ההד הנשכח

נרקיסיזם פתולוגי ונרקיסיזם פתוגני א. ההפרעה הנרקיסיסטית

במושג נרקיסיזם נעשה "הן שימוש יתר הן שימוש לרעה" (abuse) (Kernberg, 2004/1975, עמ' 16) והם יוצרים בלבול. המושג משמש לתיאור מגוון דברים — בהם שלב התפתחותי תקין, מושקעות עצמית בריאה או פתולוגית, קווי אופי, הפרעת אישיות, ובשפה עממית זו מילת גנאי. תאוריות פסיכואנליטיות רבות ולעיתים סותרות עוסקות בנרקיסיזם. ספר זה אינו מתיימר להביא סקירה ממצה שלהן. עם זאת, נדרשת הבהרה מהו הנרקיסיזם הפוגעני שבו ידובר ומהם התהליכים הנפשיים הפועלים במערכות היחסים של אדם הלוקה בהפרעה נרקיסיסטית קשה. רק מתוך הבנה זו ניתן להסביר את המתרחש בעולמו של הנפגע. הנרקיסיזם יתואר בספר מכמה זוויות ובאמצעות כמה תאוריות, בתקווה שהשימוש, גם אם מבולבל, בשפות שונות זו מזו, יאפשר לחבר תמונה כוללת של הפיל המדובר.

הראשון לשאול את סיפורו של נרקיסוס מתחום המיתולוגיה לתחום הנפשי היה הרופא האנגלי הבלוק אליס (Havelock Ellis), שחקר את תחום המיניות. אליס (Ellis, 1898) כתב כי אהבה עצמית מופרזת היא 'דמויית נרקיסוס'. את המושג נרקיסיזם טבע פול נקה (Paul Näcke), רופא גרמני יליד רוסיה. נקה, שגם תרגם את מאמרו של אליס לגרמנית, כתב מאמר על פרוורסיות מיניות, שעסק בעיקר באוננות מופרזת (Näcke, 1899). הוא הוסיף לראשונה את הסיומת הגרמנית us, המקבילה לסיומת האנגלית ism, ויצר מילה חדשה, המושג narzissmus, נרקיסיזם.

במאמרו 'הצגת הנרקיסיזם' ציין פרויד (1914/2007) שאימץ את המושג נרקיסיזם מפול נקה. פרויד תיאר את הנרקיסיזם הראשוני כמצב טבעי בינקות, אז הליבידו של הילד מושקע בעצמו ואינו מופנה לאובייקטים. האובייקט נתפס כחלק בלתי נפרד מהתינוק. אצל הפרט הסובל מהפרעה נרקיסיסטית ישנה רגרסיה לנרקיסיזם, שפרויד כינה נרקיסיזם שניוני. במצב זה, יכולותיו הרגשיות של הנרקיסיסט במישור הבין־אישי מוגבלות כל כך, עד שכמו התינוק, הוא אינו מסוגל להיות מודע באופן מלא לקיומם של אחרים כישויות נפרדות ממנו, אינו מסוגל לשאת את החוויה של נפרדות וממשיך להשקיע את הליבידו שלו בעצמו ולא באחר. פרויד דימה את ההטענה הליבידינלית לחלוקת נוזל התא באמבה — יצור חד־תאי בעל פסאודופודים, מעין שלוחות דמויות רגליים היוצאות מן התא. ישנה כמות נתונה של ליבידו, ואופן חלוקתה משתנה כמו חלוקת נוזל התא בין 'גוף' האמבה לשלוחותיה. אם נשתמש בדימוי זה ניתן לראות בנרקיסיזם תכונה הנמצאת על מנעד, כשבקצהו האחד השקעה מופרזת בגוף התא, או מושקעות עצמית מופרזת, ובקצהו השני השקעה מופרזת בשלוחות, האחר, במחיר התרוקנות עצמית. לאורך השנים חלו שינויים תאורטיים נרחבים ודימוי זה נהפך למיושן, אך נדמה שקיימת הסכמה שישנו מנעד הנע מנרקיסיזם נורמלי ואף בריא ועד לקשת של פתולוגיות בחומרה משתנה.

אף על פי שקליין אִזכרה בכתביה רק פעמיים את הנרקיסיזם ישירות (קליין, 1946/2003; Klein, 1952; Segal, 1983), הגותה היא נדבך חיוני בהבנת חיי הנפש של הנרקיסיסט. קליין למעשה הציבה את הנרקיסיזם בתוך ההקשר של יחסי אובייקט והבהירה את המנגנונים הנפשיים הפועלים בהפרעה הנרקיסיסטית. תהליך 'ההזדהות ההשלכתית' שתיארה מהותי להבנת הדינמיקה הנפשית המאפיינת הפרעה זו. כך היא כתבה באחד מאזכוריה את הנרקיסיזם: "אוטו־ארוטיזם ונרקיסיזם בתינוק הצעיר מופיעים בה בעת עם היחס הראשון לאובייקטים — החיצוניים והמופנמים" (Klein, 1952, עמ' 435)6. הפעם הנוספת שבה אִזכרה קליין את הנרקיסיזם הייתה במאמר 'הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים' (קליין, 1946/2003). שם כתבה:

פיצולו האלים של העצמי והשלכה מופרזת גורמים לכך שהאדם אשר כלפיו מופנה תהליך זה נחווה כרודף. מאחר שהחלק ההרסני והשנוא של העצמי, המפוצל והמושלך, נתפס כמאיים על האובייקט האהוב ולפיכך מעורר רגשות אשמה, תהליך זה של השלכה מצביע מבחינות מסוימות על הסטת האשמה מהעצמי לעבר אדם אחר... מאפיין טיפוסי נוסף של יחסי־אובייקט סכיזואידיים הוא אופיים הנרקיסיסטי, הנובע מתהליכי ההפנמה וההשלכה הינקותיים... כאשר אידיאל־האני מושלך לתוך אדם אחר, אדם זה הופך בראש ובראשונה לאהוב ונערץ מאחר שהוא מכיל את החלקים הטובים של העצמי. באופן דומה, היחס לאדם אחר, המבוסס על השלכה של חלקים רעים של העצמי לתוכו, הוא בעל אופי נרקיסיסטי, מאחר שגם במקרה זה, האובייקט מייצג חלק אחד של העצמי... שני סוגים אלה של יחס נרקיסיסטי לאובייקט הם לעיתים קרובות בעלי מאפיינים אובססיביים חזקים. הדחף לשלוט באנשים אחרים הוא כידוע מרכיב מהותי בנוירוזה האובססיבית. ניתן להסביר במידה מסוימת את הצורך לשלוט באחרים כדחף מוסט לשלוט בחלקים של העצמי. כשחלקים אלה מושלכים באופן מופרז לתוך אדם אחר, ניתן לשלוט בהם רק על ידי שליטה באדם זה (עמ' 190-189).

ממשיכי דרכה של קליין תרמו תרומה מהותית להמשגת הנרקיסיזם. סגל (Segal, 1983) כתבה ש"המבנה הנרקיסיסטי מקורו בעמדה הפרנואידית־סכיזואידית והוא נמצא תחת השפעה שלטת של צרות העין ושל ההגנות כנגד צרות העין. הוא תלוי בפעולתם של פיצול, הכחשה והזדהות השלכתית" (עמ' 275).

בכותבי על פתולוגיה אישיותית נרקיסיסטית אתכוון לאדם שמערכות היחסים שלו מתאפיינות באופן בולט ביחסי אובייקט נרקיסיסטיים, כפי שתיאר אותם רוזנפלד (Rosenfeld, 1964). בטרם יוסבר מהם יחסי אובייקט נרקיסיסטיים, ראוי לדון בשאלה אם ייתכנו יחסים נרקיסיסטיים בין אדם לזולתו. לכאורה, אם הנרקיסיזם פירושו מושקעות עצמית על חשבון מושקעות באחר, הרי שהמושג מכיל סתירה פנימית. אולם פרויד תיאר יחסים כאלו אצל אנשים אשר בוחרים למושא אהבה אדם המייצג את העצמי שלהם. על פי פרויד (1914/2007), אובייקט נרקיסיסטי שכזה יכול להיות אדם המייצג עבור האוהב את "מה שאדם הינו עצמו (את עצמו)", כלומר דומה לו בתכונה מהותית או יותר ומעורר בו הזדהות, אדם המייצג את "מה שהאדם עצמו היה", קרי הילד שהיה כפי שהוא בייצוגו הפנימי כיום, אדם המייצג את "מה שהאדם עצמו היה רוצה להיות", כלומר את אידיאל האני שלו או "אדם שהיה חלק מן העצמי שלו" (עמ' 55). נדמה שבאהבת הורה לילדו מתקיימות ארבע האפשרויות יחדיו.

יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים אליבא דרוזנפלד הם יחסים המבוססים על הגנות של פיצולים, השלכות ובליעה (incorporation) המונעות יכולת להתייחס לאחר כאל סובייקט נפרד. כל אלו עשויות להוביל להתנהגות אביוזיבית־פרוורטית אל האובייקט.

יחסים אלו אופייניים במיוחד במקרים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, אך עשויים להופיע במידת חומרה משתנה במגוון פתולוגיות אישיותיות.

רוזנפלד (Rosenfeld, 1964) כותב:

ביחסי אובייקט נרקיסיסטיים לאומניפוטנציה תפקיד מרכזי. האובייקט...עשוי לעבור בליעה כול יכולה (omnipotently incorporated), דבר המצביע על כך שהיחס אליו הוא כאל רכושו של התינוק; האם או השד משמשים מכלים שלתוכם מושלכים באופן אומניפוטנטי חלקים של העצמי שנחווים כבלתי רצויים בהיותם גורמים כאב או חרדה. הזדהות היא גורם חשוב ביחסי אובייקט נרקיסיסטיים. היא עשויה להתרחש באמצעות הפנמה או השלכה. כשהאובייקט עובר בליעה כול יכולה, העצמי הופך כה מזוהה עם האובייקט שעבר בליעה, שכל זהות נפרדת או כל גבול בין העצמי והאובייקט מוכחש... ביחסי אובייקט נרקיסיסטיים הגנות נגד כל הכרה בנפרדות בין העצמי לאובייקט משחקות תפקיד מרכזי. מודעות לנפרדות תוביל לתחושות של תלות באובייקט ולכן לחרדה. תלות באובייקט מרמזת על אהבה אליו ועל הכרה בערכו, שעשויות להוביל לתוקפנות, לחרדה ולכאב בשל התסכולים הבלתי נמנעים... נוסף על כך, תלות מעוררת צרות עין. יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים האומניפוטנטיים מייתרים אפוא את רגשות התוקפנות הנגרמים מתסכול וכל מודעות לצרות עין. כאשר התינוק אוחז בבעלותו באופן אומניפוטנטי את השד של האם, השד אינו יכול לתסכל אותו או לעורר את צרות העין שלו... כל רגש או תחושה מטרידה יכולים להיות מפונים מייד לתוך האובייקט בלא כל דאגה אליו, כשהאובייקט בדרך כלל עובר דווליואציה. בהפרעות נרקיסיסטיות חמורות אנחנו נראה באופן קבוע החזקה בהגנה נוקשה נגד כל מודעות למציאות נפשית, מכיוון שכל חרדה שמעורר קונפליקט בין חלקים של העצמי או בין העצמי למציאות מפונה מייד. החרדה שמפניה מתגוננים כך היא בעיקר בעלת אופי רודפני, מכיוון שיחסי אובייקט נרקיסיסטיים מקורם בינקות המוקדמת ביותר אז החרדה היא בעיקרה רודפנית... השמירה הנוקשה על תדמית העצמי האידיאלית... נחווית כמאויימת על ידי כל תובנה ומגע עם המציאות הנפשית (עמ' 133-132).

עיסוק נרחב בנושא הנרקיסיזם אפשר למצוא בכתבי קרנברג וקוהוט. שניהם ראו בהפרעה מצב שיש בו דימוי עצמי גרנדיוזי בבסיסו, אך מכאן והלאה דעותיהם מתפצלות (Kernberg, 2004/1975).

קוהוט (Kohut, 2009/1971) ראה בדימוי העצמי הגרנדיוזי היבט תקין וחיוני של ההתפתחות, שייוותר כמבנה פתולוגי במבוגר אם תתרחשנה פגיעות נרקיסיסטיות שתובלנה לתקיעה התפתחותית. פגיעות כאלו הן תסכול טרם עת, מצטבר וטראומטי, של צורכי זולתעצמי ארכאיים, קרי האובייקט־הורה, הנחווה כחלק מהעצמי, כושל במילוי צרכים ילדיים ראשוניים. צורכי זולתעצמי אלו כוללים צורך במראה — שההורה 'יראה' את הילד, יתפעל ממנו, ייתן אישור ואף יהיה שותף לפנטזיה הגרנדיוזית של הילד (mirroring), וכן צורך בהתמזגות (merger), או בסימביוזה, עם דמותו של אובייקט־הורה מואדר (idealized parent imago). הפרט הפגוע נרקיסיסטית נותר עם צורכי זולתעצמי ארכאיים, בלי שעברו תהליכים המתמירים אותם ומפנימים אותם במבנה הנפשי. כך הוא נותר עם מבנים נפשיים מוחלשים ולא מוגמרים, והוא תלוי באחרים לשם קיום תהליכים תוך־נפשיים הדרושים לשמירה על תחושת לכידות של העצמי. הוא ימשיך לחפש באחרים מראה לראות בה את גדלותו ובתוכו יקנן צורך, העשוי להיות מפוצל או מוכחש, להתמזג עם דמות מואדרת. לעומת תפיסתו של קוהוט את העצמי הגרנדיוזי כשלב תקין, קרנברג רואה בו מבנה פתולוגי השונה מנרקיסיזם ילדי נורמלי. קרנברג (Kernberg, 2004/1975) מדגיש את ההגנתיות שבעצמי הגרנדיוזי ואת היותו מושרש בדחף תוקפני מולד ניכר. הוא רואה בנרקיסיזם בעיה שביטויה העיקרי, לצד ההפרעה בהערכה העצמית, הוא הפרעות ספציפיות ביחסי האובייקט. קרנברג מתאר שאנשים הלוקים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית יפגינו מידה מופרזת של התייחסות לעצמם ביחסיהם עם אחרים, יבטאו צורך עז לאהבה ולהערצה מאחרים, המנוגד לכאורה לביטחון העצמי המופגן כלפי חוץ, ויפגינו חיי רגש רדודים, יכולת אמפתיה פגועה וצרות עין כלפי אחרים. הם נוטים לעשות אידיאליזציה לאי אלו אנשים שמהם הם מצפים ל'אספקה נרקיסיסטית', קרי הזנה או חיזוק מבחוץ לתחושת הערך העצמי שלהם, ובמקביל לזלזל ולהפחית בערך של אחרים. 'אחרים' אלו עשויים אף להיות מושאי האידיאליזציה בעבר, מרגע שיחוש הנרקיסיסט שאינו מקבל מהם עוד דבר.

ככלל, יחסיהם עם אנשים אחרים הם בבירור נצלניים ולעיתים טפיליים. נדמה שהם חשים שיש להם הזכות לשלוט באחרים ולטעון לבעלות עליהם... ומאחורי פני שטח שלעיתים קרובות יהיו מקסימים מאוד ושובי לב, ניתן לחוש בקור ובאכזריות... על פני השטח מטופלים אלו מראים היעדר מרשים של יחסי אובייקט. ברמה עמוקה יותר האינטראקציות שלהם משקפות יחסי אובייקט מופנמים עוצמתיים ופרימיטיביים מאוד... וחוסר יכולת להסתמך על אובייקטים טובים מופנמים (שם, עמ' 17-16).

קרנברג רואה בהפרעה הנרקיסיסטית תת־סוג של מצבים גבוליים. הוא מדגיש את התפקוד הגבוה כלפי חוץ, שיימצא פעמים רבות אצל בעלי אישיות נרקיסיסטית, מבחינה חברתית ומבחינת שליטה בדחפים, ומבדיל אותם בכך מ'המטופל הגבולי האופייני'. בדומה לרוזנפלד, קרנברג רואה בהפרעה ביחסי האובייקט גורם מהותי בהפרעה הנרקיסיסטית. הוא רואה בהתפתחות של נרקיסיזם פתולוגי ושל יחסי אובייקט רעים תוצאה של יחסי אובייקט רעים מופנמים לעומת התפתחות של נרקיסיזם בריא המלווה באהבה לאובייקטים ומתפתח מיחסי אובייקט מופנמים טובים (Kernberg, 2004/1975).

אני מוצאת ששימוש מרובה במנגנון ההזדהות ההשלכתית הוא מרכזי בתוך יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים, אך יש מנגנון משלים, והוא מתואר אצל בולאס (1987/2000). מנגנון זה הוא 'הפנמה עקורה' (extractive introjection), שעל פי בולאס תמיד תהיה מלווה במקביל גם בהזדהות השלכתית. אף שבולאס אינו קושר בין ההפנמה העקורה לנרקיסיזם דווקא, לדעתי זהו מנגנון אוניברסלי בתוך יחסי האובייקט של הלוקה בהפרעה נרקיסיסטית קשה. אליבא דבולאס, בעוד שבהזדהות השלכתית הפרט נפטר מחלק לא רצוי בעצמו באמצעות השלכתו אל האחר, בהפנמה עקורה מתרחש תהליך כמעט הפוך:

הפנמה עקורה מתרחשת כאשר אדם גוזל... יסוד כלשהו מחיי הנפש של זולתו. אלימות בין־סובייקטיבית כזאת מתרחשת כאשר הפוגע (להלן א') מניח אוטומטית שהנפגע (להלן ב') אינו חווה בפנימיותו את היסוד הנפשי שא' מייצג. ברגע שהנחה זו קנתה לה שביתה, מתרחש מעשה של גניבה וב' עלול ללקות בטשטוש חושים זמני ולא יוכל 'להחזיר לעצמי' את חלק העצמי שנגזל ממנו. אם ההורה הוא המשתמש בעקירה כזו כלפי ילדו, יידרשו שנים רבות של אנליזה לפני שב' יוכל להחזיר לעצמו את חלק העצמי שנגזל ממנו (שם, עמ' 171).

בולאס מביא לדוגמה את ההורה שמתפרץ באופן מופרז על ילד ששפך את המשקה שלו. רגע לפני ההתפרצות הילד חש חרטה וכעס על עצמו אך כעת "היסודות האלו כאילו נגזלו... בשל תגובת ההורה... המניח ש[הילד] לא חש צער... [ההורה] מנכס לעצמו בלבד את יסודות ההלם, הביקורת והפיצוי" (שם, עמ' 172). הסכנה היא שאם תהליכים כאלו הם מתמשכים ועקביים, הפרט הנתון להם ינתק את עצמו מהיסודות הנפשיים. כך למשל אם אדם נוקט עמדה גרנדיוזית שכל הטוב, הידע והצדק אצלו, מזלזל זלזול מתמשך באחר ו'מקטין' אותו, הוא עשוי לטעת באחר, בעיקר באחר חלש ממנו או תלוי בו, את התחושה שהוא חסר ידע, חסר יכולת ורע. כך הפוגע גוזל את היסודות הנפשיים מהאחר ומנכסם לעצמו. "קורבן ההפנמה העקורה חש כאילו פשטו מעליו חלקים מהעצמי שלו" (שם, עמ' 176). בולאס מסכם את מאמרו בנושא כך:

כאשר אדם פולש לתוך הטריטוריה הנפשית של זולתו, הוא לא רק מניח שם חלקים לא רצויים שלו עצמו, כמו בהזדהות השלכתית, אלא גם נוטל דבר מה במובן מסוים... המשליך נהנה משלוות נפש מוגבלת, מצב נפשי שנעקר מן הזולת אשר נותר במצב של בלבול (שם, עמ' 179).

ההתעללות הסמויה שאבקש לדבר עליה מאפיינת את כל הסוגים של הנרקיסיזם הפתולוגי. ה־DSM-V (American Psychiatric Association, 2013) מתאמץ לשפר ולהרחיב את ההגדרה של ההפרעה לעומת קודמו, ה־DSM-IV, אך עדיין היא נותרה הגדרה שטחית ומצומצמת. יש להבהיר כי בספר זה אין הכוונה רק להגדרה המוגבלת הזו, אלא הנרקיסיזם הפתולוגי הנדון כולל הן את הנרקיסיסט הגרנדיוזי, אשר מכסה על חוסר הביטחון שלו בהתנהגות יהירה ודורסנית, הן את הנרקיסיסט הפגיע, שאקטאר (Akhtar, 1989, 2000) כינה גם סמוי וביישן (covert/shy). הנרקיסיסט הפגיע עשוי, בעודו מכיל בתוכו גרנדיוזיות סמויה, להיות מופנם, חסר ביטחון ורגיש לדחייה כלפי חוץ. בעוד שסביר שדפוסי הפוגענות שיתוארו בספר נפוצים יותר בקרב נרקיסיסטים מהסוג הראשון, גם את הנרקיסיסט הסמוי מפעילים המנגנונים הנפשיים שנסקרו לעיל, וגם הוא עשוי להיות פוגעני, בעיקר כשהוא מרגיש בטוח ובעמדת כוח, למשל ביחסים עם ילדיו.

הפוטנציאל לפגיעה משמעותית באחר קיים כשהנרקיסיזם הוא ברמה של הפרעה נפשית של ממש, כשדפוסי יחסי האובייקט נרחבים, נוקשים ובלתי סתגלניים. הפוגע עשוי להיראות מרשים ונורמטיבי, מאחר שהפגיעה תתבטא בעיקר במערכות היחסים הקרובות שלו, ואילו כלפי העולם יוצגו 'האני האידיאלי' והצד המפוצל המתפקד שלו. ביחסים קרובים הוא עשוי להזדקק להיות מרכז עולמם של האובייקטים שלו ולתבוע מהם סיפוק לצרכיו הרגשיים באופן שנדרש בדרך כלל לילד. כשההפרעה הנרקיסיסטית קשה צפוי שרק סימביוזה תתפרש כאהבה, ואזכור למציאות של הנפרדוּת יעורר אימה וחוויית התפרקות בלתי נסבלת עד כדי כך, שהנרקיסיסט יעשה כל שביכולתו כדי לא לחוש זאת. הוא עשוי להפעיל לחץ או כוח רגשי, ובמקרים הקשים ביותר גם כוח פיזי, כדי לשלוט באחר ולביים אותו לתוך תסריט התואם לאופן שבו היה רוצה לראות את המציאות. האחר, המשמש אובייקט, עשוי להרגיש מוחפץ, בלתי נראה, מושתק מלמחות ומלבטא את עצמו, מושפל־נרמס בהיעדר ראייה של צרכיו וכבוד לנפרדותו האוטונומית, ונחדר־אנוס בהיעדר גבולות. מערכות יחסיו של הנרקיסיסט נצבעות במאפייניה של הפתולוגיה שלו: הוא משתמש בפיצול כדי להימנע ממגע עם חלקים של עצמו שהוא תופס כשליליים, ובהשלכות 'שם' אותם אצל האחר. אם הנרקיסיסט ישמע בדברי האחר ביקורת, מדומה או אמיתית, או אם האחר יסרב 'לקחת' את ההשלכות פנימה, תתערערנה הגנותיו של הנרקיסיסט ונפוץ שיגיב במתקפה. חוסר ביטחון ותחושת נחיתות מוחלפים בהגנות גרנדיוזיות, שיתבטאו בהתנשאות, בצדקנות ובהתנהגות של זכאות (entitlement). צרות העין נהפכת לשכנוע שמקנאים בו וגורמת לו, פעמים רבות שלא במודע, לחבל בהצלחתו של האחר. פחד מנטישה נעשה לאחיזת ברזל שתלטנית באחר.

הפסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הצרפתייה היריגוֹיֶן (1988/2002) כותבת:

הנרקיסיים נחשבים לפסיכוטיים ללא תסמינים, אשר מוצאים את איזונם אחרי שפרקו על האחר את הכאב שאינם חשים, ואת הסתירות הפנימיות שסירבו לחוות. הם גורמים כאב 'שלא בכוונה", הם מכאיבים משום שזו דרך הקיום היחידה שהם מכירים. כיוון שנפגעו בילדותם, זו דרכם לשרוד ולהתקיים. העברה זו של הכאב מאפשרת להם להגדיל את ערכם על חשבון הזולת... אדם נרקיסי... כל חייו הוא מחפש את בבואתו בעיניהם של אחרים. הזולת אינו קיים אלא כמראָה. הנרקיסי הוא קליפה ריקה שאין לה קיום משל עצמה: זהו פסאודו־אדם, שמנסה לחולל אשליה ולהסוות את ריקנותו. בדרך זו הוא מנסה לחמוק מן המוות. זהו אדם שמעולם לא הכירו בו כבאדם, ושנאלץ לבנות לעצמו מערכת של מראות כדי לחולל באמצעותן את האשליה שהוא אכן קיים. אבל כמו בקלידוסקופ, ככל שישחק וירבה בבואות, עדיין ביסודו הוא ריק... הנרקיסיים מתמלאים ב"אחר", בלעדיו אין להם ממשות. אחר זה אפילו אינו כפיל, בעל קיום עצמאי, אלא רק בבואה שלהם. לכן חשים קורבנותיהם כי נשללה מהם עצמיותם. אין להם אישיות נבדלת, אלא כמוהם כבבואה בלבד. כל מצב שעלול להעכיר בספקות את מערכת המראות, שמחפָּה על הרִיק שבתוכה, יגרור מייד בתגובת שרשרת חמת זעם הרסנית (עמ' 135-133).

אני חשה שמילותיה של היריגוין מדויקות וקשות מדי כאחד. מחד גיסא הן מדויקות בתיאור המנגנונים הנפשיים האוניברסליים להפרעה. מאידך גיסא הן הופכות את האדם ל'נרקיסי' אחיד ולא אנושי. אומנם דפוסי ההתנהגות והפגיעה זהים כאילו יצאו הנרקיסיסטים מאותו פס ייצור, והשלכותיהם פוצעות את הנפש, אך חשוב גם לזכור כי מדובר באנשים על כל מורכבותם. לכל אחד מהם היסטוריה כואבת משלו ופציעות שגם אם ניתן לכנותן בשם מקצועי מכליל, הן עדיין אישיות ופרטיות. לכל אחד מהם תמהיל מגרעות ומעלות הייחודי לו, לצד הדפוסים המשותפים של התנהגות פוגענית. אעשה מאמץ להציג תמונה נרחבת ומאוזנת שכוללת את עולמו הפנימי העצוב והפגוע של הפוגע. מטרתי אינה להצדיק את הפגיעה או להסיר מאחריותו של הפוגע ואינה לעודד את הנפגעים להסכין עם הנעשה בהם, אלא לרדת לעומקה של התופעה ולחפש את האמת, שהרי הבנתה יכולה להביא מזור. נקל לנו יותר להתאושש מפגיעה כשאנו מבינים שנעשתה מתוך כאבו של אחר ולא בזדון מחושב גרידא. טיבו של הנרקיסיזם הפתולוגי הוא להביא הרס עצמי נוסף להרס של האחר.

ב. נרקיסיזם הרסני, זעם ותוקפנות נרקיסיסטיים ודחף המוות

טיבה הייחודי של התוקפנות הנרקיסיסטית, ההרסנות שבהפרעה הנרקיסיסטית וחותמו הבולט של דחף המוות בה, הם אשר מובילים לפוטנציאל הפוגעני הגדול הגלום בהפרעה זו.

הנרקיסיסט הוא אוּרוֹבוֹרוֹס, אותו סמל מיתי של נחש האוחז בפיו את זנבו ויוצר מעגל אין־סופי. הוא בולע את עצמו, ובניסיון להחיות את עצמו, ממית את עצמו. במעגל שנוצר, הסגור לעולם החיצוני, אין שינוי ואין התפתחות נפשית. זהו מצב נפשי של היעדר נפרדות או טרום־נפרדות שלא מתפתח לנפרדות. הנרקיסיסט מבקש להתכחש לצורך באחר ולהיות מקור החיים, תוך כדי הכחדת חיותו של האחר. הוא מחפש להתכחש לנזקקותו, לפגיעותו ואף למוות באמצעות אשליה של דַּיּוּת עצמית (self-sufficiency). הוא רוצה לאחוז בכל הפוטנציאל אצלו, אך בכך הוא הופך את קיומו לקיום כלוא וממית, נטול מודעות עצמית ונטול מודעות לאחר. הוא אינו מסוגל לתת חיים ואינו מסוגל לקבלם לתוכו. זהו ביטוי מובהק של ניצחון דחף המוות על פני דחף החיים (פרויד, 1920/1988), רצון להרוס ולחזור למצב ראשוני, לא מאורגן, חסר נפרדות, אך גם מצב של 'נירוונה', מצב של שלוות נפש, נטול כאב וסימביוטי. רוזנפלד (Rosenfeld, 1971) מחבר בין הנסיגה הנרקיסיסטית מקשר לדחף המוות. הוא כותב שדחף המוות "תמיד מתבטא כתהליך הרסני המופנה כנגד אובייקטים והעצמי" (עמ' 169), ושתהליך זה פועל באופן הממאיר ביותר במצבים נרקיסיסטיים קשים.

רוזנפלד גם קושר בין צרות העין, האופיינית כל כך בהפרעות נרקיסיסטיות קשות, לדחף המוות ומזכיר שקליין ראתה בצרות העין הפרימיטיבית "נגזרת ישירה של דחף המוות" (שם, עמ' 172). הוא מתאר נרקיסיזם הרסני (destructive) ונרקיסיזם ליבידינלי. שניהם קיימים אצל מרבית המטופלים הנרקיסיסטיים זה לצד זה, במידה שונה. הנרקיסיזם ההרסני מכוון כנגד יחסי אובייקט ליבידינליים וכנגד החלקים בעצמי שחווים הזדקקות לאובייקט וחווים צורכי תלות. צרות העין ודחף המוות שבו חוברים להרוס את הטוב שבאובייקט ואת השונות של האובייקט מהסובייקט. בנרקיסיזם הליבידינלי הטוב שבאובייקט מואדר, והסובייקט מנכס אותו לעצמו. ההרסנות הנרקיסיסטית, אם כן, מכוונת גם פנימה, כנגד דחף החיים עצמו, כנגד החלקים הליבידינליים, השוחרים קשר עם האובייקט. גם סגל (Segal, 1983) הדגישה את ההרסנות ואת ההרס העצמי הגלומים בנרקיסיזם. היא תיארה שדחף המוות וצרות העין הם שמובילים ליחסי אובייקט ולמבנים פנימיים הרסניים. לדידה של סגל צרות העין, כפי שקליין (1957/2003) תיארה אותה, היא "רצון לקלקל ועוינות הנובעים מההבנה שמקור החיים ומקור הטוב הוא חיצוני" (Segal, 1983, עמ' 270). במקום אחר כתבה:

ניתן להמשיג את הקונפליקט בין דחף החיים לדחף המוות במונחים פסיכולוגיים מזוקקים. עצם היוולדנו מעמת אותנו עם חוויית הצרכים שלנו. ביחס לחוויה זו עשויות להיות שתי תגובות, ושתיהן, אני חושבת, מצויות באופן בלתי נמנע בכולנו, אף שבמידות שונות. האחת היא לחפש סיפוק לצרכים: זה מקדם חיים ומוביל לחיפוש אובייקט, לאהבה ולבסוף לדאגה לאובייקט. האחרת היא הדחף להכחיד את הצורך, להכחיד את העצמי התופס והחווה, כמו גם את כל מה שנתפס ונחווה (Segal, 1993, עמ' 1).

קוהוט (1972/2007) תיאר את התוקפנות הנובעת מהפרה של האיזון הנרקיסיסטי. על פיו, תוקפנות זו מובחנת ונפרדת מסוגי תוקפנות אחרים. הגורמים הנמצאים בבסיסה של תוקפנות זו הם הבושה והזעם הנרקיסיסטי שהפגיעה הנרקיסיסטית גרמה. אלו מובילים לצורך כפייתי למחוק את העלבון.

הצורך בנקמה, בתיקון עוולה, בביטול פגיעה בכול האמצעים וכפייה בלתי מתפשרת הנטועה עמוק לחתור למטרות אלה, שאינה נותנת מנוח למי שספגו פגיעה נרקיסיסטית — אלה הם המרכיבים האופייניים של זעם נרקיסיסטי על כול צורותיו, והם המציבים אותו בנפרד מסוגים אחרים של תוקפנות (שם, עמ' 167).

בהסתמך על צורכי הזולתעצמי שתיאר קוהוט, ניתן להגדיר שני סוגים עיקריים של פגיעה נרקיסיסטית. אף שסוגים אלו תקפים גם ביצירת הפגיעה הנרקיסיסטית הראשונית, המתרחשת בילדות, אתייחס אליהם כאן מנקודת המבט של הפרט הבוגר הפגוע נרקיסיסטית, הנרקיסיסט. הסוג הראשון הוא פגיעה בצורכי mirroring, הצורך לראות עצמו מואדר באחר, המשמש מראה. סוג זה של פגיעה יכלול כל מה שמערער את אמונתו של הנרקיסיסט בגדלותו, כגון עלבון, אמיתי או מדומה, אי־מתן יחס מיוחד שהנרקיסיסט מצפה לו, עימות עם מציאות הסותרת את אמונתו שהוא ייחודי וטוב מאחרים וכיוצא בזה. קוהוט מביא לדוגמה את תגובת האם החורגת להכרזת המראה ששלגייה יפה ממנה. כמוה, הנרקיסיסט אינו יכול לשאת ראיות המערערות את שכנועו העצמי בגדלותו, כלומר מערערות את שיווי המשקל הנרקיסיסטי שלו. כמו בסיפור שלגייה, הפתרון הנרקיסיסטי הוא הכחדת הראָיָה. במקרה של שלגייה מדובר בניסיון לרצח, אך ניתן גם להכחיד את הראיה על ידי הרס מופשט יותר — על ידי חבלה בהצלחת האחר והקטנתו בעזרת דווליואציה או על ידי הכחשת המציאות. הסוג השני של פגיעה נרקיסיסטית הוא פגיעה בצורך להתמזג עם אחר מואדר. פגיעה כזו יכולה להתבטא בדחיית הנרקיסיסט, בכשל אמפתי כלשהו וגם בהתרחשויות שוליות יותר לכאורה, כגון החזקה בדעה שונה או הפגנת התנהגות שונה מזו שהנרקיסיסט ציפה לה, המנכיחות את המציאות שהאחר נפרד מהנרקיסיסט ואינו בשליטתו. במילותיו של קוהוט:

האויב המעורר את זעמו הארכאי של מי שפגיע מבחינה נרקיסיסטית נראה בעיניו... כפגם במציאות הנתפסת באופן נרקיסיסטי. האויב הוא חלק מרדני של עצמי מורחב, שהאדם הפגיע מבחינה נרקיסיסטית ציפה לשלוט בו שליטה מלאה. במילים אחרות, העובדה הפשוטה שהזולת הנו עצמאי או שונה נחווית כמעליבה על ידי אלה שיש להם צרכים נרקיסיסטיים עזים... החוויות העזות ביותר של בושה והצורות האלימות ביותר של זעם נרקיסיסטי מתעוררות אצל אותם יחידים שלגביהם תחושת השליטה המוחלטת בסביבה הארכאית הנה חיונית, משום ששימור ערך העצמי — וכמובן העצמי — תלוי בזמינות הלא־מותנית של זולתעצמי רואה ומאשר או של זולתעצמי מואדר המתיר מזיגה... האופנוּת הארכאית של החוויה מסבירה מדוע אלה הלפותים בזעם הנרקיסיסטי מציגים היעדר אמפתיה מוחלט כלפי הפוגע. זה מסביר את המשאלה שאינה ניתנת לשינוי למחות את העלבון שנגרם לעצמי הגרנדיוזי ואת החרון שאינו מוחל המתעורר, כאשר השליטה בזולתעצמי הרואה אובדת, או כאשר הזולתעצמי הכול־יכול אינו זמין (שם, עמ' 173-172).

עבור הנפגע, הפגיעה הנרקיסיסטית בלתי נסבלת. זאת מפני שהיא מפרקת את הערך העצמי הגרנדיוזי, או את חוויית ההתמזגות עם זולתעצמי מואדר, שמהווות משענת קנה רצוץ ללכידות העצמי. במילים אחרות, הפגיעה הנרקיסיסטית שומטת את ההגנות מתחת לרגלי הנרקיסיסט ומפילה אותו לתהום כשהוא מתפרק לחלקיו. מסיבה זו אני רואה בחרדה הנרקיסיסטית חרדה מפני התפרקות פסיכוטית בעיקרה7. קוהוט עצמו ציין שבהפרעת אישיות נרקיסיסטית ההתפוררות המתוארת היא זמנית וחולפת עד מהרה בעוד שבפסיכוזות, שלשיטתו מבטאות אף הן שבר במבנים נרקיסיסטיים גרעיניים, אותה ההתפרקות של העצמי היא מתמשכת או קבועה (Kohut, 2009/1971, עמ' 158, הערת שוליים). הפגיעה הנרקיסיסטית גורמת לרגרסיה. היא מעוררת כאבי עבר ומצבים נפשיים שהנפגע חווה בילדותו, עם הרגשות הנלווים של בושה, פחד, תסכול וחוסר אונים. המבוגר עשוי להגיב אל הפגיעה בהתקף זעם (temper tantrum) כמו ילד בן שנתיים, אך עם העוצמות, הכוח, התחכום והנקמנות של מבוגר. שילוב זה עשוי להפוך את הזעם הנרקיסיסטי למכאיב ומפחיד ביותר, לגורם מחולל טראומה (traumatogenic) במהותו. במקרים הקשים ביותר הוא אף נהפך לקטלני, ומהדורות החדשות ידברו על אדם נורמטיבי שבאופן פתאומי וללא כתובת על הקיר רצח.

הזעם הנרקיסיסטי עשוי להתבטא בשתי דרכים. האחת היא חמת זעם בוערת. השנייה היא נסיגה מנוכרת של הנרקיסיסט מהאובייקט והסגה מהאובייקט של כל הרגשות והפעולות המבטאות חמימות וקשר אנושי. האוקסימורון 'שתיקה רועמת' מתגלם במלואו בהתעלמות של נרקיסיסט ממושא הכעס שלו. "אני מכיר היטב את הבעותיו של אבי כשאני לא מרצה אותו", סיפר לי עופר. "העיניים שלו רושפות, הפנים מאדימות ונדמה שעשן יוצא לו מהאוזניים. אז הוא צועק כל כך חזק עד שהוורידים בצוואר שלו בולטים ונדמה לי שהגג של הבית מתרומם. לפעמים הוא חובט באגרופו בשולחן ואני מרגיש שהוא רוצה להרביץ לי. יש לו עוד סוג של זעם. השפתיים שלו נמתחות ומתכווצות, העור מחוויר והמבט שלו קופא. הוא שותק ומסוגל להתעלם ממני ולא להחליף איתי מילה ימים. לפעמים אני אפילו לא יודע מה עשיתי, אבל המסר ברור — אני לא שווה שיתייחסו אליי. אני מרגיש שהוא מוחק אותי מקיום, כאילו שאם אני לא מה שהוא רוצה הוא מעדיף שאתפוגג או כאילו שעשיתי עבירה כזו שמגיע לי עליה עונש מוות. כילד קטן פחדתי כל כך מההתפרצויות הקולניות. הוא היה מרים קול עליי, על האחים שלי, על אימא. הייתי בורח לחדר ונכנס למיטה, מדמיין שאני במקומות אחרים, חולם על להיות גדול ולעזוב את הבית הזה. אבל אני חושב שהשתיקה הייתה נוראית לא פחות".

עופר תיאר היטב את הרסנותם של שני סוגי הזעם, שכמו בשירו של רוברט פרוסט, הם 'אש וקרח'.

יש האומרים שהעולם יִכְלֶה באש

יש שבקרח אומרים

טעמתי כיצד תשוקה תְּרַחֵשׁ

ואצודד במְבַכְּרֵי האש

אך היה ונחרב שתי פעמים

ידעתי שנאה די הצורך

כדי לומר שלקרח כוחות עצומים

בשביל להחריב

ודי בו

Robert Frost, Fire and Ice. In: Robert Frost's Poems. St. Martin's Paperback, 2002. [תרגום שלי — ה.י.]

הנרקיסיסט הוא קרח ואש, נע בין שני קצוות הרסניים באותה מידה. הקצה האחד הוא קרח הגנתי של ריחוק ובידוד, שם הוא קר ומנוכר, מצמית את מי שנזקק לו רגשית. הקצה השני הוא אש, שבחמדנותה לנכס את האובייקט ולשלוט בו מבפנים, מכלה את שניהם.

6 לאורך כל הספר, במקרה של מקורות שאינם בעברית, התרגום המובא הוא שלי — ה.י.

7 ומנקודת מבט תאורטית שונה — הוזכרה כבר הבחנתו של רוזנפלד, שמיקם את יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים בינקות המוקדמת, שבה החרדה רודפנית בעיקרה.