ההפך מפלאפל

אין נאצים במטולה

אני לא יודע למה בכלל הסכמתי לזה. לקום מוקדם, עד שיש לי כבר חופש...

אבא שלי הציע שנטייל בצפון, כי גם ככה אני לא עובד. סימסתי לו "סבבה" מבלי לחשוב. האמת היא שהרבה זמן לא נסעתי לצפון, ובטח לא עם ה"אולד מן" שלי.

ב-7:32 כשעוד נמרחתי על המיטה בהתלבטויות, ניסחתי הודעה משכנעת בראש. התלבטתי אם לכתוב שאני לא מרגיש טוב, או ששכחתי שאני צריך לקפוץ לתל אביב. האמת, כל תירוץ שהייתי ממציא, היה עובד. כי אבא שלי לא יגיב גם ככה, ואני אמשיך לישון עד הצהריים. אני רגיל לזה.

הוא ישמור את האכזבות האלה בבטן, ולא יגיד כלום. הוא יוציא הכול בבת אחת מתישהו, ככה מערכת עיכול הרגשות שלו עובדת.

אבל אפילו ניסוח הודעה היה עבודה קשה מדי למוח שלי בשבע וחצי בבוקר, אז פשוט קמתי.

החלונות הגדולים האירו את הסלון, משכתי באף וגירדתי בביצים. גלגלתי ג'וינט לעת צרה, לבשתי מעיל וכובע צמר.

הוא חיכה למטה באוטו.

"אתה רוצה שאני אנהג?" שאלתי. "אם אתה יכול, עדיף. אני שונא לנהוג בעיר."

הוא עבר ליד הנהג, ורשמתי בווייז "מטולה".

הדרך הייתה שקטה, אנחנו לא מדברים יותר מדי. פה ושם הוא מוצא על מה, "מותר פה 90 קמ"ש" זה הקבוע שלו. וגם "שלחת כבר את הטפסים לביטוח לאומי?" תמיד כיף לו לשאול.

אבל התרכזתי במוזיקה ובנוף, שהפך אט אט ירוק. כבר לא שמתי לב מתי אנחנו מדברים ומתי אנחנו שותקים.

בעשר בבוקר עצרנו בתחנת דלק ליד עמיעד, באבו סאלח. החומוס הקבוע שלנו לפני רמת הגולן. "הוא לא משלשל, אז הוא טוב. פחות אכפת לי מהטעם," אבא אמר לאוויר כשחניתי. המסעדה הייתה ריקה, והמלצר הערבי המחויך יצא לקראתנו עם הצלחות מהמדיח.

"אהלן ווסהלן, היכנסו בבקשה, תכף אני מגיע," הוא אמר במבטא וצעד מהר למטבח.

ישבנו ליד החלון, האוויר היה קר ועומד. העננים והשמיים התערבבו ונתנו צל.

אבא שלי הלך לשירותים, והמלצר הגיש בינתיים בצל וזיתים, ושאל איזה חומוס בא לנו. "לו גרגרים, ולי פול. תודה, אחי." הוא קד קידה מנומסת והלך.

"הזמנת כבר?" אבא שלי סגר את הרוכסן והתקדם לשולחן.

"כן, אתה גרגירים." עניתי.

הוא התיישב. הידיים שלו רעדו יותר מבפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא הלך גם קצת יותר לאט. אבל הוא זה שהציע את הטיול הזה.

החומוס הגיע מהר, והמכונית התניעה שוב אחרי עשר דקות.

הגענו לתנור, לקופות של רשות הטבע.

"יש לך הנחה של חייל משוחרר?"

"לא יודע... לא נראה לי," עניתי.

"בטוח יש, פשוט לא בדקת."

שתקתי והתקדמנו למתולתלת עם החיוך בקופה.

"היי ברוכי-"

"תגידי, יש פה הנחה לחיילים משוחררים?" אבא קטע אותה.

"לא, לצערי לא." היא ענתה באופן אוטומטי.

"ואיך אנחנו מגיעים למעלה, להתחלה של המסלול? יש איזה שאטל?"

"יש רק בשבתות. אבל אתם יכולים לנסות לתפוס טרמפ בכביש שעולה למטולה," היא ענתה בסבלנות.

"תודה," אבא החזיר.

הוא שילם ואני חניתי.

"סיכוי קלוש מאוד שנתפוס פה טרמפ," הוא אמר לי כשיצאתי מהאוטו.

מתחתי את השרירים אחרי הנסיעה. "בסדר... אפשר לנסות." נעלתי את האוטו והתקדמנו לכביש.

"מקסימום נעלה הכול ברגל ונחזור לאוטו... אבל בחיים לא נתפוס," אבא אמר תוך כדי התנשפות כבדה. לא עניתי. עלינו לכיוון הכביש.

"בוא לצד שלי, בצד שלך באות מכוניות מאחורה," אמר לי.

"לא נכון, זה כביש לא מסומן," החזרתי.

הוא לא הגיב, רק המשכנו לעלות.

הגענו לכביש. אפילו לא הספקתי להרים את האצבע לטרמפ, ועצרה לידנו מכונית. "תודה!" מטייל פרוע שיער עם מוצ'ילה גדולה יצא מהפולקסווגן הכחולה וחייך לעברנו. הנהגת גם חייכה אליי.

"מה, אתם צריכים למטולה?"

"כן," ישר השבתי.

"יאללה, תיכנסו," אבא שלי הסתכל עליי ולא אמר מילה, אני חייכתי.

"איך נפלת עלינו משום מקום, באמת תודה," אמרתי כדי שאבא ישמע, והתיישבתי לידה. היא הייתה צעירה, דיברה במבטא כלשהו.

"אני גרה ממש ליד הכניסה לשביל, אז אוריד אתכם קרוב," אמרה, שוב הודיתי לה.

הסתכלתי על אבא מהמראה של הנהג, והא חייך לחלון ועשה פרצופים של "לא מאמין". חייכתי לעצמי, כי ניצחתי אותו קצת.

הגענו לכניסה לשביל, אבל שמענו את המים עוד מהאוטו. הם געשו, התפזרו לכל מקום. שלוליות גדולות בכל פינה, גם בפינות הרחוקות מהמפל. פברואר היה קר. אפילו בפתח תקווה הייתי חייב שתי שכבות.

העצים ירוקים ומרוצים, המים דוהרים בין מפל למפל. בדרך למטה ראינו מישהי ליד הצוק, עוצמת עיניים ועומדת על רגל אחת.

"מה אתה אומר, היא תתאבד?" הוא חייך והתקדם בשביל.

"רק מהקור היא תמות, בלי הנפילה," עניתי. גם במסלול היה שקט מוסכם בינינו, לתת לעלים ולבריזה לדבר. ברגעים האלה החיבור קצת מתהדק, נמשך באיטיות אבל נקשר היטב. היום-יום לא מספק רגעים כאלה בכלל.

עצרנו לתה אחרי מפל האשד. הוצאתי את הטבק, והוא לא אמר כלום. כבר עברו הימים שהיה מטיף לי על עשן.

אחרי כמה דקות עלו זוג זקנים לבנים במדרגות ליד הספסל. "שלום," אמרו בנימוס עם מבטא אירופאי. החזרתי להם חיוך והם המשיכו.

לקחתי שאכטה. "איזה חמודים הגרמנים האלה," אמרתי.

אבא לקח שלוק מהתה, "יימח שמם, נאצים..."

"אבל זה לא הם," החזרתי.

"כן, אבל מה אבא שלהם היה? רוצח! הכול בא מהבית," אבא לגם שוב מכוס הקרטון. "תראה את הרקפות שמה ליד העץ," פתאום קטע את עצמו.

"אבל למה לשפוט אותם על מה שעשו ההורים או הסבים שלהם?" הוא תמיד מדבר שטויות ואף אחד לא מתעמת איתו.

"הם תמיד יהיו מה שהיו," הוא התרווח על הספסל, לא נראה כאילו הקשיב בכלל.

"ואתה יודע מה, גם אם הם נאצים, מה הם עושים פה במטולה בטיול? מתכננים איפה להעביר את הרכבת?" הוצאתי עליו הכול בבת אחת, כמו שהוא עושה לפעמים. הוא שתק, כמו שאני עושה לרוב.

אחרי כמה דקות זרקנו את הכוסות לפח וחזרנו לשביל. בגרם המדרגות שמובילות לתנור עקפה אותנו להקה של ילדים צווחנים עם מדריך. הילדים השתחלו בינינו כמו עכברים וצחקו מדברים לא מצחיקים. זה הרס לנו את השקט. הלכתי לפניו, כי יש לו בעיות בברכיים, והוא מתקשה בירידות.

"לאט לאט, אם צריך נעצור," אמרתי, ניסיתי להישמע סבלני.

"לא, מה פתאום, לא מפסיקים עד שלא מפרפרים מכאב," אבא השיב וכיווץ את הפרצוף.

"אם אתה מפרפר פה על המדרגות אני לא מרים אותך," עניתי והמשכתי לרדת בין כל הילדים.

"מי יודע כמה מדרגות יש פה?!" צעק המדריך לילדים. וזה רק גרם להם לצווח עוד יותר.

"איזה ברוך," אמר החובש הבוגר שליווה אותם, "נפלת פה על צווחנים, חבר," טפחתי לו על הכתף.

אבא שוב כיווץ את הפרצוף מכאב והחזיק את הברך.

"עצור רגע, בא לי לשתות," תירצתי את העצירה וגם הוא עצר.

האגו שלו לא ייתן לו לעצור בשביל עצמו, אבל בשביל הבן שלו הוא לא יגיד "לא". זה קצת רובוטי, התגובות האלה שלא קשורות להלך הרוח. אבל גם לזה צדדים טובים.

שתינו מים וירדנו לתנור סוף סוף, אבא התלהב מהרעש האדיר של המים. אני הסתכלתי על השקדיות שעוטפות את המפל משני צידיו, לא סתם קוראים לו "תנורה" (חצאית). אבל השקט הרועש נקטע כשהגיעו הנאצים ממטולה, הזוג הנחמד שריכלנו עליהם קודם.

הם נרטבו מהמים וברחו. "כנראה שהם לא אוהבים מקלחות ציבוריות," שברתי את הקרח. רעש המפל גבר על קולי, אבל אבא קצת חייך. אולי הוא שמע את זה, או שהוא סתם מבסוט מהמים הנופלים כמו ילד.

חצי שעה אחרי זה באוטו, הורדתי גרביים כי הם נרטבו. אבא חיפש את הטלפון שלו, ואני חיפשתי גרביים נקיים.

"אני בחיים לא אמצא את זה... רק שלא נפל לי למפל..." הוא מלמל בעודו מפשפש בתיק. והוא הזכיר לי את עצמי, אני תמיד שם דברים במקומות שאני לא זוכר. כמו עכשיו, עם הגרביים.

"לא נכון, חיפשת בכיס?" שאלתי, וכאילו הזכרתי גם לעצמי לא להרפות בחיפוש הגרביים.

הוא נגע מהר בכיס האחורי. אני חיפשתי מתחת לשטיח.

"נכון, נכון," הוא צחק ושלף את הטלפון, אני חייכתי כי הרגליים שלי יבשות עכשיו. וגם כי אנחנו דומים בדברים הקטנים, שלא משנים. בשכחה.

בדרך למסעדה במרום גולן שמענו שלום חנוך. הרבה פרות בדרך, עושות מווו והכול. אבא החזיק בידית מעל החלון וזז באי נוחות. הקרחת שלו הזיעה קצת, מהעליות.

בכניסה למרום גולן הראה מד הטמפרטורה באוטו מינוס ארבע. המפעל של "בראשית" היה אפור מתמיד. הסוסים דהרו במעגלים ואבא אמר שהם בטח מנסים להתחמם. "אין להם סיכוי ככה," אמרתי, וחניתי ליד האורווה.

הזמנתי אסאדו. הוא אכל חזה עוף בטריאקי, כי הוא כבר לא יכול שומן.

"פעם קודמת אכלת את הקדרה הזאת," הוא סינן לעברי, בדיוק כשהמלצרית תקעה בי מבט.

"אהה," השבתי וטבלתי משהו מדמם בצ'ימיצ'ורי.

אחרי שסיימתי לאכול שיקרתי שאני הולך לשירותים, כדי לעשן במינוס ארבע מעלות. לא היה לי כוח שיצקצק עליי.

בחוץ הסתכלתי למעלה. ערפל ירד מההר ונתן לכפור לחבק אותו. פעמוני הרוח של המסעדה ניגנו קצת, הפרות עשו מווו, ואני עשיתי פווו. הכול פשוט פה, מתחת לשמיים.

אבא יצא מהמסעדה עם האשראי ביד. "יאללה, בוא הביתה," אמר.

"כאילו, לפתח תקווה?" שאלתי ופתחתי את הדלת.

"אה... כן," הוא אמר כאילו שכח לרגע שעברתי דירה.

התנעתי והדלקתי חימום.

"נו תגיד, מה עם הספר הזה שלך?" הוא שאל בדיוק כש"לא יכול לישון עכשיו" התחיל להתנגן.

סובבתי בעדינות את ההגה וחשבתי מה איתו באמת. "הוא בסדר, מסר לך ד"ש."

אבא צחק.

"אל תדאג," הוא שינה ארשת פתאום, "הדברים האלה צריכים להגיע לאט," אבא הסתכל לחלון, והתחיל לרדת גשם.

הוא לא אמר הרבה ולא חייך, אבל תחושה של נינוחות עטפה אותי. לפעמים אני לא מאמין שהוא מצליח לנחם אותי עד כדי אופוריה, בכל כך מעט מילים. גם כשכל היום הוא ביאס אותי והטיף לי, בכמה שניות זה נעלם לי מהראש. גם אם רוב הזמן הוא מרגיש משהו ואומר את ההפך, בסוף יוצאת נחמה.

לחצתי על הדוושה באדישות, הסתכלתי איך הקווים של הכביש נדרסים מתחת למכונית. העצים נבלעו בנוף והמכונית שקטה. הכול נראה כאילו זז, אבל לא. דומה, אבל שונה. בחצי צדק, חצי גורל שקרא את המחשבות שלי, השיר הבא היה "סע לאט". בהתחלה חייכתי, אבל העברתי לפני שאבא שם לב.

נמאס לי מקלישאות ולדבר הרבה. בא לי לנסוע בשקט, אפילו מבלי שילחשו לי את זה. ואבא שלי מכולם, מבין. הרבה פעמים הוא לא מוכן לשמוע מילה, רק הוא ידבר, אבל כשיהיה שקט הוא לא יהרוס אותו.

הלוואי שידע, חשבתי לעצמי, כשכמעט הגענו לפתח תקווה. הלוואי שידע שהוא עושה לי טוב בחמש מילים טובות, לא משנה כמה רעות באו לפניהן. זה המורפיום שתמיד היה לי, אך לעיתים כל כך רחוקות.

וזה נשאר איתי עד סוף היום, השקט. גם הצפירות מתחת לבית נכנסו לאוזן אחת ויצאו לא יודע מאיפה. אבל לא נשארו אצלי, זה בטוח.