ההרפתקנים

. 1 . אַרְמַאז — אלוהי הסערה. אוקטובר 1917

הלבנים ירו בדויד — הוא היה בולשביק. הוא לא הספיק למרוד הרבה עד שנהרג. החבר שנשא את גופתו קרא לי וידעתי שיבואו לחפש אותי כשיזהו אותו. ולכן, אף על פי שהמוות היכה בי, מקפיא את תווי פניו, וכל מה שרציתי היה לחבק אותו ולבכות כדי שהדמעות ימלאו את החלל שנפער בליבי, אמרתי למישה ולאיסָק, שהביאו את הגופה בעגלה שעדיין עמדה מחוץ לבית: "קחו אותו מפה ישר לבית הקברות. יבואו לחפש אותו וישרפו עלינו את הבית." הטלתי על כתפי את הסודר השחור ואחזתי בידו של אברהם הקטן, ולאחר שהעמסנו את דויד על העגלה, דפק מישה בסוס, שמיהר אל בית הקברות היהודי. הרחובות היו נטושים. היהודים שלא נלחמו עם הבולשביקים נגד הלבנים הסתגרו בבתים. מפחד הפוגרום. שלושים שנה טובחים בנו בפוגרומים. הורדנו את דויד ליד בית הטהרה של רחוב ליופסטורסקה. שער האבן היפה כמעט נעלם בערב הסתיו שהשחיר ללילה. מנורות הרחוב האירו באור צהוב, אבל בתוך בית הקברות שרר כבר חושך. מישה ואיסק חפרו את הקבר, ובבית הטהרה נרחץ גופו הירוי של דויד. הכדור פגע בליבו. התכופפתי ונישקתי אותו, ולאחר שנחפר הקבר וגופו נעטף בתכריכים לבנים, נשאנו אותו אל חלקת הקבר, ואברהם הקטן קרא באיטיות את הקדיש, חוזר אחרי אברהם סבו, שהוזעק מביתו. דויד היה בנו בכורו. אברהם היה נכדו הראשון. שלושים ימים עד שתוצב המצבה. אברהם שילם לשומר בית הקברות בעבור המצבה. עד אז יהיה הקבר אילם, שומר את שמו של דויד במעבה האדמה. ערימת עפר ועליה אבנים. קברנו אותו בלילה. לא חזרנו הביתה. העמסתי על העגלה את מה שארזתי לאברהם ולי. העגלה הובילה אותנו לביתו של אברהם חמי. מישה ואיסק נעלמו בחשיכה. יריות פילחו את החושך. זעקות רחוקות. להבות אש מבית שנשרף. המהפכה החלה. כדוריה הראשונים פוצצו בבת אחת את העולם שהיה. את העולם שבו חיינו. לא היה לי בית לחזור אליו.

אברהם, אביו של דויד המת וסבו של אברהם הקטן שנקרא על שמו, סחר באסיה. עד המהפכה היה מפליג מאודסה לפּוֹטִי שבגרוזיה וממשיך משם ברכבת לטביליסי. גיאורגיה הייתה המשכה של אירופה. ליד מיטתו של דויד היה עותק מרוט של "מסעות מרקו פולו" שתורגם לרוסית. אברהם נתן לו אותו כשהיה בר־מצווה, מצוֶוה אותו ללמוד את הדרכים, את העמים. את הפלאות של אסיה. אודסה והים השחור לא היו אירופה ולא היו אסיה. הם היו ימי הביניים בין היבשות. הים השחור היה מעוזם של האיטלקים, שם צברו את עושרם במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה. מניחים את היסודות לרנסנס. מטביליסי, חצה את הקווקז לבָּאקוּ, חוצה את הים הכספי עם המעבורת לקרסנובוצק, ומשם עם הרכבת הטרנס־כספית דרך מֵרְב ואשחבאד לבוכרה, לסמרקנד, לטשקנט ולאוֹש. הוא היה חוזר אחרי חודשי המסע עם כפתנים של משי, עם כובעי קראקול שנתפרו מפרווה של טלאים בני יום מקראקול שליד בוכרה, עם פרחי קנאביס מיובשים ועם גלימות ומגפיים מרכז אסיאניים, שהיה להם ביקוש בקרב החסידים.

כשדויד היה בן שבע־עשרה הוא לקח אותו איתו. חודש לפני שנסע התאהבנו בגימנסיה. הוא היה גדול ממני בשנה. אודסה הייתה עיר יהודית שרוחות ההשכלה נשבו בה כבר עשרות שנים. בבית הספר דיברנו רוסית ועברית. טיילנו ברחובות, אל המדרגות של הנמל, אל הנהר ואל היערות שסבבו את העיר. תכנַנו לנסוע לקְרים. אודסה שלפני המהפכה הייתה ערבוב של ציונות, ספרים, משכילים, סוחרים, גנבים, סוציאליסטים, בולשביקים, מנשביקים, המשטרה של הצאר, האוֹכְרָנָה, ומלשינים מכל הכיוונים. ואהבה. חלמנו לנסוע ביחד על דרכי המשי. הוא הביא לי את הספר של ניקולאי פרז'בלסקי ואני את מסעו של הומבולדט לסיביר. ביום לפני שיצא לדרך הוא נתן לי את "מסעות מרקו פולו" כדי שאעקוב אחרי המקומות אליהם נסע. כשחזר סיפר שהמשיכו מאוש לאירקישטאם וירדו לקָשְגָר, ששם היה השוק הגדול של טורקיסטן הסינית, פוגשים סוחרים טיבטים, אויגורים, טג'יקים, קירגיזים, וואחנים והודים, שהגיעו מהיובלים העליונים של האָמוּ־דַרְיָה, מהמקום שבו משיקים גבולותיהן של האימפריה הבריטית, האימפריה הרוסית וגבולותיה המפוררים של סין. הוא דיבר בעיניים נוצצות. הוא ידע לספר. דויד רצה להיות סופר וחלם לנסוע על דרכי המשי, להתעשר ולעלות לארץ ישראל.

אודסה הייתה אינקובטור למהפכנים ולהרפתקנים. עיר של סוחרים שדמם התערב בדם הפרשים הסקִיתִִים, שקבריהם הפירמידליים פזורים בערבה. אחרי הגימנסיה ולפני שהתחתנו, היינו לוקחים את העגלה ויוצאים לחפש את הקוּרְגָאנִים, תילי הקבורה העתיקים שלהם, בערבה. יושבים עליהם ומדברים על הכוזרים, על הטורקים שהגיעו מהצד השני של הים שחור, על המונגולים שצרו על קֵרְץ' שבקְרים, שהאיטלקים קראו לה פיאודוסיה. על הקוזקים שירדו עם הוולגה, על הארמנים שהגיעו לקְרים כדי לגדל את כרמי היין. אנחנו היינו היהודים של אודסה שהגיעו על דרכי המסחר. אודסה הייתה שלנו. גם אם היה בה פוגרום כשהייתי ילדה. אבל עכשיו היו הצעירים מאורגנים בגדודי הגנה עבריים ומהפכניים.

דויד מת ונקבר ביומה הראשון של המהפכה. אני הייתי בת עשרים וחמש והיה לי ילד בן שבע. מעל הקבר האפל בליופסטורסקה הבנתי בבת אחת שלא אשאר באודסה. שאודסה היא כרך גדול שהמהפכה הוציאה להורג. איך ידעתי באותו לילה שאודסה שלי מתה? לא ידעתי, הרגשתי. ידעתי.

צבאות לבנים ושחורים השתלטו על העיר. האדומים היו רחוקים. פלוגות ההגנה היהודיות שמרו על בתי היהודים אבל אני לא רציתי להישאר בעיר שהרגה את דויד. באותו יום פקע בבת אחת כל מה שהחזיק אותי באודסה.

לא נשארתי לשבעה, ארזתי רק את מה שהיה צריך, מחביאה רובלים ודברי ערך בבגדים התחתונים ובחגורות. לא החלפתי את הבגדים שלבשתי. משהו אמר לי לא לבלוט. טשטשתי את עצמי. אספתי את השיער והתעטפתי בסודר השחור. אברהם חמי הביט בי. בחולצתו היה חתך. הקריעה על המת. לא חתכתי את חולצתי וגם לא את של אברהם הקטן. הסודר השחור היה בגד האבלות שלי. אמרתי לאברהם שאני עוזבת את אודסה.

"את לוקחת איתך את אברהם?"

"כן."

"הוא קטן מדי," אמר אברהם, "תשאירי אותו כאן."

"כאן יותר בטוח?"

"סוף העולם," נד הסב, פניו חרושות הקמטים אוצרות בתוכן את כאב מות בנו בכורו.

"לאן את נוסעת?"

"לאסיה. אולי לסין. למקום שאין בו מלחמה ומהפכה ואפשר לחיות."

אברהם הביט בי. לדויד ולאברהם הקטן היו את אותן העיניים. הוא לא ניסה לעצור בעדי. הוא ידע שאי אפשר.

"הדרכים פתוחות ואוניות מפליגות מהנמל. אבל אני זקן וראיתי מלחמות. מלחמה היא גם זמן להזדמנויות. מסחר היא דרך טובה לממן את הדרך. תפקחי עיניים. שימי לב מי מסכן אותך, ממי את יכולה להתפרנס. שום דבר לא בזוי חוץ מאובדן עשתונות. אל תיבהלי ואל תראי שאת פוחדת. יהיה אשר יהיה. אתן לך כתובות לאורך הדרך למקרה שתצטרכי עזרה. הקירגיזים הם הכי לא צפויים אבל תהיי איתם מעט. האוזבקים בסדר, אבל מי שיגן עליך הם היהודים הבוכרים. אני אכתוב לך שמות. עזרא מושיוף מבאקו הוא הכי חשוב. יש לו בית בעיר העתיקה ליד מגדל הבתולות. אחריו תוכלי להסתייע בשמואל אברמוף מבוכרה. את אברמוף תמצאי בבזאר, מתחת לטָאקִי זַרְגָרוֹן, שוק התכשיטים של בוכרה. יש לו חנות של פרוות וכובעי קראקול. הוא סוחר במשי סיני ובסכינים של האויגורים שמגיעות מיֵנִי־הִיסָאר. תגידי לו שאברהם הוא הנכד שלי והוא ידאג לכם."

נישקתי את סבא אברהם ואת חנה חמותי, התחבקנו ובכינו. אברהם הקטן בכה גם הוא. אולי כי כולם בכו, וסבו אברהם לקח אותו אליו ואמר: "אל תוציא את ידך מידה של אימא שלך. שמור עליה. עכשיו אתה הגבר. גברים לא בוכים. תסתכל מסביב ותלמד. כל הזמן תלמד."

הוא נכנס אל חדר פנימי וחזר עם חבילה. "יש פה דרכונים. כולם אמיתיים ועזרא מושיוף בבאקו יוכל להתאים לכם אותם אם תצטרכו. ואם לא — דרכונים תמיד אפשר למכור בכסף טוב ותמיד יש להם ביקוש. תמכרי לאנשים נמלטים. לא לסוחרי הדרכונים. הם סחורה יקרה שקל לשאת ולהחביא."

"כמה הם שווים?" שאלתי.

"מעט כשלא צריך אותם, המון כשאנשים נמלטים. הם הבטוחה שלכם לדרך צלחה. סחרת פעם?"

"אלמד עכשיו," אמרתי.

יצאנו מהבית ואני נשקתי למזוזה. וברגע הזה, באפלת לילה, שאבתי כוח מהמזוזה העתיקה שבפתח ביתו של אברהם בן דויד, אביו של דויד המת וסבו של אברהם הקטן. כך נפרדתי מהעיר שהולידה אותי ופלטה אותי. אברהם היה בן שבע ואני בת עשרים וחמש.

איסק הביא אותי לנמל ודאג שנעלה לאונייה בין ים הפליטים הנחפזים.

עמדנו על הסיפון כשהאונייה הטובה צארינה אלכסנדרובה ניתקה מהרציף בדרכה מאודסה לבָּטוּמִי. השחורים חנו מחוץ לעיר והיה אפשר לשמוע את תותחיהם מכאן, ואת אלה של הלבנים מתוך העיר ומהגבעות שמעליה. פטריות אפורות ושחורות פרחו מעל הבתים. גנביה היהודים של אודסה הסתובבו וחיפשו שלל. מפשיטים, הורגים ובוזזים. האונייה התרחקה לתוך הים השחור, ובתוך שעתיים כבר הייתה בלב הים, רחוקה קילומטרים מהקרבות ומקו היבשה שהפך כחול ונעלם בחשיכה. אברהם הקטן עמד לידי והביט בים. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא מאודסה למסע. עוד הספקנו לטייל פעם אחת לקְרים לפני שנולד.

אבל הים הפתוח, הרוח שיצרה האונייה, שובל הקיטור שהסתלסל מארובתה, היו עולם אחר, פתוח. הטבע לפת אותי בבת אחת, מעיר את זיכרון חריפותו של האוויר כשנסענו לקְרים וחצינו במעבורת לקֵרְץ'. זכרתי את פראותם של הגלים.

שם גם למדתי שאני רואה מה שאחרים לא מבחינים בו, היכן עוברות הדרכים ואת הנתיב חזרה ביער. למצוא דברים שאחרים איבדו, להבחין בשינויים הקלים בלבושו של אדם, בתסרוקתו, במצב רוחו. הכול התחדד בנסיעה הזאת, והארץ הייתה מונחת לפני ברורה וחדה, ואני ידעתי לאן אני הולכת, נעה ממקום למקום כמי שהייתה במקומות האלה וכבר מכירה את הדרכים והמקומות.

היינות של קְרים היו היינות של אודסה. הארמנים גידלו כרמים במישור ובגבעות הנמוכות שבין סבסטופול ויאלטה. שתינו יין ושחינו במים הרכים של הים השחור, שוכבים בשמש על החופים השחורים. החול השחור של הים השחור. זאת הייתה תחילת הסתיו בקְרים. הצפצפות והאלונים כבר החלו לשנות את צבעם. ביקבים דרכו הארמנים את הענבים. עצרנו לעזור בבציר ולדרוך ענבים. דויד קיפל את מכנסיו ואני הרמתי את השמלה. תחושת הענבים תחת כפות הרגליים היחפות והמיץ האדום הניגר שבוססנו בו, הייתה משכרת. ואחרי שסיימנו לדרוך את הענבים ושטפנו את עצמנו מהסוכר הדביק, ישבנו בחצר של הארמני ושתינו יין שהפך אותנו לאנשי העולם הגדול, והכול היה פרוש לפנינו, זהוב ומבטיח בקרני השמש השוקעת. ולמחרת, כשנסענו לבקר במנזר הגדול שמעל סבסטופול, שכבנו באחד היערות שלצד הדרך. שם הרינו את אברהם שעמד לידי.

אבל ים כזה — רַצֵי הגלים הלבנים עצרו אותי כשחשבתי על העולם שעזבתי ועל העולם שנפתח לפני. ולפתע הרגשתי פחד, החופש וההרפתקה מתערבבים זה בזה. קולו של אברהם, שרצה לאכול, ניתק אותי מהזיכרונות. הוצאתי את החלה ואת הדגים הכבושים. השמש עמדה לשקוע על הים השחור. שבת עמדה להיכנס. שבת ראשונה בדרכים.

כשהאיר הבוקר, עגנה הספינה בבטומי, ואני הבטתי בהרים הירוקים והמיוערים ובעיר האפורה שמעבר לנמל ואמרתי לאברהם שלא משנה מה יהיה — אסור לו לעזוב לי את היד. העמסתי את התרמיל על הגב. לפני שיצאנו מצאתי לאברהם תרמיל קטן משלו.

"לאן?" שאל הגוּרְגִ'י שעמד ליד. היה לו שפם והוא חבש כובע פרווה טורקי.

"לטביליסי."

"סעי איתי," הוא אמר. "אקח אתכם."

קראו לו רמאז, "על שם ארמאז אלוהי הסערה," הוא אמר. היה לו קול גורג'י חם, עמוק וסדוק. נעניתי, אף על פי שלא היה בזה שום היגיון, לסמוך עליו. בדרך מהנמל לתחנת הרכבת הוא קרא לעגלון לעצור את הדיליז'אנס וקנה קראף של יין גוּרג'י אדום מהכרמים שצמחו על מדרונות ההרים שמול הים השחור.

כשהכרכרה יצאה מהעיר ידעתי שאנחנו לא נוסעים לתחנת הרכבת.

"לאן?"

"לגוּנְיוֹ," הוא אמר, "זה כפר קרוב שיש לי בו דאצ'ה. הרכבת יוצאת רק מחר בצהריים. צריך לישון איפשהו. זה ממש על הים."

ואני חשבתי לעצמי, לילה אחד על גדת הים השחור. לאן אני ממהרת? ופתאום הבנתי שכל החיים מיהרתי ממקום למקום. לבית הספר, להתחתן, ללדת, לשוק, לבשל, לחטוף עוד פרק מהרומן החדש שיצא רק עכשיו, להשלים את "אנה קרנינה", את דוסטוייבסקי, להספיק לשמוע את הקונצרט החדש שניגנה תזמורת הצי בגינה שמעל המדרגות.

לילה בגוניו. אני צריכה לעצור ולחשוב.

הכרכרה דהרה בין עצי הדולב הגבוהים, בין שדרות של ברושים ואלונים, פנתה וירדה מהדרך הראשית ונכנסה אל חצר של בית בן שתי קומות.

"מה הבאת?" שאלה בגורג'ית אישה זקנה מהקומה השנייה.

"נסיכה גורג'ית," אמר רמאז.

"חוֹ?" שאלה הזקנה. "גורג'ית?"

"הייתה יכולה להיות," אמר רמאז ברוסית. "תביטי בה. איזה צוואר ארוך, איזה שיער שחור ועיניים חומות, והאף הנשרי שלה — המלכה תמר!"

ידעתי על המלכה תמר שהגורג'ים קראו לה מלך המלכים, המלכה הגורג'ית היחידה שנישאה פעמיים למי שבחרה, שצבאותיה בנו אימפריה בקווקז ושהיה לה מאהב משורר שהיה גם שר האוצר שלה עד שגלה לירושלים לכתוב ספר על אביר גולה בשם "עוטה עור הנמר".

בזמן ארוחת ערב שבישלה הסבתא סיפרתי להם שבעלי נהרג לפני שבוע ואנחנו בורחים מהאימפריה המתפוררת.

כשסיפרתי, חשבתי שהפסקתי להתאבל. אולי הבנתי באותו הלילה שאחרי שעטפתי את דויד בתכריכים לבנים, נשקתי אותו על מצחו וקברתי אותו, כבר לא אקשר למקום ולאנשים. הכאב היה גדול כל כך, הייתי חייבת להתנתק ממנו. לא לחשוב עליו. אולי הזמן הוא שירפא את החלל שהותיר מותו של אהובי הראשון, והיחיד.

הזקנה לא האמינה לי. או שאולי כן. כי הייתי צעירה והיה לי ילד. אולי חשבה שאני בורחת מבעל או שאולי חשבה שהילד נולד מחוץ לנישואים. לא היה לי אכפת. ולרמאז לא היה אכפת.

"גם פה מהפכה," אמר רמאז. "הגורג'ים הכריזו על עצמאות אחרי מאה ארבעים ואחת שנים ששלטו בנו הצארים. גוֹמַרְג'וֹס!" הוא הרים את כוס היין לברך את גיאורגיה החופשית. שתקתי. לא יכולתי לצפות לתוך העתיד ולא ידעתי אם האימפריה הצארית באמת נפלה. המלחמה בין האדומים ללבנים ולשחורים רק החלה, וצבאות כבירים נעו על פני המרחבים הרוסיים. היחידות הרוסיות עזבו בבהילות את טביליסי ואת גיאורגיה ויצאו לקווי החזית החדשים. אבל אולי ידעתי. כמו שידעתי כל כך הרבה דברים שלא נאמרו ועדיין לא קרו.

אברהם נרדם על כתפי ורמאז הוביל אותנו לקומה השנייה, שם פתח דלת שהובילה לחדר עם מיטה גדולה ושמיכות. השכבתי את אברהם, חלצתי את נעליו, הפשטתי אותו וכיסיתי אותו בשמיכה. אחר כך הבטתי בו ישן שינה עמוקה של ילד. השארתי את הדלת מעט פתוחה וירדתי למטבח.

רמאז היה סוחר וצייר. הוא הזמין אותי לחדר הגדול של הדאצ'ה. הוא השקיף על חוף הים השחור שגליו, אפורים וכבדים, התנפצו על אבניו במרחק של כמה מטרים מהחלונות העצומים שאפשר היה לפתוח אותם ולצאת מהם ישר אל חוף החלוקים השחורים שהגלים ערבלו.

ישבנו ליד שולחן עץ גדול וכבד ורמז מזג צָ'אצָ'ה. הכרתי את הצ'אצ'ה מכיוון שהיינות הגורג'ים הגיעו לאודסה עם הסוחרים הגיאורגים והארמנים. וכך גם הצ'אצ'ה, המזוקקת מגֶפֶת הענבים לאלכוהול מתוק, שהמשכילים הצעירים העדיפו על פני הוודקה העשויה מתפוחי אדמה. יכולתי להריח את הענבים. היום נהפך ללילה, ואת הגלים היה אפשר לראות רק משום רעמותיהם הלבנות כשהמשיכו לדהור וליפול ברעש על החוף, מערבלים ומחליקים את האבנים השחורות.

"טעמת גַשיש?" הוא שאל, משתמש בשם הרוסי של הצמח.

"לא," אמרתי, אף שבסלונים של אודסה נהגו הצעירים לעשן גם טבק וגם את החשיש שהגיע מיוון דרך בולגריה ואת זה שהגיע מבקעת פֶרְגָנָה על דרכי המשי המרכז אסיאניות.

"את לא מדברת הרבה."

"לא. חיים ומוות ביד הלשון."

"פתגם יפה," אמר רמאז.

"פתגם יהודי."

"את יודעת שהיהודים והגורג'ים הם קרובים? שגם לנו היה המלך דויד הבונה ובנינו מנזר נהדר בירושלים?"

"לא הייתי אף פעם בירושלים."

"אני הייתי," אמר רמאז. "עיר עתיקה וקדושה. נישקתי את הצלב הגיאורגי בכנסיית הקבר שהחלק העתיק ביותר שלה הוא גורג'י. וישנתי במנזר המצלבה שבנה רוסטאוולי למלכתו תמר."

הוא רוקן את הפפירוס רוסקי וערבב טבק בחשיש ואחר כך החזיר את התערובת לתוך הסיגריה הריקה והצית אותה. העשן המתקתק התאבך בחדר הגבוה והגלים המשיכו להתנפץ.

"הוא היה שר האוצר שלה והם היו נאהבים. ולכן הוא נאלץ לעזוב את טביליסי ולנסוע לירושלים, להיהפך לנזיר. הוא קבור שם מתחת לעמוד השמאלי של הכנסייה." הוא הציע לי את הסיגריה אבל אני סירבתי. ולמרות שסירבתי, ואולי משום שחלל החדר היה רווי בעשן הסיגריה וגם אני נשמתי אותו, שחרר החשיש את חרצובות לשוני וסיפרתי על החיים באודסה. דיברנו ברוסית. השפה של כל העמים שנכבשו על ידי האימפריה. סיפרתי על הציונים, על הגנבים, על הלבנים ועל פקידי הצאר המושחתים, על הבולשביקים שהציתו את דמיונם של הצעירים. והוא הקשיב לי.

אולי הייתי שיכורה מצ'אצ'ה ואולי מסטולית מעשן החשיש, אבל לראשונה מאז החלה המהפכה הרגשתי שגופי מאבד מנוקשותו. וזה מצא חן בעיני. יכולתי לשמוע את קול הגלים בצלילות דרך החלונות וראיתי את הווילונות הלבנים מתנפנפים ונהפכים לריבועים. שנים אחר כך, גם לאחר שאעשן ואשתה חשיש ואופיום בכל דרך אפשרית, אתגעגע למסע שיצאתי אליו באותו לילה מוזר, שבעה ימים לאחר שהלבנים ירו בדויד. לפעמים מותו של האחד הוא לידתו של האחר.

וכשניגש אלי רמאז ונשק לי, לשונו חודרת לתוך פי, לשוני נענתה לו. רמאז עצר, הרחיק את פני מפניו ואמר: "כמו שאמרה סאפפו המשוררת, הלשון היא מקורן של המילים ומקורן של התחושות ואי אפשר להפריד בין השתיים ואי אפשר לחבר בין השתיים."

הרגשתי שאני מאבדת את המילים, וכל מה שיכלתי זה להיאנח ולנוע עם הגלים.

הגלים העצומים והכהים של הים השחור היו עטורים ברעמות קצף ונפלו בקול ריסוק על החלוקים השחורים של גוניו. צעדנו חבוקים אל המיטה הרחבה שמול החלונות הגדולים, שהתמתחו מהתקרה עד הרצפה, והוא פשט ממני את השמלה. עד אותו לילה הכרתי רק את דויד. רמאז ליטף אותי ואז לחץ את מותני בחוזקה ואני הרגשתי זרמים בגופי. הכאב היה חריף ומשכר, ורעש הים התערב באנחותי. ריחפתי מחוץ לגופי. הבטתי בי על המיטה, יחד עם רמאז, נאחזת במי שאני או במי שהייתי, נגרפת.

"מי אתה?" צעקתי מתוך שרעפי התשוקה והמסטוליות. "מלאך או שטן?"

"שטן," סינן רמאז, נושק לפטמותי. "תמיד. זה שעושה מה שהוא רוצה, משחית גברים ונשים, גוזל את נפשם ומשנה את העולם. נמצא עם מי שהוא רוצה, לוקח מה שבא לו, שותה, מעשן, מזיין ולא אכפת לו מכלום. בין אלוהים לשטן, אני בוחר בכל רגע בשטן!"

הוא הפך אותי וחדר אלי, ואני הוצפתי בתחושה של כאב מתוק, צועקת בבהלה, בפליאה ובתענוג. עד אז מעולם לא צעקתי. ריחפתי ולא חשבתי, מוקסמת מכל מה שקורה, מרגישה כמי שפוסעת על סיפו של מצוק אדיר שמתחתיו אין כלום; או שאלמד לעוף או שאפול. חייכתי לעצמי באפלה המוארת בריצודי הנר ובאדמוניות הכסתות, ומתוך שרעפי השכרות והתשוקה והכאב והאובדן והפחד שהובילו אותי לכאן ידעתי שאם יש אלוהים ויש שטן, גם אני בוחרת בשטן בכל רגע.

בחצי הלילה, בעוד הים ממשיך לטפוח בגליו הלא נלאים על הסלעים, אספתי את שמלותי ועליתי לקומה השנייה, וזחלתי הלומה ומעורפלת לתוך המיטה שבה ישן אברהם שנת ישרים.

לפני שעצמתי את עיני הוצפתי בחילה קלה והחלטתי שלא אישן עוד לילה עם שום גבר שלא אחליט לבלות איתו את חיי. לא נרדמתי למרות העייפות. יצאתי מהמיטה וירדתי במדרגות. בצינה של אחרי חצות היתה רוח הסתיו קרה ולחה. מצאתי את הבאר ושאבתי דלי, ואז מצאתי מחסה מהרוח מאחורי קיר הבית, הורדתי את השמלה ושטפתי את עצמי. מקרצפת את הגוף. עומדת ורועדת. לא משום שהיה אכפת לי או שהצטערתי על שהייתי עם רמאז, אלא משום שהחלטתי. מחר בבוקר, יתחילו חיי החדשים ומעכשיו יקראו לי תמרה. המלכה תמרה. ורק אני אחליט מה הן המלחמות שלי, מי הם המאהבים שלי ומיהו שר האוצר שלי.

רעדתי ושערותי סמרו, אבל התמסרתי לרעד ונתתי לרוח לייבש אותי. הכדור שפגע בדויד המית גם אותי ולא ידעתי. בלילה הזה, עירומה ורועדת, על שפת הים השחור, מתחת לשמים השחורים וזרועי הכוכבים של ארמאז, אלוהי הסערה, התפשטתי ממי שהייתי ונהפכתי לתמרה. מלכה גורג'ית. זה היה הלילה שבו נולדתי מחדש. ומי שיילד אותי וילד אותי היה גבר גיאורגי מסטול.

הרכבת לטביליסי הייתה עמוסה בפליטים שנמלטו מהקרבות. רמאז, שהיה בדרכו לטביליסי ורק עצר לנוח אצל אימו הזקנה בגוניו, קנה תא במחלקה הראשונה. הוא שתה ודיבר. שתיתי איתו. הוא סיפר שהוא אביר ממשפחת ציצישווילי ושכל השדות של מַגְרֶלְיָה שנשקפו מהחלון שייכים למשפחתו. אחד מאבות אבותיו, האביר רמאז ציצישווילי, נלחם באחד הקרבות נגד הסלג'וקים. הוא כרת את ראשו של הפאשה, וכדי שיוכל להמשיך להילחם תפס את שערות הראש הכרות בשיניו כדי שידיו יהיו פנויות להמשיך להילחם. ובסוף הקרב, כשהסלג'וקים הוכו, השליך את הראש הכרות לרגליה של תמר מלכת גיאורגיה.

הוא הביט בנוף ומזג לשנינו קוניאק ארמני. "אני אוהב את הקוניאק הגורג'י, אבל הארמנים עושים אותו יותר טוב," אמר רמאז כשנשא את הכוס אל שפתיו.

הרכבת התנדנדה באיטיות לכיוון הרכס של הקווקז הנמוך שמפריד בין הפָאזִיס לקְוָוּארִי, בין מערב למזרח גיאורגיה. על דלתות הקרון היו הנשרים של הצאר הרוסי. "במשפחה שלי נולדות רק בנות. היו חמש מלכות ממשפחת ציצישווילי. לי יש רק בנות. לגברים אמיתיים יש רק בנות! המלכה הגורג'ית האחרונה הייתה ציצישווילי. כשהרוסים נכנסו לספח את גיאורגיה ב־1805, גנרל רוסי שלח אליה יד. היא שלפה סכין מתחת לכר ונעצה אותה בליבו. שום רוסי לא יעז לגעת במלכת גיאורגיה!"

"ומה קרה אז?"

"הרוסים לקחו אותה. היא ישבה במוסקבה שבע שנים בכלא ומתה." פניו הרצינו. "הרוסים לא יעזבו אותנו. המהפכה תיגמר ומישהו ישלוט, אבל הם לא ייתנו לנו עצמאות, זה משחק, אנחנו יותר עתיקים מהטורקים ומהרוסים, אבל הטורקים והרוסים הם האנשים של העתיד, אנחנו יכולים להיות מה שהיינו תמיד — הסופרים, המוזיקאים, הציירים, הפילוסופים, הגורדייפים של העולם."

שמעתי על גורדייף ממשכילים שנסעו למוסקבה ופגשו אותו כשלימד את אוספנסקי וירחמילביץ' את הדרך הרביעית.

"שתיתי איתו לפני שנסע," אמר רמאז, "הוא היה בטביליסי, הוא בדרך לפריז. הוא אומר שהחלק הזה של העולם מת והעתיד במערב."

"ואתה?"

"אני מפה," אמר רמאז, "הייתי בפריז ובמוסקבה וברומא. אבל אני אוהב את היינות של גיאורגיה. ואת?"

"לאסיה," אמרתי. "למקום שאין בו רוסים."

"לסין," אמר רמאז. "או להודו. סעי לסין. הם חלשים ויש להם את קונפוציוס ולי־בַּאי ודוּ־פוּ וג'וּאַנְג דְזֶה." הוא הביט בי וראה שאני לא מכירה ולא יודעת. "משוררים ופילוסופים." הוא נאנח. "אם לא הייתי אלכסנדר," ואז חייך. "דווקא אֶת זה אַת צריכה לדעת. שמעת על דְיוֹגֵנֶס?" לא עניתי. "מה אתם לומדים שם באודסה שלכם, רק לעשות מהפכות? מה עם קצת תרבות? דיוגנס היה האיש החכם ביותר בעולם ולכן גר בחבית דגים בסינופ על גדות הים השחור, לא רחוק מגוניו, אם חושבים על זה, כל הים השחור הוא בעצם בריכה אחת שמסביבה ישבו היוונים וסיפרו סיפורים. ויום אחד הגיע אלכסנדר, שהיה בערך בגילך והיה בדרך למוטט את האימפריה הפרסית ולכבוש את העולם ואת הודו, ומייד הלך לחפש את חבית הדגים של דיוגנס. הוא מצא אותה ונעמד מולה וקרא לדיוגנס, וכשדיוגנס הוציא את ראשו מהחבית הוא אמר: 'כל שתרצה דיוגנס החכם בפילוסופים!'

'דבר אחד,' אמר דיוגנס.

'והוא?'

'זוז הצידה.'

'רק זה?'

'רק זה.'

"אלכסנדר זז מעט ימינה והשמש הציפה את חבית הדגים.

'למה?' שאל אלכסנדר.

'כי הסתרת לי את השמש,' אמר דיוגנס.

"ועל זה אמר אלכסנדר מוקדון הגדול, 'אם לא הייתי אלכסנדר, הייתי דיוגנס."

"מלך העולם מול פילוסוף עירום בחבית דגים?"

"כן," אמר רמאז. "מחויב רק לחוכמה ולמה שקורה באותו רגע. לנצח. לא לשינוי הזרימה הטבעית של הדברים. אבל אלכסנדר היה לכוד בתוך עורו של אלכסנדר, כמו שאני לכוד בעור של רמאז ואת לכודה בעור שלך."

"ומה אתה יודע על העור שלי?"

"שהוא רך וצעיר ותצטרכי לשמור עליו. זוכרים את אלכסנדר כי הוא הצליח לשנות את העולם ולנצח אימפריה ולהקים ערים והיה צעיר ויפה ואמיץ וחכם. אבל הוא גם נולד נסיך והיה לו צבא מעולה והפרסים כבר שקעו. את לא. תלמדי להיזהר מאנשים. אני אלמד אותך רק דבר אחד שאולי יועיל לך כשתיסעי באסיה במדבריות הגדולים שמעבר להרי השמים — שרוחות הבּוּרָאן מתגלגלות שם מטיבט ומכסות הכול בחול, וכשהסופות האלה מגיעות, גם בקָרָאקוּם ובקִיזִילקוּם, כדאי שיהיו לך המקלות הגבוהים שתוכלי לעמוד עליהם ולהיות מעל לאבק ולסופה ולנשום."

"דיוגנס?"

"גורדייף," אמר רמאז. "הוא נסע שם הרבה."

ואת כל הסיפורים שסיפר רמאז, זכרתי.

תחנת הרכבת בטביליסי הייתה עמוסה באנשים ובפליטים ובמשפחות שבאו להיפגש ולהיפרד ובסוחרים שבאו לשאת ולתת. נהג המרכבה של רמאז חיכה על הרציף ולקח ממנו את התיק, הוא סימן לו לקחת גם את התרמילים שלנו.

המרכבה נסעה על פני הרחובות המרוצפים והנחמדים של טביליסי חוצה את הקוּרָה, עוברת ליד הכנסיות הגורג'יות עם הכיפות הקוניות. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בעיר, שהיה בה משהו מכונס, עם בתי העץ שלה וכנסיותיה שהתנשאו מעל האבן האפורה, נהר הקוּרָה בליבה בזרם אפור ואחיד מתחת לגשרי האבן.

"וָחְטַנְג גוֹרגסלי," הצביע רמאז על המלך היושב על סוסו בפתח הכנסייה שמעל הנהר. בתי העץ של העיר העתיקה הצטופפו על הגדה הדרומית של הקורה.

גרנו בביתו רחב הידיים של רמאז שהיה ברחוב שטיפס על הצלע הדרומית של ההרים, לא רחוק מעל שדרות רוסטאוולי ובניין האופרה, אכלנו ארוחות גדולות ושתינו הרבה יין. אברהם לא שאל למה נסענו ומותו של אביו היה לעובדה. המסע מילא אותו. ניסיתי להבין אותו, אבל גם קודם לא הצלחתי להבין אותו עד הסוף. הוא הביט בעיר ובאנשים ודיבר מעט. אבל היה אפשר לראות שהוא קולט שפות במהירות בבקרים שלימדתי אותו לכתוב רוסית, רמאז השתעשע בללמד אותו צרפתית. לאברהם, כמוני, היה כישרון ללשונות. פטפטתי בצרפתית שהייתה השפה של האינטלקטואלים, של האצולה ושל חצר הצאר. כך הייתה גם הגרמנית, אבל הגרמנית אף פעם לא מצאה חן בעיני. אבל מה מדברים במרכז אסיה — פרסית? טורקית? לא ידעתי.

"תהיה סופר!" אמר רמאז. "אתה אוסף עכשיו חומרים לכתוב על החיים — ואיזו יבשת מוטלת לפניך! ואיזה עולם! הדברים הטובים ביותר מגיעים כשהעולם מתפרק! טולסטוי כתב את 'מלחמה ושלום' בפעם הקודמת שהעולם נחרב!" ואחר כך, כשישבנו לשתות תה של אחר צהריים עם לחם רוסי וקונפיטורות, אמר: "אף אחד לא יכול לראות לתוך העתיד, ואנחנו יכולים להמציא לעצמנו עולם אידיאלי כמו סוקרטס ואפלטון ולצאת ולפטפט ולהשחיז טיעונים ולבנות עולם מדויק של פילוסופיה ושירה על גדות הנהר, בצל העצים, לרעש הציקדות. אבל מעבר לקנים יש מי שמנסה להפיל ולהרוג אותנו. אחח... תשתי מהיין הזה. הוא מקָאחֵטִי. בגיאורגיה עשו את היין הראשון. הגפנים בקאחטי הן העתיקות בעולם. דיוניסוס הביא אותן עם הסקיתים ומפה הוא לקח את היין לשאר העולם!"

אחרי שבועיים בטביליסי עלינו על הרכבת לבאקו. ערב לפני כן אמרתי לרמאז שאנחנו נוסעים. הוא לא ניסה לשכנע אותי להישאר. אף על פי שהיה נראה שהוא מחבב אותי. הוא התייחס לאברהם כאילו היה בנו או נכדו. לא ידעתי בן כמה הוא. ייתכן שהיה בן ארבעים ואולי חמישים. הוא היה גבר גדול, עם שפם ורעמת שיער, קול בס חורק של גורג'י וגינונים של נסיך.

הוא אמר: "מהפכות מחריבות את העולם. מי שלמטה נשאר למטה ומי שלמעלה, חוץ ממי שאין לו מזל — נשאר למעלה. ומי שבאמצע — נשאר באמצע. העולם נשאר אותו דבר חוץ מהסבל, מהמתים ומהחורבן."

הוא שלח את הרַכב לקנות לנו כרטיסים לבאקו. כשרציתי לשלם הוא דחה אותי בחוסר סבלנות.

"תמרה," הוא אמר, "הנסיכה תמרה, לכי לכבוש את אסיה ושאלוהים ישמור עלייך."

התחנה הייתה אפלה. עלינו על רכבת הלילה לבאקו. כשהרכבת עצרה בתחנה של באקו, אמרתי לאברהם שלא יזוז ממני. התחנה הייתה בחלק הרוסי החדש של העיר. עלינו על המרכבה הראשונה שמצאנו וביקשתי מהרכב להגיע לביתו של עזרא מושיוף, הסוחר היהודי שהיה שותפו של אברהם חמי. הוא אמר שאוכל לקחת ממנו כסף, שיש אצלו כספים שלהם. המרכבה נכנסה דרך חומות העיר העתיקה. היהודים גרו עם האזֵרים ועם הפרסים בעיר העתיקה. גשר הבדיל בינם לבין הארמנים. מותה של האימפריה הרוסית הטיח את עממי הקווקז אלה באלה, מעיר את השנאות ונקמות הדם הישנות, והיה אפשר לחתוך את המתח בין ארמנים לאזרים ורוסים בסכין. חושי המגורים קלטו את הלילה שהשתרע מתוח, מאיים להיקרע.

זקיפים אזרים הביטו בנו מהחומות.

היה אסור להסתובב ברחובות באקו. כנופיות של רוסים, ארמנים ואזרים שוטטו ושיחרו טרף.

דפקתי על דלת העץ הכבדה, וכשנפתח האשנב אמרתי בעברית, "שוּלם עליכם!" האשנב נסגר והבריח נפתח, ועזרא מושיוף פתח את השער לבית החצר האסיאני המרווח כדי שנוכל להיכנס וללון. אשתו שלחה את אחת הבנות כדי שירתיחו לנו מים למקלחת, ועד שירתחו המים, הוזמַנו לסעוד על שולחן עמוס בפירות ובירקות. התה היה תה שחור ונמזג לכוסות טורקיות, וקערת הזכוכית הייתה מלאה בסוכר צבעוני שעזרא הורה לאברהם לשים מתחת ללשונו כשלגם מהתה. אברהם אמר לי שיהודי מרכז אסיה יודעים לחיות ושתמיד יש להם הכול ושום דבר לא יפגע בהם. שלצבאות הבוזזים משתלם יותר לשמור על הסוחרים, שהם נשמתה וכוחה של הדרך. עזרא שאל אם אנחנו רוצים לחצות לפרס.

"לשנחאי," אמרתי לפתע. לא יודעת למה חשבתי על שנחאי. אבל זה עלה בי בבת אחת כמו הייתי חץ שלוח מקשת גדולה. "הכי רחוק מרוסיה שאני יכולה."

"שנחאי? דווקא רעיון יפה," אמר עזרא. "יש מחר בבוקר מעבורת לאסטרחן. תעלו עליה ומשם תיקחו רכבות. אני אכתוב לך משהו לאחי חיים באסטרחן. אני מקווה שהוא בסדר. קווי הטלגרף לא עובדים. הרכבות כן. את לא פוחדת?"

"יעזור לי לפחד?"

"במקומות הנכונים," אמר עזרא. "יש לנו גם קשרים בשנחאי. דווקא טוב שתיסעי לשם. אני אשלח איתך מכתבים גם לאחי יחזקאל, הוא עובד אצל ויקטור ששון. כשתגיעי לשנחאי תחפשי את הבית של ויקטור ששון, הוא אחד הסוחרים הגדולים בשנחאי, הם משפחה בגדדית עם סניפים בבומביי ובשנחאי. ואם הדברים פה לא יסתדרו, טוב שיהיה לנו מישהו שאנחנו יכולים לסמוך עליו שם."

"פרס יותר קרובה."

"אני יודע," אמר עזרא. "הפלגה אחת ואנחנו שם. והאנגלים שם. אבל מוצא חן בעיני שנחאי. ומה תעשי שם?"

"זאת עיר גדולה, שיש לה קשרים עם כל העולם. מסחר."

"במה?"

"ממתי לסוחר אכפת במה הוא סוחר?" שאלתי. "מסחר זה אופי, לא מקצוע." עניתי במשפט ששמעתי מאברהם חמי.

"כן," חייך עזרא. "לכי על הקל. על מה ששווה מעט במקום שבו את נמצאת, שתוכלי לקחת הרבה ממנו עלייך ולמכור במקום אחר בהרבה. שהבעיה היחידה שלך תהיה מה תעשי עם כל הכסף שיהיה לך."

"כמו מה?"

"זהב, כסף, תכשיטים, סמים, בשמים. דרכונים."

"ולמה שהדברים האלה יהיו שווים מעט?"

“מכיוון שרוב אבני החן נכרות בין אפגניסטן להימלאיה ומערב סין, החשיש מגיע מההימלאיה, האופיום מהודו וזול בסין, בשמים מגיעים מחיות וצמחים נדירים שיש בהרים של מערב סין ודרכונים בשוק השחור של שנחאי. ובכל מקרה, הרעיון של מסחר הוא שאדם יכול לקחת עליו את מה שקל ויהיה לו ערך גדול יותר במקום שאליו הוא נוסע. אם המלחמה תתגבר, דרכי המסחר ייקטעו וערכם של הדברים יעלה. זה הזמן לסוחרים אמיצים ורבי־תחבולות להרוויח הון. זמנים מקוללים וברוכים כאחד.“

"יש איתי כמה דרכונים שאברהם שלח איתי. אשאיר אצלך אחד ואתה תכתוב לי מכתב לאחיך כדי שאוכל לקבל את הכסף אצלו."

"תודה," אמר עזרא. "לא כדאי שתקחי אותו איתך לדרך?"

"יש לי עוד חמישה." ופתאום ידעתי מה אביא מסין. "אביא דרכונים משנחאי. אמלא את אסיה בדרכונים מהאימפריות שיושבות שם."

"רעיון יפה." הביט בי עזרא בחיוך. הוא לא חשב על זה. גם אני לא, עד לפני רגע. "מכיוון שהעולם הולך לאבדון, יהיה להם שימוש גדול והם יהיו שווים הרבה. תוכלי לגרוף איתם את הכסף, הזהב והאבנים הטובות. סחר חליפין. ארצה כמה."

המשכנו לנמל, אל המעבורת לקרסנובוצק, לח'אנת בוכרה. המסע נמשך עשרים וארבע שעות, ובלילה בער הגז מראשי מגדלי הקידוח ששאבו את הנפט מקרקעית הים הכספי הרדוד, מניעים את מנועי המלחמה החדשה אחרי שזו שבאירופה גוועה. בלילה היה הים הכספי שקט וזכוכיתי. נעלתי את הדלת וסגרתי את חלונות התא ששכרתי מרב החובל, כדי שאף אחד לא יכניס מוטות מאונקלים ויגנוב לנו את התיקים.

בכל פעם שנכנסנו לערים, הביטו בנו תושבי המקום בפחד וברתיעה, היינו בין הפליטים הראשונים, סנוניות המוות שיציפו את אסיה וישנו אותה לתמיד. אבל אני ידעתי שאנחנו בכיוון הנכון. נעים לפני ענן האבק של המהפכה. התנועה, חוסר המשקל וחוסר המחויבות למשפחה, לחברים או לכל דבר אחר, הפכו אותנו קלים מאבק. נישאים עם הרוח. בעיר אנשים יוצרים ארמונות ותרבות ממילים ועסוקים בלדבר אחד עם השני. אבל ברגע שהרחקנו מהערים לתוך המדבר בדרכים המאובקות, לא הייתי צריכה להגיד כלום ויכולתי להדוף שאלות סקרניות בתשובות כלליות, לנעוץ את מבטי בנוף. האם הטבע חכם והאנשים מבוהלים? האם לאנשים יש יותר להגיד מאשר לכל העולם? העולם בלי האנשים הרגיע אותי. הריק. הים הכספי עם לשונות האש של קידוחי הנפט והמדבר הלבן, שהטורקמנים קוראים לו קאראקום, המדבר השחור, מילאו אותי.

ניצלתי את המסע לבחון אנשים. ללמוד. לראות איזו תנועה מעידה על איזה מעשה יעשו. גברים שרצו לשבת לידי היו מותחים את שריריהם כמו תרנגולים לפני קרב, או כמו כלבים מיוחמים מכלבה בעונתה. נשים שרצו לשאת חן בעיני גבר שלא היה בעלן חיבקו את בן זוגן בחוזקה והציצו לראות אם זה שהן חושקות בו מביט בהן. למדתי לפרק, לאמוד, לראות מה מעיד על טוב ליבם, האם הפטפטנים הם נוכלים או חסרי ביטחון, האם השתקנים בטוחים בעצמם או שאין להם מה להגיד. מי מהנשים תהיה בת ברית ומי מהן תשתמש בי על מנת לרַצות גבר שמוצא חן בעיניה. אחזתי בידו של אברהם בחוזקה. כששאל אותי מי מהם משהו, אמרתי, "כשאני עם בני אני אימא. כשאני לבדי אני אישה. לעולם לא אעזוב אותו." למדתי את כוחה של השתיקה, את המרחק. את אסירוּת התודה של אלה שקודם לא דיברתי אליהם ופתאום פניתי אליהם בבקשה קטנה, משחררת את זרם המילים שאצור בתוכם.

ימים וחודשים נסענו לאורך הנהרות, הלכנו בערים, ישנו במדבר ובהרים הקרים, חלומותינו נקרעים בקול התותחים הרועמים, נרדמים בשקשוק החזרתי של גלגלי הרכבות המתגלגלות לרוחבה של אסיה.