ההפלגה הגורלית

"תראו מי נכנס לאזור הקבלה," מרקו לומבארדי מלמל כשהנאה בקולו.

הם היו באמצע בחינת מסמכים כלכליים מורכבים ביותר, אבל רואה החשבון שלו הרים את מבטו ועקב אחרי מבטו של הבוס שלו שהתבונן במסכי האבטחה שעל הקיר.

"האם זו לא העיתונאית שהסתובבה סביב בניין סיינה ביומיים האחרונים?" הוא שאל, קמוט מצח.

"זו אכן היא." מרקו חייך. "אבל אל תדאג, ג'ון, הפעם היא הגיעה בהזמנה."

"הזמנה? אתה מתכוון שאתה מאפשר לה להיפגש איתך?"

"אפשר לומר," מרקו ענה, משועשע מעט מהטון הנדהם של רואה החשבון.

"אבל אתה שונא את העיתונות – אתה לעולם לא מעניק ראיונות!"

"נכון מאוד, אבל חשבתי על כך מחדש."

ג'ון בהה בו בהשתאות. המולטי מיליונר האיטלקי היה תמיד קנאי לפרטיותו, ומאז גירושיו לפני שנתיים יחסו אל התקשורת הקשיח עוד יותר.

ובכל זאת, הוא הזמין את העיתונאית שעלולה לגרום לנזק גדול במיוחד. נדמה שהיא תמיד רחרחה סביבו; לכל מקום שהלך נדמה שגם מיז קיז הגיעה, ושאלה שאלות לגבי ההשתלטות שלהם על חברת ממתקי סיינה, עסקה שהייתה אמורה להיות סודית והייתה בשלבי משא ומתן אחרונים. זו הייתה עסקה חוקית לגמרי, אבל האישה גרמה לו איכשהו להרגיש כאילו הם עושים משהו לא תקין.

"אז... למה...?" ג'ון שאל לבסוף, כשמחשבותיו התבהרו והוא נזכר שהוא מדבר עם מרקו לומבארדי – גבר שהיה נודע בחריפותו.

"יש אמרה נושנה, ג'ון, שאומרת: 'שמור את חבריך קרוב, ואת אויביך קרוב יותר'. בוא נגיד שאני מיישם אותה."

ג'ון הציץ שוב לעבר המסכים. אבל הוא לא ממש הבין. הוא הבחין שאיזובל קיז מציצה בשעונה בחוסר סבלנות. "אז מתי הפגישה שלה? האם אתה רוצה שאני אקח את הניירת ואעבוד עליה במשרד השני?"

"לא." מרקו חזר אל הנתונים שלפניו. "מיז קיז יכולה לחכות; יש לה מזל שבכלל הוזמנה הנה. אז אנחנו נתחיל כפי שאנחנו מתכוונים להמשיך."

"אה!" לפתע ג'ון הבין. "אתה נוקט אסטרטגיית התחמקות עד שהעסקה תחתם."

"לא בדיוק. לדאוג להעסיק אותה יכול להיות תיאור מדויק יותר." מרקו חייך. "עכשיו בוא נתרכז במה שחשוב, בסדר?"

כשג'ון פתח את המסמך העליון הוא לא יכול היה שלא לחוש דקירת אהדה אל האישה הצעירה שחיכתה בחוץ, לבושה בחליפת עסקים צנועה. כרגע היא בוודאי מרגישה די מרוצה מעצמה שהשיגה ראיון עם המיליונר החמקמק. אבל לא היה לה סיכוי, אם היא מתכוונת להתמודד עם מרקו לומבארדי.

איזובל לא הייתה מרוצה מהמצב כלל. לפני שעה היא הייתה על סף גילוי מה בדיוק קורה בחברת סיינה. הוענק לה ראיון עם אחד מבעלי המניות של סיינה, ואז ברגע האחרון הראיון בוטל והעורכת שלה ציוותה עליה לעזוב את הסיפור.

"יש לי משהו טוב יותר בשבילך," קלאודיה בעבעה מהתרגשות. "בדיוק קיבלתי טלפון מהמו"ל. את יכולה להאמין? מרקו לומבארדי הסכים להעניק ראיון אקסקלוסיבי לדיילי בנר!"

איזובל באת הייתה המומה. היא ניסתה כמה פעמים להשיג ראיון עם מרקו, ומעולם לא הצליחה לעבור את המזכירה שלו. "האם הוא מתכוון לדבר איתי על תוכניותיו להשתלט על חברת סיינה?" היא שאלה בתקווה.

"איזובל, תשכחי מהצד העסקי של הסיפור. מה שאנחנו רוצים זו הצצה אל חייו האישיים של מרקו, ואת העובדות האמיתיות שמאחורי הגירושים שלו. זה הסיפור שהקוראים שלנו רוצים באמת, וזה יעשה דברים טובים לעיתון."

המילים מסך עשן עלו בדעתה.

איזובל אגרפה את ידיה. היא ידעה שרוב העיתונאים היו מתמלאים אקסטזה למחשבה שישיגו ראיון עם האיטלקי הנאה. אבל היא הייתה עיתונאית רצינית ולא כתבת רכילות. היא לא רצתה לעשות ראיון על חיי האהבה שלו! היא רצתה לכתוב סיפור אמיתי שקשור באנשים שהמשרות שלהם נתונות בסכנה.

מבחינתה, העיתון עשה עסקה עם השטן – אבל כרגיל שיקולים מסחריים הם שהכריעו, היא הזכירה לעצמה בכעס.

"את יכולה לעלות, מיז קיז," פקידת הקבלה חייכה אליה. "המשרד של מר לומבארדי הוא בקומה העליונה."

הללויה, איזובל חשבה בציניות כשהציצה בשעונה. הוא גרם לה להמתין לו במשך יותר משעה. וכמובן שהוא עשה את זה בכוונה.

כשהמעלית לקחה אותה למעלה, איזובל ניסתה להרגיע את עצמה. לא הייתה לה ברירה עכשיו מלבד לבלוע את עקרונותיה ולהשיג לעיתון את המאמר שרצה, אבל זה באמת הרגיז אותה. בגלל שמרקו היה טיפוס של גבר שהרתיח אותה. גבר שעשה בדיוק מה שרצה, בלי קשר לנסיבות, בלי קשר למי שעלול להיפגע. והייתה לה סיבה לדעת את זה – בגלל שזה היה הגבר שקנה את החברה של סבה לפני אחת עשרה שנה, ואז הרס אותה בשיטתיות, ותוך כדי התהליך שבר את לבו של סבה.

ככל הנוגע לה, מרקו היה שרלטן אכזרי. ולמען האמת, היא לא הבינה למה היו כל כך הרבה ספקולציות לגבי הגירושים שלו. הסיבה שבגללה נפרד מאשתו נראתה לאיזובל ברורה לגמרי – הוא תמיד היה רודף שמלות. עד כדי כך שאנשים ממש הופתעו כשהודיע על נישואיו. ומאז גירושיו הוא הופיע בצילומי העיתונות כשאישה אחרת על זרועו כל שבוע. היו שקראו לו שובר לבבות, למען השם!

כשדלתות המעלית נפתחו, איזובל לקחה נשימה עמוקה והזכירה לעצמה – כפי שעשתה תמיד כשעבדה על סיפור – שהיא לא יכולה להניח לרעיונות מוקדמים להטות את שיפוטה.

"לכאן, מיז קיז." מזכירה צעדה קדימה כדי לפתוח דלת משרד שנשקף ממנו נוף פנורמי של לונדון. אבל לא הנוף לכד את תשומת לבה של איזובל. היה זה הגבר שישב מאחורי השולחן הגדול.

היא שמעה עליו כל כך הרבה במהלך השנים עד שעכשיו, לפתע פנים אל פנים מול אויבה, היא הרגישה שביטחונה מתערער.

מרקו היה שקוע בניירת ולא הרים את ראשו כשהיא התקרבה. "אה, מיז קיז, אני מניח." הוא מלמל את המילים בהיסח הדעת, כאילו היה מודע למחצה לנוכחותה. המבטא האנגלי שלו היה מושלם, אבל הטריד אותה יותר לקלוט מתחתיו את המבטא האיטלקי הסקסי.

הוא לבש חולצה לבנה שהייתה פתוחה בצוואר. איזובל הבחינה איך הצבע נגד את עורו השחום ואת שערו הכהה והמשיי.

היא עצרה קרוב לשולחן, ובו בזמן הוא הרים את עיניו ומבטיהם הצטלבו. באופן לא מוסבר, הלב שלה פסח על פעימה.

הוא היה נאה להפליא, היא חשבה. מבנה העצמות שלו היה חזק, דבר שהעניק לו אווירה של החלטיות ועוצמה, אבל היו אלו עיניו שטוו עליה את קסמן, הן היו העיניים המדהימות ביותר שראתה אי פעם – כהות, בוערות, ואינטנסיביות בצורה חריגה.

היא לא ידעה מדוע היא התבלבלה בגללו – זה לא שהיא לא ידעה שהוא גבר מושך. היא ראתה תצלומים רבים של הגבר בן השלושים וחמש. ונשים תמיד דיברו על כוח המשיכה שלו. אבל איזובל תמיד טענה שהיא לא מבינה מדוע עושים ממנו עניין – היא לא חיבבה את הברנש, ומבחינתה העדר ערכי מוסר שלו בהחלט האפיל על יפי תוארו. לכן זה זעזע אותה לגלות שהיא כה... מרותקת.

"שבי ותרגישי בנוח." הוא הצביע על הכיסא שמולו, והיא הייתה חייבת לשלוף את עצמה מהחלום בהקיץ.

מה לעזאזל קורה לה? היא נעצה בו עיניים כמו אידיוטית. ובו בזמן, היא הייתה מודעת לכך שעיניו סרקו את דמותה בלגלוג אדיש. זה לא היה מפתיע.

איזובל ידעה שהיא בשום אופן לא יכלה להתחרות בנשים שאליהן הוא נמשך. בתור התחלה, אשתו לשעבר הייתה כוכבת קולנוע ואחת הנשים היפות בעולם. בהשוואה אליה איזובל הייתה סתם אחת. הבגדים שלה היו פשוטים ותכליתיים, הגזרה שלה הייתה מעט שופעת מדי, ושערה הארוך והכהה – אף על פי שהיה בריא ומסופר היטב – סורק לאחור בסגנון מעשי גרידא.

אבל זה היה הסגנון שלה. היא לא רצתה להיות נשית במובהק או זוהרת. היא רצתה לעבוד ולקבל יחס רציני. והיא בהחלט לא רצתה למשוך גברים כגון מרקו לומבארדי, היא הזכירה לעצמה בפראות. אביה היה רודף שמלות, והיא ידעה איך אדם כזה יכול להרוס חיים.

התזכורת עזרה לה לחזור אל המציאות.

"אז, מר לומבארדי, נראה שהצלחת להטות את תשומת הלב מההצעה שלך לקנות את סיינה," היא העירה כשהתיישבה למולו.

מרקו התכוון להמשיך להתעסק בניירות ולהניח לה לחכות עוד מעט, אבל הוא מצא את עצמו שוב מתבונן בה. "האומנם?" הוא ענה באירוניה. הטון הענייני והקריר שלה הפתיע אותו. רוב הנשים פלרטטו איתו. אפילו כשהיו ענייניות, הן רככו את השאלות שלהן על ידי עפעופי ריסים ושפע של חיוכים. נדמה שאיזובל קיז לא התאימה את עצמה לנורמה.

"אתה יודע זאת היטב," היא השיבה. "ושנינו יודעים שזו הסיבה היחידה שקיבלתי את הראיון הזה."

מעניין, הוא חשב, והעניק לה הצצה ראשונה.

ההערכה הראשונה שלו כשראה אותה על מסכי האבטחה הייתה שהיא עכברה קטנה ורצינית – מישהי שיהיה קל מאוד לבלבל על ידי הראיון. עכשיו הוא היה עסוק בלהעריך אותה מחדש.

"את נראית מאוד בטוחה בעובדות שלך."

"אני בטוחה." היא הטתה את סנטרה מעט. "ראיתי את רואה החשבון שלך במשרד סיינה הבוקר."

"כנראה שבאמת ראית אותו. הוא אדם חופשי – הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה."

"הוא הולך לאן שאתה שולח אותו," היא ענתה במהירות.

הוא לא הבחין בעיניה עד כה. הניצוץ הלוחמני שבהן גרם להן לנצוץ בצבע ירוק ברקת עמוק.

מבטו עבר לאיטו שוב על פניה. בהתחלה הוא חשב שהיא הייתה בשנות העשרים המאוחרות שלה – כנראה בגלל שהוא לא התבונן בה מקרוב. אבל עכשיו הוא הבין שזו הייתה צורת הלבוש שלה שגרמה לה להיראות מבוגרת יותר, ושהיא כנראה קרובה יותר לגיל עשרים ואחת. עור טוב. היא הייתה יכולה להיות מושכת לו הייתה עושה יותר מאמץ. סגנון התסרוקת שלה לא החמיא לה, והיא התאפרה מעט או בכלל לא. אשר לבגדים... עיניו ירדו למטה. הם היו משעממים.

אף אישה איטלקייה לא הייתה מוכנה שיראו אותה בחולצה כזו... במיוחד מכיוון שהייתה מכופתרת עד הצוואר! המותניים שלה היו דקים, ונדמה היה שיש לה חזה גדול. החולצה הייתה מחמיאה יותר לו הייתה פותחת כמה כפתורים, הוא חשב בפיזור נפש.

איזובל הבחינה לפתע במבטו האומד את הופעתה, בזמן שעיניו חזרו אל פניה, היא מצאה את עצמה מתלהטת בתדהמה. למה הוא מסתכל עליה ככה? זה היה כמעט כאילו הוא שוקל את מקדם המשיכה שלה.

המחשבה הלהיטה אותה יותר.

לעזאזל, היא מסמיקה! כמה מביך היה הדבר וכשהיא כל כך לא סבלה אותו? היא לא הייתה מעוניינת בו אפילו לו היה הגבר האחרון בתבל, והיא ידעה היטב שמרקו לעולם לא יתעניין בה!

אולי הוא התבונן ככה בכל הנשים – או שאולי הוא ניסה להסיח את דעתה מנושא השיחה. זו בהחלט הייתה אפשרות.

"אז אתה מנסה לומר לי שאין לך כל עניין ברכישת ממתקי סיינה?" היא ישבה מעט זקוף יותר בכיסאה.

מרקו חייך לאיטו. הוא נאלץ להעריך את ההתמדה שלה, אבל הגיע הזמן לרסן אותה. "אני מבין שאת רוצה להפוך את זה לראיון עסקי," הוא מלמל.

"לא!" עורה התלהט עוד יותר כשדמיינה את המהומות בעיתון אם היא תתעלם מהגדרת המשימה שלה. "רק אמרתי ש... אני יודעת מה מתרחש כאן."

שפתיו התעקלו בחיוך כמעט משפיל. ואז הוא שלח את ידו אל הטלפון שעל שולחנו. "דידרי, תזמיני את הלימוזינה שלי לאסוף אותי בחוץ תוך עשר דקות."

איזובל הרגישה את לבה הולם בחזה. "האם אתה מתכוון לחזור בך בגלל ששאלתי אותך על נושא שבו אתה לא רוצה לדון?" היא הכריחה את עצמה לשמור על קשר עין, אבל בתוכה היא הייתה מבוהלת לפתע. לעזאזל, אם היא תפשל עם הראיון הזה היא עלולה למצוא את עצמה בלי עבודה! העיתון היה נואש לקבל ראיון אקסקלוסיבי – למעשה כל עיתוני המדינה רצו איתו ראיון כזה. הכבוד המקצועי שלה כעיתונאית יספוג מכה אנושה אם היא תפקשש כאן.

מרקו לא ענה לה מיד, ועצביה נמתחו כשחשבה על המשכנתא הענקית שאליה התחייבה בשנה שעברה כשהחליפה דירה. היא הייתה זקוקה למשרה שלה.

"תראה, מר לומבארדי, אהיה כנה איתך. אני הייתי מעדיפה לעשות ראיון עסקי – כי זה תחום הכיסוי שלי. אבל הדיילי בנר, בתבונתו, שלח אותי לכאן כי סגרת איתם עסקה. אמרת שתיתן לעיתון הצצה אקסקלוסיבית בחייך. אז מה עם זה? בגלל שאם אני לא אשיג את הסיפור... ובכן..."

"את תהיי בצרות." הוא סיים את המשפט עבורה וחייך. "מיז קיז, האם זה אומר שאת מתחננת לרחמיי?"

הוא ידע היטב שהיא הייתה במצב בעייתי – בגלל שהוא יצר את המצב, היא חשבה בכעס. היא ניסתה במאמץ להישאר רגועה. "כן, אני מניחה שאתה צודק."

הוא הבחין שההודאה כמעט נתקעה בגרונה, וגבה כהה אחת התרוממה בלגלוג.

"האם הבאת את הדרכון שלך?"

"הדרכון שלי?" השאלה בלבלה אותה, והיא נעצה בו מבט חושש. "למה אני זקוקה לו?"

"הצעתי לעיתון שלך הצצה אקסקלוסיבית בחיי, מיז קיז – ואני מטייל בצורה די נרחבת." בעודו מדבר איתה מרקו ארז את הניירות שלו בתיק מסמכים. "יש לי מחר ישיבות באיטליה ובניס, ואני עוזב תוך פחות משעה. אז אם את רוצה את הסיפור שלך, תצטרכי לבוא איתי."

"איש לא אמר לי זאת! נאמר לי שאתה מזמין אותי אל ביתך."

"זה נכון. אל ביתי בדרום צרפת."

"אבל יש לך בית כאן – בקנסינגטון!" קולה התרומם מעט. "לא?"

מרקו סגר את התיק שלו והתבונן בה. "יש לי בית גם בפריז, רומא וברבדוס, אבל הבסיס שלי הוא בריביירה."

"אני מבינה." היא בלעה במאמץ והרגישה את פקעת החרדה בגרונה. "ובכן, לרוע המזל, לא ארזתי לטיול לצרפת, ואין לי איתי את הדרכון."

מרקו כמעט ריחם עליה – כמעט, אבל לא ממש. בגלל שהיא הייתה עיתונאית ומבחינתו עיתונאים דמו לדגי פיראנה, וניזונו מחייהם של אחרים. "נדמה לי שאת בבעיה, לא? העורך שלך יתאכזב." הוא הבחין שפניה החווירו לגמרי.

"תראה, אם תוכל לנסוע לשדה התעופה דרך הדירה שלי זה ייקח לי חמש-עשרה – אולי עשרים דקות מקסימום לאסוף את החפצים שלי."

"אין לי עשרים דקות לבזבז," מרקו אמר לה קצרות כשקם על רגליו ואסף את ז'קט החליפה שלו."אבל כמחווה של רצון טוב, אתן לך חמש."

כשאיזובל התבוננה בו היא ראתה את הניצוץ המשועשע באפלה של עיניו, וקלטה שמעולם לא התכוון להשאיר אותה מאחור. הוא משחק איתה כפי שחתול משחק עם העכבר לפני ביצוע ההרג.

לפתע רצתה לברוח אלף קילומטרים ממנו – בגלל שזה לא בישר טובות לראיון שלה.

"כשתהיי מוכנה," הוא אמר בקוצר רוח, אחרי שלא עשתה כל ניסיון לקום על רגליה.

היא קמה בזריזות. מה עוד היא יכולה לעשות מלבד לשתף פעולה?