון, יואל!" הרימה גם היא את קולה. "יש עוד כאלה. זה לא סוף העולם. אתה אולי לא שומע, אז אני אגיד את זה שוב: זה לא שאני לא רוצה, גם אני קיוויתי למשפחה גדולה יותר, אבל אני לא יכולה יותר. הבנת?"

"טוב, בואי נירגע, נעזוב את זה, נדבר על זה בפעם אחרת. בעוד חודש־חודשיים, נחשוב על זה שוב. בסדר?" אמר יואל בהכנעה זמנית.

אבל היא לא שינתה את דעתה גם בפעם הבאה שהוא העלה את הרעיון לאמץ, אלא שוב אמרה שאין לה כוח יותר, ושגם אימוץ דורש הירתמות וכוחות, ושהיא מרגישה שזה יהיה עוול לרועי ולה עצמה. והוסיפה שהיא רוצה לעזוב את הנושא הזה לאיזה זמן, לחזור ללימודים ולסיים את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, ולחזור לכתיבת התזה שלה ולחיים נורמליים, בלי הצל הכבד הזה שמלווה אותם כל חודש, כל יום, כל שעה. ואמרה שהיא חייבת להפסיק להתעסק בזה ולחיות רגיל כמה זמן, לשמוח ולטפח את מה שיש.

כשראתה את פניו המאוכזבות של יואל, הוסיפה עוד דבר. היא שוב אמרה שהיא מוכנה שהוא יעזוב ויקים משפחה נוספת, והיא לא תילחם בו וכמובן לא תנסה להגביל את מעורבותו בחיים של רועי. בינו לבין עצמו הוא שיבח אותה על האומץ ועל היושר, ואף ניסה לדמיין את עצמו מגיע אליהם הביתה כאורח בעל משפחה אחרת, והתמונה הזאת עוררה בו בחילה.

עם השנים זנח יואל את הנושא, וגם היא לא העלתה אותו שוב. רועי הלך וגדל, ושניהם התרגלו להיותם משפחה קטנה, משולש.

*

יואל קם ועשה סיבוב בחדר, התיישב על קצה המיטה ושוב אמר לעצמו, ילד אחד זה לא מספיק. החלום עדיין חי בקרבו. קורי השינה עוד העיקו על עיניו, והוא חש גירוי מעצבן בסרעפת וניסה לאסוף נשימה עמוקה והרגיש שעוד שנייה הוא מתפוצץ, והחל לנוע עם הגוף בישיבה על המיטה קדימה ואחורה כמו נכה שמתפלל, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. התנועות התחזקו עם הנשימות שנעשו נרעדות ומקוטעות, נשימות עצבניות, והוא אמר לעצמו, מה עושים, מה עושים, נורית, מה אני יכול לעשות. אני לא מוכן יותר, אני רוצה להתאבד, נורית, להתאבד. מה זאת אומרת "הדברים מונחים כפי שהם". איזה מין משפט זה ומה זה אומר, לעזאזל. אז אני אתאבד וגם אז הדברים יהיו מונחים ואני אתווסף אליהם ואהיה מונח כאן כפי שאני. אה, נורית, מה את אומרת על זה?

דקה או שתיים קפא יואל בעיניים פקוחות. הוא הטה את פניו ומחה אגלי זיעה בחולצתו, ושוב החל להתנועע בכעס קדימה ואחורה, אומר לעצמו, מה עכשיו, מה עכשיו, אני לא יכול יותר ככה, שוב נזכר בחלום, בקולה של נורית אומרת, ככה זה יואל, ככה זה, ואז הוא דפק בפתאומיות עם היד על המיטה כמה פעמים בכל הכוח, והכה במזרן בכף ידו שוב ושוב ושוב, והמזרן ניער מעליו גרגירי אבק ואלה עלו למעלה ונחשפו לאור קרן שמש שחדרה דרך הרווח שבין החלון לבין הווילון.

אחרי כמה מכות חזקות הוא הפסיק, הרים את רגליו בחזרה אל המיטה והזיז את עצמו אחורה אל הכרית, נשכב גבוה עם גבו אל הקיר ובהה בגרגירי האבק החשופים שזהרו ומילאו פס אור שמש, קטנטנים, מתעופפים כמו דגיגונים משוגעים, מופיעים ומתפוגגים. מה קורה לך, מה קורה לך, שמע את עצמו, עד שגופו חדל מכל תנועה, אף שריר ואף שערה ואפילו ריס לא זזו בפניו, ידיו ישרות לצדי גופו, רפויות על המיטה, ועיניו עזבו את האבק הזוהר וננעלו על משהו לא ברור.

הוא שכב שם איזה זמן כאילו כבתה דעתו ונבלעה ונפלה בתהום שחורה, וגם זבוב שהגיח והתרוצץ מול עיניו ונחת על כף ידו לא משך את תשומת לבו, שכמו הפסיקה להתקיים. הזבוב קיפץ מכף ידו אל הברך ומשם המריא ונחת על מצחו ומשם אל גב ידו וטייל על טבעת הנישואים שלו, וכל העת יואל מצוי שם בגופו אך שום עצב מעצביו לא מגיב ולא זז, עיניו בוהות בשום דבר.

צרור רעמים הרעיד את הקירות, אולם גם הוא וגם הגשם הכבד שהחל לרדת במכה אחת והרעיש מחוץ לחדר לא הזיזו שריר בפניו של יואל, שעדיין שכב על המיטה מנותק וכבוי, ואפילו החלון שנטרק אל הקיר לא שינה אצלו דבר.

לפתע כבה החשמל בחדר, ובעלטה מוחלטת נשמעו דפיקות על הדלת שנבלעו בגשם שניתך בחוזקה מסביב. אחרי כמה דפיקות נשמעו גם קריאות באנגלית, "מיסטר, מיסטר, הלו? מיסטר?" יואל המשיך לשכב עד שראש הציץ בחלון החדר וצעק, "מיסטר! הלו!" יואל שב ממעמקי אדישותו וסוף־סוף הפנה את ראשו אל הקול, עיניו כמו חזרו לפעול, עד שכל ישותו כמו שבה אל הזמן והמקום, אל הגשם והסערה והחשכה שמילאה את החדר, והוא שמע את הקול אומר שוב, "מיסטר, מיסטר?"

יואל התעשת ואמר, "יס, יס."

אחר כך קם מהמיטה ופתח את הדלת. היה זה בנה של מאלה שקרא לו וביקש, "קוֹם, קוֹם, הלפּ אס." יואל לקח מעיל גשם שהיה על התיק. הבן של מאלה ירד למטה במדרגות והוביל אותו בשביל אל בית סמוך ועליו גגון מפח שקרס תחת הגשם והרוח. כמה הודים ותיירים ניסו יחד להרימו ולהחזירו למקום, ולהתקין אותו בעזרה חבלים ויתדות. יואל הצטרף אל המאמץ המשותף, ובתוך דקות הגיעו אנשים נוספים וכולם יחד הצליחו לבסוף לסדר את הגגון, לקשור ולחזק אותו מכל הצדדים.

26

לפני שאני עוזב לדרמסאלה, מישהו הזכיר לי שיום שישי היום, הישראלים הולכים לקבלת שבת בבית חב"ד. אני חושב שאלך גם. שמתי לב לתופעה שמלווה אותי מאז שהתחלתי לטייל: אני אף פעם לא יודע איזה יום היום. זה נחמד שאין את המלנכוליה של שבת בצהריים. מצד שני אין גם את העוצמה החגיגית של שישי בצהריים, או את השמחה הקלילה של חמישי בערב.

*

בערב שבת עשה יואל כבנו והלך לבית חב"ד. כעבור עשרים דקות של הליכה מצא שוב את השלט הרחב, המכריז בגאון, "בית חב"ד". הוא פסע בשביל וגילה מבנה בינוני, קטן לעומת הציפיות שיוצר השלט. בתוך הבית הוכנו שולחנות רבים צמודים זה לזה בצורת ח', ועליהם נפרשו מפות ניילון לבנות. את הסעודה ניהלו שני חב"דניקים צעירים מזוקנים וחובשי מגבעת, האחד צנום ושחרחר וחברו ג'ינג'י עב בשר בעל מבטא אמריקאי כבד, שבכל מילה רכן והזדקף כמתפלל בדבקות.

בין הקידוש שערך הירושלמי הצנום ולפני ה"בתיאבון", אמר הג'ינג'י המתנועע שהוא מתרגש כל פעם מחדש לעשות קבלת שבת עם יהודים בגולה ושעלינו לזכור תמיד שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומשגיח עלינו. אחריו קם תרמילאי ישראלי צעיר בעל שיער ארוך וזקן, וברגשנות רבה הוא אמר שכמו בקלישאות, לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי לגלות את האוצר שנמצא אצלך בבית, וכי היום, במבט לאחור, "הכול מתחבר לו" והוא מבין שזה המסלול שהוא היה צריך לעבור כדי לגלות את בורא עולם ואת התורה, ומאז עולמו מלא כרימון והוא מרגיש שלחיים שלו יש ערך. הארוחה היתה דלה. הוגשו לחם, חצילים ואורז, וטעמם היה חיוור וסתמי.

בשעת לילה צעד יואל במעלה הכביש בחזרה אל הגסטהאוס. השמים העכורים הטילו עליו את מלוא משקלם. עננים נמוכים איימו לנחות ולבלוע את העיירה כולה. עם כניסתו אל החדר אירעה הפסקת חשמל. הוא גישש את דרכו אל הרוכסן של התיק הקטן והוציא ממנו פנס. הוא נכנס אל השירותים ובקצה הכיור הניח את הפנס, שזרק פס אור קלוש שהלך ונחלש והתעגל סביב עצמו. אחר כך רחץ את פניו וציחצח את שיניו.

האוויר עמד, ואיתו גם מאוורר התקרה שדמם בעקבות הפסקת החשמל. לאחר שנשכב במיטה פתח את המדריך וקרא בו מעט בעזרת הפנס, עד שזה כבה כליל. היה זה הלילה השחור שחווה בימי חייו. עלטה כיסתה את הכול. זה לא היה היעדר אור, כי אם נוכחות עזה של חושך פולשני, אלים ומאיים. האוויר נעשה כבד. עם כל נשימה הוא חש כמי שמנסה להרים משהו שנפל לתוך בור, אך ידו קצרה מלהגיע.

בתוך כך יואל אמר לעצמו, הייתי ברישיקש די והותר, מחר אמשיך לדרמסאלה.

27

באגסו, דרמסאלה. עדיין לא לגמרי בריא. נפרדתי מרישיקש, ממאלה ומשפחתה, ואחרון חביב — מסטיב. ודווקא אותו שכחתי לצלם. מוזר. שבועיים אני יושב איתו כמעט כל ערב, ואפילו לא תמונה אחת. אבל תמונתו חרותה בזכרוני, במיוחד התמונה האחרונה, כשבאתי להיפרד. חיפשתי אותו בחדר ואז ראיתי אותו מהמרפסת, יושב מתחת לעץ על כיסא הפלסטיק הלבן בתנוחה אופיינית — כוס צ'אי ביד שמאל והג'וינט הנצחי ביד ימין. ירדתי עם התיקים, הוא הניח את הג'וינט במאפרה ולחץ לי את היד בשתי ידיו, לחיצה ארוכה ומבט מרוכז בעיני, ותוך כדי הוא הינהן בראש, לאט. אף פעם לא ממהר, סטיב.

אחר הצהריים נפרד יואל ממאלה פרידה חמימה אך מאופקת, ולקח ריקשה לתחנת האוטובוס שיעשה את הלילה בנסיעה לדרמסאלה. בהגיעו לסוכנות הנסיעות שברחוב הראשי של רישיקש נכנס לחדר בהוראת הודי מקומי והמתין עם יתר המטיילים שרכשו כרטיס. תקרת החדר היתה גבוהה וקירותיו צהובים מתקלפים. מאז הבריטים לא צבעו פה, חשב יואל. הוא התיישב על ספסל עץ שניצב בתוך החדר. על ידו ישבה צעירה שקראה ספר בעברית.

היא היתה ירוקת עיניים ובעלת מצח גבוה, שערה מתולתל בהיר, שיער פרוע ועליז. קרני השמש שחדרו אל החדר נפלו על תלתליה ושיוו לה הילה מלאכית. מראשה הפנה יואל את מבטו לתקרה הישנה, שממנה השתלשל כבל חום ובסופו תלויה נורה קטנה, שהיתה כבויה בשעה זו של אחר הצהריים.

שוב חדרה אליו פתאום הרגשת ריקנות וחוסר שייכות לכל הסיטואציה הזאת בהמתנה הממושכת ליציאת האוטובוס לדרמסאלה. אחר כך משהו בו נרגע, והתפשט בו מין ריחוק מעצמו, אדישות של אדם מותש. כעבור עשרים דקות מייגעות, ראשו נע כמו מעצמו לעבר המתולתלת החביבה וביקש לקשור איתה שיחה, אך לא היה לו מה לומר.

החדר התמלא בהדרגה במטיילים נוספים שהמתינו לאוטובוס. שעה נוספת עברה בשעמום עד שנכנס סדרן הודי גבוה וחסר כתפיים, פניו מוארכות להחריד כאילו צולמו במצלמה מיוחדת, וסימֵן בידו החוצה לעבר אוטובוס שהמתין ממול.

האנשים הרימו את התיקים ויצאו. כל אחד העמיס את מטענו בבטן האוטובוס. היה זה אוטובוס צר וישן להדאיג, ולמרות דלותו נצבע עליו בגאווה באותיות קידוש לבנה הכיתוב "V.I.P. BUS".

בזה אחר זה עלו הנוסעים והתיישבו בהוראת הסדרן ארוך הפנים, כל אחד במקום המסומן בכרטיסו. להפתעתו של יואל, האוטובוס היה ריק למחצה כשהדלת נסגרה והנהג התכונן לנסיעה. המתולתלת המלאכית ישבה בדיוק במושב שמאחוריו ותחבה אוזניות זעירות לבנות לאוזניה. בטרם התיישב פגשו עיניה את עיניו, והיא חייכה אליו בקלילות.

על יד כל חלון היה תלוי מאוורר קטן בצבע אפור, מכוסה רשת מתכת כסופה, שהזכיר ליואל את הסוסיתא של אבא שלו. בדמיונו חלפה ביעף תמונה רחוקה בזמן אך צלולה מאוד, שבה ראה את עצמו כילד קטן עם אביו בסוסיתא יחד עם מאיר ועם הדוד אהרון — אח של אבא — ארבעתם נוסעים, שני אחים מאחור ושני אחים מלפנים. מאיר והוא שותקים במושב האחורי, בעוד אביהם ואהרון שרויים בוויכוח סוער על ועדת אגרנט, עוד רגע כמעט מתקוטטים פיזית, וליד ההגה אותו מאוורר קטן.

*

באיטיות כבדה החל האוטובוס לנסוע, המנוע היסס כאילו נדלק באי־רצון, ואחר כך התאמץ בכל כוחו ברעש טרטור עבה שכמו בקע מבטן האדמה. מבעד לחלון נשקפו כבישים צרים מלאי התרחשויות קטנות בצדיהם. צריפים, באסטות, מדורות שתכליתן לא ברורה, פרות מגושמות תועות וגועות, תרנגולים גאים, גברים חסרי מעש, נשים צבעוניות מרחפות בסארי, חלקן סוחבות על גבן שקים, עצים וסירי אורז ענקיים. מדי פעם כל אלה התדללו מהנוף ונותרו רק העצים והשמים שהכחילו עם שקיעת השמש.

כעבור חצי שעה עצר האוטובוס בצד הדרך ליד סככה גדולה. הסדרן ארוך הפנים יצא והזמין כמה מקומיים לעלות אל האוטובוס ולמלא את המושבים הפנויים. כעת האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, אפילו על המדרגות התיישבה אישה ואיתה שלושה פעוטות. על יד יואל התיישב נזיר שנראה טיבטי, עטוי גלימת בד כתומה, גופו מבוגר אך פניו חלקות.

הנזיר נכנס בעדינות והתיישב על יד החלון לאחר שיואל פינה לו מקום. הם החליפו מבטי נימוס, מבטים חמים עד כדי חיבה. לשם שינוי קיווה יואל להעביר חלק מהזמן בשיחה כלשהי, אך הבין כי הלה איננו דובר אנגלית ומפיו לא יֵצא קול.

28

נזכרתי בעוד מילים של סטיב: כל פרידה מרחיבה את הנפש. ובמובן זה, הפרידה האולטימטיבית היא הפרידה מעצמך. פרידה מכל המבנים והזהויות שהתגבשו מרגע הלידה מבחינה חברתית, משפחתית, מקצועית, פסיכולוגית. כל פרידה כואבת, שורפת, ומביאה תקופה קשה שבה אתה נושך את השפתיים ומאבד את האמונה בחיים לכמה זמן, בטוח שהשמים נפלו ללא תקנה. אבל עם הזמן, פתאום יש רגיעה ואחריה הקלה, ואחר כך יש מקום לשמחות חדשות. הזמן עושה מה שהשכל והלב לא מצליחים לעשות.

ובסוף — פרידה מהחציצה שבינך לבין יתר הדברים, הבנת "האחדות הגדולה", קוראים לזה פה, הכרה בכך שאין עצמי נפרד, אלא יש רק "הכול" שכולל הכול ואינו ניתן לחלוקה. זאת נראית לי הפרידה הכי מסובכת. ביטול האני, אני ואני ואני, הפרידה מעצמך. אולי פרידה ממה שאלדוקס האקסלי קרא ״השסתום המפחית של המוח והאגו".

ההבנה שאנחנו מחוברים באינסוף זיקות לעולם, והכול נמצא בהתהוות הדדית. אני קורא את זה אבל לא מצליח לתפוס את זה. סבלנות.

לא דיברנו מספיק, אמר יואל לעצמו, אמא דיברה איתך גם בשבילי, אבל מה זה עוזר לי עכשיו. הם היו יושבים שלושתם, רועי היה מספר על הלימודים או על סרט שראה, ונורית היתה מחווה דעה או שואלת דבר־מה, בעוד שיואל רוב הזמן שותק. סביב השולחן בערב שבת היו רועי ונורית מדברים כמעט ללא הפסקה, ויואל היה משחיל איזו הערה מפעם לפעם, ושוב נהרות דיבוריהם היו זורמים ומשתלבים זה בזה, ויואל נהנה משיחתם הקולחת וגם מההקנטות שנפלטו פה ושם ברוח טובה.

תירגע, יואל, זה אף פעם לא מספיק, שמע את נורית בראשו. גם על מותה הם מעולם לא ממש שוחחו. פעם אחת, כמה שבועות אחרי כן, יואל ניסה לגשת לנושא. רועי בדיוק נכנס הביתה ופתח את המקרר, ויואל ישב על הספה בסלון.

"מה נשמע?" שאל יואל.

"בסדר, שום דבר מיוחד."

"בוא, שב רגע."

רועי סגר את המקרר ועטה על עצמו הבעת תמיהה, כאילו אומר, הכול רגיל, למה אתה מבקש ממני לשבת ככה פתאום, ואמר, "מה קורה?"

"הכול בסדר," אמר יואל, וכבר ניחש שבנו אינו מעוניין בשיחה כבדה. "מה אצלך? אני מתכוון, אהה, איך אתה מתמודד עם המוות של אמא?" הדברים יצאו מפיו מסורבלים וקשים. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא אמר בקול רם "המוות של אמא", והמילים זיעזעו אותו כאילו עצם אמירתן הורגת אותה שוב.

רועי מצדו נראה שווה נפש, המילים עברו לידו. הוא פלט אנחה קצת ילדותית, מעושה משהו, מתאמץ לשדר שאין לו מצב רוח לשיחה שכזאת.

"אני יודע...?! מה אתה רוצה שאני אגיד עכשיו?" אמר במפגיע.

יואל לא היה מורגל בשיחות כאלה. עם הוריו, למשל, מעולם לא התנהלו שיחות מנפש אל נפש, לפחות לא איתו ולא בנוכחותו. שיחות כאלה היו מחוץ לתחום, כאילו נקבע שאין בכלל דבר כזה. הוא היה חוסר אונים, כאדם חסר מיומנות שפתאום הושיבו אותו מול פסנתר בהמתנה לנגינתו. אבל הוא לא ויתר. "תשמע, עבר כבר כמה זמן, וצריך לדבר, אתה יודע. עדיין לא דיברנו על זה ממש, רק אני ואתה."

"מה יש לדבר? מה אפשר לעשות?" הקשה רועי במיאוס מופגן.

"זה לא עניין של 'מה אפשר לעשות'. פשוט הייתי שמח לשמוע מה עובר עליך, איך אתה מרגיש."

ניכר היה כי רועי נעשה חסר מנוחה, סבלנותו פקעה. הוא קם ואמר, "טוב, אבא, נדבר על זה אבל בפעם אחרת, בסדר? זה לא מתאים עכשיו, יש לי מלא דברים לעשות."

"טוב," נאנח יואל ולא ידע אם הרגיש תסכול או הקלה.

הוא תמיד אמר לעצמו שיבוא יום והם ישוחחו על כך מלב אל לב, כשני אנשים בוגרים, שווים, כשני חברים שאיבדו חברה טובה. כנראה הוא זקוק לעוד זמן, אמר לעצמו אז על רועי.

קשה לתאר חוויות במילים. מתסכל. ככל שאני כותב יותר אני מרגיש שאני הולך ומתרחק ממה שאני רוצה להביע. לפעמים הן כל כך מזייפות, המילים, כל כך מקובעות ותחומות. לפעמים אין קשר בין המילים לבין מה שמרגישים. כמו לאורך השנה שבה אמא היתה חולה. הרופא אומר לך מילים בעברית ואתה מקשיב ועושה "כן" עם הראש ומבין כל מילה בגלל שאתם בכל זאת מדברים עברית, אבל בתכלס אתה לא מבין שום דבר, רק שומע מילים שמתחברות למשפט. מחלה, סרטן, מפושט, מתקדם, מח עצם, וכל מיני מילות יחס שמחברות בין המילים ומתאחדות למשפט כבד, יותר מדי מאיים בשביל להפנים אותו. מילים נדונו מראש לכישלון. בעצם לא לכישלון אלא למרחק. מקנא בציירים שלא מתנגחים במילים ובאותיות.

היו מילים שהיו מזוהות עם נורית ופתאום יצאו מפיו של רועי אחרי שהיא נפטרה. כמו המילה "כדאיניק", שנורית אהבה לכנות בה איזה חבר ישן של יואל מהצבא שירד לארצות הברית, ואחת לכמה שנים היה מגיע עם אשתו לארץ ומבקש מיואל כל מיני טובות, ומיד אחר כך נעלם כלא היה. הוא ואשתו צמד כדאיניקים, זה מה שהם, יואל. והמילים "איוולת" ו"סקנדל", שהיתה זורקת לחלל האוויר בדרך כלל בהתייחסה לחדשה פוליטית או מדינית.

והנה כאשר הוא ורועי צופים יחד ביומן החדשות ביום שישי בערב, פתאום נורית מדברת מגרונו של רועי. "סתם כדאיניקים" ו"איזה סקנדל". יואל לא שאל ולא אמר דבר, רק תהה בינו לבין עצמו למה רועי עושה את זה, האם זאת עוד דרך להתמודד עם האסון או להתריס בפניו כמה איתו זה לא אותו דבר.

29

בסביבות אחת עשרה בלילה, לאחר ארבע שעות נסיעה, עצר האוטובוס, והסדרן הכריז בקול רם:

"Dinner — twenty minutes."

דלת האוטובוס נפתחה, וכולם ירדו אל מקום שכוח אל, מִדרָכה מוארת בשלולית אור צהוב קלוש, ובמרכזה איש ואישה נמוכים ולפניהם שלושה סירים כסופים, גדולים וישנים. מתחת לכל סיר בערה פתילייה, ולצדם עמד מקרר מלא בקבוקי קולה. בנוסף היו שם שולחן עץ מלבני גדול, ושני ספסלי עץ לכל אורכו.

מנועי האוטובוס נכבו, ובמקום השתררה דומייה קיצונית, שקט של נידחוּת, כאילו הזמן עצר מלכת או מעולם לא הגיע למקום הזה. יואל השתרך עם יתר הנוסעים בתור לסירים. כל אחד קיבל לידיו מגש מתכת כסוף דק ועגול, מחולק לשלושה משטחים שונים שעליהם הונחו אורז ושני תבשילי קטניות וירקות, מלווים בצ'פטי.

יואל התיישב בקצה השולחן ומצא מולו את הישראלית בעלת התלתלים העליזים, שנראתה תשושה.

"בתיאבון," אמרה ליואל ולעצמה, וקולה היה מלא חיוניות בניגוד מפתיע לחזותה העייפה.

"תודה," ענה יואל.

"אני שיר," אמרה וחיוך קל עלה בשפתיה.

"יואל, נעים מאוד."

"הכול טוב? אתה נראה עייף," שאלה.

"כן, הנסיעה הזאת קצת מעייפת."

"אני תמיד נרדמת בנסיעות, אז אני לא מרגישה כלום," אמרה בחיוך אשם, ואז הוסיפה, "יש לי מוזיקה. רוצה?"

"כן, בשמחה, תודה רבה לך," ענה יואל לאחר השתהות קצרה. מוזיקה היתה מבחינתו הצעה שאי־אפשר לסרב לה במצב זה.

"בכיף, גם ככה אני נרדמת תוך חמש דקות. מה, לא הבאת איתך מהארץ?"

"לא."

"איך אפשר? אני לא הייתי מסתדרת." היה משהו מעורר חיבה בכנות המיידית שלה.

"אני מבין אותך," אמר יואל. "מצד שני יש בשקט איזה אתגר. שקט שהולך ומצטבר במהלך הטיול."

דבריו גרמו לה לעצור לכמה שניות, חושבת לפני שהמשיכה.

"וואלה. בעניין הזה אני לא דואגת. אני הולכת לעשות ויפאסאנה בדרמסאלה, ככה שנראה לי שיהיה לי מספיק שקט..." אמרה בעוד עיניה סטו הצדה כנראה מן המחשבה על הבאות, וניצוץ של ציפייה ניצת בהן.

"כמה זמן זה ויפאסאנה?" שאל יואל.

"עשרה ימים. הרבה, לא?"

"זה נשמע לי המון. ולא מדברים בכלל?"

"לא. שמעתי שיש כל ערב הרצאה של איזה מורה או משהו. אבל לא, לא מדברים."

"אני בטוח שזאת חוויה מעניינת. אני מתאר לעצמי שכל מי שעושה את זה לומד על עצמו דבר או שניים," אמר.

"כן, אחותי הגדולה עשתה את זה פה לפני כמה שנים, היא סיפרה לי שהיו לה תובנות מטורפות. מאז היא עושה את זה ככה פעמיים בשנה, באשראם במדבר. זה מקום בנגב שעושה כל מיני סדנאות כאלה."

הם אכלו דקה או שתיים בשתיקה, ואז היא הוסיפה, "מצד שני נראה לי שזה גם יכול לשרוט."

"לשרוט?" שאל.

"אני זוכרת שאחותי סיפרה שלא בטוח שזה מתאים לכל אחד, שיש כאלה שהשתיקה הציפה אצלם כל מיני דברים, דברים שהיו סגורים אצלם, אתה יודע, וזה גרם להם לבלבול ולחרדות."

"אולי זה דומה לטיפול פסיכולוגי, רק יותר מרוכז," אמר יואל כאילו בינו לבין עצמו.

"למה אתה מתכוון?"

"יש מחלוקת בפסיכולוגיה — האם הדחקה זה דבר טוב או לא. פעם חשבו שכדאי לפתוח הכול, הניחו שכל הדחקה היא בעצם פצצה מתקתקת או פשוט פחות טובה מאי־הדחקה, ולכן כדאי להפוך כל אבן מבעוד מועד. אבל היום יש כאלה שחושבים שאולי יש הדחקות בריאות שמשרתות את הצורך לשרוד, כי לא במקרה אדם דוחק דברים לאיזו פינה חשוכה ונסתרת."

נראה שדבריו של יואל עוררו בה תהייה, והיא נתנה להם לחלחל. היא סיימה לאכול והושיטה לו סיגריה. הוא ניענע בראשו ואמר, "לא, תודה."

היא הציתה את הסיגריה, ותוך כדי הוצאת העשן שאלה, "ומה דעתך?"

"האמת היא שקטונתי. אני לא פסיכולוג. בסך הכול קראתי קצת. אשתי היתה פסיכולוגית ולפעמים היינו מדברים על זה. באופן כללי סביר להניח שלא לכל אחד מתאים אותו סוג של טיפול, כמו שלא לכל אחד מתאים לשתוק עשרה ימים. מי שמרגיש טוב, חי עם עצמו בשלום בדרך כלל, מסופק, רגוע... למה לשכנע אותו להפוך כל מיני אבנים ולבדוק מה הן מסתירות?"

"נראה לי שאני מסכימה איתך."

עיניה של שיר עקבו אחרי שובל העשן שהסתלסל מפיה.

יואל לגם מבקבוק קולה קטן מזכוכית ואחר כך אמר, "בכל מקרה, לגבי ויפאסאנה, זה יכול להיות מעניין", ומבטו נדד לאיזו נקודה במרחק.

"כן, כדאי לך לחשוב על זה ברצינות. מקסימום תפסיק באמצע," אמרה. במבטה ניכר שהיא כבר חושבת על משהו אחר, ואז אמרה בחשש, "תגיד, אמרת קודם שאשתך היתה פסיכולוגית. היום היא כבר לא פסיכולוגית?"

חיוך מר התגנב לפניו של יואל כשאמר, "לא, היא כבר לא בחיים."

"אני מצטערת, אתה נראה צעיר, לא חשבתי..." אמרה כשמבוכה כבשה את פניה והעלתה בהן סומק.

"זה בסדר," אמר יואל ועיניו שוב בהו הלאה ממנה.

מנוע האוטובוס הפר את הדומייה הלילית ובישר לנוסעים שתמה ההפסקה. האנשים החלו לעלות על האוטובוס, ויואל ושיר עלו כמעט אחרונים. אחרי שהתיישבו, היא רכנה אל גב כיסאו שמלפניה, הושיטה לו נגן מוזיקה לבן וחדיש ואמרה, "קח. יש פה איזה מיליון שירים, אח שלי מילא לי את זה. בטח תמצא משהו."

"תודה. אם תרצי את זה תגידי," אמר יואל.

"סבבה. אבל אין סיכוי, אמרתי לך — תוך חמש דקות אני נרדמת."

יואל התפעל מהמכשיר הדקיק. אחר כך תחב את האוזניות לאוזניו והחל משוטט ברשימת השירים. חלל האוטובוס הנוסע היה די חשוך, ומדי דקה או שתיים חלף בו גל של אור כזה או אחר.

יואל עצם את עיניו, ראשו נשען על המושב. בזה אחר זה, שירים נשאו את רוחו אל מחוזות שכוחים בחייו, בחשכת האוטובוס המקרטע שעושה את דרכו לדרמסאלה. "טוב לי" של אריק איינשטיין ושלום חנוך החזיר אותו אל יום החתונה שלו ושל נורית, ו"ילדים של החיים" חנק את גרונו, במיוחד חלק ממשפט אחד — "והרופא כבר מדבר על סוף הדרך" — ויואל ראה את נורית בעיני רוחו בהרי עין כרם, בבגדים כחולים של בית חולים, רזה וחיוורת ועצבנית, ולפעמים מחייכת למרות הכול.

והשיר "Battle of Evermore" של לד זפלין התאים למראות החולפים, החשוכים, שנשקפו מרומזים מחלון האוטובוס. "I'm Your Man" של ליאונרד כהן החזיר אותו אל ימי האוניברסיטה, אל השנים הראשונות עם נורית, וקליף ריצ'רד אל תקופת התיכון בבית הספר ליד האוניברסיטה בגבעת רם, כשהוא היה בשישית ומאיר בשמינית. מאיר שהתמצא במוזיקה היה חוסך כסף וקונה תקליטים ישנים, והם היו יושבים בחדר ומנגנים אותם בפטפון. ואז יואל נזכר שפעם רועי אמר שהוא לא מתחבר לא לקליף ריצ'רד וגם לא לאלביס, ואמר ליואל שהוא צריך לנסות להיפתח למוזיקה אחרת, וציין כל מיני שמות של להקות רוק מתקדם משנות השבעים, שכעת הוא לא זוכר.

*

ככל שהאוטובוס התקדם במעלה ההרים, האוויר נעשה יותר צונן. במאווררים הישנים כבר לא היה צורך, והם פסקו ועמדו במקומם. סוף־סוף קצת קור, חשב יואל.

הנזיר החביב שישב על ידו היה שקוע בתרדמה. רק בתקופת הצבא הייתי מסוגל לישון בצורה כזאת, אמר לעצמו יואל, ואפילו לא ניסה להעמיד פני ישן. גם שיר שישבה מאחוריו היתה שקועה כולה בשינה שקטה, ראשה נטוי הצדה ותלתליה מכסים מחצית מפניה.

בארבע עצר האוטובוס להפסקה נוספת לצורך שתייה והליכה לשירותים. בלילה הקריר עמד יואל קרוב למעגל הישראלים הצעירים, כולם עטפו בידיהם כוסות צ'אי חם וריחני, צבעו בז'־שמנת. יואל שתה בלגימות קטנות. טעמו של הצ'אי היה תערובת מכושפת של תה, חלב, ג'ינג'ר, קינמון ופלפל שחור, שהחליקה לו בגרון ומילאה לו את החזה בחום שמנוני מתקתק וחריף גם יחד.

הוא הביט במעגל הישראלים הצעירים שהתגבש תחת אור הירח. רובם היו מקועקעים פה ושם, מזוקנים במידה כזאת או אחרת, לבושי שארוואלים ועטופים בדים ואריגים בצבעים שונים. מה אני עושה פה? השתומם יואל והשקיף בהכנעה אל המרחק השחור של הלילה בינו לבין עצמו, ועצמו לא ענה.

30

עם שחר הגיע האוטובוס לדרמסאלה. בהתאם לרשימות של רועי ובעזרת מדריך הטיולים תיכנן יואל להגיע לבאגסו, כפר קטן באזור, השוכן סמוך לעיירה מקלוד גאנג', שבה מתגורר הדלאי לאמה ואיתו קהילה טיבטית מסורה. ליתר דיוק, יואל חיפש את אָפֵּר באגסו, החלק העליון של הכפר.

מיד ביציאה מן האוטובוס שוב הכה בו אוויר טרי וצונן, שניחוחו בלט בזכות ניגודו לחום של רישיקש, קל וחומר ליורה הרותחת של דלהי. יואל גמע באיטיות מנת אוויר גדולה דרך האף, ונתן לקרירות רעננה למלא את ריאותיו.

את הדרך לבאגסו עשה בריקשה אשר הובילה אותו במעלה כביש צר ותלול. משני צדיו הצטופפו חנויות קטנות שהציעו בגדים ומזכרות למיניהן, בדים, כלי עישון וכלי נגינה, נקודות אינטרנט ומסעדות תיירים עם פינות ישיבה מלאות שטיחים, כריות וכורסאות. פה ושם הבחין בפתחים שהובילו לסמטאות צרות וחצרות אחוריות. במשך כמה דקות הריקשה טיפסה במאמץ עד שנעצרה בסוף הכביש.

הרחוב הצר הסתיים בשני שבילי מדרגות בטון, שהונחו כמו לגו על האדמה, רוחבם לא יותר ממטר אחד, וכל אחד מוביל לכיוון אחר במעלה ההרים. יואל שילם לנהג כמה רופיות ויצא, הוציא את התיקים מן הריקשה והניחם בצד הדרך.

יעדו היה מקום שנקרא באנגלית־הודית קיסוֹ פלייס. על פי הפנקס של רועי היה זה גסטהאוס עם ארבעה חדרים ומסעדה. יואל נעזר במוכר בחנות האחרונה שבסוף הרחוב, חייט צעיר ורזה בעל רעמת שיער ארוכה, והלה הצביע לעבר השביל הימני, ואמר באנגלית, "ימינה באגסו, שמאלה דרמקוט."

גופו היה חלוש מנסיעת הלילה, כשם שהיה לפני שבועיים בנסיעה מדלהי לרישיקש. אף על פי כן משהו ברוחו התרומם לנוכח המקום החדש. מעולם לא ראה מקבץ מבנים אקלקטיים כאלה, בנויים־תלויים על ההרים ובעמקים שביניהם, ובכול שרויה מין אווירה שבין חלום לריחוף, כאילו כל האזור שט על ענן החבוי תחתיהם.

איטי ונחוש הוא החל פוסע בשביל שהסתלסל במעלה ההר כשובל עשן. היה זה שביל בטון אפור, צר, תלול ומפותל, עשוי מדרגות־מדרגות, לימינו גסטהאוסים חדשים וישנים, בני שתיים או שלוש קומות לכל היותר, לשמאלו מדרון תלול, ומן העבר השני הר נוסף ועליו משתרע השביל השני, שאף הוא מיתמר לאורך ההר.

באמצע הדרך למעלה מצא יואל קיר ורוד ועליו שם הגסטהאוס שחיפש. ליד הקיר הבחין בכניסה לחצר ובה מספר שולחנות וכיסאות. ברקע התנגנו צלילי סיטאר שהתפשטו בחלל האוויר שבחצר המסעדה הפתוחה כמרפסת.

נוף ההרים נשקף מכל עבר. באחת מפינות החצר ניצב פסלון קטן בתוך מעין מיני־מקדש, בערך בגודל של טלוויזיה ישנה, ובו קטורת ומנחות אוכל. ליד אחד השולחנות ישב זוג תרמילאים שדיבר גרמנית ועישן סיגריות. כנראה בגלל השעה המוקדמת אין כאן הרבה אנשים, חשב יואל.

מן המטבח יצא בזריזות גבר הודי שחום כבן ארבעים או אולי פחות. נמוך, שמנמנן־דחוס ונמרץ, ובידיו שתי כוסות שתייה חמה. פניו עגולות ועל לחייו זיפים בני יומיים או שלושה. הגבר הניח את הכוסות על השולחן דובר הגרמנית, ואז ניגש אל יואל, הושיט את ידו ואמר, "יס, הלו סר."

ויואל אמר באנגלית הקלוקלת שסיגל לעצמו במהלך הטיול, לאחר שנוכח כי כך מבינים אותו מהר יותר, "הלו, יו קיסו?" תוך חיפוש אוויר, עדיין מתנשף מהעלייה בשביל המדרגות התלולות.

"יס, מי קיסו. קם אין," ענה הגבר הנמרץ.

"יו האב רום?" שאל יואל.

"יו לאקי. טודיי איי האב אונלי ואן רום, ביקוז סמוואן ליבינג. ואן אאואר, סמסינג לייק דאט. יו פרום איזראל?"

"יס," אמר יואל.

"זה בסדר, אתה יכול לדבר עברית, איך קוראים לך?" אמר קיסו.

"יואל."

"יואל, נייס טו מיט יו. רוצה קפה? תה?"

"קפה, תודה."

"מילק קופי? בלאק קופי?" שאל קיסו.

"בלאק. תנק יו."

"אוקיי. אתה יכול לשים תיק שם," אמר קיסו והצביע לעבר אחת מפינות החצר ונעלם בזריזות מאחורי קיר המטבח.

יואל הניח את התיקים והתיישב לשולחן.

"מאיפה הגעת עכשיו?" שאל קיסו כשחזר עם כוס קפה.

"מרישיקש," ענה יואל.

"רישיקש מאוד חם עכשיו," אמר וידו נעה בתנועות מניפה להמחשת דבריו. "פה יותר טוב. בלילה קר וביום ככה־ככה. לפעמים שמש לפעמים גשם."

"בינתיים הרבה יותר נעים פה," אמר יואל תוך שהוא נוטל את הקפה בידו, ולרגע תהה אם קיסו מכיר את המילה "בינתיים".

אל החצר הגיע זוג נוסף והתיישב לצד אחד השולחנות.

"אני אגיד לך שחדר מוכן," אמר קיסו וניגש אל הזוג.

יואל לגם באיטיות מן הקפה. עיניו נישאו אל השמים הכחולים. ענן יחיד, לבן וקטן, עשה את דרכו לאי־שם, כאשר עברה ביואל המחשבה שאת הקפה האחרון שלו שתה בטרמינל בישראל, שפתאום נראתה לו רחוקה לא רק במקום אלא גם בזמן. בסך הכול כמה שבועות מאז שאני פה, אז איך זה שאני מרגיש כאילו עבר הרבה יותר, אמר לעצמו, וחשב שהבין פתאום לְמה רועי התכוון כשכתב על תעתועי הזמן.

כאשר התפנה החדר, נכנס אליו יואל, הניח את התיקים על הרצפה והלך לישון.

31

הוא התעורר בשעת צהריים ונתן את דעתו על החדר. היה זה חדר קטן מזה שהיה לו ברישיקש. החלונות היו גדולים, מחופים וילונות בד עבה בצבע טורקיז. על הקיר הותקנו שלושה מדפים, ויואל אמר לעצמו שמאוחר יותר יפזר בהם את חפציו. בפינת החדר עמדה תיבת עץ גדולה ונעולה, שנראתה כמו אוצר קדום. מוזר, אמר לעצמו, נו טוב, שיהיה. לאחר שציחצח שיניים והתקלח, פרק חלק מהתיק, ואת השאר החליט לפרוק אחר כך.

הוא נעל את חדרו וחצה את המסעדה של קיסו, שהחליף איתו מילות שלום, ויצא לסיבוב קצר בבאגסו. הקסם של מקום חדש רומם את רוחו, ושוב גאתה בו הרגשת האווירה הפלאית שבין חלום לרחף, ועוררה בו מין תימהון נעים. הוא ירד למטה בשביל המדרגות עד שהגיע לרחוב הראשי של באגסו, מביט לצדדים על החנויות, סוקר את פניהם של האנשים, נושם וסופג את קסמו של המקום, נותן לססגוניות לשטוף את חושיו.

בחנות לכלי נגינה עצר והקשיב להודי זקן שניגן על חליל עץ, שהפיק צליל מחוספס ונעים.

*

כשהרגיש שרגליו מתעייפות, הוא התיישב באחת המסעדות, שליד כניסתה הבחין בשלט "German Bakery", ושהיתה קטנה לעומת שכנותיה. לאחר שהתיישב הזמין לעצמו תה ומאפה קינמון בצורת שבלול.

בשולחן על ידו התנהל משחק שח שקט בין צעיר אירופי להודי שאולי עבד במקום. שניהם היו רכונים אל הלוח, מרוכזים. יואל שתה את התה והביט לעבר הלוח. השניים הבחינו בו ושלחו אליו חיוכים ידידותיים, ושבו להתרכז במשחק.

כמה זמן לא שיחקתי שח, אמר לעצמו, פעם עוד הייתי מסתכל על החידה השבועית בעיתון. הוא נזכר איך כשהיה בן תשע או עשר הוריו שלחו אותו לכל מיני חוגים. בשיעורי פסנתר וכינור הוא לא הפגין כישרון גדול אבל בשח הוא היה לא רע יחסית לגילו. שמואל המדריך הזקן של מתנ"ס בית הכרם היה מושיב אותו יחד עם עוד חמישה ילדים מהשכונה, מחלק אותם לשלושה זוגות מול שלושה לוחות ועובר ביניהם בזמן שהם שיחקו, ותוך כדי אומר שיש שחקנים התקפיים שלוקחים סיכונים ויש שחקנים שקודם כול מנסים להגן על עצמם ולהימנע מצרות, ושהם צריכים לבחור לעצמם סגנון ולפתח את עצמם לאורו.

וכשהיה אומר את זה, שמואל היה מתהלך ומסתובב בין שלושת השולחנות, מדי פעם עוצר ושואל ילד על מהלך כלשהו, פעם מקשה ופעם מחמיא. הוא תמיד לבש חולצות פלאנל משובצות ומרופטות, ויואל היה מרחם עליו בלי לדעת בעצם על מה ולמה.

ואחרי החוג יואל תמיד היה הולך בצעדים מהירים, רוצה כבר להגיע הביתה ולחזור לדגמי המטוסים והאוניות שלו, ולוודא שמאיר לא נגע בהם. שעות היה יושב על הדגמים שלו, מסתגר בחדר שלו ושל מאיר עם הדבק וההוראות ובונה אותם עד שאמו היתה קוראת לו לארוחת ערב.

הוא ניסה לקלוט את מצב המשחק שהתנהל על ידו, אך לא הצליח לראות את מלוא הלוח והחזיר את מבטו אל שולחנו, שעליו הונחו כוס תה וצלחת ובה המאפה שהזמין. זמן־מה ישב בלי לזוז. הסנטר שלו שעון על כף יד ימין ולחיו נשענת על האצבעות. בחורה הריונית עברה ברחוב לידו. אני מתגעגע אליך, רועי, אני רואה אותך עכשיו תינוק, אני זוכר את החיוך הראשון שלך, איך אמא שלך השתוללה משמחה כשחייכת אלינו עם כל הפה, והעיניים הגדולות ובהן זיק של שובבות. וסבתא שלך אמרה, חיוך של תינוק שווה עולם. איזה קטנטן היית. והיתה אחות בקופת חולים שפעם הסתכלה עליך שוכב בעגלה ואמרה שאתה "ארוך", אבל אני לא שמתי לב. והראש העגול, איך הייתי מסניף אותך כמו לוקח חמצן שיחזיק אותי בעבודה עד שאשוב, נותן לך לכרוך את כף ידך על האצבע שלי, ומתמוגג מחמש אצבעות זעירות שנאחזות בי וחוקרות — איך הכול כבר מוכן, קווי המתאר, כריות האצבעות, הציפורניים, הקפלים והקיפולים, התנועות העדינות, יד אדם משוכללת יותר מכל מכונה שתנסה לחקות אותה. ואני זוכר את הקול הדקיק, כל מיני קולות וצפצופים ואנחות מצחיקות היית מוציא כשהיית תינוק, חמודי שלי, רועי, אני עייף מכל זה, הטיול הזה לא מוביל לשום מקום.

הדקות נערמו, ויואל נותר באותו מצב, אם כי עייף יותר, יושב על הכיסא במסעדה, המחשבות דעכו עד שפסקו כליל. גופו כפסל, לא פסל אמנותי עוצמתי אלא כאדם שקפא לפני עידן ועידנים, שריד מתקופה אחרת. והוא אינו ער ואינו ישן, אלא מבטו במקום אחר או ביקום אחר ובזמן אחר, כולו יצוק אל כיסאו אך תלוש מכל המתרחש סביבו — אנשים משחקים שח, קבוצה בשולחן אחר משחקת קלפים, אישה צעירה רושמת בעיפרון שחור על דפים גדולים, שני הודים מדברים, בחור צעיר כותב במחשב נייד — ועיניו של יואל ריקות כעיני מת, ואינו נותן את הדעת על דבר וגם לא על הדעת עצמה, אלא שקוע במעין תרדמת ערה, שכח את עצמו ושכח ששכח ואינו זוכר מה שכח ואינו עסוק בהיזכרות או בשכחה. והוא אף לא נח ולא חולם בהקיץ, אלא מונח כבד וכל כולו כסלע שאין לו הופכין. פיו חצי פעור חצי סגור, רק אוויר עם מעט חמצן נכנס לאפו ויוצא, והוא לא שם לב גם לא לעובדה שהוא חי ונושם, וחוץ ממצמוץ עיניים ומהחזה שקולט ופולט אוויר כל כולו דומם.

שעה ארוכה חלפה במצב הזה, עד שמשהו פרץ את שריונו של יואל ועורר אותו. היה זה ריח תפוזים חריף. יואל הטה את ראשו בכיוון הריח והבחין בהודי סוחב שק תפוזים, וחברו מקלף תפוז אחד. הריח הזה הזכיר ליואל משהו ישן מהילדות, החזיר אותו אל ימי החורף בבית הספר היסודי בירושלים, אל הדירה הקטנה על גבול קריית משה ובית הכרם, אל אביו שפעמיים או שלוש בשבוע היה מצייד אותו ואת מאיר, שם לכל אחד תפוז בתיק, ביחד עם הסנדוויצ'ים הפשוטים של אמו, פרוסות לחם עבות עם חמאה או ריבה ביניהן, ולפעמים גבינה לבנה עם זיתים ירוקים.

הוריו היו אנשים פשוטים ומאופקים בעלי השכלה ממוצעת, תמיד שמרו על נימוס, לא צועקים, מדברים עם הרבה אנדרסטייטמנט. יואל לא היה חבר של הוריו. אהבתם התבטאה בעיקר בדאגה לכך שלא יחסר לו דבר. כשיצא לו בתור נער לראות הורים יותר חופשיים ופתוחים מהוריו, הרגיש אי־נוחות מרגיזה, אבל עם השנים לא נטר להוריו. אבא ואמא היו חמים בדרכם, ועשו מה שיכלו.

לנגד עיניו עלתה הדירה הקטנה בירושלים. בית ילדותו. דירת שלושה חדרים. מאיר ויואל חלקו חדר בינוני. לא היה מרחב גדול בדירה. את הארוחות הם היו אוכלים ארבעתם במטבח, מצטופפים ליד שולחן ירוק מתקפל. כשאירחו בני משפחה או חברים, היו פותחים את הספה בסלון למיטה. הדירה נוצלה ביעילות מקסימלית.

*

ההודי הוציא כמה תפוזים מן השק והניח אותם על דלפק, ואז תפס את השק בשתי ידיו ונכנס לפתח שכנראה היה מטבח המסעדה. עיניו של יואל פגשו במאפה הקינמון שהונח על שולחנו. הוא אכל חתיכה וגילה שהמאפה כבר קר ויבש. אחר כך הוציא את היומן וקרא קטע נוסף.

מקום חזק, באגסו. הרים כבירים, מדרונות מלאים עצים ענקיים, הנוף כל כך נוכח. הרים מלאים באנשים מיוחדים, יצירתיים. מכל מקום אתה שומע מוזיקה, גיטרה או חליל או תוף או מישהו שר. או הכול ביחד. המקום הכי היפּי שהייתי בו. גם ההודים נחמדים, לא לחוצים ולא לוחצים. אנשים הולכים למעלה ולמטה בשבילים הצרים שנחצבו בהרים. הייתי בקלות גר כאן כמה זמן, מצטרף לאיזו קומונה, חי חיים של יצירה.

*

לעת ערב שוטט יואל בבאגסו ללא מטרה. גם כאן נשב באוויר "הריח ההודי" ואפף הכול, אלא שכאן היה זה ניחוח מזוקק ונקי יותר מן העשן האורבני של דלהי. כאילו מישהו לקח את תרכובת הריח של דלהי למעבדה והוציא ממנה את עשן האגזוזים ואדי החום.

אין כאן דיסטנס בין אנשים. אין זרות. אין "קרח" שצריך לשבור. כולם פונים אל כולם בחופשיות, בלי לעשות מזה עניין. אולי זה בגלל אווירת החופש והמסע. מה שזה לא יהיה, זה מגניב שאין מחיצות. אין קליפות. הכול מטושטש והכול זורם.

יש כאן רוח של היחשפות. אדם לא מציג את עצמו כמו בבית, ולא "מוכר" שום סחורה, לא מתנהל באופן מחושב. וזה לאו דווקא יותר אותנטי, אתה פשוט מכיר אנשים מזווית אחרת, עמוקה יותר, כמו קרן לייזר. ויש כאן גם מין אקראיות נהדרת, אי־אפשר לצפות את השיחה הבאה, כאילו המחשבות המתרוצצות בראש מסתובבות כמו רולטה בקזינו, ואתה לא יודע איפה ייפול הכדור — הוא הדיבור שיֵצא מפיו של האדם.

פתאום שמתי לב שהמילה "חשיפה" והמילה "חיפוש" מורכבות מאותן אותיות. האם זה העניין? האם על מנת לחפש כראוי, צריך נכונות להיחשף? נראה לי שכן. אם באמת רוצים שהחיפוש יניב פירות, צריך לעשות היפוך מהחוץ אל הפנים, לא לפחד לחשוף או להיחשף. אולי החשש הטמון בשורש החיפוש הוא אותו הפחד הטמון בשורש החשיפה.

וגם "חופש" בנוי מאותו שורש.

מאוחר בערב חזר יואל אל המקום של קיסו, התיישב לאחד השולחנות והזמין לעצמו אורז עם ירקות. קיסו הנמרץ התיישב לנוח על יד שולחנו והדליק סיגריה.

"How are you, my friend? ישנת?" שאל קיסו בעוד עשן הסיגריה נפלט מפיו בקצב מילותיו.

"כן, תודה," אמר יואל.

"לכמה זמן באת לאינדיה?" שאל קיסו ושאף מנה גדולה מן הסיגריה, בזריזות אבל ברוגע, תוך שהוא בוחן את יואל במידה של סקרנות.

"אני עדיין לא יודע," אמר יואל וניסה להעלות חיוך. שתיקה התעבתה ביניהם ולאחר כמה שניות ביקש יואל להפר אותה ואמר, "הלכתי כאן היום, מאוד יפה פה."

"כן," הינהן קיסו. "כל האזור הזה של דרמסאלה הוא מאוד יפה, וגם אנשים טובים, לא בלגן כמו בדלהי או בכלכותה, אתה יודע? וגם, עכשיו זה זמן טוב. עוד מעט נגמרת העונה של הטיולים. בעוד שבועיים־שלוש יתחיל הגשם, המונסונים, אתה יודע. התיירים ילכו לדרום למקומות חמים יותר של הודו או הביתה, ואנחנו בבאגסו נסגור את הדלתות ונחכה לנקסט סיזן."

כמו שסיים את דבריו קראה לקיסו אישה מתוך המטבח, והוא מעך את הסיגריה במרכז המאפרה שעל השולחן ואמר ליואל, "זאת אשתי. תסלח לי", ונעלם. יואל הסתכל אל המטבח וראה שאשתו של קיסו, בשונה מאוד מבעלה, היא אישה גדולה וכבדת תנועה.

אחרי שהתמקם בשולחן מואר יותר, יואל שלף את היומן מהתיק ופתח אותו על השולחן בנקודה שבה עצר, לקח נשימה והשעין את פניו הצדה על אגרופו.

32

הבדידות מורגשת במיוחד בערב, כשהשמש שוקעת והשמים אדומים. לבד, נדמה שתמיד עוטפת אותך בועה שקופה של דממה. אולי זהו קולה של הבדידות. לא משנה כמה רעש רוחש סביבך, הוא תמיד מלוּוה במין פס של שקט שמתנגן במקביל להכול, כמו תקליט ישן. הבדידות היא המפתח לאזורים הכמוסים, למקומות האפלים והמרתיעים. אולי בטווח ארוך "לא טוב היות האדם לבדו", אבל כל אדם צריך בחייו איזו חתיכת בדידות כדי לפגוש את עצמו, להכיר את היסודות של תכונות הנפש.

פירושה המילולי של המילה "דרמסאלה" בהינדי הוא "בית ספר לדת". הפירוש המקובל היום הוא אחר: דרמסאלה = בית מחסה, מקום מנוחה למטיילים או לנוודים. לטיבטים שגרים כאן עם הדלאי לאמה בראשם, השם מהווה תזכורת מתמדת לעובדה שביתם נמצא במקום אחר. ועכשיו אני חושב — אולי להיות "בבית" זה בכלל מצב נפשי. מצב שבו אתה נקי. מצב שבו הנפש מסודרת, הכול במקום. ואז אתה במנוחה, בדרמסאלה.

מישהו השאיר פה חצי ג'וינט כבוי ואמר לי, "Help yourself." קשה לכתוב מסטול. הראש רץ אבל היד כבדה. שמעתי כמה חבר'ה מדברים על ורנאסי, אמרו שעכשיו חם שם בטירוף, ושזה בכלל מקום מטורף. הם דיברו על העיר העתיקה, מישהו אמר משהו על מבוך של סמטאות. אני מתלבט אם לשמור את ורנאסי לסוף הטיול או לעבור שם באמצע. צריך לבדוק מתי מתאים להיות שם מבחינת מזג האוויר. אני שוב מזכיר לעצמי את התוכנית לשרוף שם את היומן הזה. הדרך לוורנאסי, הדרך שלי לטהר את עצמי מדברים שמפריעים לי בתוכי. הדרך שלי להפוך לאדם מלא, חזק, שלם. או אולי "שלם" זאת הגדרה לא טובה. אולי אדם "ריק" היא הגדרה קולעת יותר. ריק, כלומר משוחרר, נקי. אני מסתכל על מה שכתבתי עכשיו, וזה נראה לי יומרני ונפוח. בסדר, בינך לבין עצמך מותר לך לשאוף לגדולות. בין כה אתה מתכוון לשרוף את המחברת הזאת בוורנאסי. המחברת כמשל לדברים שאתה רוצה להשתחרר מהם. אולי המונח הנכון היא להפוך לאדם לא כבול. כן, "לא כבול" נשמע מדויק כרגע. אולי אדם בלתי תלוי זה גם הגדרה טובה. אדם חופשי. כן, איך לא חשבתי על זה קודם — ההגדרה הכי בנאלית היא גם הכי מדויקת, הדרך לוורנאסי היא להתקרב למצב של חופש.

בעצם זה לא כל כך יומרני, רק ביקשתי להיות יותר חופשי בחיים. לא ביקשתי להיוולד מחדש כמו ב"אודיסיאה בחלל".

"אודיסיאה בחלל", הסרט האחרון שראינו ביחד, נזכר יואל. עד גילוי המחלה של נורית, אחת לכמה זמן היו רועי והוא עושים "ערב־סרט". ליד הכניסה לדירה היה חדר ששימש כקליניקה של נורית וכחדר עבודה. חדר רחב ידיים, שבימים עברו היה חדר השינה של נורית ויואל. עד שהתחילה לקבל מטופלים בבית באופן פרטי, ונורית ויואל העבירו את מיטתם לחדר קטן יותר, שעד אותה עת היה חדר עבודה לא מנוצל.

במסגרת השיפוץ בנו גם תא שירותים קטן על יד הקליניקה. יואל ורועי קראו לזה "המתחם". שנה לאחר מכן התקינו דלת בכניסה לסלון על מנת להשיג הפרדה מוחלטת בין המטופלים של נורית לבין רועי ויואל, שידעו שבשעות טיפולים עליהם להישאר מחוץ למתחם "הטיפולי", ולסלון הסגור שלהם הם קראו "המחלקה הסגורה".

"המחלקה הסגורה" גרמה להם לאיזו התקרבות חדשה, מין אחוות כלואים, שותפים לצרה ונבדלים מנורית, מנהלת המתחם שהיתה נעלמת לשעות ארוכות. רוב המטופלים אמנם היו מגיעים בשעות שבהן יואל היה במשרד, אולם בימים מסוימים היו מגיעים מטופל או שניים בשעות הערב, שבהן יואל כבר היה בבית. בכל מקרה, רועי ויואל ידעו תמיד שליתר ביטחון עליהם לא להיכנס הביתה בעשר הדקות האחרונות של כל שעה עגולה ביום, על מנת למנוע היתקלויות מביכות במטופלים.

רועי היה בוחר מבעוד מועד מה שמתחשק לו ומשיג מהאינטרנט או מחברים, ויואל היה מוציא קולה קרה מהמקרר ומכין פופקורן במיקרו. הסרט היה פחות חשוב לו. הוא שמח על שעות הבילוי עם רועי, הסרט היה רק בגדר בונוס, במקרה שהיה לטעמו. לעתים לקראת סוף של סרט הדלת היתה נפתחת ונורית היתה מצטרפת בשקט, למורת רוחו של רועי, שחזר ואמר ש"לא רואים סרט מהאמצע כמו שלא מסתכלים על חלק מציור".

ערב־הסרט נעשה בהדרגה למסורת מוקפדת. אחת לחודש הם היו מעמעמים את האורות בסלון "המחלקה הסגורה" וצופים ביחד בקלאסיקות, ובתום הסרט מחליפים מחשבות על המהפך שמייקל עבר לאורך "הסנדק", על משחקו של דה נירו ב"צייד הצבאים", או על הסוף הסתום של "אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק.

"אודיסיאה בחלל" היה הסרט האחרון שבו צפו ביחד. רועי כבר היה סטודנט באוניברסיטה, ולאחר שנדהם לגלות שיואל לא ראה את הסרט, החליט להביא אותו בהזדמנות הראשונה. "אבא, זה חור בהשכלה," אמר אז. "אתה חייב לראות אותו." למחרת רועי בא עם הסרט בידו, ואמר ליואל בחיוך: "'אודיסיאה'."

עם הופעת כתוביות הסיום, עיניו של יואל התכווצו במאמץ ונפקחו לרווחה בהשתוממות כעוסה. רועי הסביר שהסוף מציג את לידתו של אדם חדש, שלב נוסף באבולוציה, ומתכתב עם ה"על־אדם" של ניטשה, מה גם שהמוזיקה של שטראוס ("זרתוסטרא") מצביעה על כך בבירור. רועי המשיך ואמר שאף על פי שזה אחד הסופים ההזויים בתולדות הקולנוע, מה שחשוב בסרט זה המסע, העוצמה והחוויה העשירה של הצופה והמאמץ הנדרש ממנו, ולא פתרון או מסר.

יואל, לעומת זאת, חשב אמנם שמדובר ביצירה מרשימה, אך הסוף איכזב ואפילו עיצבן אותו, כיוון שהוא ביקש מסר ברור יותר והסבר לקיומו של המונוליט השחור המסתורי, שצץ וחוזר ומקשר בין חלקי הסרט השונים. רועי טען שכל כוחו של המונוליט נעוץ במסתורין האלוהי והעל־זמני שאופף אותו, אבל ההסברים לא הניחו את דעתו של יואל, שנותר עם טעם חמצמץ וחשד שהמסתורין הזה הוא כיסוי לעובדה שקלארק וקובריק, יוצרי הסרט, לא ידעו כיצד לסגור אותו.

הספר "אודיסיאה בחלל" שפך ליואל מעט אור על הסוף הסתום של הסרט, אך גם בילבל אותו עוד יותר, בתיאורים על האדם שפרץ את הגבולות והפך לילד כוכבים אלוהי.

הנה אני שבע ומותש מעוד יום במסע שלי. הערב פינה את מקומו ללילה. השמים משחירים והאוויר עשוי אינסוף נקודות שחורות קטנטנות וגרגירים בהירים. אורות הבתים ממול מזכירים שכונה ירושלמית, אבל איפה אני ואיפה ירושלים.

בבית יש דברים שמרוממים את הנפש — למשל מסעדת עזורה, שם בסמטה הצדדית המקורה של השוק, אחר הצהריים ביום ראשון חורפי כשהשוק ריק יחסית, המסעדה לקראת סגירה. משם על קיבה מלאה מדי אל לבו של השוק, רחוב מחנה יהודה, לכיוון רחוב יפו, שם בצד ימין נמצא קפה ניסן, בין שקי תבלינים וקטניות הייתי מזמין עכשיו אספרסו וקורא ספר עד הערב, עם השקיעות הירושלמיות הצבעוניות ונטולות הים. במקום ים — אבני סלע קשוחות, גגות רעפים, באסטות מוארות בגירלנדות עם נורות צהובות חלביות ואנשים שממהרים הביתה.

ויש דברים מעציבים — למשל, שבת בצהריים כשהעיר עצמה טבולה בשבת, מאיטה את נשימותיה באופן מעיק.

וכאן אין לזה כל זכר. מערכת האסוציאציות הרגילה פשוט לא פועלת כאן. לפעמים איזה מגרש עזוב יכול לעורר דווקא שמחה חריפה וריח הקטורת פעם מבאס ופעם מגניב. והגשם מביא איתו נקודת מפגש מוזרה שבין עצב לשמחה, נקודה שלוקחת אותך מעבר למנעד הרגשות המוכרים, אולי כי הוא גם מחדש ומנקה אבל גם מטשטש את הראייה למרחק.

33

למחרת בבוקר התעורר יואל מאוחר יחסית לאחר שינה עמוקה. בשנתו חלם שרועי אמנם אינו בחיים אבל נורית מטיילת לצדו ברחוב הראשי של באגסו, כל כמה צעדים עוצרת ומביטה סביב, שואפת את הריחות, לבושה כתום מוזהב, ובין עיניה מוטבעת "עין שלישית" אדומה. הוא מביט עליה מהצד ושואל אותה מה מתחשק לה לעשות, והיא רק מישירה מבט, ממשיכה ללכת לצדו וארשת ערמומית ומרוצה על פניה. אחר כך שלחה בו מבט נוזף שאמר, "יאללה, תשתחרר כבר", וחייכה אליו בקריצה, ספק לנוכח זרימתה ספק לנוכח חוסר הזרימה שלו.

אולי הגיע הזמן לעשות משהו חוץ מלקרוא ביומן ולצעוד ולבהות, חשב יואל בעת שציחצח את שיניו ורכן על כיור חדר האמבטיה. שוב החלה להציק לו הסקרנות, והוא התאמץ להיאבק בפיתוי לקרוא את המחברת של רועי עד סופה. הרי מספיק קשה לך גם ככה, אז למה להערים קשיים נוספים? קרא כבר את המחברת ועשה בה כאוות נפשך! והקול השני, המנוגד, אבל הבטחת לגלות את החוויות של רועי בקצב הטבעי שלהן, הישאר נאמן להחלטה שלך.

*

ביוצאו אל המסעדה של קיסו, מרחק מטרים ספורים מחדרו, הכתה בו קרן שמש זהובה, סינוורה וטישטשה הכול כבחלום לבן. אחר שנספג בו הסנווּר הוא התעשת והאהיל על מצחו בטרם החל לצעוד לעבר המסעדה.

קיסו פלייס היה מלא יותר מכפי שציפה. למרות זאת, המקום לא היה רועש, ושררה בו אווירה מנומנמת. ריחות של מאכלי בוקר זרמו מכיוון המטבח ומילאו את האוויר. את כל השולחנות תפסו תרמילאים צעירים. באחת הפינות ישב על הרצפה צעיר עם גיטרה, ופרט את "One More Cup of Coffee" של בוב דילן, ועל ידו שרה בחורה ומבט חולמני על פניה, כמו שרה לעצמה בלבד.

יואל ביקש רשות לשבת בשולחן שבו ישבה בחורה הולנדית לבדה שקועה בבהייה, וזו השיבה לו בהנהון קל ונעים. פניה היו סמוקות־ורודות, וניכר כי טרם התעוררה לגמרי. עורה היה ורדרד, עיניה ושערה בצבע דבש. למראה המחברת שבידו שאלה באנגלית במבטא הולנדי, "אתה כותב?"

יואל השיב בפיזור, "אה, לא, אני רק קורא." ההולנדית הגיבה בהבעה מנומסת שניסתה, אם כי לא במאמץ רב, להסתיר איזה חוסר הבנה.

כאשר ראה את קיסו יוצא מן המטבח ונע בין השולחנות בזריזותו החתולית, האיטית לכאורה, מנסה להשתלט על הנעשה, מתפקד הן כטבח והן כמלצר, החליט יואל להמתין עד שקיסו יבחין בו וייגש אליו בעצמו. ואכן תוך כמה שניות הגיע קיסו ובירך אותו בברכת בוקר טוב לבבית. יואל הזמין לעצמו חביתה וסלט, התחשק לו אוכל ישראלי, לשם שינוי. אחר כך פתח את המחברת בעמוד שבו סיים את קריאתו האחרונה.

אתמול התיישב מולי תייר מאינדונזיה ופשוט התחיל לדבר. לא יודע אם הוא מעניין או סתם פלצן או אולי שניהם יחד, אבל הוא בטוח חריג בנוף, אפילו כאן בבאגסו, בעיקר בגלל שלבש גלימה סגולה מלוכלכת. קירח כנזיר (שאלתי אותו והוא אמר שהוא לא נזיר), ועיניו המיוחדות ביותר שראיתי, מתחת למשקפיים בעלי מסגרת פלסטיק עבה ושחורה. צבען משתנה עם זוויות האור, נע בין אפור בהיר לכחול מתכתי.

הוא הגדיר את עצמו כצלם ופילוסוף, והוסיף במין סיפוק דרמטי שהוא לא פילוסוף של הצילום אלא צלם של פילוסופיה. אחר כך סיפר שבקרוב יוציא ספר מסע שבו בכל דף יהיה בצד אחד צילום ובצד שני איזה זרם תודעה שקשור לתמונה. הוא אמר שבעוד כמה ימים הוא נוסע לוורנאסי ושם יסיים את ספרו, מאחר שהוא "אוהב את האנרגיות שם", ושוב נזכרתי בתוכנית לשרוף את המחברת הזאת בוורנאסי.

בוקר חדש. אני נרגש, ואין לי מושג למה. רטט של התרגשות סתומה עולה ויורד ומבלגן לי את הנפש. אבל זה בלגן נעים. זה הרטט שבא לעתים נדירות, שאין לו סיבה ספציפית ואולי הוא נוצר מכל הסיבות יחד, נובע מעצם החיים. "שום דבר" ו"כל דבר" הם שני הצדדים של אותו המטבע.

במסעדה של קיסו אני מקשיב למוזיקה. לנון צועק פעם אחר פעם שכל מה שהם אומרים זה תנו צ'אנס לשלום. ממול, מעבר לעמק, הולכים אחד אחרי השני חב"דניק שמקרין כובד ראש ירושלמי, נזיר טיבטי מאופק, ברזילאי עם ראסטות עבות כמו חבלים, וזוג בלונדינים. אונלי אין אינדיה.

את היום העביר יואל בהליכה קצרה לדרמקוט, הכפר הסמוך, בשביל צר שהתחיל מן העבר השני של אפֵּר באגסו ועלה והתעקל עד בתיו הראשונים של דרמקוט. הוא צעד בסמטאות קטנות בין בתים, עד שפנה לרחוב מרכזי יותר. מכל כיוון צדו את עיניו שלטים בעברית שהורו על מסעדות ומאכלים ישראליים, שש־בש, אינטרנט, כרטיסי נסיעה וחוגי יוגה ומדיטציה. גם הקולות שהגיעו לאוזניו משני הצדדים היו כמעט כולם בעברית. בניגוד לבאגסו כאן לא הבחין בתיירים אחרים. נראה לו שהיו שם רק הודים וישראלים, במסעדות אשר עיברתו את תפריטיהן והודים שקראו לעצמם "נס" או "שמים".

שום מקום לא עורר בו חשק לעצור, והוא המשיך לצעוד ברחובות עד שרגליו העייפות לקחוהו בחזרה אל באגסו. מתוך שעמום וחוסר מנוחה המשיך לקרוא את היומן למרות שסיים את המכסָה להיום.

העולם הגדול נעשה קטן. כולם מתעדים, מצטלמים, מחוברים, רוצים להיות חלק ממשהו גדול, וגם עלי זה לא פוסח. יבוא יום שבו אנשים יגורו בתל אביב ויעבדו בלונדון. מכוניות ייסעו לבד, אנשים יחיו דרך משקפיים, אולי ישתילו בעצמם צ'יפים של זיכרון, ישחקו עם המוח, ישדרגו איברים, יאריכו חיים, האם זה מופרך? אנשים מתלהבים מזה, אותי זה בעיקר מפחיד.

כשהייתי ילד היו מקסימום טלפונים "טיפשים" עם סנייק ושיחות. כשהייתי קטן יותר לא היה כלום. זוכר איך ביליתי שעות בשכונה, ברחוב, במגרש, לא זמין. המילה "זמין" עוד לא נכנסה לשימוש. היום בלי טלפון בנאדם מרגיש שאין לו חמצן, עוד רגע והוא לא קיים. בגלל זה אני שמח שהתגברתי על הפיתוי ולא לקחתי טלפון או מחשב להודו. זה לא היה קל. מישהו פה אמר לי שזה מהלך רדיקלי. והנה אני בכל זאת נושם, ואפילו נושם רחב יותר, מרגיש מרווח, בלי ההתניה לבדוק את הטלפון כל שנייה. לא רוצה את התלות הזאת ולא רוצה שזה ישתה לי את הזמן. רק עט ומחברת. אולד סקול.

פתאום מטריד אותי מה אעשה כשאחזור לארץ. מחוץ לאוניברסיטה אין משרדי פילוסופיה.

אולי פועל בניין, שוטף כלים, עבודה פשוטה, של גוף, לא של מוח. תשובות פשוטות לשאלות מורכבות, שמפרקות את השאלה עצמה. כמו בסיפור של הנזיר שניגש לג'ושו וביקש שילמד אותו, וג'ושו אמר לו, אכלת? לך שטוף את הקערה שלך.

אולי לעשות עוד תואר? משהו באמנות, קולנוע, לא יודע. יש תחושה שהכול אפשרי, שהעולם מונח בכף היד תרתי משמע, אבל זאת חצי אשליה במקרה הטוב. וכל בחירה היא ויתור על אינסוף בחירות אחרות. מצד שני, אם בכל בחירה יש ויתור על אינסוף אחרות, יוצא שלכל בחירה יש אותו מחיר.

אני רוצה לחיות גם וגם — ללמוד גם יהדות וגם מדיטציה, גם פרויד וגם בודהה. גם וודי אלן וגם גרי קופר. גם אלבר קאמי המישיר מבט אל האבסורד שבכל הקיום וגם ליבוביץ שמשיג חריגה מההבל על ידי קיום מצוות.

גם הבדידות של לאה גולדברג ב"ימים לבנים" עם הלב המפויס (אולי), וגם הרעב של יונה וולך, עם כל הפחד והאומץ וההזיות, והנאמנות לעצמה ולמילים שלה שבראו עולמות. לחיות חיים רחבים. כן, את האורך אנחנו לא קובעים, אבל אנחנו יכולים להחליט על רוחב החיים ועל עומקם. איך היא אומרת באיזה שיר — "ברא את עצמך, זה העולם הטוב ביותר".4

אני רוצה להיות אדם שלא נרתע מפרדוקסים. יש כאלה שיטענו שזה שטחי ומלא סתירות, יגידו בביטול שזה סלט מקושקש פוסט־מודרניסטי נטול זהות קוהרנטית.

ואני אומר — לא. יש לאנושות יותר מדי להציע מכדי להתמקד רק בדרך חיים אחת. מותר לבחור בזהות מורכבת. מארג עדין אך חזק ורחב יריעה. החיים הם לא חידה בלוגיקה. בחיים יש סתירות. יש משיכה לקצוות שונים.

חוץ מזה, גם ככה לאור המוות והיעדר השליטה שלנו כל הקיום הזה הוא אבסורדי וסיזיפי. אז לפחות ניקח מה שאפשר.

אני לא חייב להתמסר לדבר אחד. אני בוחר בתורת הגם וגם. הגזור והדבק והרכב את דרך החיים הייחודית שלך. אז זה לא העל־אדם של ניטשה, אבל זהו האדם החדש שאני החלטתי להיות; מולקולה מורכבת, דבוקת חומרים שונים שלכאורה אין ביניהם קשר, אבל יחד הם יוצרים צורה חדשה.

ואולי עישנתי קצת יותר מדי. אולי מחר הדברים האלה ייראו לי מטופשים או סתם נדושים, אבל עכשיו אני בסטלה טובה. המחשבות נראות מבריקות ומקוריות.

ועוד דבר: מה שלא יהיה, אני מקווה שגם בארץ אמשיך "לנסוע". אמצא לי חלון להביט דרכו או איזה שולחן בבית קפה ואביט על צומת רחובות. זה יכול להיות סתם צומת, אבל הוא יהיה הצומת שלי. כמו אוגי בסרט "עישון", שמצלם את הפינה שממול לחנות שלו פעם ביום בדיוק בתשע בבוקר ומאותה זווית. עשר שנים הוא מעולם לא פיספס יום. בסוף היו לו אלבומים שלמים רק של הצומת הזה. לא חייבים לטייל כדי לצאת למסע, כדי "לנסוע", מספיק להיות קשוב וערני.

34

למחרת בבוקר יואל חש כאב בגרון וחולשה גדולה בכל תנועה. קור חריף הרעיד את כל גופו, והוא נטל מדחום מתיק התרופות שלו ותחב אותו תחת לשונו. המדחום הראה חום גבוה, ויואל יצא לחצר של קיסו וביקש תה עם דבש.

המחלה דווקא לא דירדרה את מצב רוחו בשעות הראשונות. אדרבא, היחלשות הגוף והתערפלות החושים ואפילו השיעול והצריבה בגרון הביאו מנוחה לנפש והתרכזות בגוף. הוא שקע במין מצב של בהייה מתמדת ונעימה. הנה גם אני עושה מדיטציה, אולי כדאי לעשות מאמץ ולצאת החוצה ולשבת תחת עץ גדול כפי שעשה בודהה בשעתו.

אלא שבשעות הבאות התגברה החולשה ואילצה אותו לעזוב את שולחנו אצל קיסו ולשכב במיטתו. גם כאן, מבודד ומסוגר, המשיך להתמסר בעל כורחו להתערפלות החושים והתעמעמות התחושות, ונתן למנוחה להתפשט בתוכו ולמלא את הריק שיצרה המחלה, מרחף בין ערות לשינה.

הרצפה נראתה רחוקה. הוא לא הרגיש את המיטה תחתיו, אלא דימה שהוא שוכב באוויר, כקוסם. כך הוא נע בין הזיות לחלומות שהתערבלו אלה באלה, מפעם לפעם ידו מושטת הצדה והוא לוגם מים מבקבוק גדול שמונח ליד המיטה.

*

היום נמאס לי מכל זה. אני מרמה את עצמי. בא לי להיות בבית, עם הדברים שלי, המקלחת שלי והמקרר והאוכל והספרים והאנשים וכל הדברים — בית. נמאס לי מהסירחון, משירותי בול־פגיעה, מהתחושות המוזרות בבטן. ונמאס מכל מיני ישראלים מפגרים שמעשנים וצוחקים ומזיינים ת'שכל וחושבים שהם מגניבים ומקוריים. אבל מה אתה מתנשא? אתה לא מיוחד. אתה גם עוד אחד שעובר פה. מה אתה עושה פה בכלל, שב בבית ותקרא ספרים, או תלמד משהו רציני. זהו העולם. למה מה הופך אותך ליותר עמוק מהסטלנים ההם? עמוק־עאלק, כל היום אתה מסתובב ומחטט בעצמך.

נמאס להיות לבד ולשכנע את עצמי שבית זה רק מצב נפשי, ונמאס מהיומן הזה, סתם נרקיסיזם רוחני, חיטוט עצמי! פינוק! כל היום מה אני מרגיש ומה אני רואה ומה אני חושב ואני ואני ואני. חלאס.

אין לי מה לכתוב היום. הבטחתי לעצמי לכתוב כל יום אבל אין. מה לעשות. פתאום אני מתגעגע הביתה. בא לי איזה ערב עם חברים. להגיד שלום לאבא, לעשות סיבוב בירושלים ולחזור לפה. סתם ביקור קצר. להיות תייר בישראל לכמה ימים. שטויות. על מה אני מדבר. אם אין לך מה לכתוב אז תפסיק. אני רוצה אהבה.

כמה דרישות יש לך. אנשים רעבים, נלחמים, סובלים, עוזרים לאחרים, נהרגים במלחמות, מצטרפים לגרינפיס, לצלב האדום, למד"א, ואתה פה יושב על הר ומתבכיין שאין לך אהבה?

תפסיק לרדת על עצמך. כן, מותר לך לחלום על אהבה. אהבה קולנועית. בעצם לא, אפילו ההפך. אני רוצה משהו אמיתי, בלי חוכמות, כמו אצל זקנים. לא מילים יפות ולא חיבוקים. כמו שסבא וסבתא היו. הדאגות הקטנות, היומיומיות, איך סבתא הקפידה להזכיר לסבא על התרופות שלו כל יום בדיוק בשתים־עשרה בצהריים, הרבה לפני שהיו תזכורות בטלפון, אצלה היתה תזכורת בראש. ואיך סבא היה עומד במטבח וקולה לה שקדים במחבת כל בוקר. וכל יום בארבע אחר הצהריים הם היו מתיישבים לרבע שעה במרפסת, הוא עם סיגריה והיא עם תפוח שהוא היה מקלף לה עם סכין, בסבלנות, בתנועת שבלול אלגנטית, קילוף אחד ארוך סביב־סביב. ואז פורס אותו לפלחים שווים ומגיש אותו בצלוחית שקופה שטוחה. והיא מזכירה לו שהרופא אמר קפה אחד ביום, לא יותר. וסבא, גם אחרי אלף פעם, תמיד הינהן תודה עם הראש כאילו שמע את זה בפעם הראשונה. ואיך הם היו שוטפים כלים ביחד, היא רוחצת ומעבירה לו והוא מנגב ושם בארון.

זאת אהבה — לשתוק ביחד, לדבר כשצריך. אולי זה ההבדל בין התאהבות לאהבה, שבהתאהבות אתה עסוק בעצמך ובאהבה אתה עסוק באחר. מישהו כבר אמר פעם שאהבה אמיתית נמדדת לפי הסוף ולא לפי ההתחלה.

עם החולשה שפשטה באיבריו גם רוחו של יואל התקדרה לבסוף והוכתה בהרהורים כבדים. מה הטעם לחיות רק במובן הפיזי, הגורל הפך את הקערה על פיה והציב בפנַי מראה שאומרת לי אתה אחרון ואחריך אַין. זהו, שרשרת הדורות נותקה, אני אחרון, הניצוץ הקמאי שהועבר אלי מאמא ואבא אחורה, אחורה, עד אדם הראשון, הגחלת כבתה והותירה... מה בעצם היא הותירה?

נכון, אפשר לצחוק לפעמים, לדבר עם מישהו, לגלות דבר חדש, אפילו לשמוח לרגע, להסתכל על יצירות אמנות, להשכיל, לראות את העולם ואפילו להשפיע עליו, ואפשר להתהלך, לזכור ולשכוח ושוב לזכור ושוב לזכור ושוב לזכור ושוב לשכוח. לאצור את הזמן הקודם, היפה. אבל מה הטעם בכל זה.

המחשבה הזאת ניסרה את לבו לכמה רגעים, בטרם שקע שוב ואבד בדמיונות שהתערבלו זה בזה, מתפתלים בראשו, מתוך מצחו הקודח מחום.

לפתע פתאום, בתנועה אחת פרועה הוא הסיר את השמיכה מעליו, קם ויצא מיד מהחדר, ללא נעליים, טרק מאחוריו את הדלת והתחיל לצעוד בלי להשגיח על צעדיו, צועד הכי מהר שגופו החולה איפשר לו, מוחה זיעה ממצחו כל כמה צעדים. למה בכלל באתי לפה אני חייב להבין את זה אני חייב להיות בתנועה כמו שרועי רצה להיות בתנועה.

לשנייה או שתיים הסתכל על הגרביים שעל רגליו ושכח שנייה אחר כך, ממשיך בהליכה קדחתנית וכל כמה שניות הוא משתעל ומרגיש את הראש דופק מאחור וכל גופו מצטמרר והולך מהר עם הסחף הפנימי, שועט לשום מקום, בשביל מה באתי מה אני עושה פה לעזאזל.

אני צריך ללכת, אסור להפסיק ללכת, הוא החיש את צעדיו וניסה להתעלם מהסחרחורת ובראשו התרוצצו תמונות בזמן שירד מהר במדרגות לכיוון מרכז באגסו. לא רוצה את המחשבות האלה אני צריך ללכת מהר, יותר מהר, יותר מהר, אמר לעצמו תוך שהוא מתנשף כהוגן למרות הירידה. איפה הגוף שלי, למה אני לא מרגיש את הרגליים, רק הראש דופק מאחור כל הזמן.

בין חזיונותיו עלתה סצנה מן העבר והופיעה מולו בהירה ונוכחת, בזמן שהוא המשיך בהליכה מהירה במורד השביל. הוא ראה את עצמו עם כל המשפחה סביב השולחן בליל הסדר אצל ההורים של נורית, מזמן, כשרועי היה בן חמש או שש, רועי ונורית שרים את "אחד מי יודע". מתחילים בקצב איטי, מותחים את המילים בסבלנות, שרים כל הברה בפאתוס. אמנם כולם שרים, אבל רועי ונורית ממוקדים זה בזה. רועי הקטן נלהב, מדי פעם פונה מבטו אל האחרים וחוזר אל אמו. ככל שהמספרים עולים השירה מהירה יותר, עד שבבית האחרון הם רצים מהר־מהר, מתגלגלים בירידה התלולה מ"שלושה־עשר מי יודע" ועד ה"אחד אלוהינו", ורועי לא יודע את נפשו מרוב התלהבות.

וכעת יואל התגלגל בירידה התלולה בצפון הודו, דמעות גדולות שטפו את פניו, והוא משך באפו נזלת למעלה, פנימה. אחד מי יודע, אחד אני יודע, אחד רועי שתיים נורית, החל לשיר לעצמו שיר מעוות, גופו החולני צועד איתו במתלול הרחוב הראשי של באגסו. מהר, לך יותר מהר, אתה חייב להיות בתנועה, רועי הוא הרועה שלי, מוליך אותי ואני בעקבותיו, מי יודע, אולי ככה תבין למה באת למקום הזה, אחד מי יודע, אחד רועי יודע, אחד אלוהינו, אלוהינו, שלוש הודו, שתיים נורית, אחד רועי, רועי רועי שבשמים ובארץ, הנה החייט שעזר לי למצוא את המקום של קיסו לפני כמה ימים אחרי שירדתי מהאוטובוס, שילכו לעזאזל כל ההודים האלה בטלנים הופכים את הבטלה לאידיאולוגיה, אבל הוא חייט הוא בסדר הוא עובד מה אתה רוצה ממנו כמה בגדים כמה פסלים של בודהה אפשר למכור מי קונה אותם, מעניין יש כאן חנות כלי כתיבה לא שמתי לב לזה קודם אולי אקנה מחברת לרועי, כל כך אהב לכתוב ילד מוכשר, פעם הלכנו לגרפוס שם ברחוב בצלאל וקנינו מחברות זה היה מזמן לפני שהכול היה רק מכשירים ומחשבים וטלפונים שטוחים לפני שהכול היה שטוח איך הוא התרגש מהעטים והמחברות אני לא אשכח את זה ואחר כך ירדנו לכיוון ז'ראר בכר איפה שאבא סיפר לי שהיה משפט אייכמן שנתיים־שלוש לפני שנולדתי ועברנו את הכביש ואכלנו בשלום פלאפל וכל כך נהנית רועי חמודי אחד מי יודע אחד רועי יודע ארבע אחר הצהריים שלושה משפחת גונן שני אנשים דופקים אחד אופנוע.

מה קורה למה אני מאט פתאום למה אני הולך כל כך לאט אמרנו שנלך מהר מה יש למה אתה עוצר למה הכול מסתובב לאן כולם הולכים לאן השמים מסתובבים למה היום מחשיך...

בבת אחת הכול נעשה שחור. בשארית כוחותיו נאחז יואל במשהו, מין מעקה או מוט כלשהו, והבין שהוא מתעלף רגע לפני שהכול כבה.

*

רטיבות במצח היתה הדבר הראשון שחש כששבה אליו הכרתו. כמו בסרטים הוא התעורר שוכב על אספלט הרחוב וראה שני פרצופים מסתכלים עליו מקרוב, ויד מורחת לו מעט מים על המצח והראש. היו אלה שני מערביים צעירים, בחור ובחורה דוברי אנגלית. הבחור שאל, "Are you OK? Seems like you passed out, and your forehead is very hot."

לקח ליואל קצת זמן להתאושש, באחורי הראש המשיך להרגיש דפיקות חזקות. שני הצעירים הכינו לו מיץ מוזר מאבקה ואמרו שהוא טוב לחיזוק הגוף, יותר טוב ממים. אחרי ששתה הם עזרו לו ללכת לאט במעלה השביל בחזרה אל המקום של קיסו. בדרך יואל הספיק לשמוע מהבחור שהוא וחברתו הם מאוסטרליה, ושרק אתמול הגיעו לכאן ממלבורן. הוא ליווה את יואל עד דלת החדר ואמר בבדיחות הדעת, "You owe me one, next time I get waisted, you take care of me, alright?"

"Thank you for your help," אמר יואל, מתעלם מההומור, רוצה רק לשכב.

"No worries, mate," השיב הבחור.

35

שעות על שעות הוא נשאר בחדרו, שוכב במיטה וקם לשירותים בלית ברירה. השיפור הורגש ביום השלישי, לאחר שני לילות שהתערבבו בימים והפכו למעין יום אחד ארוך ומתעתע. לראשונה מאז רותק למיטה החלו לבצבץ אגלי זיעה על מצחו. תחת השמיכה, מצחו הלח הרטיב את הכרית, וכעבור דקות אחדות חש הזעה גם בעורף ואחר כך בשאר חלקי הגוף.

המחלה עזבה באותה פתאומיות שבה הופיעה. אמנם עדיין חלש, יואל יצא אל המסעדה של קיסו. גם הפעם הכניס לתיק את מדריך הטיולים והתיישב ליד שולחן פנוי.

קיסו הגיח בזריזות אופיינית כמנהגו ושאל, "פיל בטר, מיי פרנד?"

"יס, תנק יו," השיב יואל.

"יו וונט טי, קופי?"

"טי, תנק יו," פיהק יואל.

בעת שהחל לרפרף בפרק המבוא של מדריך הטיולים, שהוקדש לתיאור ההיסטוריה הייחודית והמגוונת של הודו, שמע קול מוכר מדבר אליו. "היי, תהיתי אם אתקל בך מתישהו." כבר לפני שהרים את ראשו זיהה אותה על פי קולה. זאת היתה שיר, המתולתלת העליזה בעלת המראה המלאכי שהכיר באוטובוס הלילי מרישיקש. איתה היו שני ישראלים בני גילה פחות או יותר.

"שלום, מה שלומך?" שאל יואל בנימוס.

"אני סבבה, מה איתך?" ולפני שהספיק להשיב הוסיפה, "חשבתי עליך. עשיתי ויפאסאנה והפסקתי באמצע. לא יודעת, עשרה ימים הרגיש לי יותר מדי לפעם ראשונה. אבל היה מגניב בכל זאת. מה איתך, מה עשית מאז שהגעת לכאן?"

"לא הרבה, קצת מטייל, קצת קורא," השיב יואל.

"אתה נראה לי עושה ויפאסאנה בלי ויפאסאנה," אמרה מחויכת.

"יכול להיות," השיב.

"טוב, אנחנו צריכים להמשיך לחפש גסטהאוס, אין פה חדרים פנויים," אמרה. "בטח עוד ניפגש, הודו היא שכונה אחת גדולה." היא ניפנפה בידה לשלום ויואל אמר, "בהצלחה עם הגסטהאוס."

הנער של קיסו הגיע ובידו כוס ג'ינג'ר־לימון־דבש, ולא תה כפי שיואל הזמין. קיסו צעק מפתח המטבח, "דיס בטר פור יו, דיס גוד פור סיק פיפל." יואל נטל לידיו את הכוס, והודה לקיסו אף על פי שהמשקה לא היה לטעמו. לאחר לגימה נוספת הוא הניח את הכוס בצד השולחן וניגש לקרוא במחברת.

מדהים — רק כתבתי שנמאס לי להיות לבד ואני לא לבד. וכבר שלושה ימים לא כתבתי. בגללה. בגלל אביגיל. אביגיל. יש לי הרגשה שאני הולך להכיר את השם הזה טוב־טוב.

א־בי־גיל. מתגלגל באלגנטיות על הלשון. שלוש הברות, אולי ארבע, או שלוש וחצי — א', ב', ג', וביניהן שני יודים תמימות. ולקינוח ל' שמשאירה על הלשון טעם של עוד. שם תמים לכאורה שבמחשבה ארוכה טומן כמה דברים. קודם כול — א', שעליה בטח כבר אמרו הכול. א' היא אל ואדם ואדמה ואודם ואורז ואושר ואהבה. וישנן המילים אב ואבי והמילה גיל. ויש גם בי וגל ואבל. וכשאני אומר אותו שוב ממש עכשיו, בקול רם, מציף אותי גל של אושר מלווה באיזשהו אֲבָל או אֵבֶל חלילה. אז זה השם שלה. היא בת שלושים וארבע, מבוגרת ממני בתשע שנים.

יש כאן מפגש נדיר. מחשמל. כן, מחשמל זאת מילה טובה. בשביל החשמל הזה אנחנו חיים, אני חושב.

המשפט האחרון הטיס את יואל אל רגע שהזדקר כמגדלור בין זיכרונותיו, בערך לפני שלוש שנים, סמוך ליום הולדתו העשרים ושניים של רועי.

הם נפגשו לארוחת צהריים בבית קפה ברחוב המעלות בירושלים, רועי היה שפל רוח בעקבות פרידה מעלמה, חברתו מזה שנתיים, שעזבה אותו כמה ימים לפני כן.

אחרי ששוחחו מעט על איזו חדשה פוליטית של אותו יום, רועי אמר פתאום, "קשה לי, אבא. היא כל הזמן בראש שלי, כל שנייה."

יואל הופתע מגילוי הלב הנדיר, אולם יותר מכך הפתיעה אותו תגובתו שלו: "טוב... אתה יודע, אהבה היא..." גימגם משהו, ואז הוסיף, "בשביל זה אנחנו חיים, אני חושב."

ונראה שדווקא המילים המהורהרות האלה עוררו אצל רועי איזו תנועה דומה לחיוך, כשאמר, "נכון, אתה צודק, זה באמת ככה."

36

נאמן לגזֵרה שגזר על עצמו, יואל הצליח בכל זאת להתאפק ולעצור את הקריאה ביומן. במדריך הטיולים הוא גילה את טריונד, כר דשא יפהפה בין ההרים שאליו מגיעים ברגל מדרמקוט לאחר טיפוס מתון בשביל שאורכו כשמונה קילומטרים, וממנו נשקף חלק מההימלאיה, רכס ההרים הגבוה ביותר בעולם. הרים עצומים ומפוארים, כל פסגה והמיתוסים שנרקמו סביבה, כל הר וההיסטוריה שלו. המדריך המשיך ופירט יעדים נוספים בהמשך המסלול וציין כי יש מטיילים שמביאים איתם אוהל ומבלים שם לילה שלם.

האטרקציה המקומית הזאת קסמה לו פתאום, מאחר שנזכר בהליכה הטובה למפל באזור רישיקש, כיצד היה מוקף בדומייה המופרת רק על ידי קצב צעדיו ורחשי העלים והציפורים.

הכול אמרו שכדאי להגיע לטריונד בשעת בוקר, שבה הראות אמורה להיות הטובה ביותר, כיוון שבאזורים הגבוהים, בדרך כלל לעת צהריים מתחילות לנשב רוחות חזקות והשמים מתמלאים עננים המסתירים את ההרים ולעתים אף מורידים גשם.

שמש רחוקה ביצבצה בין הערפילים כאשר נעל את חדרו והחל לצעוד בצינת הבוקר. האוויר המטולל היה נעים ומילא אותו במין התפעמות שאת פִּשרה אמנם לא הצליח להבין, אולם הניסיון הכושל לפענחה לא הפחית מעוצמתה. גושי ההרים העצומים עדיין התחבאו מאחורי נגוהות זוהר עמום אך בוהק. יואל צעד בשביל עפר גבשושי והביט בצבעו החום העז. קרני השמש הזהובות הסתננו בעד ענפי העצים הפרועים והכתימו את השביל בכתמים אדמדמים בהירים.

הדרך היתה קלה ברובה; עלייה מתונה ולא מרתיעה. במהלכה נתקל בקבוצת נזירים לבושי גלימות בד כתומות, אשר בירכו אותו לשלום בקידה המסורתית תוך הצמדת כפות הידיים זו לזו.

הקטעים המסובכים יותר ניקו את ראשו מן המחשבות ומיקדו את תשומת לבו בהליכה. כל צעד דרש תכנון מוקדם כיצד והיכן בדיוק להניח את כף הרגל. לרגע נתן את הדעת על הנעליים של רועי שכעת היו נעליו, נעלי טיולים מסיביות, מנומרות בצבעי אפור־תכלת, שמצא אז ביום ההוא אחרי השִבעה כשפתח את התיקים של רועי. נעליים במצב טוב מאוד, כמעט חדשות לגמרי.

כפות רגליו הקטנות משל רועי אילצו אותו לגרוב זוג גרביים נוסף על מנת למלא את החלל. אחר כך הבזיקה בזיכרונו תמונה של רועי התינוק, ממש כמה שבועות אחרי שנולד, כשאחות בטיפת חלב אמרה שיש לו רגליים גדולות.

מאז שהיה רועי פעוט ועד שהחל את גיל העשרה המרדני שבו נערים מתביישים להיתפס בפרהסיה בחברת הוריהם, היו יואל, נורית ורועי יוצאים לטיולים ברחבי הארץ. שבתות רבות בעונות הקיץ והאביב הוקדשו לטיולים הללו. בשעת בוקר מוקדמת, כמו השעה שבה טיפס כעת לבדו במעלה הרי צפון־מרכז הודו, היו הוא ונורית ממלאים צידנית באוכל — כיכר לחם, זיתים, גבינה צהובה או נקניק, ירקות, פירות, וכמה פרוסות עוגת ספוג או שמרים, וכמובן בקבוקי מים. כך היו יוצאים לראות את נופי הארץ ולצעוד בשביליה, יואל נוהג ושניהם מנווטים לסירוגין, ובמושב האחורי רועי שואל מדי פעם "מתי נגיע?" ושלושתם נהנים מהשמש ומן האוויר הפתוח ומשבירת השגרה.

לעתים היו אוכלים את ארוחת הצהריים במסעדות פשוטות שהגישו חומוס ריחני נימוח בפה ושפודי בשר ועוף. ביניהם היה רועי מתענג על צלחת צ'יפסים חמים, מומלחים ושזופים, טובל אותם בקטשופ בהקפדה איטית וחיננית, אחד־אחד עד האחרון.

כעת יואל פסע לבדו, גומע את המרחק בשבילים המשתפלים, ועם כל צעד אהבתו אליהם מתנשמת ופועמת בדמו ללא הפסק.

*

אל טריונד הגיע בשעת בוקר מאוחרת. השמש טרם הגיעה למרכז השמים והאוויר שאמנם נעשה דליל יותר בגובה הזה עדיין היה טרי וטוב. על הדשא הרענן הוא הניח את התיק ואחר כך את עצמו, רגליו מקופלות וידיו כרוכות סביב ברכיו. עם הפסקת ההליכה השתנה מצב רוחו, כמו נרגע מעט ועצר למנוחה יחד עם גופו. אכן מקום מיוחד כמו שהספר הבטיח, אמר לעצמו, כמו שטיח ענק שמישהו פרש כדי להתפרקד ולהשקיף למרחק.

יואל הסתכל על הנוף ונהנה משלוות הטבע. כר דשא ירוק, שמים כחולים, פה ושם עננים לבנים שלא מפריעים לאור אלא ניזונים ממנו. חלקת הדשא מוקפת הרים תלולים ומיוערים בעצי אשוח גבוהים ורחבים, ורחוק ומאחוריהם קבוצת הרים גבוהים יותר שסלעיהם השחורים וערמות השלג שפזורות עליהם מתנשאים מעל לעננים ומתגרים בשמים, מפלצות הרים רדומות מכוסות שלג למחצה, פסגותיהם מעניקות לתמונה רקע שחור־לבן בולט יפהפה שמדגיש את הירוק שלפניהם.

ידו תפסה גבעול דשא בודד ותלשה אותו בקלות. הוא גילגל אותו בין אצבעותיו, ולפתע ירדה עליו תוגה ואחזה בו כפי שהוא אחז בגבעול הדשא. הנה כאן, יש להניח, ישבו בצוותא רועי ואביגיל, אולי צמודים או מחובקים, והביטו סביב על התמונה הפנורמית המרהיבה הזאת, ואחר כך היא צילמה אותו. ואז הוציא את המצלמה מהתיק ושוב עבר על התמונות השמורות בה, עד שאיתר תמונה של רועי, מחייך לאור שמש חזקה, על רקע ההרים הקרובים, והרחק מאחורי רועי ההרים שכעת מול עיניו. אימתניים, בלתי משתנים, הרים שנמצאים ליד הזמן. בתמונה נוספת רועי מביט אל השמים וידיו פרושות לרווחה במין הכרת תודה.

37

אתמול בלילה שכבנו בתוך ענן של שקט. כמה זמן עבר? לא שמתי לב. וגם לא יודע למה שתקנו. אולי כי לפעמים דיבור הוא צמצום. אולי כי העיניים שלה ניצחו את המילים.

פעם היא מעלי, פעם אני מעליה, פעם אנחנו מתהפכים הצדה, וכל הזמן גם עינינו חדורות זו בזו. מקרוב, מרחוק יותר, ושוב מקרוב.

והידיים שלי — ניגוד מוחלט לעיניים — משוטטות בלי הפסקה, מלטפות למעלה כאילו מורידות ממנה עוד חולצה, מגיעות אל הלחי שלה, מחליקות למטה אל החזה, נוגעות טיפ־טיפה, ופתאום נאחזות חזק במותניה כאילו לוודא שכל זה אמיתי, כמעט שורטות אותה בגבה, ושוב נרגעות ומלטפות בעדינות.

אני מוצף. שיכור טבעי. כל חלקיק בגופי מרוכז בה. כל טיפת דם מנותבת אליה. כל נשימה מופנית כלפיה. היא לא גוף זר אלא הארכה שלי, ולהפך.

הריח שלה מתוק כל כך. לא מה שציפיתי. לא מבוגר ולא מרומז. מכל הדברים, מזכיר משהו שבין בוטנים מסוכרים שפעם אבא קנה לי ברחוב כשטיילנו בניו יורק, לארטיק־מסטיק שהייתי קונה במכולת אחרי בית ספר. עד כדי כך מתוק. זה באמת הריח שלה, או שהודו שיגעה אותי.

והעור שלה, למשל הרצועה הצרה שבין השפה העליונה לאף. מנשק אותה קצת מעל שפתיה כדי להגיע אל חלקת העור הזאת. התיאורים "חלק" ו"משיי" לא מספיקים פה. צריך להמציא מילה חדשה. כמו שמעל גדול יש ענקי, צריך להמציא מילה שתהיה מעל "חלק", אפילו שחלק זה לא גודל.

העיניים שניצחו את המילים. השורה הזאת לא חדלה מלהדהד את קולו של רועי אומר אותה באוזניו של יואל. שוב לא הצליח להתאפק והמשיך אל העמוד הבא.

שפתיה נפגשות בשפתי וסוגרות עליהן כמו עין שנעצמת, כל הווייתי דחוסה בתוכן, העולם כולו הוא מרחב שפתיה ותו לא. העיניים עצומות מול השמש שחודרת בעדן וממלאת אותן באור מנוקד שחור־כתום, מלא חלקיקים צהובים. מעולם לא חשבתי שזוג שפתיים יכול להעיף אותי ככה, מעבר לכל הדברים.

הלשון שלי והלשון שלה נפגשות, נדבקות. לא יודע איפה אני מתחיל ואיפה היא נגמרת, אין קצוות, אין סופים ואין התחלות. העולם כולו מצומצם למגע אחד, מרוכז וחסר גבולות.

הכתיבה קשה עכשיו, המילים חסרות אונים. הראש לא מנקז אותיות אל היד. אני מפסיד זמן יקר איתה. צריך לנצור את החוויות האלה. תקופה כזאת לא יכולה להימשך הרבה זמן. מה יהיה? לאן זה יתפתח? תהיה בתוך משהו וזהו. קיבינימט, לפני רגע הרגשתי מואר־עאלק והנה אני מקדים את המאוחר, יצאתי מהגלגל ושוב אני מביט על עצמי מהצד.

יואל נזכר בשיחה האחרונה בסקייפ, שלושה ימים לפני התאונה. פתאום הבין את פשר חיוכו המסתורי של רועי, שלא מש מפניו. זה פשוט היה חיוך של אדם מאושר, בסערת ההתאהבות, זה מה שהוא הסתיר ממני אז. בשיחה ההיא, האחרונה, שנצרבה במוחו, ניסה יואל לגשש ולהוציא מרועי הסבר ברור לרוממות הרוח שהקרין בנו.

"רזית, אבל אתה נראה טוב מאוד. מה שלומך?" שאל יואל.

"מצוין, אבא. לא יכול להיות יותר טוב," אמר רועי, וניכר כי הוא נוצר בחובו איזה סוד, כאשר הוסיף, "יותר טוב יהיה מעבר לכוחותי."

ובכל זאת המשיכה הדאגה לנקר בו. אלא שהוא לא ידע כיצד להרחיב את הדיבור על העניין הזה והמשיך בשיחה בנאלית משהו, שנגמרה במילים, "טוב, תשמור על עצמך, כן? ותשמור על קשר."

ורועי השיב, "ברור, אבא, אל תדאג." אלה היו המילים האחרונות, הפעם האחרונה ששמע את קולו של רועי. "ברור, אבא, אל תדאג."

אחרי שניתקו המשיך לנקר בו המשפט "יותר טוב מזה יהיה מעבר לכוחותי." מי יודע, אמר יואל לעצמו, אולי הטיול עושה את זה לאנשים, בטח נורית היתה מוציאה את זה ממנו בחקירה שבה אחרי כמה שאלות שגרתיות כביכול, היה עונה בטבעיות על הכול.

*

שעתיים חלפו להן על הדשא בטריונד עד שקבוצה של שלושה ישראלים הגיעה והפרה את דומיית ההרים. ברגע ששמע דיבורים האווירה השתנתה, וממילא הגיעה שעת הצהריים, ויואל אסף את עצמו ונפרד מן המקום במין הדרת כבוד אסייתית, מודה לטבע בינו לבין עצמו. מה נהיה ממני, הנוכחות של הנזירים כנראה משפיעה עלי, ממתי אני מודה לטבע? וחוץ מזה, הרי לאותו טבע בדיוק היה חלק בהריגת רועי, השיפולים החדים והתלולים גרמו לו להחליק. אולי היה שמן על הכביש או איזו אבן או חיה שגרמו לו לסטות מהכביש. די, נזף בעצמו, אני חייב להפסיק עם הספקולציות.

ההליכה למטה היתה מהירה יותר, אם כי באמצע הדרך חש עומס מעיק בברכיים. כאשר הגיע חזרה אל באגסו, מיהר להתקלח. אלא שהמים במקלחת סירבו להתחמם, והוא יצא ממנה זועף בדרך לקיסו. הערב החל לרדת, והאוויר התקרר. בהתנצלות קלה ושגרתית הסביר קיסו כי לפעמים יש הפסקות חשמל, ואמר, "איי ברינג הוט באקט, אוקיי?" מפויס משהו שב יואל אל חדרו וכמה דקות אחר כך הופיעה אשתו העגלגלה של קיסו והגישה ליואל דלי כחול כבד וגדול ומעלה אדים.

המקלחת היתה נעימה להפתיע. דלי המים הרותחים הספיק מעבר לכל צרכיו. בדלי נוסף הוא עירבב מים רותחים עם מים קרים מן הברז, מאזן ורוקח לעצמו את מידת החום הרצויה, ואז רוקן אותו על עצמו. אחר כך הסתבן בזריזות ושפך עליו מנות של מים חמים מעורבבים. למעשה מאז שנחת בהודו לא התקלח במים כה חמים. הוא ניצל את הדלי עד טיפתו האחרונה בטרם התנגב במגבת הכחולה הגדולה ששלף מתוך התיק של רועי שהוחזר לו.

מחוץ למקלחת יואל התעכב מול המראה הקטנה והמלוכלכת שמעל הכיור וסקר את פניו המזוקנות שנשקפו אליו בין כתמי לכלוך אפורים, תוך שהוא מחליק יד על זקנו מלמעלה למטה. רזיתי, אמר לעצמו ומישש את לחייו. אם אני הולך בדרך של רועי, במוקדם או במאוחר עלי ליצור קשר עם אביגיל, חשב. מה קרה איתה אחרי התאונה, האם היא עדיין בהודו?

38

איך אמצא אותה? יש לי רק שם פרטי ותמונות, ואולי היא כבר חזרה לארץ או נסעה למקום אחר? לפתע צץ לו רעיון — להראות לקיסו את התמונות שבמצלמה של רועי. ואכן העזרה באה מקיסו, שזיהה את אביגיל אך לא סיפק פרטים, אלא הציע ליואל לגשת ליוגה פלייס, מבנה שניצב למרגלות ההר ממול, בדרך לדרמקוט.

הוא מיהר לגשת אל המקום, אף כי היה זה כבר סוף היום. בבית גדול על צלע ההר נתלה שלט "יוגה פלייס". הדלת היתה פתוחה למחצה, ובכל זאת יואל דפק בעדינות. אישה מערבית מבוגרת הגיעה ופתחה את הדלת. היא לבשה מכנסי בד רחבים בצבע תכלת וחולצה תואמת. שערה היה לבן ורגליה יחפות. היו לה פנים נעימות ועיניים ירוקות ומימיות. יואל הציג את עצמו ואמר שהוא מחפש בחורה בשם אביגיל, קירב אל פניה את המצלמה והציג לה תמונה.

ללא שהות אמרה לו, "אביגיל, כן, היא היתה כאן בזמן האחרון, יש לי את האי־מייל שלה. הכול בסדר איתה?"

"כן, כן. אני פשוט מחפש אותה," השיב יואל.

"אוקיי, בבקשה, תיכנס," אמרה.

האישה שבה עם עט ופנקס קטן ונתנה ליואל להעתיק את הכתובת.

"מסור לה את ברכותי," אמרה בזמן שיואל החזיר לה את הפנקס.

*

הלילה ירד על הכפר, ויואל ירד בשביל המדרגות הארוך בדרכו למטה אל הרחוב האחד של באגסו ושם פעמיו אל אחת מנקודות האינטרנט, רוחו יחסית טובה עליו. לאחר שהתיישב מול מחשב ופתח את תיבת המייל שלו, הקליד את הכתובת שנמסרה לו וכתב:

אביגיל שלום,

שמי יואל גונן, ואני אבא של רועי. אני נמצא בבאגסו, דרמסאלה. אם את עדיין באזור אשמח מאוד להיפגש.

בברכה,

יואל.

מיד לאחר שלחץ על "שלח", חשש פתאום שאולי נקט נימה קרה מדי. יותר מדי לקוני, אמר לעצמו. הודעה שכזאת היא בטח דבר מפתיע ואולי אפילו מרתיע, ואביגיל עלולה לחשוב שברצונו לחקור אותה. ומי יודע, אולי הוא יצטייר בעיניה כמי שמרוב צער מחפש לתלות במישהו את האשם במותו של רועי. אף על פי כן, כיוון שההודעה כבר נשלחה, הוא גמר בלבו שלא להוסיף עליה הודעה שנייה, והחליט כי במידה שלא יזכה לתגובה בתוך כמה ימים ישלח הודעה נוספת, ארוכה ומזמינה יותר.

אלא שכבר למחרת בבוקר מצא תגובה:

שלום יואל,

אני נמצאת במנאלי. במונחים של הודו זה די באזור. אגיע לבאגסו תוך שלושה ימים. איפה אתה מתאכסן?

תגובתה של אביגיל הפיגה את חששותיו. הוא הודיע לה שהוא בגסטהאוס של קיסו והסביר שימתין שם, והיא תגיע כשתגיע, בלי לחץ. זמן קצר אחר כך מצא עוד מייל מאביגיל:

אוקיי, קבענו.

מתוך שירו של אהוד בנאי, "זמנך עבר", מהאלבום "אהוד בנאי והפליטים".

מתוך "מאמר לוגי פילוסופי" מאת לודוויג ויטגנשטיין, בתרגום עדי צמח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

מתוך שירו של ליאונרד כהן, "A Thousand Kisses Deep".

מתוך השיר "החיים שיש לך" מאת יונה וולך, שבספר "תת הכרה נפתחת כמו מניפה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.