ההסתברות הסטטיסטית לאהבה ממבט ראשון

שדות תעופה הם חדרי עינויים למי שסובל מקלסטרופוביה.

לא רק בגלל האיום המרחף של הטיסה הצפויה — להידחס במושבים כמו סרדינים, לנסוק לאוויר בשפופרת מתכת צרה — אלא גם בגלל השדה עצמו: המון האדם, הטשטוש והסחרור של המקום, הזמזום המרצד והמבלבל שכולו תנועה ורעש, כולו קדחתנות והמולה, והכול תחום בחלונות זכוכית כמו איזו חוות נמלים מהגיהינום.

זה רק אחד הדברים, אחד מני רבים, שהדלי מנסה לא לחשוב עליהם כשהיא עומדת חסרת אונים מול דלפק הכרטיסים. האור בחוץ הולך וגווע, המטוס שלה מרחף איפשהו מעל האוקיינוס האטלנטי, והיא מרגישה שמשהו בתוכה מתחיל להיפרם, כמו אוויר שנפלט אט־אט מבלון. גם בגלל הטיסה המצפה לה, גם בגלל שדה התעופה עצמו, אבל בעיקר — בעיקר — כי היא מבינה שהיא מאחרת לחתונה שמלכתחילה לא רצתה להגיע אליה. ומשום מה, בגלל תהפוכת הגורל הקטנה והמטופשת הזאת, מתחשק לה פתאום לבכות.

דיילי הקרקע שעובדים בשער התקבצו מצדו האחר של הדלפק והם נועצים בה מבטים זועפים וקצרי רוח. על המסך שמאחוריהם כבר התחלפה ההודעה, ועכשיו הוא מכריז על הטיסה הבאה מניו־יורק ללונדון שממריאה רק בעוד שלוש שעות, ובמהרה מתברר להם שהדלי היא הדבר היחיד שמונע מהם לגמור את המשמרת וללכת הביתה.

"אני מאוד מצטערת," אומרת אחת מהם בקול שלא מצליח להסוות את האנחה שהיא כובשת. "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מלנסות להעלות אותך לטיסה הבאה."

הדלי מהנהנת בדכדוך. בשבועות האחרונים היא קיוותה שבדיוק דבר כזה יקרה, אם כי היא חייבת להודות שהתרחישים שדמיינה לעצמה היו קצת יותר דרמטיים: שביתה ארוכה בשדה התעופה; סופת ברד אדירה; שפעת משתקת — אולי אפילו חצבת — שתמנע ממנה לטוס. שלל סיבות משכנעות להפליא שיחסכו ממנה את הצורך לראות את אבא שלה עונד טבעת על אצבע של אישה שהדלי לא פגשה מעולם.

אבל איחור של ארבע דקות לטיסה הוא תירוץ קצת יותר מדי נוח, קצת חשוד אפילו, ולהדלי יש הרגשה שההורים שלה — שניהם — לא יבינו שזאת לא היתה אשמתה. למען האמת, נדמה לה שהעניין הזה דווקא עשוי להיכלל ברשימה הקצרצרה של הנושאים שעליהם ההורים שלה כן מסכימים.

הדלי היא שהגתה את הרעיון לוותר על הארוחה החגיגית ערב החתונה ולהגיע ללונדון רק בבוקר הטקס. היא לא ראתה את אבא שלה כבר יותר משנה, ולא היתה בטוחה שתוכל לשבת בחדר אחד עם כל האנשים החשובים בחייו — החברים והעמיתים שלו, העולם הקטן שברא לעצמו מעבר לאוקיינוס — בעודם מרימים כוסית לבריאותו ולאושרו ולראשית חייו החדשים. אם זה היה תלוי בה, היא לא היתה באה גם לחתונה, אבל התברר שדווקא העניין הזה לא היה נתון לוויכוח.

"הוא עדיין אבא שלך," הזכירה לה אמא בלי הפסקה, כאילו הדלי עלולה לשכוח את הפרט הזה. "אם לא תהיי שם, תתחרטי על זה בעתיד. אני יודעת שקשה להבין את זה בגיל שבע־עשרה. אבל תסמכי עלי, יום אחד זה יקרה."

הדלי מפקפקת בכך.

הדיילת מקישה עכשיו על המקלדת במין כוח פראי, חובטת במקשים, ולועסת מסטיק בעצבים. "יש לך מזל," היא אומרת, ומרימה את ידיה בנפנוף קטן. "אני יכולה להעלות אותך לטיסה של 22:24. מושב 18A, ליד החלון."

הדלי כמעט פוחדת לשאול, אבל שואלת בכל זאת: "מתי הנחיתה?"

"ב־9:54," עונה הדיילת. "מחר בבוקר."

הדלי רואה בעיני רוחה את ההזמנה לחתונה שנחה על השידה שלה כבר חודש, האותיות המסולסלות העדינות, הנייר העבה בצבע שמנת. הטקס אמור להתחיל מחר בשתים־עשרה בצהריים. כלומר, אם הכול ילך כמתוכנן — הטיסה ואחריה המכס, המוניות ועומס התנועה — אם הכול יתקדם בתזמון מושלם, יהיה לה סיכוי להגיע בזמן. בקושי.

"העלייה למטוס ב־21:45 מהשער הזה," אומרת הדיילת ומושיטה לה את המסמכים, שכולם צרורים יחד בחבילה מסודרת בנרתיק קטן. "טיסה נעימה."

הדלי מפלסת לה דרך אל החלונות, וסוקרת את שורות המושבים האפרפרים והישנים שמולה: רובם תפוסים, ומהשאר מבצבץ מילוי צהבהב מהתפרים, כאילו הם דובוני פרווה מרופטים מרוב חיבוקים. היא מניחה את תיק הגב על מזוודת הטרולי שלה, שולה ממנו את הטלפון הנייד, ומחפשת ברשימת אנשי הקשר את המספר של אבא שלה. הוא מופיע רק בתור "הפרופסור", כינוי שהעניקה לו לפני שנה וחצי בערך, קצת אחרי ההכרזה שהוא לא יחזור לקונטיקט שבעקבותיה הפכה המילה "אבא" לתזכורת לא נעימה בכל פעם שפתחה את המכשיר.

צלצול ההמתנה מתחיל ולבה מאיץ את פעימותיו. הוא עדיין מתקשר אליה לעתים די קרובות, אבל את הפעמים שהיא התקשרה אליו אפשר כנראה לספור על אצבעות כף יד אחת. בלונדון עכשיו שעת חצות, וכשהוא עונה סוף־סוף לטלפון קולו מעובה ואטי, משינה או מאלכוהול או משניהם.

"הדלי?"

"פספסתי את הטיסה," היא אומרת, בטון הנבחני שבוקע ממנה בטבעיות כשהיא מדברת עם אבא שלה בימים אלה, כתופעת לוואי של מורת הרוח הכללית שלה ממנו.

"מה?"

היא נאנחת, וחוזרת על דבריה: "פספסתי את הטיסה."

ברקע, הדלי שומעת את שרלוט ממלמלת כמה מילים, ומשהו ניצת בה, פרץ מהיר של כעס. למרות האימיילים המתקתקים שהאישה הזאת שלחה לה מרגע שאבא הציע לה נישואים — אימיילים גדושי תוכניות לחתונה, תמונות מהטיול שלהם לפריז, הפצרות שהדלי תהיה מעורבת בהכנות, וכולם חתומים בשרשראות נרגשות של חיבוקים ונשיקות (כאילו נשיקה אחת וחיבוק אחד לא מספיקים) — הדלי החליטה לפני שנה ותשעים ושישה ימים בדיוק שהיא שונאת אותה, וההזמנה לשמש כשושבינה ממש לא שינתה את דעתה.

"טוב," אומר אבא, "השגת כרטיס לטיסה אחרת?"

"כן, אבל היא נוחתת רק בעשר."

"מחר?"

"לא, הלילה. אני טסה על כוכב שביט."

אבא מתעלם מהמשפט האחרון. "זה מאוחר מדי. לא יישאר מספיק זמן לפני הטקס. אני לא אוכל לאסוף אותך," הוא אומר, וקולות חנוקים נשמעים כשהוא מכסה את הפייה ומתלחש עם שרלוט. "אנחנו יכולים אולי לשלוח את דודה מרילין לקחת אותך."

"מי זאת דודה מרילין?"

"דודה של שרלוט."

"אני בת שבע־עשרה," מזכירה לו הדלי. "נדמה לי שאני מסוגלת להגיע לכנסייה במונית."

"אני לא יודע," אומר אבא. "זה הביקור הראשון שלך בלונדון..." קולו גווע והוא מכחכח בגרונו. "את חושבת שזה יהיה בסדר מצד אמא שלך?"

"אמא לא תהיה שם," עונה הדלי. "נדמה לי שהיא היתה בחתונה הראשונה."

בעברו השני של הקו משתררת דממה.

"זה בסדר גמור, אבא. ניפגש מחר בכנסייה. אני מקווה לא לאחר יותר מדי."

"טוב," הוא אומר בטון רך. "אני כל כך רוצה לראות אותך."

"כן," היא עונה, ולא מצליחה בשום אופן להשיב לו באותן מילים. "להתראות מחר."

רק אחרי שהם מנתקים את השיחה הדלי נזכרת שהיא אפילו לא שאלה אותו איך היתה ארוחת הערב החגיגית. היא גם לא כל כך בטוחה שהיא רוצה לדעת.

שעה ארוכה היא ממשיכה לעמוד במקומה, ורק לופתת את הטלפון ומשתדלת לא לחשוב על כל מה שמצפה לה בעברו האחר של האוקיינוס. ריח של חמאה שעולה מדוכן בייגלה סמוך עושה לה בחילה קלה, והיא ממש רוצה לשבת, אבל האזור שמול השער מוצף כולו באנשים שהתנקזו לכאן מחלקים אחרים של השדה. זהו סוף השבוע של יום העצמאות, ומפות מזג האוויר המוקרנות על מסכי הטלוויזיה מציגות מערבולות של סופות שמכסות כמעט את כל המערב התיכון. אנשים מסמנים לעצמם טריטוריות ומתנחלים באולם ההמתנה כאילו הם מתכוונים להישאר כאן לנצח. מזוודות נחות על כיסאות ריקים, משפחות משתלטות על פינות ישיבה שלמות, שקיות שמנוניות של מקדונלדס זרועות על הרצפה. הדלי, שעוברת מעל מישהו שישן על תרמיל, ערה מאוד לתקרה הנמוכה שמעל ראשה, לקירות הסוגרים עליה, לנחילי האדם הרוחשים סביבה, והיא צריכה להזכיר לעצמה לנשום.

מרחוק היא מגלה מושב פנוי, והיא מזגזגת אליו במהירות עם המזוודה דרך ים של נעליים, ומשתדלת לא לחשוב כמה חמור יהיה מצבה של השמלה הסגולה המטופשת כשתגיע ללונדון מחר בבוקר. לפי התוכנית המקורית היו אמורות להיות לה כמה שעות במלון כדי להתארגן לקראת הטקס, אבל עכשיו היא תיאלץ לפצוח במרוץ מטורף לכנסייה. מכל הדאגות הרבות שיש לה כרגע על הראש, זאת ממש לא מדורגת בראש סדר העדיפויות שלה, ובכל זאת די משעשע לדמיין כמה מבועתות יהיו החברות של שרלוט: העובדה שלא הספיקה לסדר את השיער תיחשב מן הסתם לאסון עולמי בעיניהן.

הדלי מתחרטת, בלשון המעטה, על שהסכימה להיות אחת השושבינות של הכלה, אבל האימיילים הבלתי־נלאים של שרלוט בצירוף ההפצרות האינסופיות של אבא התישו אותה, שלא לדבר על התמיכה המפתיעה של אמא ברעיון.

"אני יודעת שאת לא משתגעת על אבא שלך כרגע," היא אמרה, "ואני בטח שלא. אבל את באמת רוצה לדפדף יום אחד באלבום החתונה, אולי אפילו עם הילדים שלך, ולהצטער שלא היית חלק ממנה?"

הדלי הגיעה למסקנה שזה לא יטריד אותה כלל, אבל היא הבינה שהם לא מתכוונים לרדת מהעניין והחליטה שיהיה קל יותר לרצות אותם, גם אם זה אומר שתיאלץ לסבול את הספריי לשיער ואת הנעליים הלוחצות ואת סדרת התצלומים שאחרי הטקס. כשכל שאר השושבינות — אוסף של חברותיה בנות השלושים ומשהו של שרלוט — שמעו על הנערה האמריקאית שהצטרפה לשורותיהן, הן הכניסו אותה מיד לרשימת התפוצה שלהן באימייל, וקידמו את פניה במטר ברכות וסימני קריאה. וכך הדלי, שלא פגשה את שרלוט מעודה ובשנה וחצי האחרונות הקפידה לוודא שזה לא ישתנה, גילתה פתאום מהן העדפותיה של שרלוט במגוון נושאים הקשורים לחתונה, נושאים עקרוניים להפליא, כמו סנדלים פתוחים לעומת נעלי עקב, גיפסניות בזרי הפרחים — כן או לא, והגרוע והמזעזע מכול — הלבנים ששרלוט היתה רוצה לקבל במתנה במסיבת הרווקות, או כמו שהיא נקראת באנגליה, מסיבת התרנגולות. למען האמת, הדלי נדהמה מכמות האימיילים שחתונה אחת יכולה לעורר. היא ידעה שאחדות מהמתכתבות הן חברותיה של שרלוט לעבודה בגלריה לאמנות של אוניברסיטת אוקספורד, והיה לה ספק אם למישהי מהן נשאר בכלל זמן לעבוד. היא היתה אמורה לפגוש אותן במלון בבוקר החתונה, אבל עכשיו מתברר שהן ייאלצו לרכוס את השמלות ולאפר את העיניים ולסלסל את השיער בלעדיה.

מבעד לחלון נשקפים עכשיו שמי דמדומים ורודים, ונקודות האור הקטנות על גופי המטוסים מתעוררות לחיים ומתחילות להבהב. הדלי רואה את בבואתה בשמשה, כולה שיער בלונדיני ועיניים גדולות, ומשום מה היא נראית עכשיו מותשת ומקומטת כאילו הטיסה כבר מאחוריה. היא נדחקת למושב הפנוי — בין גבר מבוגר שמדפדף בעיתון בכוח כזה שהיא כמעט מצפה שהדפים יתרוממו ויתחילו להתעופף, ובין אישה בגיל העמידה שחתול רקום על צווארון הגולף שלה והיא סורגת במרץ משהו שעוד יכול להתפתח לכל בגד שהוא.

עוד שלוש שעות, היא חושבת ומחבקת את תיק הגב שלה, ומבינה פתאום שאין שום טעם לספור את השניות לקראת משהו שמפחיד אותה. הרבה יותר הגיוני לחשוב שיש לה עוד יומיים. בעוד יומיים היא תחזור הביתה. בעוד יומיים היא תוכל להעמיד פנים ששום דבר לא קרה. בעוד יומיים היא תדע ששרדה את סוף השבוע שמאיים עליה כבר נצח.

הדלי משנה תנוחה, ומגלה שנייה אחת מאוחר מדי שלא רכסה את תיק הגב שלה עד הסוף וכמה חפצים נפלו ממנו על הרצפה. היא מרימה קודם את הליפ־גלוס, אחר כך את עיתוני הרכילות, ולבסוף מושיטה יד אל הספר השחור העבה שאבא שלה נתן לה, אבל הבחור שיושב בצד השני של המעבר מגיע אליו לפניה.

לפני שהוא מחזיר לה אותו הוא מציץ בחטף בכריכה, והדלי רואה בעיניו שהספר מוכר לו. כעבור שנייה היא מבינה שהוא בטח חושב שהיא מהטיפוסים שקוראים את דיקנס בשדה התעופה, והיא כמעט אומרת לו שהיא לא כזאת, שלמעשה הספר אצלה כבר יובלות והיא אפילו לא פתחה אותו. אבל בסופו של דבר היא רק מחייכת אליו בתודה, ומפנה בכוונה את מבטה אל החלונות, למקרה שהוא שוקל לפתוח איתה בשיחה.

כי להדלי לא מתחשק לדבר עכשיו, אפילו לא עם חתיך כמוהו. לא מתחשק לה להיות כאן בכלל. היום שמצפה לה הוא יצור חי ונושם ששועט לעברה בקצב מהיר, וזה רק עניין של זמן עד שיתנגש בה ויפיל אותה על הגב. תחושת הפחד שאוחזת בה בגלל העלייה הקרבה למטוס — וכמובן, בגלל הביקור בלונדון — מוחשית מאוד, והדלי מתנועעת בעצבנות בכיסא, מנדנדת את הרגליים ופוכרת את האצבעות.

הגבר שיושב לידה מקנח את האף בתרועה רמה ואחר כך מיישר שוב את העיתון בזעם, והדלי מקווה שהיא לא תצטרך לשבת לידו בטיסה. שבע שעות זה הרבה זמן, נתח נכבד של היום מכדי להשאירו ליד הגורל. אף אחד לא היה מצפה ממנה לצאת למסע במכונית עם מישהו שהיא לא מכירה, אבל כמה פעמים, לעומת זאת, יצא לה לטוס לשיקגו ולדנבר ולפלורידה ליד זר גמור, כתף אל כתף, מרפק אל מרפק? זה הקטע עם טיסות. אפשר לדבר עם מישהו שעות בלי לדעת אפילו את שמו, לשתף אותו בסודות הכמוסים ביותר, ואחר כך לא לראות אותו שוב לעולם.

כשהגבר מותח את צווארו כדי לקרוא מאמר, זרועו מתחככת בזרוע של הדלי, והיא קמה על רגליה בקפיצה ותולה את תיק הגב על הכתף. סביבה, האזור שמול השער עדיין שורץ אנשים, והיא מסתכלת בכמיהה אל החלונות ומצטערת שהיא לא בחוץ. היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לשבת כאן עוד שלוש שעות תמימות, אבל המחשבה שתיאלץ לגרור את המזוודה שלה בין כל האנשים האלה מרתיעה אותה. היא מצמידה את המזוודה לכיסא הריק שלה כדי שייראה תפוס, ופונה לאישה בצווארון החתול.

"את מוכנה לשמור רגע על המזוודה שלי?" היא שואלת. המסרגות קופאות במקומן, והאישה מרימה אליה מבט זועף.

"אסור לעשות את זה," היא אומרת בהטעמה.

"רק לדקה־שתיים," מסבירה הדלי, אבל האישה מנידה קצרות את ראשה, כאילו מסרבת בתוקף לשתף פעולה עם מעשה מזעזע שכזה.

"אני יכול לשמור לך עליה," אומר הבחור שיושב בצד השני של המעבר, והדלי מסתכלת עליו — מסתכלת עליו ממש — בפעם הראשונה. השיער השחור שלו קצת ארוך מדי וחזית החולצה שלו זרועה פירורים, אבל יש בו גם משהו כובש. אולי בגלל המבטא, מבטא בריטי לדעתה, או בגלל העיקול הקל של שפתיו כשהוא מתאפק לא לחייך, אבל לבה הולם פתאום בכוח כשמבטו נח עליה. עיניו מתרוצצות בינה לבין האישה, ששפתיה חשוקות לקו דק של מורת רוח.

"זה לא חוקי," מסננת האישה מבין שפתיה, ומציצה לעבר שני מאבטחים בריונים שעומדים ליד רחבת המסעדות.

הדלי מסתכלת שוב בבחור, והוא מחייך אליה חיוך אוהד. "לא משנה," היא אומרת. "אני אקח אותה איתי. תודה, בכל אופן."

היא מתחילה לאסוף את החפצים שלה, תוחבת את הספר מתחת לזרועה ומטילה את תיק הגב על הכתף הנגדית. היא מתמרנת עם המזוודה ועוקפת את האישה, שלא טורחת כמעט להזיז את רגליה. כשהיא מגיעה לקצה אולם ההמתנה מתחלף השטיח הדהוי במסדרון לינוליאום, והמזוודה מיטלטלת בחוסר יציבות על רכס הגומי שמפריד בין שניהם. היא מתנדנדת מגלגל לגלגל, וכשהדלי מנסה לייצב אותה, היא מפילה את הספר שתחת זרועה. היא מתכופפת להרים אותו, ואז גם הסווטשרט שלה צונח על הרצפה.

לא ייאמן, חושבת הדלי, ונושפת כדי לסלק קווצת שיער שצנחה על מצחה. אבל כשהיא אוספת את כל הדברים ומושיטה יד אל המזוודה, היא מגלה שהיא כבר לא שם. הדלי מסתובבת, ורואה להפתעתה את הבחור עומד לידה והתיק שלו תלוי על כתפו. מבטה נודד למטה ונתקל במזוודה שלה, שאותה הוא מחזיק בידו.

"מה אתה עושה?" היא שואלת בהבעה מבולבלת.

"נראה לי שלא תזיק לך עזרה."

הדלי רק בוהה בו.

"וככה זה חוקי לגמרי," הוא מוסיף בחיוך רחב.

היא מרימה את גבותיה והוא מזדקף קצת, ונראה פתאום קצת פחות בטוח בעצמו. לרגע היא חושדת שאולי הוא זומם לגנוב את המזוודה, אבל אם כן, זה לא בדיוק השוד המושלם, כי כל מה שיש בה הם פחות או יותר זוג נעליים ושמלה. ואותם אין לה שום התנגדות לאבד.

היא עומדת מולו רגע ותוהה מה בדיוק עשתה שזיכה אותה בסַבּל. אבל המוני אנשים רוחשים סביבם והתיק מכביד על כתפיה ועיניו של הבחור מחפשות את עיניה במין מבט בודד, כאילו הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות כרגע זה להישאר כאן לבדו. ואת זה הדלי יכולה להבין, ולכן כעבור רגע היא מהנהנת בהסכמה, והוא מטה את המזוודה ומשעין אותה על הגלגלים, והם מתחילים ללכת.