ההתחלה של כל הדברים

חלק ראשון

הכרזה

 

1

כשנכנס יעקב אדלר לביתו שבקיבוץ נורים, זיהה מעטפה לבנה־צהובה על המזנון שבכניסה. המעטפה הונחה מעל ספר הטלפונים של דפי זהב ומתחת לבקבוק זכוכית ריק, שלרוב שימש כאגרטל לפרח אחד. אלא שבאותו זמן היה האגרטל ריק ומלוכלך משאריות של מים מעופשים.

יעקב אדלר הרים את המעטפה, שלא היה כתוב עליה דבר, שלף ממנה את דף הנייר וקרא את השורות הראשונות - היה כתוב שם משהו לגבי העזיבה של אשתו והסיבות לדבר. באמצע הפִּסקה השנייה הוא זרק את הדף על המזנון, ואז עשה את מה שתמיד נהג לעשות בכניסה לביתו: הוא קרא בשמה של טוני שלו. משלא נתקבלה תשובה, הוא פשט ליד הדלת את בגדי העבודה שלו מבריכות הדגים ויצא בתחתוניו אל החצר.

בכל יום שטף אדלר את עצמו בצינור של הגינה, אפילו בחורף. אחר כך הפעיל את הממטרות של הדשא ונכנס בחזרה לביתו לבצוע חתיכת לחם שחור. את הלחם טבל בגביע גבינה לבנה, ואמר בפה מלא כדי שכל הבית ישמע, "אני שואל אותךְ, מה בנאדם צריך יותר בחיים שלו, מה?"

בכל אופן, כמו שהתרגל בשנים האחרונות, גם באותו יום לא זכה אדלר למענה מטוני שלו. הוא שיער שהיא נחה בחדר השינה או מעיינת במחברות של עופרי מהתיכון. מה חיפשה שם כל הזמן? אף אחד לא ידע. מה כבר אפשר לגלות על מישהו מסיכומים של הצהרת בלפור או נגזרות של פונקציות? מובן שאדלר אף פעם לא העז לשאול אותה לפשר העניין. בקיבוץ תמיד אמרו שאם לתורה יש שבעים פנים, לשכול יש שבע מאות, וכל אחד צריך לסלול לעצמו את הדרך חזרה מן הכאב. אז יש מי שמפסל, ויש מי ששותל יערות, וישנו אפילו מישה לייבזון אחד שערק מן השורות ועבר אל העיר. אין מה לעשות.

אלא שדווקא באותו יום שתיקתה של טוני הפליאה אותו, ורק אז הוא נזכר במכתב שקודם לכן זרק בעצבים על ספר הטלפונים כאילו היה פתק כביסה ישן. כשחזר לעיין בו שוב, לא נתקף אימה ולא היכה את עצמו על חטא. נהפוך הוא. רגשות עזים של אהבה ודאגה אל טוני שלו הציפו אותו. ברור היה לו שלא היא זו שכתבה את דברי הבלע האלה. המילים שקרא כלל לא היו המילים שלה. למשל: "חשוב לי להדגיש, יקוב, לא מדובר על משהו ספציפי בך שמפריע לי. אני לא מתכוונת לגסות, לווכחנות, למלחמות האינסופיות, לסגפנות. לא. לא בגלל כל אלה אני עוזבת. אלא בגללך, ממש בגללך, יקוֹב."

אדלר היה מופתע. טענות כאלה מעולם לא שמע מצידה. אמנם מדי פעם רטנה על דברים שאמר, ופעמים בודדות אף גלש המרמור לכדי תלונה, אך אלו מעולם לא הפכו לביקורת של ממש, שלא לומר למין תוכחה שלוחת רסן. הייתכן שביום בהיר אחד הגיעה לכדי ביטול מוחלט שלו? למחיקה טוטלית של כל האהבה הגדולה שלהם? לא. זוהי לא דרכם.

מעבר לכך, היו לו הוכחות רבות לכך שמישהו אחר שׂם את הדברים בפיה. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה של המכתב. "תחושת קְבס" שהיא חשה כלפיו? "מזור לנפשה" היא מחפשת? "המהות שלו" שממנה היא סולדת? כולם ידעו שלטוני אדלר אין עברית כזאת. אבל נוסף על העניינים הלשוניים, לטענתו של אדלר היו ראיות ברורות לזיוף המכתב. ראשית, שמה האמצעי של טוני, תרז, שבו חתמה את המכתב, הוא שם שמאז ילדותם בקרט לא השתמשה בו. שנית, הביקורת הקשה שהטיחה בחברי הקיבוץ הנפלאים, שאותם כינתה "אנשים צרי עין וחסרי תרבות", מוכיחה שמי שכתב את המכתב לא התאפק ושרבב את האג'נדה האנטי־קיבוצית שלו. שלישית, השקט שהתלוננה עליו - הרי זה מגוחך, כל הזמן רק ביקשה עוד ועוד שקט, וכאמור, אף אחד לא הפריע לה לבלות שעות עם המחברות של נכדם עופרי. אבל אלו היו מה שנוטים לכנות בשפת המשפט ראיות נסיבתיות, והן היו כאין וכאפס לעומת ראָיית הזהב שמצא יעקב אדלר בדמות כתב היד היפה והמעוגל של האדם שכתב את המכתב, כתב יד שלא היה יכול להיות שלה.

"אז של מי?" שאל אותו אחיו לוסיאנו, היחיד בכל הקיבוץ שהעז לעמת את אחיו עם המציאות.

"של מי שהכניס אותה לכל הסיפור הזה," ענה יעקב.

כשביקש ממנו לוסיאנו להציג את כתב ידה של טוני לשם השוואה, הופתע אדלר לגלות שבכל הבית לא מצא ולוּ מסמך אחד שעליו כתבה. חתימות פה ושם - כן, אבל אלו היו קשקושים חסרי פשר שאפילו אות אחת לא ניתן לזקק מהם. מעבר לכך, בכל המגירות, על כל המדפים, בין עשרות המסמכים שהיו פזורים במחסן, ומתחת לכל מחברות התיכון של עופרי, לא מצא יעקב אדלר אף לא רשימה אחת שבה ניתן לראות את כתב ידה של טוני שלו. יותר מארבעים שנה עברו מאז שהגיעה עם יעקב לקיבוץ נורים, ולא השאירה אחריה עדות אחת של ברכת יום הולדת, רשימת מכולת, הגיג, טיוטה.

"נו, אז מה?" התגונן יעקב בפני שתיקתו רבת המשמעות של לוסיאנו, "כאילו שכתב יד הוא סימן למשהו."

"סימן חיים," אמר לוסיאנו.

"אז ארבעים שנה היא לא כתבה," אמר יעקב.

"ארבעים שנה במדבר," סינן אחיו.

"אדם שרוצה להיעלם," אמר יעקב אדלר בנימה פסקנית, "פשוט נעלם."

"אבל היא באמת נעלמה!"

"נחטפה, אתה מתכוון!" אמר אדלר ואז השתתק.

הוא לא אהב את הרמיזות של אחיו. כבר מילדותם היה לוסיאנו ידוע במשיכתו למעשיות וגוזמאות. ובכלל, מה הוא מבין בנישואים? בשנות נעוריו חיזר לוסיאנו אחרי רות פרידמן, אהבה גדולה שנסתיימה בבכי רע. אירוסים שנגררו יותר מארבע שנים ונגמרו בלי חופה ובלי ילדים. והרי מאז שהיו קטנים הטיפה להם אימם: "אני לא יותר חכמה מכם, אבל יש לי יותר ניסיון," ובכך קבעה את עליונות הפרקטיקה על מידת ההיגיון.

מבחינתו של יעקב אדלר, המכתב המפוברק העיד על דבר אחר לגמרי: מישהו עזר לטוני, שלא לומר כפה עליה את ההיעלמות. מישהו ניסח נגדו כתב אישום, הפללה חמורה שאין בה הוכחות ורק ארס נוטף ממנה. אין כל ספק, טוני שלו שרויה בסכנה וכעת עליו להציל אותה.

נחוש בדעתו לצאת למשימה, נטל נייר ועיפרון וכתב לחברו משכבר הימים את השורות הבאות:

לכבוד: אלישע שטרן

ט"ז חשוון ה' תשמ"ח

8.11.1987

הנדון: הודעה על ביקור

אלישע,

עליי להגיע בדחיפות אל ביתך שבפריז. אגיע באווירון.

אין צורך לחכות לי בשדה התעופה.

בברכה,

יעקב אדלר

למחרת עלה על האוטובוס הראשון לבית שאן, ניגש לסניף הדואר ושלח לצרפת את המכתב. עוד באותו יום רכש כרטיס טיסה לפריז, ושלושה ימים לאחר מכן, בלי להודיע לאיש מהקיבוץ, כבר היה על המטוס. כשהגיע המכתב למעונו של אלישע שטרן, כבר היה זה יעקב אדלר בעצמו שהוציא אותו מתיבת הדואר, בדרכו חזרה מעוד שיטוט לילי חסר ערך.

"הגיע לך מכתב מישראל," אמר לשטרן וזרק את המעטפה על שולחנו, בדומה לאופן שבו השליך את המכתב ההוא של טוני.

 

2

בזמן שיעקב אדלר נחת בשארל דה גול, ישב אלישע שטרן ליד שולחנו הרחב. לצידו ניצבה המכתבה החדשה, מעץ אלון מלא, שנשלחה אליו מה'סורבון' לפני שבוע, מחווה נאה לקבלת הפרס. הוא היה שקוע בכתיבת מכתבי תודה למאות האנשים ששלחו לו איגרות ברכה. תמיד היו לו כמה נוסחים מוכנים לקוראים שכתבו לו על ספריו, אלא שלנוכח המעמד החדש שזכה לו עם ההכרזה על זכייתו בפרס נובל, ברור היה שלא יוכל לשלוח תבניות מוכנות מראש לנשיא ארצות הברית או למזכ"ל האו"ם.

שטרן הופתע מאוד מביקורו של יעקב אדלר, לאחר שלא נפגשו יותר מארבעים שנה. הוא היה זקוק לזמן כדי להסתגל לרעיון שחבר הילדות שלו מקרט נמצא כאן, בביתו שברחוב רַמבּוּטוֹ ברובע המארֶה, בחלק השקט והמרוחק ממרכז פומפידו הסואן. כשהגברת מוֹרין, מנהלת משק הבית שלו, הודיעה לו שהלה ממתין בחדר הכניסה, נשען שטרן לאחור בכיסאו וביקש לדעת אם הגיע בגפו. אם טוני כאן, חשב, יהיה חייב לענוב את העניבה הכחולה שנמצאת בחדר הארונות. הגברת מורין תיאלץ להביא לו אותה, אבל בלי ששני האורחים שלו יבינו שהוא נערך אליהם באופן מיוחד.

כשהגברת מורין אישרה שהאדון אכן לבדו, נפלה רוחו של שטרן והוא ביקש ממנה למסור לאדלר שהוא בפגישה חשובה, מה שהיה נכון, אגב. איגרות הברכה שנערמו על שולחנו כינסו אותו בחדר אחד עם מכובדי העולם, ומיסטר סמיואלס, עוזרו האישי, ישב מולו מבוקר עד ערב כדי לתקן את האנגלית הקלוקלת שבפיו. אין ספק שלאות נימוס היה שטרן יכול לקום ולברך את אדלר לשלום. אבל לא פעם הוא שמע ממכרים משותפים שחבר הילדות הנאמן שלו מקרט מדבר בגנותו. שלא לומר, בגנות ספריו. ומילא אנשים שמבקרים את ספריו כי הם לא מבינים אותם, אבל שטרן היה מוכן לחתום על כך שאדלר אפילו לא קרא אותם. והנה כעת, אחרי שלבטח קיבל טיול מתנה מהקיבוץ, הוא מתייצב אצל חברו משכבר הימים כדי שידריך אותו בעיר האורות. סיור בפריז עם מקומי, זוכה פרס נובל, ודאי יהיה מעניין יותר מאשר להידחק עם מאות תיירים בחנות המזכרות של מגדל אייפל. ובכן, שימתין.

שטרן ביקש מהגברת מורין לומר לאדלר שישמח לפגוש אותו לארוחת ערב מאוחרת, ואף הנחה אותה להזמין להם שני מקומות בגדה השמאלית. לתומו חשב שאדלר ימתין במלון, אולי יסתובב קצת בעיר, ויפגוש אותו לקראת השעה תשע וחצי. אך עוד לפני שגברת מורין מסרה לאדלר את כתובת המסעדה, שמע שטרן את קולו הרם מדי של חברו: "אני דרישה להמתין עד סיום פגישה."

הצרפתית השבורה של אדלר הייתה מוכרת לשטרן. אחרי המלחמה ליוו שניהם את נערי דכאו לצרפת, ושהו איתם יחד בפנימיית טאוֶורני הסמוכה לפריז. אלא שאדלר, בניגוד אליו, כלל לא נכח בשיעורי הדקדוק שהציעו להם, ולא הראה שום עניין ברכישת שפת המקום. כיוון ששטרן ידע שגם בשיעורי הנימוס חברו מעולם לא הצטיין, הוא חשש שגם עתה יעורר מבוכה.

מדי פעם הגיעו אליו אורחים מישראל, מזכירים את הבדיחה השחוקה על המשותף בין אורחים לדגים, ובכל זאת נשארים אצלו להבאיש. לעיתים היה שטרן מוצא את עצמו נאלץ להתנצל בפני הגברת מורין, אחרי שאורחיו מישראל חקרו אותה כמה היא מרוויחה אצל החבר הקמצן שלהם ("בצחוק!"), או, האם היא מצטערת שלא הביאה ילדים לעולם ("אנחנו מקווים שזה בסדר לשאול!"). אבל כעת, כשיצא אל המבואה לפגוש את חברו, אפילו הוא נדהם לראות כיצד אדלר החל לפרוק את מזוודתו בחדר האורחים. לעיני כול פרשׂ על אחת מספות הקטיפה הפרחוניות את תחתוניו הרחבים.

"אלישע!" צהל אדלר לעברו משהבחין בו.

שטרן הביט בו בפיזור דעת. הביטחון שהפגין אדלר גרם לו לחשוב שאולי איזה מפגש מתוכנן ביניהם פרח מזיכרונו. הייתכן?

"קרה משהו, יקוב?" שאל שטרן בעברית, בעיקר כדי שהגברת מורין לא תבין. כך הם היו רגילים לדבר מילדות, כדי להסתיר את מעלליהם מדוברי היידיש.

"טוני בסכנה, אלישע," לחץ אדלר את ידו, "זה לא הזמן להתחשבן."

לפני ששטרן הספיק לענות פנה אדלר לסדר את כלי הרחצה שלו בחדר המקלחת. בדרכו חזרה, כשנתקל שוב בשטרן, טפח על שכמו כמפקד המשבח את פקודו והבטיח שאין בכוונתו להפריע.

"אני אזדיין בסבלנות," אמר ונחת על הספה שתחתוניו היו פרושים על משענתה, "רק אל תיתן לי להזדיין מדי. בסדר?"

 

3

בתקופת נעוריהם בקרט, יעקב אדלר היה זה שהבחין לראשונה בהתרגשות שאחזה בשטרן כל אימת שטוני חלפה מולם על שבילי החצץ שבפארק פוֹטֶר. בחושיו המחודדים ובלעגו האכזר כתש את רוחו המובסת ממילא של שטרן, אחרי פעם נוספת שעברה בערוגות הסייפנים האדומים בלי לזכות אותו במבט.

"אתה יודע," ניסה אדלר לנחם אותו כשהבין שהגזים, "לפעמים אף ארוך הוא סתם אף ארוך. ובכלל, אני לא מבין מה אתה כל כך מתלהב ממנה. הרי יפהפייה היא לא. חכמה? גם אני יכול ללכת עם ספר ממקום למקום. טובת לב? זה שאבא שלה תורם כמה פרוטות לא הופך אותה לצדיקה. אז מה הסיפור שלך איתה?"

ככה אדלר היה מנחם.

לעומתו, חברם יצחק בלום היה מציץ בשטרן מתוך ספריו ובוחן אותו מבעד למשקפיו. בלום קרא אז בכפייתיות תרגומים מרושלים ביידיש, שהגיעו לעיירה מידי נוודים וקבצנים. הספרים האלה דמו יותר למחברות שנכרכו, ואיש לא ידע עד כמה התוכן שלהם נאמן למקור. הוא קרא באדיקות את פרויד וקירקגור, וכשהתעייף חזר שוב ושוב אל ספרי ההרפתקאות של ג'ק לונדון, שהיו אהובים עליו במיוחד, ובייחוד הסיפורים על הבהלה לזהב. הערבובים הלא שגרתיים בין המקורות שקרא הביאו את בלום לפַתח תיאוריות משונות על התאהבותו של שטרן. פעם אחת השווה את כמיהתו לקפיצת האמונה, ופעם אחרת טען שטוני היא התגלמות האם הנחשקת ששטרן מדחיק. שטרן הקשיב רוב קשב לדברי חברו עד שבהדרגה הבין שמדובר בקש וגבבה. אדלר ובלום, שני חבריו הטובים, פשוט נהנו להתעלל בו.

אבל לא משנה מה הם אמרו, השם טוני היה עבורו כמו צופן לכספת סודית, כספת ששמר בחדרי ליבו ודלה ממעמקי חלומותיו. הוא הוקסם ממנה כאותם משוררים רומנטיים שתיארו את האישה כיצור שמימי, הוויה לא מפוענחת ובלתי מושגת במהותה. הכול היה אצלה מיתי. האף הגדול שלה היה אפה של קליאופטרה. הקרירות אינה אלא רצינות. הישירוּת הבוטה - אמת. היא הייתה גדולה מהחיים, והוא, איך לומר, גמד.

ובכל זאת, משהו היה חסר לה, חסר בה. הוא היה חסר. כששמע את צחוקה מתגלגל בסביבת חבריה - ידע שזהו צחוק צבוע, לא הצחוק המשוחרר שהייתה יכולה להפיק אילו הייתה איתו. כשהסתובבה יחפה בפארק פוטר -הוא הבחין שחסרה לה תשומת לב, אהבה שרק הוא היה יכול להעניק לה. כשהייתה עצובה - הוא חש אחריות ואשמה. אילו רק נתנה לו הזדמנות, כל היגון שבעולם היה נחסך ממנה. אך מכיוון שהוא לעולם לא יאמר לה, היא אף פעם לא תדע.

אפילו הוא הבין שההשגבה שלה הייתה תירוץ מצוין לחוסר התעוזה שלו להתוודות בפניה על אהבתו. לעומתה הוא היה דרדק מבולבל שנמשך לעולמות של מעלה, אך מוצא את עצמו נרמס בידי כוחות של מטה. שקוע בפלפולי מדרש וחולם על הרפתקאות ברחובות קֶרֶט. צולל אל מעמקי התוספות ועולה אל פני השטח מכל גירוי של העולם החיצון. אבותיו משכו אותו אל המקורות והמסורת, אך הוא פזל אל הקִדְמה והתייסר. טוני הייתה בדיוק מסוג הנערות שלוּ נישא להן היו נושאות אותו אל המודרנה. היא הייתה מלמדת אותו לגשת אל העולם החילוני לא כפי שדמיין אותו, כיער אפל וחורש רעות, אלא כיריד שנתי שמסתחררים בין דוכניו. היא הייתה גוררת אותו מן השבילים הבוציים של השטעטל אל מדרכותיה הרחבות של עיר גדולה כמו וינה או בודפשט.

כך או כך, שטרן התחיל לשים לב שמעבר למידת הרחמים או הלעג ששני חבריו הפגינו כלפיו, משיכתו אל טוני הסבה להם הנאה רבה. לפתע הבחין שהם מוצאים עניין רב בניתוח המחוות שלה, ואף היו ממשיכים לעקוב אחריה הרבה אחרי שעיניו נדדו למקום אחר. הם ישבו איתו על הספסל בפארק, מתחת לעצי ערמונית הסוסים, ופתאום היה חשוב להם לדווח לו לאן היא הולכת ועם מי היא מתרועעת. אולי בעיניהם היא לא הייתה יפהפייה, לא חכמה ולא טובת לב, אבל שטרן הבין במהרה שהוא כנראה כבר לא היחיד שחש כך כלפי אותה נערה, שהכריזו עליה שהיא בינונית וחסרת חן.

מה שבטוח הוא שגם אם טוני הייתה מודעת לתחרות ביניהם, היא לא השתמשה בה כדי לשחק בהם. תמיד אמרה לשטרן את אשר על ליבה, ואם חשד שהיא מסתירה ממנו משהו - התבדה. שנים לאחר מכן, אחרי המלחמה, כאשר הודיעה לו בפנימיית טאוֶורני שאינה רוצה לבוא איתו לפריז, היה סבור תחילה שהיא מתכוונת להרחיק אותו כדי לקרב. לגרום לו להתאמץ יותר. לרמוז לו לחזר. אחר כך, כשהכריזה על נישואיה ליעקב אדלר, הוא היה משוכנע שהיא מעמידה אותו במבחן. מבלפת כשחקנית קלפים מיומנת. מותחת אותו לקצה. אפילו אחרי שכבר הפליגה עם אדלר לפלשתינה, הוא היה בטוח שתשאיר סימן, או שלפחות תשלח איזו גלויה מטבריה כדי לא לסגור קצוות. אבל לא.

ככל שהתבגר, ובה בעת שרחקה ממנו ליבשת אחרת, שטרן הבין שבעצם כל הסיפור עם טוני היה הסיפור שלו. המשיכה שלו אליה הייתה חשובה בבחינת דע־את־עצמך, והצופן שביקש לפענח לא שימש אותו כדי להגיע אליה, אלא אל עצמו. היא סימלה בעיניו את הרצון שלו לצאת ממסורת אבותיו אל העולם הגדול, רצון ילדותי ותו לא.

מובן שעל כל הקשקושים הפסיכולוגיסטיים האלה בדבר מעמקי הנפש המוכמנים שדלתה ממנו היה מוותר ברגע, אילו זכה בה עצמה. אין ספק. אדם לא הופך לסופר אם הוא זוכה באהבתו הראשונה, ולבטח שלא כותב כל כך הרבה ספרים אם הוא שוכח אותה. כאשר מראיינים שאלו אותו מיהי האישה שעומדת לנגד עיניו כשהוא כותב, הוא ענה מן השפה ולחוץ, "ללא ספק אשתי, רוזי."

טוב, מטומטם מספיק בשביל להגיד את האמת הוא לא.

 

4

יום לפני שטוני הפליגה מזרחה עם אדלר, דפק אלישע שטרן על דלת חדרה בפנימייה. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחייו שהוא לא היה מוכן לוותר. בכיס הז'קט שלו שמר תמונה של אחותה בּינָה, השריד היחיד שהצליח להציל מבית הוריה אחרי שפינו אותם מהגטו. התמונה התרפטה ושערה של בינה כמו האפיר. אחותה הקטנה בת השבע נראתה בה כאותן בובות אצבע בעלות הבעה מפחידה, שאי אפשר לדעת אם הן אמורות לייצג ילדות או זקנות. שטרן לא ידע הרבה על בינה. טוני כמעט לא דיברה עליה. רק ידע שנרצחה בידי פורעים ביַאש, שנים לפני שטוני עקרה עם משפחתה לקרט.

שטרן החזיק את ידה של טוני ואמר לה שיש לו משהו בשבילה, משהו ששמר איתו כל המלחמה.

"אני זוכר," לחש בהתרגשות, "שאמרת לי פעם שאת לא יכולה לזכור את הפנים של אחותך הקטנה מלפני המלחמה."

הבעתה של טוני נותרה קפואה. היד שהייתה בידו נותרה חסרת תזוזה.

"אז השגתי את התמונה שלה. הנה היא. בינה. פה. כשפינו אותנו מהגטו אני עברתי בבית שלך וחיפשתי בכל המגירות משהו אחד שישמח אותך."

טוני הביטה בתמונת אחותה והחזירה לו אותה כתיירת משועממת בחנות מזכרות.

"אני עוזבת," הרפתה מאחיזתו ולא שבה להביט בתמונה שהחזיק בידו.

כששאל אותה אם תחזור מפלשתינה, היא חייכה בביטול והתנצלה שהיא עייפה. שעה לאחר מכן ראה אותה במרפסת, שותה יין עם גברת פַּסקַל מנהלת הפנימייה. הן צחקו ושרו שירים של הרזיסטאנס, על החופש שמקשיב בלילה. באותו רגע הרגיש שטרן דבר מה שלא חש בעבר, ובמקום כאב תקף אותו פֶּרץ צחוק. אין לו לגבר תחושה נוראית יותר מאשר אישה שגורמת לו להבין שאהבתו אליה לא רק חסרת סיכוי, אלא גם מגוחכת.

ובכל זאת, אף שכבר הפליגה למחוזות אחרים וילדה ליעקב אדלר בן, הוא המשיך להרהר בה. הוא ידע שזה אבוד. הוא לא היה טיפש. וּודאי שהוא לא היה כאותם רומנטיקנים חסרי תקנה שכל חייהם מכוונים אל דולציניאה אחת. נשים אחרות עוררו בו התרגשות רבה, אבל גם עם אלו שמצאו חן בעיניו במיוחד, הוא לא מיהר לדבר במונחים של נצח. הרטט שחש כשהתחייב לקשור את חייו בחייה של אישה אחת לא היה גדול מהרטט שדחק בו להמשיך הלאה אל אישה אחרת. ועדיין, את המילים שרצה לומר לטוני יום לפני הפלגתה שמר להזדמנות אחרת, ובכל שנה אותן מילים רק הלכו ונגדשו בעוד פאתוס. נוספו להן אי אלו צירופים כמו "אחרי כל השנים", או "למרות הזמן האבוד". בסוף ימצא צופן אחד, צירוף אחד, שיפתח את מנעול הלב שלה. כל האמצעים כשרים.

אפילו את נישואיו לרוזי למד שטרן לבחון ביחס למה שהיו עשויים להיות נישואיו לטוני. הם נישאו שנים לאחר מאורעות הפנימייה. הוא כבר היה בן ארבעים ושלוש ואחרי פרסום ספרו הראשון, ורוזי הייתה מנהלת שיווק של חברת קוסמטיקה בליון. הם נפגשו בערב קריאה שנערך לכבודו של שטרן בחנות 'פְרוֹמַז' & ליבְרֶה' (גבינות וספרים). היא עמדה בטור ארוך של אנשים שחיכו לקבל מהסופר חתימה. אך כשהגיע תורה לא הניחה על שולחנו עותק לחתימה, אלא הגישה לו צלוחית קטנה עם גבינת קממבר ושני ענבים סגולים.

"אתה נראה לי רעב ועייף," חייכה אליו ופנתה לדרכה.

אבל היחסים ביניהם לא היו כדרכם של רוב חיי הנישואים - נתיב הכרחי שמתחיל בהבטחה מוגזמת ומסתיים בכישלון ודאי. למן הרגע הראשון היה לו ברור שהאהבה שלו לרוזי היא העתק חיוור של האהבה ההיא. הוא הרגיש כמו סנונית שחגה מעל נתיב מפתה ומסוכן, ורק הצל שלה עובר בו. הדמיון שלו, לעומת זאת, מעולם לא הפסיק לקוות שמשהו מהאהבה ההיא לטוני עוד יתעורר בו. אפילו כשהסתכל על בתו בלה ניסה שטרן לשער ברוחו איך הייתה נראית הילדה שלו ושל טוני. האחיזה שלה בו הייתה עד כדי כך גדולה, שכאשר יעקב אדלר ניצב על מפתן ביתו היה שטרן בטוח שהנה הגיע הרמז ממנה, הסימן שחיכה לו, ושהסלידה שהביעה כלפי אדלר במכתב אינה אלא וידוי על אהבתה אליו, למרות הזמן האבוד ואחרי כל השנים.

והנה, כבר מהרגע הראשון שאדלר הקריא לו את המכתב הבין שטרן שהסכנה המרחפת על ראשה של טוני קיימת רק בראשו של חברו. אדלר ישב מולו בפנים קנאיות והתחיל להסביר לו בשצף קצף על שמה האמצעי תרז, על השפה הגבוהה המזויפת, על כתב היד שמוכיח שמישהו חטף אותה. אבל שטרן הקשיב וראה שמשהו בשׂכלו של חברו התרופף מעט. מולו ישב שוב אותו ילד זב חוטם מקרט, שאיש לא הבין מדוע טוני בחרה דווקא בו. אותו נער עיקש וחסר מנוח שעורר מהומות ב'חדר' והפיל את חיתתו על כל הילדים בבית הספר. אדם שסיכן את העיירה כולה בפעולותיו הפרטיזניות כנגד החיילים הגרמנים. פרא שיצא מהמלחמה בחמת זעם והלך לשפוך את חמתו על הגויים והגויות מהכפרים הסמוכים. טיפוס נוח לכעוס, טהרן ונקמן, שעל פעולותיו הבלתי חוקיות בארץ ישראל איש לא התפלא לשמוע.

אלא שהלוחם הזה כבר הזדקן. אגרופיו נחלשו, יציבתו עקומה, ובמילים אף פעם לא הצטיין. ברור היה לשטרן שהמכתב של טוני לא מבטא סכנה, אלא יש בו פיסת היגיון צרופה. כל אדם שעיניו בראשו יכיר מייד שלא בחטיפה מדובר, אלא בהימלטות.

 

5

בזמן שהותם בפנימיית טאוֶורני, בלום היה הראשון שהבין לאן נושבת הרוח. יום אחד נסע לפריז כדי לקנות כרטיס לאונייה שהפליגה לאליס איילנד. כשחזר לפנימייה שאלה אותו המדריכה מה התוכניות שלו, ובלום אמר לה שהוא רק נוסע לבקר קרובי משפחה בלוֹאֶר איסְט סַייד ומייד חוזר לצרפת. אבל שטרן שם לב שלפני שבלום אמר לה את זה, הוא הדביק את משקפיו העגולים לפניו. כשבלום מסתכל עליך דרך עדשות המשקפיים שלו, הוא מנסה להיראות רך ופגיע. כך קל לו יותר לשקר.

"זה קרב אבוד," הסביר לו בלום כשליווה אותו שטרן לנמל, "אתה לא מבין מה קורה פה? הבחירה שלה באדלר היא לעומתית."

"לעומתית כלפי מי?" שאל שטרן.

"כלפי העולם," הוא השיב.

"אבל בראש ובראשונה היא פוגעת בעצמה!"

"כן," נאנח בלום, "גם היא חלק מהעולם."

שטרן קינא ביכולת של בלום לסגת. לוותר. הלב של בלום לא היה פחות שבור משלו. אבל התוכניות האלה שלו לגבי העתיד, לגבי הכסף, היו חשובות לו יותר מהכול. כשהיו בקרט, גם הוא חיפש את קרבתה של טוני. היא הייתה היחידה שהצליחה להטיל ספק בדרכי הפעולה שלו. לערער את מחשבתו. למצוא פגמים לא רק בשיטה, אלא במהות. אבל אחרי שהתחוורה הבחירה שלה, הוא אמר לשטרן שבכוונתו להינשא במהרה. הוא לא מתכוון לבזבז עוד זמן על האחת והיחידה.

"אישה הגונה -" כך אמר והרים את המזוודה שבה ארז כמה בגדים -"זה כל מה שאני צריך," כאילו הנישואים היו אצלו חלק מתוכנית גדולה יותר. שטרן הבין שהוא עצמו לא כלול בתוכניות של בלום, וייתכן בהחלט שזאת הפעם האחרונה שהם מתראים.

"אז ככה?" שאל אותו שטרן רגע לפני שבלום עלה על האונייה לאליס איילנד, "אתה מסוגל פשוט להפסיק לאהוב אותה?"

"מי דיבר על להפסיק לאהוב?" צחק בלום והחל לטפס על מדרגות האונייה.

אחרי שבלום עזב, הפליגו גם אדלר וטוני. רק שטרן נשאר וחיכה לה בצרפת. הוא קיווה להיות שם ברגע שתתחרט ותחליט לחזור לפריז ולשפיות. היה לו ברור שמשהו יסודי התערער בה אחרי המלחמה, והוא חשב שהרומן שלה עם פלשתינה יהיה קצר. כמובן שאיש מהם לא חזר להיות האדם שהיה לפני שפקד אותם האסון. אבל איכשהו, אצל טוני הסימנים היו מדאיגים יותר. האסון שלה, כך נדמה, היה גדול מאסונם.

באחד מספריו כתב שטרן על האופן שבו אנשים החלו לזכור את הימים ההם. לפתע פתאום החלו לצוץ נתונים ומספרים. מומחים ניתחו תהליכים, וחוקרים מצאו מסמכים. אנשים החלו להסתכל על האירועים ההם בראייה כוללת, ואפילו כינסו את כל האירועים תחת כותרת אחת (השואה), ומספר (שישה מיליון). אם היה להם עניין בעדות כזאת או אחרת, הרי שהיא נדרשה כדי להמחיש איזו טענה או להסביר את אשר אירע.

"אבל אנחנו," כתב שטרן, "לא יכולים שלא להיזכר באירועים האלה אלא מתוך האנשים שהכרנו והמקומות שבהם היינו." במובן הזה, תמיד היה נדמה לו שהאסון הגדול ביותר שקרה לעיירה שלהם היה לא אחר מאשר אסונה של טוני. כן, קרט התרוקנה מיהודים וחדלה להתקיים כפי שהייתה. כן, משפחות שלמות נמחקו. אבל עדיין, לצפות בטוני עולה לספינה אחרי אדלר, דווקא אחריו, היה מראה שובר לב.

והנה, כמעט בדרך נס, ניתנה לו ההזדמנות לתקן. מאוחר מדי, נכון. מעט מדי, ברור. ובכל זאת, אדלר הגיע עד כאן, מבולבל ומפוזר, והפקיד בידו את המפתח.

באותו ערב הודיע שטרן לגברת מוֹרין, שאדון אדלר יתארח אצלם לזמן מה, ואף ביקש ממנה לעמוד לרשותו של האורח בכל דבר שיידרש. הגברת מורין פינתה לאדלר את חדר האורחים הגדול, שאותו כינתה 'הסוויטה', וסיפרה לו שרק לשם ההשוואה, לפני שבוע לן שם חברו הטוב של שטרן, השֶף ד'אוֹרְקַסְטְר לאונרד ברנשטיין.

"גם כן שֶף," השיב לה אדלר בביטול, "היום כל אחד שיודע להכין חביתה נהיה שף."

הגברת מורין הביטה בו בפיזור דעת, ומייד לאחר מכן יצאה מהחדר בלי לומר דבר.

 

6

בבקרים שאחרי היה שטרן מוצא את האורח הלא קרוא שלו יושב בפינת האוכל, פירורי קרואסון על בגדיו, ושאריות קונפיטורה על קצה סנטרו. העיתונים היומיים הגדולים, 'לה מונד', 'לה פיגארו', 'ליברסיון' ו'לה פריזיאן', היו פרושים לפניו על השולחן, ואדלר חיפש בהם ידיעות הקשורות להיעלמותה של טוני.

לפנות צהריים התייצב דרך קבע בבניין השגרירות הישראלית, שם בדק בלוח המודעות מי תלש את גזירי הנייר עם מספר הטלפון שהשאיר על הכרזה שתלה. על הכרזה הייתה תמונה ישנה של טוני, מאחד הטיולים שלה עם בנם איתן בנחל עמוד לפני משהו כמו שלושים שנה. טוני עמדה שם בתוך המים בשיער אסוף ומכנסיים מופשלים. פניה היו מופנות מטה לכיוונו של איתן, והבעתה הייתה נסתרת. לא היה ברור לשטרן כיצד אמור מישהו להבין משהו מהתמונה. בערבים יצא אדלר לשיטוטים ליליים ברחובות פריז, ושטרן הביט בו יוצא מהבית לעוד חיפוש חסר תוחלת, אולי במקרה יפגוש אותה בעיר שמנתה תשעה מיליון תושבים, מה גם שלא התקבל שום סימן שהיא בכלל נמצאת בצרפת.

יותר משקיווה למצוא אותה, היה חשוב לאדלר החיפוש עצמו.

למזלו של אדלר, ובעיקר למזלו של שטרן, רוזי לא הייתה בפריז כשנחת. שטרן ידע שאילו אשתו הייתה נמצאת, אדלר לא היה מצליח לעבור את מפתן הדלת. מבט חטוף מצידה של רעייתו בז'קט העיתונאים מרובה הכיסים של אדלר היה מספיק לה כדי לירות על שטרן שאלות שאינן אלא הוראות: "מי זה? חבר מקרט? אז עכשיו הפכנו להיות אכסניה לקיבוצניקים? וכי אין מלונות בעיר?" וכיוצא בזאת.

באותו שבוע טסה רוזי לניו יורק כדי לעזור לבֶּלָה עם התינוקת שלה, אֶמילי, נכדתם הראשונה. אבל שטרן ידע שרוזי נוסעת גם כדי לרענן את המלתחה שלה לקראת הטקס הגדול בשטוקהולם. החשיבות שייחסה להופעתה החיצונית תמיד נראתה לו מעט מוגזמת, ולא פעם היו ביניהם חיכוכים על רקע הסכומים המופרזים שנדרש להוציא על נעליים, תיקים ועגילים. בכוונה הוא אומר "נדרש" ולא "נדרשו", שהרי רוזי הפסיקה לעבוד בחברת הקוסמטיקה ברגע שהתחתנו. ואף שבכל מקום הייתה מציגה את עצמה כיושבת ראש אגודת ידידים של בית החולים ההוא, או חברת הנהלת המוזיאון הזה, אלו היו תוארי כבוד ללא תוכן. בפועל הייתה מגיעה כאורחת לאירועי התרמה, נשפים והשקות שרצו להתהדר בשמו שלו.

לאחרונה החל להישמע במחוזות הליברליים זמזום מטריד של אוּבֶּר חוּכֶמים הטוענים כי אלמלא הייתה האישה מנהלת את משק הבית, הרי שהגבר לא היה מצליח לשגשג, ולכן ראוי להתייחס להכנסות ולהוצאות של בני הזוג באופן שוויוני. אלא שרוזי מעולם לא ניהלה את משק הבית, ואפילו חלקה בגידול בֶּלה היה קטן משלו. כל היום היא הייתה מספרת על בלה שלה פה ובלה שלה שם, מראה תמונות שלה בחליפת מלחים ומציגה אותה לראווה בקפה דה פלור. אבל לצאת איתה לטיול בפארק, להכין ארוחת ערב, מקלחת, סירוק, הקראת סיפור - אלו פשוט היו דברים שהיא לא עשתה.

"זה גובה ממני מחיר כבד," כך אמרה.

זאת ועוד: עם הזמן, ככל שספריו זכו לקהל קוראים גדול יותר, הצליחו השניים להגיע לרווחה כלכלית של ממש. וכבר מאז שבלה נולדה הם יכלו להרשות לעצמם מטפלת צמודה ומנהלת משק בית. אז אם הוא היחיד שמכניס והיא היחידה שמוציאה - כיצד אמור הוא להתייחס לרוח החדשה המנשבת בקרב אלו המחשיבים את עצמם לפרוגרסיביים?

אבל הדבר שהכי הטריד אותו הוא שבשנתיים האחרונות העיתונות הרכילאית סיקרה בכפייתיות את מה שלבשה רוזי שטרן. בכל ריאיון הוא נשאל מה דעתו על חוש האופנה המשובח של רעייתו, והוא נאלץ להשיב בחיוך צנוע ומבט פזור דעת. לא תמיד הם אומרים חוש אופנה 'משובח'. לפעמים הם אומרים 'אנין', ולפעמים 'יוקרתי'. אבל שטרן רואה כיצד עיניהם מתכווצות. הנימה הלגלגנית בקולם ברורה. השאלה שהם רוצים לשאול אך לא מעיזים היא: "האם אתה מרגיש בנוח שאשתך קונה עוד זוג נעלי דיוֹר מהתמלוגים שאתה מרוויח מספרי השואה שלך?" וכן, לא סתם הם מפריזים בצילומי הנעליים שלה. דווקא הנעליים.

עם הזמן הבין שטרן שלא יוכל לנצח את התשוקה של רוזי, אלא שגם לא התחשק לו להשלים איתה. עשרים ושלוש שנים שהם נשואים, ואם יורשה לו לומר, מערכת יחסים שמחזיקה כל כך הרבה זמן תמיד מתחילה מסיבות של 'למה להיות ביחד' ונגמרת בנימוקים של 'למה לא כדאי להיפרד'. אבל האמת היא ששטרן חש בר־מזל בנישואיו לרוזי. דווקא משום שהאהבה שלהם לא התחילה מפרפרים בבטן, כנראה הצליחה מעל ומעבר למשוער. הוא לא תלה בה תקוות כפי שתלה בטוני, שתוציא אותו מעולם המסורת ותפתח לו דלת לעולם חדש. הוא לא הרגיש מיושן כשעמד על כך שבביתם יהיה כיור חלבי וכיור בשרי. הוא לא מצא יופי בפגמים שלה ויתרונות בחסרונות שלה. הפגמים שלה היו פגמים, והחסרונות - חסרונות. החלומות שלה, למשל, שאותם סיפרה לו כמחצית השעה בכל בוקר, היו משעממים להחריד. שם היא נדחקת בתור לכולבו, וכשהיא מגיעה הקופה נסגרת. פה היא מאחרת לפגישה חשובה, וכמובן שהוא אשם. אבל אצלה, בניגוד לטוני, לא יהיו מכתבים משונים בכתב יד מעוגל שיחכו בפתח הבית. ולא, ארנקים של גוצ'י הם לא סיבה מספיק טובה בשביל לפרק את החבילה.

בכל אופן, שטרן קיווה שנסיעתה של רוזי למנהטן תעניק לו איזו שהות להתרפק על הזכייה בפרס היוקרתי. אלא שמייד אחרי פרסום הידיעה, החלו כאמור לזרום אל לשכתו איגרות הברכה, וכך מצא את עצמו יושב מבוקר עד ערב עם מר סמיואלס לצידו.

אבל המכתבים לא היו הבעיה המרכזית שלו. כבר עם ההודעה שקיבל על הזכייה החלה להתקדר מעליו עננה. הוא ניסה אמנם לפזר אותה בשלל הכיבודים שהגיעו לפתחו - שער ב'טַיים' מגזין, פגישה אישית עם פרנסואה מיטראן, הזמנה ללמד סמינר קבוע באוניברסיטת הרווארד -אבל חשרת העבים רק הלכה והתעבתה מעליו. בינו לבין עצמו נאלץ שטרן להודות שהוא, איך לומר, מאוכזב.

הוא ידע שדבריו עשויים להישמע מגוחכים, ולכן לא אמר זאת לאיש. בכל זאת, מדובר בפרס נובל, ויחידי סגולה זוכים בו. אבל הוא לא יכול היה שלא לחשוב שפרס נובל לשלום הוא מין עיטור כזה שכל אחד יכול לקבל. בחר לך מטרה, הפגן נחישות, חולל מעט רעש, דאג להיכלֵא לתקופה קצרה, והנה, אתה כבר מועמד מוביל. אפילו מר קוֹרדֶל הוֹל, שהתנגד לכניסה של פליטים יהודים לארצות הברית במלחמת העולם השנייה, קיבל את העיטור הארור. מעבר לכך, שטרן הרי כתב את עדוּת, הספר הנמכר ביותר בעולם על הנושא המדובר ביותר בעולם. ולכן הייתה לו ציפייה שהפרס, אם לנסח בזהירות, יהיה ממוקד יותר. כשמספרים לך שאדם זכה בפרס נובל לפיזיקה, לכימיה, לכלכלה, או לספרות, למשל -אתה יודע בדיוק במה כישרונו. אבל פרס נובל לשלום? לך תדע אם מדובר בקדוש או בנבל.

גם איגרות הברכה שקיבל העצימו את תחושת המרירות. רבות מהן דיברו על הקול החשוב שהשמיע עבור אלו שלא יכולים לדבר עוד, על החשיבות המוסרית של ספריו, ועל הזעקה החשובה עבור הפליטים והנרדפים של ימינו אנו. אך על דבר אחד לא דובר שם, זאת אומרת, על הספרים עצמם: הכתיבה, המבנה, הסגנון הייחודי, הדימויים. הם התייחסו אליו כסופר שואה, בדגש על השואה ולא על הסופר. נדמה היה כאילו הם סבורים שכל אחד שהיה במקומות ששטרן היה בהם יכול היה להשמיע את אותו הקול. הגדיל לעשות נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, שכתב לו שאם לחמלה הייתה מדינה, היא הייתה ממנה את שטרן לנשיא שלה. אבל על המדינה של הכישרון לא המליכו אותו.

כשישב עם מר סמיואלס בניסיון לנסח לנשיא מכתב תודה, הוא לא מצא את המילים הנכונות. מר סמיואלס כבר העיר לו שעיכוב במענה לנשיא ארצות הברית עשוי לעורר תמיהה, ואפילו ליצור סערה תקשורתית. אך כל אימת שהתחיל להכתיב את "לכבוד הנשיא רונלד רייגן, מנהיג העולם החופשי, תודה מקרב לב על מכתבך הנדיב" וכיוצא בזאת, הרגיש שטרן שהוא רוצה לומר לו משהו עמוק יותר, אישי יותר, רק לא ידע מה.

 

7

עם טוני או בלעדיה, שטרן ידע שביקורו של יעקב אדלר מוכרח להסתיים. בעוד כשבועיים אמורה רוזי לחזור, ויחד איתה יטוס לשטוקהולם. אדלר מצידו לא הבין את הרמזים. פעם אחת התבקש לצאת מהסוויטה לשש שעות בשל תיקוני חשמל. ערב אחד חזר וראה שהגברת מורין קיפלה את כל בגדיו והניחה אותם במזוודתו. אבל אדלר, כמו אדלר, הסתדר עם מה שיש. כשהחימום בסוויטה הפסיק לעבוד בשל 'תקלה', מצא אותו שטרן ישן על רצפת המזווה.

"מצידי - לישון על מברשת שיניים," אמר לו אדלר, "אני לא חוזר לארץ בלעדיה."

שטרן סיכם עם הגברת מורין שיכריזו על מבצע הדברה, וכך ייאלצו כל דיירי הבית לצאת ליומיים. הוא קיווה שאם יצליח לשכן את אדלר במלון, ולו רק באופן זמני, יהיה לו קל יותר למנוע את חזרתו. אלא שגם את הבשורה הזאת קיבל אדלר בשוויון נפש. הוא הסביר לגברת מורין שאחרי עשרים שנים של עבודה בבריכות הדגים - הוא חסין לרעלים, ולכן ישמח לשמור על הדירה ביומיים שייעדרו ממנה. צחוק בצד, גברת מורין ושטרן עברו למלון למשך יומיים, שבהם ביצעו בדירה הדברה לא נחוצה. כשחזרו הם מצאו את חפציו של יעקב מפוזרים בכל הבית, כולל משקולות כושר שרכש והשאיר בלשכתו של שטרן. הנוכחות שלו בבית רק הלכה והתעצמה. לא רק ששהותו הייתה חסרת תכלית, היא התחילה להוות מטרד.

ערב אחד הובהל שטרן אל תחנת כיבוי אש בשדרות מארֶשוּ, שאליה הביאו את אדלר לאחר שנמצא אבוד ומבולבל ביער בּוּלוֹן. אנשים התלוננו שהוא עצר אותם באמצע הפארק, הצהיר שהוא מחפש את אשתו, הטריד אותם בשאלות מוזרות, ולא הניח להם עד שהיו מוכנים להביט בתמונה ישנה. ההיא מנחל עמוד. מלפני שלושים שנה.

בערב אחר קיבל שטרן טלפון ממועדון מפוקפק ברחוב סן דניז, ובו נדרש לשלם חמשת אלפים פרנק עבור כוסית מרטיני שאדלר הזמין לאישה זרה. שטרן הבין שהאישה התיישבה ליד אדלר על הבר והניחה את אצבעותיה על ירכו, ואז הצביעה על משקה בתפריט המשקאות שלא היו עליו מחירים. בקיצור, מלכודת תיירים קלאסית.

כשהגיע לשם שטרן, קיבל את פניו גבר חסון בגובה שני מטרים, עם מבטא אלג'יראי שהגביה אותו בעוד כמה סנטימטרים. שטרן הציג את עצמו, והוסיף תארים למכביר - עיתונאי, סופר, ובעוד כשבועיים, זוכה פרס נובל. האלג'יראי כל כך התרשם עד שהעלה את סכום הכופר. בדרך חזרה, כשניסה שטרן להסביר לאדלר על הסכנה שבה העמיד את עצמו, שלא לומר את המוניטין של שטרן עצמו, אמר לו אדלר: "מוניטין שְמוניטין. לא מסרבים לאישה שמבקשת לשתות. זה הכול."

באותו ערב החליט שטרן לעמת את חברו עם המציאות. הוא רצה להסביר לו שהסיכוי למצוא את טוני בפריז זהה לסיכוי למצוא אותה בהונולולו. שברור לחלוטין שהיא בכלל לא נחטפה אלא עזבה מרצונה. ושגם אם הייתה לו אפשרות למצוא אותה, מוטב היה שיניח לה. אך כשהופיע לפניו אדלר לבוש במעיל רוח מגוחך שרכש בחנות יד שנייה, ראה בו שטרן משהו שמעולם לא האמין שיראה עליו. אדלר, בריון הקשקשים, חבר הילדות שלו, היה מובס.

"יקוב," הניח שטרן יד על כתפו ואמר לו בעברית שקטה, בשפה שלהם, "מה אתה עושה פה? בשביל מה כל זה?"

אדלר שתק והביט בו בעיניו השקועות. פתאום ראה לפניו שטרן איש נמוך קומה, רגיל למראה. דבר בהופעתו לא בלט לטובה. שערו העבה והלא מסורק ישב על ראשו כמו יציקת בטון אפורה. הזיפים, שפעם שיוו לו מראה פראי, הידלדלו והלבינו כחתימה מרושלת של הזמן. שטרן נזכר שבבוקר, כשצפה באדלר ממרפסת ביתו, חברו נראה כמו יונה אפורה בכיכר מלאה יונים. הוא כבר לא היה העיט מטיל האימה שהיה. כששטרן הלך אל השגרירות הישראלית כדי לראות את תמונתה של טוני על כרזת הנעדרת, הוא הבין שאדלר לא הגיע לפריז כדי לחפש את טוני בת זמנם, אלא איזו טוני מלפני שלושים שנה, אישה שילדה את בנו ועוד חלקה עימו יצוע. בפוסטר הנעדרת שלה, טבולה בנחל עמוד, מופיעה מישהי שכבר לא קיימת.

"אולי כדאי שתחזור לישראל?" גישש שטרן בזהירות, "יש סיכוי שמתישהו היא תחזור לקיבוץ."

הוא חיכה לראות אצל חברו שמץ של ויתור, הודאה בטעות, או לפחות השלמה עם המצב. אבל את התשובה לשאלה ששאל קיבל בלי שחברו ענה, והיא הייתה גרועה ממה שציפה.

למחרת בערב, מאחורי יעקב אדלר הופיע אדם נוסף שעלה במדרגות ונעמד לידו. בהתחלה שטרן לא זיהה אותו. סנטרו היה טמון בתוך צווארון מעילו ופניו היו מופנות ממנו. שטרן היה בטוח שמדובר בשכן שלא הכיר, אך הוא ראה שהאיש ממלמל משהו לכיוונו של אדלר. שטרן הסביר ליעקב בנימוס שהבית הזה לא מקבל אורחים אחרי השעה תשע. אך הזר הוציא את ראשו ממעילו והתבונן בשטרן מבעד למשקפיו העגולים. לא היה מקום לטעות. זה היה יצחק בלום, חבר הילדות שלהם מקרט.

 

8

בשנים שעברו מאז הפליג מערבה אל די גולדן מדינה ועד ליום שבו הופיע יחד עם אדלר בקומה של שטרן הספיק יצחק בלום להתחתן, להפוך לאבא, להקים קרן השקעות פרטית, להתעשר, להתעשר מאוד, ואז להיעצר על ידי ה־FBI בגין הונאה ומעילה, להשתחרר בערבות, להתרושש, לברוח מהמדינה ולהפוך למבוקש על ידי האינטרפול. לא פחות. מי שהכיר את בלום מילדות לא היה מופתע מכל אלה. העניין הוא שרוב האנשים שהכירו אותו לא שרדו את המלחמה כדי לספר.

שטרן, לעומת זאת, זכר היטב את הימים ששהו יחד בפנימיית טאוורני. בלום לא בזבז את הזמן בניסיון לעורר רגש עם תמונה ישנה של בינה, וּודאי שלא סיכן את עצמו, כמו אדלר, בעוד מבצע נקמה שכל מטרתו הייתה לחסל משתף פעולה עם ממשל וישי. כבר בפנימייה הקים בלום חברת שליחויות בפריז, והעסיק את רוב נערי דכאו ששהו איתם. מעבר לחבילות שהיו צריכים להעביר ולמסור, בלום שלח אותם גם לקנות ולמכור, ולפתע פתאום היו מסתובבים לידם נערים עם עניבות פרפר מסוגננות וסיגריות 'לאקי'. רק לפני כמה חודשים הצעידו אותם מורעבים בשלג, והנה כעת הם עוברים מבית לבית ומוכרים חפצי אמנות ותכשיטים.

יום אחד שמעו כולם את מנהלת הפנימייה צועקת על בלום, ממש מגדפת אותו ב'מֶרְד' ו'דוּקוֹן'. הסתבר שבלום ניהל משא ומתן על אחת מחצרות הפנימייה, וזאת במטרה להסב את המתחם למלון. כן, אותה פנימייה שקלטה אותם אחרי המלחמה, שהזינה את גופם המורעב וריפאה את רוחם השבורה, שנתנה להם זמן ומקום להשתקם, והנה בלום סוחר בה כבשדה ריק.

בפעם אחרת הגיעו שוטרים לחקור אותו משום שבכמה מחפיסות ה'גוֹלוּאז' שמכרו נעריו נתגלו חידודי עיפרון במקום טבק. וכך, כאילו לא הייתה מלחמה, כאילו עוד היו בקרט, המשיך בלום את מסעות הבהלה לזהב שלו. ובדיוק כמו בסיפורי ההרפתקאות של ג'ק לונדון, הוא לא נרתע מהמלכודות הרבות שציפו לו בנתיבי הנהרות קְלוֹנדַייק ויוּקוֹן.

כשהגיע לארצות הברית הוא היה בן עשרים וחמש. הוא קיבל עבודה כשוער במלון בזמן שחיפש עבודה בתחום ההשקעות, ואחרי כמה חודשים התמנה לנהל משרד קטן במֶריל לינץ', תואר יפה לטַלפָּן. אבל הוא לא בזבז זמן. במשך שנתיים שקד על לימודי ערב בכלכלה וקיבל רישיון לייעוץ השקעות. את הקפיצה עשה כאשר התחתן עם ליזי שיינפלד, שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים, וכל מי שהכיר אותה אמר עליה שהיא אישה הגונה.

היא הגיעה ממשפחה יהודית אמידה מאוד ולמדה עבודה סוציאלית, ובכל יום הייתה נוסעת ברכבת התחתית להתמחות בהארלם. עם השנים ניתקה ליזי את הקשר עם משפחתה בשל מה שנהגה לכנות 'הניתוק שלהם מאמריקה האמיתית'. הם היו רפובליקנים שהאמינו בחירות ובחופש הרצון, וטענו שכל האנשים האלה שהיא מטפלת בהם בהארלם הם בטלנים מסוממים ושיכורים לא יוצלחים. כשליזי העלתה בפניהם את היסטוריית העבדות, את הנסיבות החברתיות, את הפערים, את הפריווילגיות, הם נתנו לה דוגמאות ליהודים שהגיעו לאמריקה אחרי אושוויץ, חבולים ומוכים, והצליחו לבנות לעצמם חיים הגונים. באיזשהו שלב ליזי החליטה להפסיק להתווכח איתם על פוליטיקה, אבל הטינה שנצברה בתוכה התפרצה בכל מפגש. אימא שלה יכלה להזכיר פרסומת מצחיקה של קוקה־קולה שראתה בעיתון, וליזי הרגישה כאילו היא דוקרת את בטנה. לבסוף החליטה לנתק את הקשר איתם, אבל זה קרה כבר אחרי שקיבלה מהם דירה גדולה בוושינגטון סקוור.

בלום עבר להיות יועץ השקעות במורגן סטנלי, וארבע שנים לאחר מכן, בהיותו בן שלושים ושתייים בלבד, כבר הקים את 'לונדון', קרן ההשקעות הפרטית שלו. אסטרטגיית השיווק שלו הייתה פשוטה: כל מי שרצה להשקיע אצלו נתקל בסירוב מוחלט. חד וחלק. בלום דחה אותם בזה אחר זה. הוא הסביר להם שההשקעות שלו מסוכנות. שאותו לא מעניינים רווחים של עשרים־שלושים אחוז, אלא מאתיים ושלוש מאות, ולכן הגרף של המניות שבהן הוא משקיע נראה כמו מסלול של רכבת הרים. משפט המפתח שלו היה, ואת זה שמע שטרן מכמה מקורות: "כשתהיה מספיק עשיר, עד כדי כך שלא יהיה אכפת לך להפסיד מיליון דולר, בוא אליי."

המשפט הבלומי הזה, שפורט על מיתרי הרגש ומדגדג את ליבת האגו, שמתריס ומתגרה, לועג ומפתה, מזמין ודוחה, הוביל יותר ויותר בעלי הון להשקיע אצלו. בתחילת שנות השמונים, תקופת השיא של הקריירה שלו, השקעה של מיליון דולר ב'לונדון' הייתה סמל סטטוס. יכולת לפגוש איזה מיליונר באירוע התרמה ולתמוה על כך שאין לו אחזקות אצל בלום. אם 'לונדונר' פגש 'לונדונר' אחר, מייד נקשרה ביניהם ברית חברות. באירועים הנוצצים של 'לונדון' היו כולם מצפים בכיליון עיניים למופע המרכזי, שבו יכולת לראות בשנה אחת את ג'ין קלי שר בגשם, ובשנה אחרת את פרנק סינטרה עושה את זה בדרכו, וכמה שנים אחר כך את ברברה סטרייסנד שרה על אישה מאוהבת. אם אי אלו משקיעים היו מפסידים חלילה את מיליון הדולר שלהם, הם לא יכלו לבוא בטענות לבלום - שהרי הזהיר אותם מראש. שטרן נזכר שאפילו רוזי פנתה אל בלום לפני כמה שנים, ולמרבה המזל נתקלה בתשובה שלילית. אם רק היה אומר לה כן, כל הכסף שלהם היה יורד לטמיון. כבר עדיף לבזבז הכול על נעליים.

ההונאה של בלום, כך התברר, הייתה אחת מהונאות פּוֹנזי הפשוטות ביותר שאפשר לחשוב עליהן. לא הרצת מניות, לא פירמידה, לא מטבע זר. תחילה היו כותרות מפוצצות בעיתונים. אבל כשהאבק החל לשקוע, היו כמה מומחים שקבעו בפשטות: אפילו פונזי קשה לקרוא לזה. סתם בלוף עלוב.

מסתבר שאת הכסף שקיבל בלום מן המשקיעים שלו הוא כלל לא השקיע, אלא הכניס לחשבונות הבנק שלו. ובזמן שהמשקיעים היו בטוחים שהכסף שלהם מניב רווח או הפסד, לא זה ולא זה קרה. הכסף שלהם פשוט ישב בחשבונות הבנק של בלום וצבר ריבית צנועה אך עקבית.

כיצד הסתיר את העניין שנים כה רבות? האמת היא שכולם הופתעו עד כמה פשוט זה היה. רק מעטים רצו למשוך את ההשקעה שלהם, ולחלקם באמת הוא נדרש לשלם. אבל הרוב המשיכו ליהנות מהתשואות הפיקטיביות שעליהן דיווח בלום. בחלק מהסכומים שהפקידו אצלו השתמש כדי לממן את אורח החיים הראוותני שלו, גם כי היה נהנתן, אבל גם כי ידע שאף אחד לא רוצה להפקיד את כספו אצל סגפן.

במרוצת השנים הפך בלום למקור משיכה. גורם שיחה. מוקד השראה. עיתונאים רצו לראיין אותו. סנטורים ביקשו להתרועע איתו. שחקניות מהוליווד נפגשו איתו בסתר, וליזי שיינפלד לא חשדה בדבר. היא הייתה עסוקה מדי מאז שהתמנתה למנהלת אזור בהארלם, וגם הגונה מכדי לשער שבעלה מסוגל לבגוד בה, מה שאִפשר לו כמובן לעשות זאת בצורה גסה, כמעט לעיני כול. העיתונים פרסמו שערב חשיפת התרמית היו בקרן 'לונדון' אחזקות של קרוב לאלף משקיעים. רק אז הבינו כולם אילו סכומים גלגל בלום, וכמה קל היה לו להסיט אותם מפה לשם.

כמובן שהרשויות הספיקו להקפיא רק חלק מהממון שצבר, וכשבלום נעלם היה ברור שכמה מ'צאצאיו הירוקים' (כך כינה את הונו) נמלטו עימו. כולם היו בטוחים שכספו יצוץ איפשהו. יום אחד מישהו ימשוך סכום מופרז מבנק. יום אחד מישהו יקנה יאכטה במזומן. אבל האמת היא שבכל המקרים האלה, שבאמת קרו, לא היה זכר לאייזק בלום. מה הייתה התוכנית שלו לגבי הכסף שהחביא? את זה איש לא ידע.

הפרשנים הכלכליים ששמעו על ההונאה של בלום טענו שהנפילה שלו הייתה צפויה מראש. מספיק שיפרוץ משבר בבורסה, יותר מדי אנשים ירצו את הכסף שלהם חזרה, ואז מגדל הקלפים יתמוטט. אבל הם כמובן טעו. בלום צלח לא מעט משברים בבורסה, והמגדל שלו לא התמוטט משום שהיה עקום. להפך. הוא היה ישר מדי. הוא הרי אמר להם מראש שהם הולכים להפסיד, אבל הם לא היו מוכנים להאמין בזה. כשיותר מדי משקיעים דרשו את כספם בחזרה, בישר להם בלום שכפי שחשש, ההשקעה שלהם ירדה לטמיון. והנה, למרבה הפלא, רוב רובם של המפסידים לא כעסו, אלא השקיעו מיליון נוסף כדי לפצות על המיליון שהפסידו. בכל זאת, מה יעשו כאשר חבריהם הנוצצים יספרו להם על ההופעה הנוצצת של דונה סאמר באירוע הנוצץ של 'לונדון'? התוכנית של בלום הייתה מושלמת.

חשיפת ההונאה אירעה לגמרי במקרה. מזל רע במיוחד. סיכון שאפילו בלום לא יכול היה לחשב. היו לו חשבונות בנק כמעט בכל מדינה. ובין היתר חשבון אחד בבנק אוף אמריקה, וחשבון אחר בבנק שוויצרי. מכיוון שכאמור, לא היו לו שום השקעות, הוא השתמש בכל החשבונות האלה כדי להטעות את מנהלי הבנקים. המנהלים בבנק אוף אמריקה היו בטוחים שההשקעות מתנהלות בבנק השוויצרי. והמנהלים בבנק השוויצרי היו בטוחים שההשקעות מתנהלות בבנק אוף אמריקה.

הדבר שאותו לא הצליח בלום לחזות הוא שבשיחות הטלפון שהתקיימו בין שני הבנקים, יהיו משני צידי המתרס אנשים. כלומר, הוא ידע מן הסתם שיהיו אנשים, הוא רק לא תיאר לעצמו שבתחילת שנות השמונים, שלושים שנים אחרי שהעסק התנהל ללא רבב, יהיו בקצה אחד של הקו פקיד אמריקאי פטפטן, ובקצה האחר פקידה שוויצרית משועממת. השניים האלה, במקום להחליף מספרים סידוריים של העברות בנקאיות, היו תופסים את הטלפון ומדברים שעות על גבי שעות. הוא - על הנישואים האומללים שלו, והיא - על אימהּ המזדקנת שמעולם לא העניקה לה אהבה, וכעת היא, הבת, צריכה לממן אותה. מכאן התחילו דיבורים על כסף, וכמה חבל שאין להם עוד ממנו, ואז מן הסתם עלה שמו של בלום. שיחה אגבית ביניהם הביאה את הפקיד האמריקאי לדרוש מהפקידה השוויצרית, חצי בצחוק, שתיתן לו איזה טיפ על מניות שבלום קנה לאחרונה. והפקידה ענתה לו: "אתה צוחק עליי? אלינו הוא רק מגיע בשביל להתחמק ממיסים. אתה זה שצריך לתת לי טיפים!" לאט לאט הבינו השניים שבלום בכלל לא קונה מניות. מילה להוא, רמיזה להיא, בדיקה של חשבונות נוספים, ולפני שבלום הצליח להבין מה קרה, התחילו הלקוחות לדרוש את כספם בבת אחת. אך בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם הם לא היו סלחנים כשהוא דיווח להם שרוב ההשקעה שלהם נמחקה. הפעם הם שלחו אליו את ה־FBI.

והנה כעת, הופעתו של בלום בביתו של שטרן סיפקה לו את כל המידע שהיה חסר לו עם הופעתו הלא קרואה של אדלר בביתו. הוא היה תמים מדי. נפל בפח. יעקב אדלר לא הגיע לפריז כדי למצוא את טוני, לא של היום ולא של לפני שלושים שנה. שיטוטיו בפריז נועדו להבטיח דבר אחד: שלא עוקבים אחריו, שלא יודעים על מזימתו, שהבולשת לא תפתיע אותו כאשר יפגוש את בלום. וכעת שני האנשים האלה עומדים בפתח ביתו, האחד מקיבוץ נורים והשני, ובכן, כל רגע ששטרן לא מסגיר אותו עשוי לגרום לו להיפרד לשלום מהנובל לשלום שלו.

"שניכנס?" שאל יעקב אדלר ולא חיכה לתשובה.

הגברת מורין הביטה בשטרן בחוסר אונים, והוא הנהן לעברה בניסיון להרגיע אותה. כשסגר אחריו את דלת לשכתו, שני חבריו כבר ישבו על הספות מול הספרייה. עיניו של אדלר היו תקועות ברצפה, ובלום ניקה את משקפיו כמי שמצפה למוצא פיו של שטרן. כאילו הוא זה שזימן אליו מפגש של השלישייה מקרט.

 

9

ברכת השלישייה, או קללתה, רבצה עליהם מילדות. הם נולדו איתה. היא ניתנה להם מרגע שניתנו להם שמותיהם. אפשר היה להימנע ממנה, אילו רק היו ההורים של אחד מהם אמיצים דיים לכפור בסימנים, לצפצף על הגורל, להניח בצד את המיתוס ולומר בנחרצות: לא. אילו אב אחד מתוך השלושה היה מחליט שחייהם יהיו שלהם עצמם, תחומים מרגע הלידה ועד המוות. אילו הייתה אימא אחת מתייצבת בסירובה להעמיס על כתפם את כובד משקלה של ההיסטוריה. אלא שהכול התחיל בהוריו של בלום, שהחליטו לקרוא לו יצחק, אולי במין קריצה לאותה אגדה. הבאים בתור היו הוריו של אדלר, שנשבעו שאם ייוולד להם בן, יחרו יחזיקו אחר הבלומים, וימולו את בנם בשם יעקב. כעבור שבועיים, בזמן שאימו של שטרן כרעה ללדת, כבר היו כולם במתח. יותר ויותר אנשים בקרט שאלו את עצמם: ומה יקרה אם לשטרנים ייוולד בן? האם ייתכן שאחרי כל כך הרבה שנים - השלישייה?

אביו של שטרן, ארווין, סיפר לו שכלל לא היה בכוונתו לכנותו אלישע. לכולם אמר שלילד יקראו מרדכי, על שם הסבא, דור שישי למהרש"א, מחדש ההלכות. אימו של שטרן, סטלה, סיפרה לו שבכלל ציפתה לבת. "לא מרדכי ולא אלישע," הסבירה לכולם, "אלא מאירה. הבן יהיה בת, ואם תחדש משהו בעולם או לא, יהיה זה עניינה בלבד." אך כשהיו צריכים להכריז על שמו של הינוקא בפני המוהל, הביטו זה בעיני זה ואמרו לרב כאיש אחד: "אלישע. זה השם."

"נו?" שאל שטרן את הוריו בהיותו נער, "ואנשים שמחו?"

"לא שמחו," אמר לו אביו, "פלטו אנחת רווחה."

"או ייאוש," אמרה אימו.

יצחק בלום. יעקב אדלר. אלישע שטרן. הזהות של השלושה התעצבה יחד. הם הפכו להיות תלויים זה בזה. הנפרדות שלהם נתפסה כחוסר משמעת, אי סדר שיש לתקן. אם אחד מהם היה מגיע אל חנות הגבינות של הרוֹזנֶרים ללא השניים האחרים, מייד היו שואלים אותו היכן הם. אם היה מושך בכתפיו, היו גוערים בו כפי שאלוהים גער בקין: "איה אחֶיך? הלכו לאיבוד ולך לא אכפת?" לעומת זאת, כשרכבו שלושתם על האופניים ברחוב לוֹנְ'קה, היחיד שהיה סלול בזפת, היו רואים כיצד מסתכלים בהם אנשי העיירה מהבתים. העיניים שלהם נצצו, ומשהו בפּנים שלהם התרופף ונרגע.

כולם ויתרו להם כשקפצו על עגלות רתומות לסוסים בזמן הנסיעה, וסלחו להם כשכפו על ילד קטן מהם להפוך למריצה. אפילו המקומיים העלימו מהם עין כשגנבו פירות מחצר הכנסייה. כל הזמן היו תוחבים לידיהם סוכריות שטולְווֶרְק, וכשהגיעו אל בית היין של ינוביץ' הוא היה משקה אותם בתה רוסי עם קצת יי"ש.

"מה יש?" אמר להם, "גם ילדים צריכים לדעת מה זה טעם מר."

סדר העולם שב על כנו כשהיו צופים בהם אנשי העיירה חוזרים יחד מה'חדר', שלא היה אלא מרתף עלוב במאפייה של יששכר לייב. אמנם הם ידעו שאדלר בכלל לא לומד שם, ושבלום טרוד בחישובים לעסקים הקטנים שלו, ובכל זאת האמינו שההשגחה העליונה שורה על החדר ההוא. התושבים התענגו למראה השלושה טובלים יחד בנהר האיזא, שרוקן את מימיו אל נהר הטיסה, ועד לאחת מנקודות המפגש ביניהם היו הנהרות כמו זרועות שחיבקו את קרט משני צידיה כמו אי.

והם, השלושה, היו האי שבתוך האי.

פה ושם נשמעו גם קולות אחרים. היו אנשים שחשבו שהזמנים השתנו. שכבר אז, באגדה על השלישייה, היה מסוכן להסתמך על אִלתור כה רופף. שמספיק אם שלושת האחים היו עמלים על חידוש הבקתה ההיא ולא סומכים על הניסים, והקדוש ברוך הוא כבר היה דואג להכשיר את לבבו של הקיסר.

היו אפילו רבנים שטענו שהשלישייה לא הייתה צריכה לקבל את שמות המשפחה שהדביק להם הקיסר, שהרי ייתכן כי קבלת שם מנוכרי - רם מעלה ככל שיהיה - משולה להטבלה. אולי אדיבותו של הקיסר כלל לא הייתה אדיבות, ומתן השמות לא נעשה למען כבוד אלא לשם סימון.

מי יודע מי צדק ומי טעה. מה שבטוח הוא שרוב רובם של יהודי קרט האמינו שאיחודה של השלישייה נושא בחובו סימן לגבי עתידם הלוט בערפל של יהודי מזרח אירופה. הם ידעו שהשלישייה הזאת, כמו קודמתה, תיאלץ להתמודד עם מלכים ולגונן עליהם מפני אישים רמי מעלה. אפילו אביו של שטרן אמר לו, שבשעה שלחש למוהל את השם 'אלישע', האמין שמעתה ואילך שום רע לא יאונה למשפחה שלהם.

 

10

והיו גם כאלה שחשבו שיש סכנה בשלישייה, כלומר, במרכיבים שלה, או אפילו בווקטורים המנוגדים שיש בה.

מדי פעם נהג בלום בן העשר לטפטף תרופה מרדימה לכוס התה של המלמד ב'חדר'. היו ימים שבהם המלמד נחר בכיתה, והילדים ניצלו את ההפוגה למשחקים. יום אחד הלשין על בלום אחד הילדים, ילד שבלום עצמו הדביק לו את הכינוי 'לפת', כי לאביו היה דוכן לפת בשוק והבגדים של הילד הסריחו מירקות שורש. כשהורי הילד חשפו את מעשה הקונדס, בלום חטף עשרים הצלפות מהמלמד, אבל כולם ראו שאחרי אנקת הכאב שעלתה מכל חבטה, בלום חייך. בזווית העין הוא ראה כיצד חברו אדלר לוטש מבטו אל השטינקר.

ואכן, באחד הימים תפס אדלר את לפת וגרר אותו למחסן תבואה. שם עקד אותו על שולחן מלאכה, הפשיט את מכנסיו, והכיר בינו לבין תרנגול הודו גאה ששאל מאחד המשקים הקרובים. לפני שהשטינקר הבין מה קורה לו, נכנס בלום ופיזר עלי לפת על ישבנו. בהתחלה היה מצחיק לראות כיצד לפת קפא במקומו, וזאת משום שכל תזוזה שלו גרמה לתרנגול להחטיא את העלה ולנקר את ישבנו. אבל אחר כך הוא התחיל לבכות, מה שהמריץ משום מה את התרנגול, ובמהרה הפך כל העניין למכוער מאוד. שטרן, שצפה בכל זה, ביקש מאדלר שיפסיק וישחרר את הילד, אך אדלר הסתובב אליו ואמר: "רק התחלנו," בזמן שבלום פיזר עוד ועוד עלים על ישבנו של המסכן.

למזלו של לפת, אל סביבת המחסן נקלע במקרה אחיו הבכור של אדלר, אהרון, שבמרוצת הימים ייקרא לוסיאנו. אהרון שמע את זעקות הילד, נכנס למחסן, ואחרי שראה את מה שראה הוא סטר לאחיו, הדף את בלום לאחור ושחרר את הילד ממתקן העינויים. השלושה היו מופתעים מתגובתו של אהרון. הלה היה ידוע בחיבתו לסיפורים ומעשיות, ולמראה ישבנו המנוקר של לפת יכול היה לרקום אגדה חדשה. אבל אהרון אדלר רתח על אחיו, ובדרכו החוצה תפס גם את שטרן בצווארונו ואמר בפניו: "מילא אני צריך לסבול אותו, הוא אח שלי. אבל אתה? מה לך ולשני הפרחחים האלה? אבא שלך הוא ויז'ניצר מאמין, ואתה, לפחות כך אומרים, יכול לקנות לך שם בלימוד. ובמקום זה - תראה מה אתה עושה."

אכן, היו שהבינו כבר מההתחלה שכל אחד מהשלישייה מושך לכיוון אחר. איך יכולה להיות שלישייה של נערים בעלי חלומות כה שונים? שטרן רצה להיות למדן. רב גדול. בלום רצה להתעשר, וכמה שיותר מהר. ואדלר? הוא רצה ללכת מכות.

והנה כעת, גם המפגש המחודש ביניהם היה משונה. יותר מארבעים שנה לא ראו זה את זה, אך שטרן חש כי האיחוד אינו מפיח בו או בחבריו רגשות עזים. פה ושם, עם השנים, הם שמרו על קשר. שמעו זה על זה דרך חברים, ומפעם לפעם שלחו מכתבי התנצלות על שנבצר מהם להגיע לבר מצווה או לחתונה. שטרן לא הופתע לשמוע שבתוך חמש־עשרה שנים מהרגע שליווה את בלום לסיפון האונייה, הוא כבר התמקם ברחוב שבעים ושלוש באפר וסט סייד. אדלר, כאמור, הפליג עם טוני בכיוון ההפוך מזרחה, וכשעגן בחופי חיפה לא הספיקו לו הכבישים המשובשים והחנויות הדלות בעיר. הוא היה חייב להמשיך מזרחה עד לעמק בית שאן, מקום שומם ועזוב, שהשמש בו קופחת ביתר שאת. כולם חשבו שימהר להתגייס ל'הגנה' כדי להמשיך במסעות הנקם שלו, הפעם נגד האויב הערבי. אך לא פעם ראו אותו מעולף באחת ממאורות הסמים בכפר טובאס, לידו נרגילה וכמה שֵיח'ים מקומיים, מעולפים גם הם.

בכל הנוגע לטוני, לכולם היה ברור שהגעתה לעמק בית שאן משולה לניסיון לגדל סחלב נדיר במדבר. היו כאלו שתיארו זאת במונחי אי התאמה, ואחרים שטענו שמדובר בלא פחות מאסון, שממדיו העצומים עוד יתבררו. כך או כך, כולם גם ידעו שכל ניסיון לברר עם טוני את החלטתה להינשא לאדלר, כמו גם הרצון הפואטי להמשילה לסחלב נדיר, היו נתקלים מצידה בבוז. טוני הוכיחה לכולם באופן עקבי, שלא רק שהיא מסוגלת לשגות, אלא שהיא גם מסוגלת להתמיד בכך. היא לא עשתה חשבון לאיש, חוץ מלנכד שלה עופרי. אבל הוא, כך הסתבר, היה כבר מת.

 

11

הניתוק בין השלושה הגיע לשיא אחרי ששטרן פרסם את ספרו עדות ב־1962. 'הגרדיאן' כינה את הספר "קול של דור אבוד", ו'לה מונד' הגדיר אותו "קריאת חובה עבור כל אדם באשר הוא". הספר הזה, שבכלל לא היה אמור להיכתב, חולל נס בחייו של שטרן. הוא שינה אותם מן הקצה אל הקצה. במשך שנים היו בידו כל החומרים הדרושים לכתיבתו. הזיכרונות. המראות. הקולות. הריחות. הכאב. דקה אחר דקה הוא זכר את כל המאורעות שקרו להם מאז ליל הסדר של 1944, פקודה אחר פקודה, גזֵרה אחר גזרה, אסון אחר אסון. כל האנשים שהכיר בקרט, ובעיקר אלו שלא חזרו, נחקקו היטב בראשו. כל צעד שעשו בגטו, כל תחינה ברגע העלייה לרכבת, כל הבעת חוסר אונים - הכול נערם בראשו כמו חפצים ישנים במחסן. הוא רצה להוציא אותם, בזה אחר זה, למיין ולסדר במגירות, אבל לא מצא את המילים שיוכלו לצמצם הכול למשפטים ולראשי פרקים. הוא לא יכול היה לחשוב בכלל על מבנה שיש לו התחלה, אמצע וסוף. איך מספרים סיפור על אכזריות ורוע? איפה מתחילים ומה משמיטים? כל תיאור בהכרח יחטיא את המציאות. כל מילה רק תרחיק אותו מן האמת.

פעמים רבות, בעיקר אחרי שהיה מסיים לכתוב עוד רשימה דלוחה על חיי הלילה של פריז עבור אחד העיתונים הישראליים שהעסיקו אותו כפרילנס, ישב שטרן מול שולחן הכתיבה המתנדנד שלו, בקופסת הנעליים שבה התגורר ברובע השבעה־עשר, וחשב על המשפט הראשון שיוכל לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור. אבל כמעט בכל פעם הייתה תוקפת אותו מיגרנה נוראית, שהדפה אותו מן הכיסא אל המיטה ואל חשכה עמומה. הוא חי כמו ערפד. כל אור מבחוץ היה מערער את שפיותו. תריסיו היו מוגפים תמידית וחלומותיו נעולים בפניו. הוא לא ראה מפני מה הוא נמלט. ובעיקר, שלוש־עשרה שנים עברו אחרי המלחמה ההיא, והוא עדיין שתק. שתיקה רדופה. אילמות שהכאיבה לו בגוף.

אלמלא הווארד ג'יימס, הסופר האמריקאי זוכה פרס נובל לספרות, שהכריח אותו לשבת ולכתוב, לא היה שטרן מעז לפרסם את עדות. את כל הקריירה הספרותית שלו הוא חב לו. שטרן פגש אותו במקרה, באחד מבתי הקפה הקטנים בגדה השמאלית. בעבר היה ג'יימס מתרועע עם סופרי הדור האבוד, דוגמת המינגוויי ופיצג'רלד, או ציירים דגולים ממונמארט כמו מודיליאני וסוזן ואלאדוֹן. בשנות השלושים איגד כמה יוצרים מקומיים והקים את אסכולת פריז. אחר כך התפצל עם כמה סופרים והקים את אסכולת פריז החדשה. ואחרי שעבר חוויה דתית בזמן שכמעט טבע באגם אַנֶסי, הוא ייסד את אסכולת פריז המסורתית.

שטרן היה אז בן שלושים ושמונה והרגיש שהחיים שלו לא מתקדמים לשום מקום. פליט יהודי חסר ערך שחולם להיות סופר, ובינתיים מתפרנס מלימוד נערים לבר מצווה ומכתיבת מאמרים עלובים ביידיש ובעברית עבור עיתונים לא חשובים. שטרן ישב שם לבדו וקיווה לאיזו פגישה מקרית, לאיזה אירוע שישנה את גורלו, כשלפתע נכנס הסופר, ל'אוּטֶר, ברום הוד והדר, הווארד ג'יימס, אינטקלטואל השעה, זוכה פרס נובל. לספרות, לא סתם. בתוך רגע קפצו עליו כמה מיושבי בית הקפה, ובעל המקום ניגש לחבקו. מייד הגישו לשולחנו סלסילת מאפים וכוסית קוניאק, כי קדוש או לא קדוש - בנאדם צריך לשתות משהו.

שטרן ידע שלא יוכל לעזוב את המקום בלי לקבוע ריאיון עם הסופר הגדול, שלעולם לא יגיע לדרגתו. שלא כדרכו, הוא נדחף לשולחן של ג'יימס, הציג את עצמו כעיתונאי וביקש את המספר של ג'יימס לקביעת ריאיון. למרבה הפלא, ג'יימס הסכים מייד, ואף היה נחמד לאין ערוך ממה שהיה אפשר לצפות מאדם בשיעור קומתו.

שבוע לאחר מכן התארח שטרן בביתו של הסופר, והפגישה של חצי השעה שנקבעה להם התארכה ליותר משלוש שעות. בעקבות הפגישה הזאת פרש עליו ג'יימס את חסותו ודִרבן אותו להוציא לאור את עדותו. דווקא הסופר הנוצרי, הקתולי האדוק, פינה את לוח הזמנים שלו וסייע לשטרן להתקין את כתב היד. היו רגעים ששטרן צבט את עצמו בלחי, כי הוא לא האמין שהוא יושב בבית קפה עם הסופר הגדול, והלה גוער במעריצים שניגשו אליו: "לא עכשיו. אינכם רואים שאתם מפריעים לנו?" עשרים הוצאות לאור דחו את הספר, עד שג'יימס הטיל את כל כובד משקלו. הוא הבטיח לאחת ההוצאות לכתוב הקדמה, בידיעה שזו תבטיח סף מינימלי של מכירות. וכך, ב־1962 יצא ספרו החשוב ביותר של אלישע שטרן, מאז ועד היום.

ובעוד ג'יימס נלחם בעור שיניו על פרסום ספרו של שטרן, שני החברים הקרובים שלו מקרט, אלו שליוו אותו בכל המאורעות המתוארים בספר, לא אמרו דבר. שטרן כותב שם על ילדותם בקרט, על הפינוי לגטו, על הנסיעה ברכבות, על הירידה במחנות, על צעדת המוות, על יום השחרור, על הפנימייה. והם? חבר משותף שביקר את שטרן אמר לו שיעקב אדלר שמע על פרסום הספר וטען שהוא מיותר. ויצחק בלום? הוא פגש את רוזי באירוע התרמה במנהטן והתעניין לדעת כמה עותקים נמכרו. מעבר לכך, כלום. אף מילה.

במשך השנים אמנם המשיכו להתעדכן זה על זה בעקיפין, בעיקר דרך חברים ומכרים, וכאמור, שלחו הזמנות לאירועים משמחים ותמיד הושבו ריקם. אבל שטרן ובלום גם החלו לפגוש זה את זה על גבי העיתונים. ב־1957 התפרסמה הכתבה הגדולה ב'וול סטריט ג'ורנל' על 'לונדון', קרן הגידור המטאורית שהקים אייזק בלום. חמש שנים לאחר מכן התפרסם הספר עדות והיכה את העולם בתדהמה. ב־1968 הכתיר מגזין 'הטיימס' את בלום במקום השמיני בין האנשים המשפיעים ביותר בוול סטריט. וב־1972 חגג מדור הספרים של 'הגרדיאן' עשור לעדות.

דווקא היחסים האישיים ביניהם הלכו והתפוררו. כשכבר נולד הנכד הראשון של יעקב וטוני, עופרי אדלר, לא בלום ולא שטרן ידעו מי האימא של הילד וגם לא ממש התעניינו לדעת. כל אחד מהם שָרץ בעולמו, האחד במנהטן, האחד בפריז, והאחד בקיבוץ נורים. וכשכבר כמעט ניתק הקשר כליל, החלו לפקוד אותם האסונות. ראשית הטרגדיה עם מותו של עופרי, ואז הגיעה התרסקותו הפתאומית של בלום והבריחה מרשויות החוק. שטרן רצה ליצור קשר, אלא שבשלב הזה כבר לא היה עם מי. יותר מארבעים שנה עברו והשלישייה מקרט חזרה להיות אגדה.

 

12

בראותו את בלום יושב נינוח בלשכתו, נזכר שטרן באופן שבו היה חברו מחזר אחרי טוני כשהיו נערים. כל כך היה שונה ממנו ומאדלר. בעוד ששטרן ניסה להתקרב אליה באמצעות הרגש, ואדלר חשב שיוכל להרשים אותה באמצעות אומץ ליבו, בלום היה תמיד מחושב. כשהיה מגיע לקרבתה, פנה קודם כול אליהם, כאילו היא לא נמצאת שם. הוא אף פעם לא ניסה להשתלב בשיחה הקיימת, אלא תמיד הגיע עם איזה רעיון חדש. תמיד עורר עניין. הפיח רוח. "באים לקולנוע? מקרינים היום את 'יהלומים שחורים'!" או, "אני זז לכץ. הוא מלמד אותי לפרק שעונים." אם במקרה קלט שטוני מטה אוזן, היה מסתלק לענייניו. אם הביעה התלהבות, הוא דאג לצנן. זאת הייתה האסטרטגיה שלו. הוא רצה ליצור רושם שאיתו קורים דברים. לבדוק אם היא יכולה להיות שותפה לתוכניות שלו. מההתחלה הוא הבין את מה שלשטרן לקח שנים להבין: את טוני אי אפשר להזיז במאמץ. טוני צריכה לבוא בעצמה.

בלום קם עם המקטרת הכבויה שלו וניגש לספרייה. הוא שלף משם את הספר 'בעק' מאת דושעק לאנדאן, שאינו אלא גרסתו היידית של 'קול קדומים' מאת ג'ק לונדון, רומן המספר את סיפורו של הכלב באק, סן־ברנרד מפונק מקליפורניה, שנגנב ונמכר ככלב מזחלות לאלסקה. אחרי הנפילה הגדולה של בלום אמרו שבדיוק כמו ג'ק לונדון, בלום לא עשה את הונו מהבהלה לזהב, אלא מהבדיות שהמציא על הבהלה לזהב. מיותר לציין מנין שאב את ההשראה לשם של קרן הגידור שלו.

"אז מה עכשיו?" קטע שטרן את השתיקה המביכה.

"בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך," השיב לו בלום בעודו מעלעל בספר.

"אני טס בעוד שבוע לשטוקהולם, ודאי שמעתם."

"שמענו," אמר יעקב אדלר.

"מזל טוב," הוסיף בקרירות בלום, ושטרן חשב שהנימה המזלזלת שלו משונה, כאילו שכל יום מתרועעים השניים האלה עם זוכי פרס נובל.

"אז לצערי," התיישב מולם שטרן על הכורסה, "לא אוכל להיות איתכם יותר מיום־יומיים."

בלום סגר את הספר, החזיר אותו לספרייה והציץ לכיוונו של אדלר. האחרון קם מהספה והתקרב אל שטרן. לרגע חש שטרן מאוים בביתו שלו. הוא ראה את האופן שבו מסתכל עליו בלום מבעד למשקפיו, לכאורה במבט דואג ומתעניין, אבל שטרן כבר הכיר את המבט הזה. הוא ידע שבלום זומם משהו. אצל בלום, כל מבט הוא חץ שיש לו מטרה, כל מילה מגששת אחר חולשה, וכל מגע מיועד ליצור תלות.

"באנו לעזור לך," נגע בלום בכתפו של שטרן. לרגע אחד, מבעד למשקפיו העגולים, נראה בלום כאותם הוגים יהודים שבירים דוגמת ולטר בנימין, שכל ייסורי העולם רובצים על כתפיהם הדקיקות. אם שטרן לא היה מכיר אותו, הוא היה בטוח שמשהו התרכך אצלו.

"אתם באתם לעזור לי?" גיחך שטרן. "ככל הידוע לי, אשתי לא נעלמה והאינטרפול לא בעקבותיי."

זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, אבל לא היה נראה שהם מתכופפים.

"הבט," אמר לו בלום, "עד עכשיו לא שוחחנו על כך, אבל... הספר הזה היה טעות."

"טעות גדולה," הנהן אדלר.

"אני עצמי לא קראתי," המשיך בלום, "ואני מניח שגם יעקב לא."

אדלר שחרר צחוק בלתי נשלט, "פעמיים קראתי," גיחך.

"לא משהו אישי," הישיר בלום את מבטו, "פשוט ספרים מהסוג הזה הם לא לטעמנו."

"מיותרים," אמר אדלר את מה שכבר סיפרו לשטרן שהוא מלהג על עדות.

"אז מה אתם עושים פה?" התחמם שטרן.

אדלר שתק והביט בבלום, שכעת נסוג לאחור. הוא התיישב בחזרה על הכורסה והצית את מקטרתו בריכוז רב. מאז שהיו נערים זה היה הטקס של השלישייה. היה על כולם לחכות שהוד מעלתו יצית את הטבק ויינַק כמה שאיפות קצרות עד שיתפנה שוב לדבר.

"קמו לך אויבים," אמר לבסוף בשוויון נפש.

"על מה אתה מדבר?" השיב לחברו באותה נימה, אך יחד עם זה חש שאולי בדומה לאדלר, גם חדותו של בלום קהתה. לבסוף, משלושת בני השישים ושבע הוא מגיע לקו הסיום במצב הטוב ביותר. אדלר נראה מבוגר בעשור מגילו. ובלום, כנראה, טרם הפנים את מצבו כמבוקש.

החדר היה מסריח מעשן, ושטרן פתח חלון. בלום שפשף את מקטרתו על מעילו ונעמד. ניכר היה שההתרוממות קשה לו, כאילו משהו הכביד עליו. מכיס מעילו המשובח, שהסגיר משהו מחייו הקודמים, שלף גיליון ניירות והניח אותו על השולחן ביניהם. היו שם עשרות עמודים בלתי ממוספרים, ועליהם סימונים והערות בכתב יד לא מזוהה. הכותרת באנגלית הייתה 'עסקת החבילה של אלישע שטרן'. שמו של כותב המאמר היה ר"פ.

"מי זה ר"פ?"

"מי זאת," אמר בלום. "נאמר לנו שזאת אישה."

"מה זה המאמר הזה?" שאל שטרן. "אני לא מבין."

"תקרא," ביקש בלום, "בבקשה."

 

13

כבר מן הפתיחה היה ברור כי המאמר שהונח לפני שטרן שונה מאוד מעשרות התזות ומאות העבודות האקדמיות שכבר נכתבו על עדות. רוב החוקרים שכתבו על יצירתו עשו זאת מתוך ניסיון לפצח את סוד קסמו של הטקסט. הרי אינספור ספרים נכתבו על השואה, אלפי עדויות הועלו על הכתב, אבל היה משהו בעדות שסחף אחריו דור שלם. בתוך כמה שנים הוא הפך לספר הנקרא ביותר על המאורע החשוב ביותר במאה העשרים, ורבים ניסו לנתח כיצד זה קרה.

אבל המשותף לכל החוקרים היה הרצון לחדד ולזקק את עמדותיו של שטרן ביחס לקורבנות, לשאלות כבדות המשקל שהעלה לגבי אלוהים, ולאופן המיסטי כמעט שבו התייחס לשתיקה כצורת ביטוי. המאמר של ר"פ, לעומתם, התיימר לקבוע עובדות חדשות לגבי האירועים המתוארים בעדות, שלא לומר לגבי זהותו של מחברם.

השאלה שהציגה ר"פ במאמר הייתה: "האם עדות הוא באמת אוטוביוגרפיה או רק רומן?"

יש אשר ירפרפו על השאלה התמימה הזאת בבלי דעת, ויחשבו שלפניהם עוד מאמר אקדמי משמים העוסק בשאלות של סוגה ספרותית. אבל שטרן הבין היטב את הנכלוליות המסתתרת מאחורי השאלה התמימה רק לכאורה. אי אלו אנטישמים, בגלוי או במוסווה, כבר ניסו לקעקע את אמינות הספר שלו בעזרת שאלות דומות. הלוא ההבדל בין באמת אוטוביוגרפיה לרק רומן הוא בדיוק הפער שבין הזיכרון לבדיה, ולכן השאלה שמציגה הכותרת היא לא אחרת מאשר: האם אלישע שטרן המציא את האירועים המתוארים בעדות?

אבל עד כה, רוב האנטישמים ששאלו את השאלות האלה, לעיתים במסווה של חוקרי אקדמיה מהוגנים, ניסו בעצם להבין עד כמה דייק שטרן בתארו את חיי היומיום בגטו ולאחר מכן באושוויץ. הם בדקו את העדות של שטרן אל מול מאות עדויות אחרות, והוכיחו אותו על כך שפה לא דייק בתיאור ושם לא דייק במספר.

אבל המאמר של ר"פ לא עסק במתקפות קטנוניות על אי אלו דיוקים בעדותו של שטרן. ר"פ תקפה חזיתית את העד עצמו. וכך היא כותבת כבר בפסקה השנייה: "השאלה שאני שואלת כאן היא: האם אלישע שטרן הוא מי שהוא טוען שהוא? בחור צעיר בן עשרים וארבע, שנכלא עם משפחתו בגטו קרט, ומשם עלה לרכבות המוות עד אושוויץ, שם ניצל בדרך נס מהשמדה, עבד בעבודות כפייה במחנה, ואז הלך בצעדת המוות מערבה, עד ששוחרר על ידי הצבא האמריקאי במחנה דכאו."

"זה מגוחך," השליך שטרן את הדפים על השולחן, "מה היא מנסה לומר, שאני הוא לא אני?"

"תמשיך לקרוא," ביקש בלום.

"בשביל מה," גיחך שטרן, "אני רגיל לזה. כשאתה כותב ספר כמו עדות, טבעי שתהפוך למטרה עבור בּוּרים עזי מצח ומכחישי שואה אנטישמים מן הזן הנחות ביותר."

"תגיד לו," אמר אדלר.

בלום שתק.

"תגיד לי מה?" שאל שטרן. "זה קצף על פני המים."

"תקרא," אמר בלום.

שטרן הסתקרן. הוא הרים את הדפים והמשיך לעיין במאמר שהוצג לפניו. ר"פ הציגה שם הוכחות לקיומו של אדם נוסף ושמו אלישע שטרן, שהיה תושב העיירה סאטוּ מארֶה (סאטמר), הסמוכה לקרט. ר"פ מראה את מסמך הלידה שלו, את הופעת הרשומה שלו במחנה, את המספר שנחרת על זרועו השמאלית, 8419-A, ואת מסמך ההעברה שלו אל תת־המחנה ג'נינהגרובּ (Janinagrube) שעליו נכתב בספר עדות. אלא שלפי כל הרשומות, הוא היה אלישע שטרן היחיד שהגיע לאותו מחנה. לטענתה של ר"פ, אלישע שטרן שכתב את עדות כלל לא היה באושוויץ. ואם היה, הרי שאין כל תיעוד היסטורי לנוכחותו. ר"פ אף מוכיחה שהמספר על זרועו השמאלית של שטרן, 7120-A, שייך לאסיר אחר, רבי מוישה בן יצחק, שנשלח בכלל לתת־מחנה אחר ומת מטיפוּס. "האם ייתכן?" שואלת ר"פ, "שאלישע שטרן, מחבר עדות, קעקע את המספר שעל זרועו השמאלית אחרי שהמלחמה נגמרה? ואם הוא לא היה באושוויץ, ולא בתת־המחנה ג'נינהגרוב, כיצד ייתכן שהתיאורים בספרו כה חיים ומצמררים?"

במאמר הופיעו מספר ראיונות שקיימה ר"פ עם אסירים ששהו באותו תת־מחנה. הללו טוענים שהספר עדות אמנם מתאר אירועים שהיו, אך את פניו הידועות של אלישע שטרן הסופר הם אינם מצליחים לחבר לאלישע שטרן שהם הכירו. "כיצד, אם כן," שואלת ר"פ ללא כחל וסרק, "הפליא שטרן לתאר מקום שמעולם לא היה בו?" ר"פ מעלה שתי השערות. לשתיהן, כך היא טוענת, יש מידת היתכנות סבירה. האפשרות הראשונה היא ששטרן קפץ מהרכבת ונמלט מזרחה, עד שהגיע אל קרובי המשפחה שלו בעיירה ליביאס הסמוכה לאושוויץ. במרחק הליכה מליביאס היה תת־המחנה ג'נינהגרובּ, שבו שהה אלישע שטרן האמיתי. לא רחוק משם הקימו הגרמנים מפעל לייצור דלקים שעשויים מפחם, ואסירי המחנה שימשו אותם לכרייה. בהחלט ייתכן כי אלישע שטרן, הסופר שהתגורר בליביאס, פגש את האסירים מדי יום, וביניהם את אלישע שטרן האמיתי, וכך הצליח לתעד את שגרת חייהם. האפשרות השנייה שהיא מעלה היא ששטרן הצליח להסתתר בקרט, ובתום המלחמה הגיע אל דכאו כדי לחפש את משפחתו. שם הוא פגש את חבריו ששרדו מקרט, תיעד את סיפוריהם, ויחד איתם נע מערבה לצרפת. כך או כך, מסכמת ר"פ, "הכותב והגיבור של עדות הם שני אנשים שונים לגמרי, בעלי אותו שם. בצער רב ובלב רועד, אין לי אלא להודות שייתכן כי הספר החשוב ביותר שנכתב על השואה נכתב על ידי מתחזה."

שטרן סיים לקרוא את המאמר אך לא הרים את מבטו אל שני חבריו. הוא ידע שבעוד כמה רגעים הוא יתקוף את ההאשמות המופרכות של ר"פ, אך לרגע אחד הוא רצה להאמין שהיא צודקת. אולי הוא מעולם לא היה במחנות? אולי כל הרעב וההשפלות והמוות היו מנת חלקם של אחרים, או אפילו פרי דמיונו? אולי הוא רק ישב בליביאס אצל משפחתו, בנחת, וכתב על אלישע שטרן אחר, שהיה אסיר במחנה וספג את המלקות שהיו מיועדות לו? לרגע אחד הוא עצמו התערער. איך אדם אמור לדעת שהוא אכן הוא? איך הוא אמור להיות בטוח שאת כל המכות שחטף - הוא חטף? שפניו הן אלה שספגו את כוויות הקור? שידיו הן אלה שגזלו את מגפי האסיר שמת לידו? שאביו הוא שנפרד ממנו בסלקציה ודמעות בעיניו? לרגע אחד הכול נראה כמו חלום בלהות ששטרן התעורר ממנו, מסוג הסיוטים שקמים מהם באמצע הלילה ומודים לאל שזה היה רק חלום. ואולי לא היו דברים מעולם? לא רוע. לא אכזריות. לא תבוסה משפילה של האנושי. הלוואי שר"פ הייתה צודקת, הלוואי... אבל לא.

איך הוא יודע? הוא פשוט יודע.

איך הוא יכול להיות בטוח? ובכן, הוא היה שם.

"מאיפה השגתם את גיבוב השטויות הזה?" שאל בשקט את שני חבריו.

"מאחד העורכים של 'הניו יורק טיימס'," אמר בלום, "יש לי עדיין קשרים שם."

"'הניו יורק טיימס'?" חזר שטרן אחרי דבריו כלא מאמין. בשלב הזה ראשו היה עדיין מעורפל.

"הבט," קם בלום והניח יד על כתפו, "לא היית צריך לכתוב את הספר הזה. אבל מרגע שכתבת אותו, אנחנו חייבים..."

"להגן עליו," התפרץ אדלר.

"להגן?" גיחך שטרן. בפעם האחרונה שאדלר אמר שיש להגן על משהו, הם חטפו מכות משוטרים הונגרים.

"שכח מפרס נובל," קבע בלום, "ישפכו עליך זפת ונוצות. יום לפני הטקס המאמר הזה יתפרסם, וכל העולם ישמע על 'עסקת החבילה של אלישע שטרן'." הוא לקח מידי שטרן את הניירות של המאמר ופיזר אותם על השולחן בסלון.

"נו בסדר," אמר שטרן בייאוש, "עוד אנטישמית. לא חסר כאלה."

"נאמר לנו שהיא יהודייה," אמר בלום, ואדלר צחק והוסיף: "פעמיים יהודייה."

"אני מתפלא עליך," הרצין שטרן, "חסרים יהודים ששונאים את עצמם, אוטו־אנטישמים? אני יכול לעבור איתכם משפט־משפט במאמר שהיא כתבה. שקרים גסים! הכול!"

"אנחנו נוותר," אמר בלום והביט באדלר. הוא הסיר את משקפיו, שלף ממחטה מכיס חולצתו וניקה במרץ את העדשות.

"לא!" כעס שטרן, "עד עכשיו לא שמעתי מכם מילה על הספר, ופתאום אתם באים אליי עם המאמר המופרך הזה?"

"לא יודע לגבי מופרך," אמר בלום, הרכיב שוב את משקפיו וחזר לשבת על הספה.

"אתה לא מתבייש?" פנה אליו שטרן והרים כמה ניירות מהשולחן. "מי היא חושבת שהיא? מי היא בכלל הר"פ הזאת, שמסתתרת מאחורי ראשי תיבות? מאיפה היא הגיעה? מה היא יודעת? מציגה לי פה תעודות ומספרים וראיונות והשערות. האם אדם צריך להוכיח במסמכים שהוא זה הוא? לא נראה לך שאני יודע מי אני, איפה הייתי ומה קרה לי? מה אתה רוצה שאעשה? שאלך כמוה לכל הארכיונים כדי למצוא את הרשומות שלי מהמחנה? שאתקשר למקעקע מאושוויץ ואשיג ממנו קבלה למספר שלי? או שמא אחפש את דוקטור מנגלה? בכל זאת, פתק מרופא שווה משהו. בחייכם, כל האירוע הזה גרוטסקי. בדיחה עלובה. אני מתפלא עליכם."

"תגיד לו," אמר אדלר.

"הבט," אמר בלום בנינוחות, "אין לנו דרך לדעת. כל אחד מאיתנו הגיע לתת־מחנה אחר, ונפגשנו רק בדכאו שנה לאחר מכן."

"אז גם אתם לא מאמינים לי?!" הזדעק שטרן וקם ממקום מושבו.

"זה לא עניין של אמונה," אמר בלום.

"ממש לא," חיזק אותו אדלר.

"אתה יודע," המשיך בלום, "אני נזכר שבפנימיית טאוורני, כשחיפשתי במגירות של הנערים לבדוק מי גונב ממני סיגריות, מצאתי מחברות שלך. היו שם תיאורים מהגטו, מהרכבת, רשימות מהמחנה."

"נו?" השתומם שטרן, "ומה בכך? זה רק מוכיח שהייתי שם."

"לא מזמן קראתי ריאיון איתך, ובו אמרת ששלוש־עשרה שנה שתקת. שלוש־עשרה שנה לא כתבת דבר. שלוש־עשרה שנה לא היית מסוגל לחזור לאותם אירועים. עד שפגשת את הסופר ההוא."

"ג'יימס," אמר שטרן, ולרגע חש כאילו הוא מסייע לאויבו.

"כן, הווארד ג'יימס. והוא זה ששכנע אותך לכתוב. אז אם שתקת כל כך הרבה זמן, איך זה שהיו לך בטאוורני מחברות מלאות בראשי פרקים, בפסקאות, במשפטי מפתח?"

"זה לא אותו דבר," הסביר שטרן, "המחברות הן רק..."

"רק מה?" קטע אותו בלום, "רק ראיונות שערכת עם הניצולים האמיתיים?"

"רק טיוטה!" התחמם שטרן, "יש הבדל בין לכתוב רשימות לביןלכתוב ספר."

"לא כאשר מדובר בעדות," אמר בלום, "הרי אם הספר שלך הוא באמת עדות, אז הטיוטה היא פחות או יותר מה שיהיה הספר, לא?"

שטרן שתק. חמתו בערה.

"אולי אתה מתכוון," המשיך בלום, "ששתקת שלוש־עשרה שנה כי חיכית שאלישע שטרן האמיתי ימות."

"ימות," כחכח אדלר בגרונו, "הוא באמת מת ב־1958. בדקנו את זה."

שטרן צנח על הספה. בשלב הזה הבין שמשני חבריו לא יוכל לצפות לתמיכה. אבל אם כך הוא הדבר, אם הם באמת חושבים אותו לשקרן, מדוע הם כאן? מדוע היה חשוב להם לבוא ולהזהיר אותו?

"מה אפשר לומר?" גיחך שטרן, "נדמה לי שהפגישה הזאת הגיעה לסיומה."

המהלך הטבעי של הדברים אמור היה להביא את הנוכחים לקום. אדלר ובלום היו אמורים לעשות את דרכם אל היציאה, ושטרן היה שב ללשכתו ומעריך את מידת הנזק שמאמר כזה עלול לגרום לו. אלא שהשניים נותרו תקועים במושבם, ושטרן עדיין החזיק את ניירות המאמר בידיו. סדר העמודים כבר נפרע, אך הטיעונים של ר"פ, גם אם לא היו בסדר כרונולוגי, הציגו את אותן האשמות: האם ייתכן כי הספר החשוב ביותר שנכתב על השואה נכתב על ידי מתחזה?

לפתע הבחין שטרן בהערות שנכתבו בכתב יד זעיר בשולי הדפים.

"ושל מי ההערות האלה?" שאל שטרן.

"סיימון גולדברג," השיב בלום והסב ממנו את המבט, "עורך ב'ניו יורק טיימס'. גם הוא יהודי, אגב."

שטרן חש את המיגרנה קרבה. היא הייתה עדיין במעמקי הראש, רוחשת כנחשול מתהווה. הוא פרע את שערו וכיווץ את שפתיו. בלום קם והתיישב לצידו על מסעד הכורסה, לקח את הדפים מידו ואמר: "התוכנית היא כזאת."

באופן מוזר, על אף הנזק שהיה במאמר השקרי הזה, כשבלום לקח ממנו את הניירות חש שטרן כאילו נלקח ממנו משהו יקר ערך.

"יש תוכנית?" מלמל שטרן.

"תגיד לו," אמר אדלר.

 

14

שטרן לא האמין למשמע אוזניו. הנה הוא, בגיל שישים ושבע, לקראת המקטע האחרון של חייו. רגע לפני שהוא זוכה בכבוד הגדול ביותר שיכול אדם לקבל. חברם של שועי העולם, וביניהם נשיאים ובני מלוכה. ידיד קרוב של האפיפיור והדלאי לאמה. וכעת הוא מוצא את עצמו יושב בלשכתו ומקשיב שוב לתוכניות המגוחכות של יצחק בלום מקרט. בפעם האחרונה שזה קרה הוא היה בן עשרים וארבע, כמה לילות לפני שהתחילו הטרנספורטים. בלום אמר להם אז שזה הזמן, שאם לא יברחו עכשיו, זה הסוף. של כולם. הוא הציג בפניהם את הסרטיפיקטים המזויפים שהשיג, וכשהביעו בפניו דאגה כלפי כל מי שיישאר מאחור, הוא הסביר להם שיוכלו להועיל להם מבחוץ יותר מאשר מבפנים. התוכניות שלו תמיד נשמעו הגיוניות. דבר הוביל לדבר. השלבים התפתחו בטבעיות. ולכל כשל היה פתרון שהחזיר את התוכנית למסלולה.

אבל היום, איך לומר, השלושה הזדקנו, וגם דרכיהם התפצלו. בלום המשיך לרקום תוכניות ולספר סיפורים למשקיעים שלו עד שהכול קרס. אדלר פנה לעיסוקיו המפוקפקים בארץ הקודש. ושטרן נשאר בפריז לכתוב. ארבעה־עשר ספרים כתב, כולם רבי־מכר. עדות תורגם ליותר מחמישים שפות וזכה בכל פרס אפשרי. שטרן עצמו הפך לדוקטור של כבוד בשלוש אוניברסיטאות יוקרתיות. הוא זכה לצלבים, מסדרים ואותות בשש מדינות אירופיות אחרות. וכאמור, בעוד שבוע -שטוקהולם. ולכן, בכל הצניעות, דבריו של בלום, עוד בטרם אמר אותם, נשמעו לשטרן מופרכים.

בלום כמובן הציג את התוכנית בשפת ההכרח המוכרת שלו, זו שבָּזה למקרה. א' בהכרח יוביל לב', שיחייב את ג'. משלושתם, הוא היה האמן הצורני של החיים, וידע לצייר תמונה שבה לכל אחד יש תפקיד מוגדר. הוא ידע לבנות עולם עם חוקים ברורים וסדר, גם אם כל הגשרים שבו היו רופפים. הוא יצר רושם שגם הקלקולים הם חלק מהעניין, שהרי תמיד צפה אותם מראש. שטרן ידע שכדי להטיל ספק בתוכנית של בלום, הוא יצטרך לקשקש על התמונה, לשבור את הקירות התומכים, לשבש את הנחת היסוד הראשונית שלו עוד בטרם יצא לדרך.

כמו את רוב המהלכים שתיאר, גם הפעם הציג בלום את התוכנית בשלושה שלבים שלכל אחד מהם היה שם: הכרזה, תנועה, מפגש. שלב ההכרזה היה אמור להיפתח בהצהרה פומבית של שטרן על רצונו לבקר בעיירה קרט, מקום שכף רגלו לא דרכה בו מאז המלחמה. מה טבעי יותר משאיפתו של זוכה פרס נובל לשלום, מי שהפך לקולו של דור נרדף, לבקר בעיירת ילדותו? או אז ממשלת רומניה הקומוניסטית, ששעריה סגורים בפני העולם המערבי, תפתח את מסך הברזל עבור האח"ם ותראה את פניה היפות של המפלגה. שלב התנועה היה אמור לסמן את הנסיעה של השלישייה לקרט. מה טבעי יותר מכך שחברי הילדות שלו ילוו אותו במסע המרגש? כששטרן שאל מדוע הם רוצים לקחת אותו דווקא לקרט, הסביר לו בלום שר"פ שוהה שם. 'הניו יורק טיימס' שלח אותה לאמת כמה עובדות.

"זה לא כמו העיתונים המרושלים שאתה כותב בהם," עקץ אותו בלום, כאילו מאמריו של שטרן לא התפרסמו לעיתים מזומנות ב'לה מונד' וב'ליברסיון', "אצלם בודקים הכול."

מכאן נובע כי שלב המפגש הוא, איך לא, הפגישה המכרעת שלהם עם ר"פ. בלום ציין שאדלר הציע לחסל אותה, אלא שבכך לא רק שיגבירו את תהודת המאמר אלא גם ייהפכו לחשודים מרכזיים. לדברי בלום, כל מה שצריך לעשות הוא לשבת ולשוחח איתה, ",talk some sense into her" עבר לפתע לאנגלית. הגברת תבין לבד שהתשואה שתקבל מפרסום המאמר קטנה לאין שיעור ממידת הנזק שתחולל.

כפי ששטרן זיהה בבירור, תהום נפערה בין כמה מהשלבים שהיו אמורים להתפתח זה מזה בטבעיות. בראש ובראשונה, מדוע שר"פ, שכנראה השקיעה שנים מחייה במחקר, תסכים לבטל את פרסום המאמר? מדוע שהשלטון הקומוניסטי ברומניה יניח להם לנוע בחופשיות ברחבי העיר? אבל יותר מכול הפריעה לשטרן הנחת היסוד, כלומר, שהוא יהיה בכלל מוכן לצאת איתם למסע הזה. הוא התחיל לחשוב שאולי כל המאמר של ר"פ מזויף. שזו דרך לגרום לו לבוא איתם.

"ומי אמר לך בכלל שהר"פ הזאת תסכים לדבר איתנו?" שאל שטרן.

"אנחנו לא באים לדבר איתה," אמר בלום במתק שפתיים, "אנחנו באים לסגור עסקה."

שטרן שם לב עד כמה בלום נהנה מהדיאלוג, ולכן החליט לרקוד איתו את הריקוד שבלום ציפה ממנו לרקוד.

"איזו עסקה?" הקשה עליו שטרן, "מה אתה יכול להציע לה?"

"בשביל זה אני צריך להבין מה המטרה שלה, מה היא רוצה להשיג. ואז אני אוכל לדעת מה להציע לה."

"המטרה שלה," הרהר שטרן, "המטרה שלה," אמר שוב, וראה שבלום כבר מחייך. חברו הסיר את משקפיו ומחה את העדשות העגולות בממחטה ששלף מכיס חולצתו. כשבלום מסיר את משקפיו, ידע שטרן, זה הרגע שבו הוא מאמין שהעניין נסגר.

"אבל מה המטרה שלכם?" שאל לפתע שטרן.

הם שתקו. זאת הייתה מהלומה לא צפויה, ושטרן התעודד מהתנופה שהעניקה לו.

"ארבעים שנה לא דיברנו, ופתאום חשוב לכם לעזור לי? פתאום צריך להגן על עדות, ספר שבכלל לא קראתם?"

שטרן ידע שבלום לא יסכן את עצמו ללא אינטרס ברור. המוניטין של שטרן, עם כל הכבוד, לא נמצא בראש מעייניו של אדם שנמלט מהאינטרפול, שכל נכסיו הוקפאו, ושבמקרה הטוב יראה את משפחתו מאחורי סורג ובריח.

"אתה צודק," הודה בלום והביט באדלר שהנהן לעברו, "אנחנו ננצל את הנסיעה גם כדי למצוא את טוני. אדלר חושב שהיא בקרט."

"הכול כתוב במכתב," אמר אדלר.

"מה כתוב במכתב?" ביקש שטרן להתעורר מחלום הבלהות שהנחיתו עליו שני חבריו.

"בדיוק זה מה שכתוב!" התעצבן אדלר, ובלום סימן לו להירגע.

"כתוב שם," הנמיך בלום את הטון, "שטוני מבקשת לחזור להתחלה של כל הדברים."

"בדיוק כך," רקע אדלר ברגלו, "להתחלה. של כל הדברים."

"וברור שהכול התחיל בקרט," תמך בו בלום.

שטרן ראה שעיניו של אדלר נוצצות, ומייד הבין שבלום מהתל בחברם. הרי בלום הוא הראשון שיבין שמדובר בפרשנות מרחיקת לכת למשפט שכתבה טוני. לא ייתכן שהוא חושב שמכל המקומות בעולם, טוני תחזור לעיירה שכוחת האל שממנה גורשו לפני יותר מארבעים שנה. עיירה שאפילו לא נולדה בה.

"אז נניח שלאדלר ולי יש סיבה להגיע לקרט," הקשה שטרן על בלום, "אבל מה המטרה שלך? מדוע לך לסכן את עצמך בעבור מישהו שלא ראית יותר מארבעים שנה?"

בלום הרכיב בחזרה את משקפיו על עיניו והביט בשטרן כאומר, אתה באמת רוצה להמשיך להתעקש? כשראה ששטרן אינו מסיר ממנו את המבט, פנה לאדלר ואמר: "בוא. ניסע בלעדיו. ניתן לו להשפיל את עצמו בשטוקהולם, מול החברים החדשים שלו."

שטרן ידע שבלום מבלף. זה היה ברור. איך ייסעו שניהם בלעדיו? איך יחצו את מסך הברזל מבלי להיעצר? ובכל זאת, האמירה של בלום הכאיבה, בדיוק כפי שהלה רצה. ודאי צפה שמשהו ישתבש בתוכנית שרקם, וכעת שלף את תוכנית המגירה שלו כדי להסיט את שטרן לרצונו.

"רגע," עצר בעדם שטרן. בלום הסתובב אליו. לחייו היו מגורות מכעס. לא מראה שגרתי אצלו.

"מה אתה רוצה?" שאל את שטרן.

"מה אני רוצה?" השיב בקור רוח, "אתם באתם לפה."

"הבט," אמר לשטרן בשקט, "אחרי המלחמה, אתה נשארת כאן כשאדלר נסע מזרחה ואני מערבה. אתה יודע מה הדבר הראשון שעשיתי עם המשכורת הראשונה שקיבלתי כשוער במלון? קניתי להורים שלי חלקת קבר בבית הקברות מונטיפיורי ושיחדתי את הקברן שיקים להם שתי מצבות מעל קברים ריקים. מאז, בכל שנה, אני מגיע לשם ומניח זרים. מבחינתי הם קבורים שם, ולא באדמה הארורה של אושוויץ.

"אדלר, לעומתי, הקים קיבוץ, היטה נחל, בנה בריכות דגים. לא עניינו אותו מצבות. ואם כבר קברים, אז שיהיו של האויבים שלנו. לא ככה, אדלר?"

"פעמיים שיהיו," הסכים אדלר.

"אבל אתה," נד בראשו כאב שגוער בבנו, "אתה החלטת להישאר פה. לכתוב ספרים. להפוך את עצמך לקולם של הקורבנות. זאת הייתה הכותרת ב'גרדיאן', לא? אז תרשה לי לומר לך משהו: מבחינתנו, כל מה שכתוב שם הוא על דעתך בלבד. אף אחד מאיתנו לא ביקש ממך לדבר בשמנו ולא בשם המתים שלנו. אבל הספרים שלך, מרגע שנהיו מה שנהיו, אסור שיטילו בהם ספק. ואם אתה לא מי שאתה, אז העדות שלך היא עדות שקר, אפילו אם כל מה שמתואר שם היה אמיתי. אם לא היית שם, אין לך זכות לספר את זה, ובטח שלא בגוף ראשון. אז אתה שואל אותי למה אני כאן? אני כאן כדי להציל אותך, את הסיפור שלך, כי זה מה שנשאר לנו.

"את ההזדמנות להציל את העיירה החמצנו, וכרגע לא ניכנס ללמה ואיך. הסרטיפיקטים היו מוכנים. ידענו שהם באים. אבל כל זה כבר לא משנה. שכל אחד יעשה את החשבון שלו. אבל ברור שמעולם לא הצלחנו להיות כמו השלישייה ההיא, שגאלה מחוז שלם מנחת זרועו של הקיסר. נכשלנו. כישלון חרוץ. וכעת מה שנותר לנו הוא רק להציל את הסיפור. כי העיירה כבר נשרפה. ולצערנו הרב, אתה הוא זה שכתב את הסיפור שלה. ובגלל זה אנחנו כאן."

בלום היה נתון בסערת נפש אמיתית. דבריו הדהדו בחדר שניות אחדות. בחיים אחרים, כל כך הרבה תקוות נתלו בשלישייה הזאת. סדרי עולם היו תלויים בהם. אנשים נשאו אליהם עיניים. עד הרגע האחרון הסתכלו עליהם. וכעת הם מתכנסים שוב כדי להציל סיפור, טקסט, משפטים כתובים על נייר. הם כבר לא יכולים להציל אנשים, אז הם הולכים להציל מילים.

שטרן היה כפסע מלתת לבלום את מה שרצה לקבל, אך הוא עצר בעצמו. למוד ניסיון היה, והוא ידע שחלק גדול מהתוכנית של בלום עדיין נסתר ממנו. הנאום חוצב הלהבות שזה עתה השמיע חברו כנראה נכתב עוד בטרם נכנסו השניים אל לשכתו. וכדי להבין את מניעיו האמיתיים החליט שטרן למתוח את המשבר שהתהווה ביניהם עד הקצה.

הוא אמר: "לא עובר שבוע שבו מישהו לא מנסה לקעקע את האמינות של עדות. עברתי גרועים מר"פ, ואעבור גם אותה. מכחישי שואה הטיחו בפניי שאושוויץ היה מחנה עבודה ותו לא. הם עמדו מולי בכנסים אקדמיים ואמרו שלא ייתכן כי הייעוד של המחנה היה השמדה, אם אסירים קיבלו שלוש ארוחות ביום. שלוש ארוחות ביום, אתם זוכרים, כן? חצי ליטר עם אבקת קפה בבוקר, מרק מעופש בצהריים, וקצת לחם בערב. היסטוריונים כתבו כנגדי, טענו שאין בשואת היהודים שום ייחוד, שזאת הייתה מלחמה עם עשרות מיליוני פליטים וכולם סבלו. ניאו־נאצים טענו שאני בעצמי קעקעתי את המספר של המחנה על הזרוע השמאלית שלי אחרי המלחמה. בדקו אותי בציציות. חקרו כל מילה שכתבתי. ובכל זאת החליטו להעניק לי פרס נובל. ועכשיו, עם כל הכבוד, אני לא מתכוון לסכן את כל זה בשביל התוכנית המופרכת שלכם. שר"פ תגיד את מה שיש לה לומר, ואני אשיב לה כמו שהשבתי לכל האחרים. היא תציג את ראיותיה, ואני את ראיותיי."

אדלר ובלום צעדו שוב לכיוון היציאה, אך הפעם שטרן לא עצר אותם. אם היו עכשיו בקרט, ידע, צעירים וחסרי עכבות, היה בלום לוקח את אדלר וטורק אחריהם את הדלת. אלא שכיום הם בני שישים ושבע. שניהם נמצאים בארץ זרה, האחד מבולבל והשני מבוקש. ולכן מראֵה היציאה שלהם מהלשכה, כמו גם ההשתהות המוגזמת שלהם בחלל הכניסה, היו מכמירי לב. לאחר דין ודברים שהחליפו ביניהם פרשו יחד לסוויטה, ושטרן סימן לגברת מורין שתסדר מיטה גם לבלום.

מחר בבוקר יבקש משניהם לעבור אחר כבוד למלון. יש גבול.

 

15

בלילה הסתגר שטרן בחדרו ועיין שוב במאמר של ר"פ. הקריאה השנייה הכאיבה לו יותר מהראשונה. גם כשכיבה את האור, המילים שלה שבו והסתדרו במחשבותיו. אין ספק, בלום צדק. המאמר עלול לגרום לו נזק גדול. הוא היה כתוב בסגנון לא מתלהם, ודווקא משום שהציג ראיות ומסמכים, התקבל ממנו רושם של מתינות ויושרה. של אובייקטיביות. הטענה שלה, אף שהייתה חריפה מאין כמוה, לא נראתה אישית או נקמנית. העובדה שהייתה יהודייה בעצמה ודאי תרמה לכך. אולי עשה טעות כשסירב להצעתו של בלום.

בשקר אחד יכולים לתפוס אותו, זאת ידע לבטח. הוא באמת לא שתק שלוש־עשרה שנים, בכך צדק בלום. כבר ביום הראשון שהגיע לפנימיית טאוורני התחיל שטרן לכתוב על כל מה שקרה להם. הוא לא חיכה למפגש עם ג'יימס, כפי שכתב בטור אישי שפרסם ב'לה מונד'. מדוע, אם כן, יצר תהודה סביב עניין השתיקה? הוא עצמו לא היה בטוח. אולי רצה לפאר את ג'יימס, שאלמלא נדיבותו ספרו כלל לא היה רואה אור. ואולי התבייש בכך שהוא כותב, שהמשיך לכתוב. התבייש בכך שהוא זוכר. שהוא רוצה לזכור.

שני חבריו, בלום ואדלר, רק רצו להמשיך קדימה. באביב של 1945 בלום כבר גייס נערים לחברת השליחויות שלו, ואדלר חיפש שותפים שיפליגו איתו לפלשתינה. ורק הוא ישב בחדרו וחזר אחורה בזמן. דעתו נטרפה מכך שהעולם המשיך הלאה. שעדויות מן המלחמה לא נכנסו אפילו לעמודים האחרונים בעיתון. אפילו בישראל התביישו בניצולים ולא רצו להקשיב להם. אבל הוא, כל רגע פנוי שלו בהווה הוקדש לעבר. כל רגע שיכול היה למלא בחיים התמלא במוות. הוא קם בבוקר וראה את נשיכות האימה על בשרו. הוא ראה אימא מובילה עגלת תינוק ברחוב, ודמיין את אלפי האימהות העירומות שנשאו את עולליהן בדרך אל המוות. הוא הלך לסקר הצגת תיאטרון עבור עיתון שאיש לא יקרא, וכל מה שהצליח לחשוב עליו זה כמה אנשים באולם ההומה הזה היו שורדים אילו היו יהודים במלחמה. בכל מלאוּת הוא ראה רִיק. בכל המולה הוא ראה בודדים שהיו שורדים.

אבל אולי יותר מהכול, הוא התבייש להודות שלא כתב רק בשביל להיזכר באהוביו, לרפא את מכאוביו ולפרוק את זעמו. כבר אז היו לו מחשבות שהרשימות האלה יהפכו יום אחד לספר. אבל לא סתם ספר, הספר. לא עוד עדות, העדות. כזאת שיכולה לזכות אותו בפרס נובל, לספרות כמובן. אולי הוא המציא את השתיקה כי התבייש במחשבות היומרניות האלה, בגאווה העצמית שלא נתנה לו מנוח, בקול שניקר לו בראש והפציר בו, שאת כל זה הוא לא עבר סתם, שלכל דבר יש תכלית, ושכעת מוטל עליו לממש אותה. לכתוב. אולי, ואת זה לא יכול היה אפילו לומר, אולי לא סתם הוא ניצל. הוא ולא אחר. אולי הוא זכה בחיים האלה כי יש לו שליחות. ייעוד. מטרה.

הוא שלח סיפורים קצרים על מה שעבר במחנה למוספי הספרים של העיתונים, אבל אף אחד מהם לא התפרסם. רוב העורכים לא חזרו אליו, ואלו שכן - שלחו לו תשובות מנומסות, ואף הציעו לו לשלוח את כתביו לבתי הכנסת, שם מתחילות להיווצר יוזמות הנצחה ברוכות בסגנון 'ספר העיירה'. הוא כתב מאמר נוקב על מצעד המוות, על האזרחים שפגשו בדרך, על הנתיב שנסלל בדם. אך העורכים דחו אותו על הסף. הם טענו שהכתבה קשה מדי לקריאה.

הוא הביט בקנאה בסופרים אחרים בני גילו שכבר קנו לעצמם שם. כל ריאיון איתם צרב בבשרו. כל אזכור שלהם הביס את רוחו. הם לא היו טובים ממנו משום בחינה, והבנתם בנוגע לטבע האדם לא הייתה גדולה משלו. מהו האדם, הם שואלים. ובכן, גם לו יש תשובה. גם לו. והוא ניסה לצעוק אותה ולצרוח אותה, אבל איש לא הקשיב לו. הוא בכל מקרה לא יהיה הראשון. הכימאי האיטלקי לוי כבר קנה לעצמו שם בתור סופר חשוב. דוקטור ויקטור פראנקל השפיע על המונים בספרו 'האדם מחפש משמעות'. ואפילו אליעזר ויזל מסיגט, עיירה שכנה לקרט, פרסם את ספרו 'לילה' בהוצאה צרפתית נחשבת. השמועות אמרו שמו"ל אמריקאי קנה את זכויות התרגום לאנגלית. לאנגלית! אבל מדוע הסיפור של ויזל חשוב יותר משלו? שטרן לא שתק במשך שלוש־עשרה שנה. העולם פשוט לא רצה להקשיב לו.

נכון, את העניין הזה הוא המציא. את כל סיפור המסגרת לכתיבת עדות. את השתיקה שגזר על עצמו. את שלוש־עשרה השנים שבהן לא מצא את המילים הנכונות. את המלון שבו הסתגר בניו יורק עד שסוף סוף הצליח למצוא את הקול שלו. את הסיוטים שערערו את נפשו. את כל הסיפור על הסיפור הוא המציא כי היה לו כתב יד שאף אחד לא רצה לקרוא. הוא היה חייב לייפות את הנסיבות, ליצור מיתולוגיה סביב השתיקה, כי הספר שלו לא עניין איש. המילים היו כתובות על דפים. המשפטים מסודרים. התובנות חותכות. אבל לא הייתה לו הוצאה, ולא עורך, ואף אחד לא היה מוכן להדפיס את דבריו ולפרסם את הספר בכריכה קשה. האם באיזושהי דרך לא ניתן לכנות זאת שתיקה? גרוע מכך, היו אלה שלוש־עשרה שנים של השתקה.

רק אחרי שפגש את הווארד ג'יימס הבין שלראשונה בחייו ניתנת לו הזדמנות ממשית לראות אור. מישהו שיכול להוציא אותו מהמערה. האם עליו להתבייש בשקר הקטן הזה? ייתכן. מי לא דוחס קצת את המציאות כדי שתתאים לתרמיל שהוא נושא? כך או כך, אין בהגזמה הזאת כדי להרוס את מפעל חייו. בין שכתב את עדות לפני המפגש עם ג'יימס ובין שאחריו - זה לא משנה את תקפותה. השקר שלו, אם בכלל ניתן לכנות את זה כך, נמצא בסיפור על העדות, באופן ההתהוות שלה, ולא בה עצמה. ומכיוון שיש הבדל חד וברור בין השניים, טוב שהוא לא נתן לשני חבריו להסיט אותו מן העיקר.

 

16

רגע לפני שנרדם שמע דפיקה בדלת. הוא ידע שזה בלום. התוכנית שלו כנראה הביאה בחשבון גם את האפשרות ששטרן לא ישחק את המשחק שלהם. כעת ייכנס וינסה לשדל אותו במתק שפתיים. הוא ידבר אל ליבו במתינות. אולי אפילו יזכיר את טוני. את האופן שבו אכזבו אותה. את האפשרות שהייתה להם להציל אותה. הוא ידבר על האשמה. על האפשרות לתיקון. על השלישייה. כי כל אחד מהם היה שם כשהיא עלתה על הרכבת, אבל הם הכזיבו אותה. האסון שלה נגלה לנגד עיניהם. אפילו על הבחורה שאהבו הם לא הצליחו לשמור.

שטרן התלבט אם לפתוח את הדלת. זאת הייתה שעה מאוחרת מדי למשחקי מחשבה. אבל האיש שעמד מעבר לדלת לא חיכה לתשובה וסובב את הידית. למרבה הפלא עמד בפתח אדלר. הוא לבש מה שנראה כמו בגדי ריצה, מכנסוני חאקי קצרים וגופייה לבנה שחרשה שני שבילים בסבך הפראי של שערות הכתפיים שלו. שטרן זינק ממיטתו והזמין את אדלר להיכנס. הלה התהלך מעט בחדר, סקר את בר המשקאות, ואז מזג שתי כוסיות קוניאק יקר מדי שלא היה לו שום סיכוי להעריך. לבסוף התיישב על קצה מיטתו של שטרן ואמר: "רק שתדע."

חצאי המשפטים האלה של אדלר לא תמיד היו ברורים. דווקא הוא, שבחר להתגורר בישראל, היה אמור לדבר עברית טובה יותר מחבריו. אבל באיזשהו אופן מוזר, אוצר המילים שלו היה דליל משל שניהם. ובכל זאת, הפעם שטרן הבין את כוונתו. אדלר חיפש קרבה. אולי אם היו פחות כעוסים היו יכולים למצוא את עצמם ברגע אינטימי בין שני חברי ילדות. אבל כעת, כאשר הביט בו שטרן, הוא חשב שזה בעיקר רגע גרוטסקי. מה פתאום הזר הזה יושב על מיטתו?

"תגיד את האמת, בלום שלח אותך?" שאל אותו בזמן שאדלר גמע את כל כוסית הקוניאק כאילו היה מיץ.

אדלר נד בראשו לשלילה. שטרן ציפה שיאמר משהו נוסף, אך הוא שתק. העברית הייתה השפה ששלושתם אימצו בעיירה כדי שהמבוגרים דוברי היידיש לא יבינו אותם. אמנם כל היהודים בעיירה ידעו עברית במידה זו או אחרת, בעיקר מן המקורות, אבל אצלם הפכה העברית לשימושית. כשביקר אותם בקרט שליח של הסוכנות היהודית, הם התאכזבו לגלות שהעברית שלהם היא לא בדיוק השפה שבה מדברים הצברים. הייתה להם עברית משלהם. עברית של שלושה. משהו בין התנ"ך לפלמ"ח. אלא שאדלר, מאז ומעולם, לא היה זקוק ליותר מכמה מילים כדי להגיד את מה שרצה לומר.

באיזשהו רגע התעייף שטרן והתיישב עם הכוסית שלו על הכורסה מולו. הוא לגם מהקוניאק באיטיות, והרגיש איך המשקה ממיס את ליבו. "זה קוניאק 'הארדי'," אמר לאדלר, "קיבלתי אותו במתנה מאלבר קאמי," ולפתע חשב שלא זו בלבד שחברו ודאי לא שמע על קוניאק 'הארדי', בהחלט ייתכן שגם אין לו מושג מיהו אלבר קאמי. אדלר ישב על המיטה ובהה בקיר. שטרן חשש שיירדם שם.

"אני לא מאשים אותך," אמר שטרן, "אני יודע שאתה רוצה למצוא את טוני. אבל בלום. אני בכלל לא בטוח שהוא כן איתנו."

אדלר הנהן ואמר, "כן, כן." הוא כבר היה שיכור.

שטרן המשיך: "הייתי רוצה שיעמוד מולי ויאמר: אין לזה קשר למאמר, ולא לטוני, אני אהיה גלוי איתך."

"אז תגיד לו," אמר אדלר, והפעם היה משהו מרוכך בקולו. שוב ושוב השתמש באותן מילים עם משמעות אחרת.

"פעם אחת הייתי רוצה שיגיד: אלישע, אני צריך אותך בשביל להגיע לקרט, אני צריך אותך בשביל..."

לפתע, ברגע אחד, התבהרה לשטרן התוכנית של בלום. הוא היה זקוק לקוניאק אקזיסטנציאליסטי ולבן שיח אפוף כדי למשות את הדלי הזה מהבאר. הפתרון היה פשוט משתיאר לעצמו. בעוד שעבור אדלר ועבורו הציב יעדים מוחשיים בקרט, בשביל בלום הנסיעה הייתה העניין עצמו. חציית מסך הברזל היא־היא המטרה שלו. הלוא הדרך היחידה שלו לנהל אורח חיים נורמלי בהיותו מבוקש היא לעבור לצידה המזרחי של החומה. אולי שם הוא יוכל ליהנות מ'צאצאיו הירוקים', שבמערב אין לו כל סיכוי לממש. בלשי האינטרפול לא יגיעו לקרט, וקרן ההשקעות 'לונדון' לא מעניינת כהוא זה את הסֶקוּריטָטֶה. מי בכלל יודע אם ימשיך איתם לקרט או ינטוש אותם באחת הערים שבדרך. המפגש של השלישייה לאחר ארבעים שנה אינו אלא סיפור כיסוי לתוכנית החילוץ של בלום. לא טוני היא זאת שרוצה לחזור להתחלה של כל הדברים, אלא בלום.

"אל תדאג," אמר שטרן, "אני אגיד לו. מחר אני אגיד לו הכול."

ראשו היה שוב על סף מיגרנה. הכאב התפשט בצידו האחד והוא היה מוכרח לכבות את האור. גם הקוניאק היה חזק מדי, או שמא הגזים בשתייה. הוא רצה לקום ולקחת את הכדורים שלו, אבל אז אדלר ניגש אליו וליטף את פניו. הזרועות השעירות שלו משכו את שטרן למיטה, וברגע הבא היה נדמה לשטרן שאדלר מחטט במגירות שלו. הוא לא זכר בדיוק מה קרה, רק שרצה לצעוק אך קולו לא נשמע. הוא ביקש לעמוד על רגליו אך הרגיש כאילו הוא מרחף בביתו שלו. הוא ניסה לקרוא לגברת מורין, אך ראה אותה שרועה על רצפת המטבח מעולפת.

למחרת בבוקר התעורר שטרן על מושב אחורי של פז'ו. ההכרה שלו הייתה מעורפלת. הראש התפוצץ. בקושי הצליח לפקוח עיניים. האריה על ההגה שאג לעברו וגרם לו להתכווץ במושבו. אחרי כמה דקות שהתרגל לאור, ראה את אדלר מחזיק את ההגה ביד אחת, ובלום לידו עם מפה פרושׂה על רגליו. שטרן עצם את עיניו ופקח אותן שוב. הוא הריץ בראשו את הרגעים האחרונים של הכרתו. הוא נזכר בקוניאק הארור שמזג לו אדלר בכוסית, והבין שאדלר השתמש בחומר מרדים. ככל הנראה עוד שלב בתוכנית של בלום. שטרן היה צריך לדעת שהבחירה אם ללכת איתם לא הייתה ממש שלו.

"ניקח את הרכבת מלוקסמבורג," הסתובב אליו בלום, "זה בטוח יותר מפריז."

"הגברת מורין," מלמל שטרן. הראש שלו היה מסוחרר.

"היא לא תתעורר עד הצהריים," חייך אליו בלום.

החוצפה של השניים האלה עוררה את חמתו של שטרן. הוא החליט שבעצירה הבאה יפתח את הדלת ויימלט מהם. אבל העצירה בוששה להגיע, ומשהו בנופי הכפר שהחליפו את נופי פריז נטע בו רוגע והקל על הכאבים בראשו. המרחבים האלה, שמיעט לבקר בהם, היו ירוקים ורעננים. פה ושם הם חלפו על פני עדר כבשים וקבוצת איכרים, שעוררו בו שוב את אותו חלום ישן נושן לעבוד את האדמה.

כל אדם שכותב יודע שיש חיים שלמים שנסתרים ממנו. חיים שבהם המגע בחומר חשוב יותר מהמילה. שהזיעה חשובה יותר מהתובנה. שהעונג הפיזי עמוק יותר מהנאת הרוח. הסופרים לא רוצים חלילה לחיות את החיים האלה. הם נראים להם קשים ואפורים. אבל הם יכולים לכתוב עליהם ולהתענג על המחשבה שאולי בגלגול אחר היו יכולים לחיות חיים מהוגנים. חיים בריאים. חיים מתוקנים.

גם המסע הזה, ידע שטרן, יכול לתת אשליה של תיקון. הנה הם חוזרים אל עיירת הולדתם בניסיון לשקם את השברים של חייהם. אלא שחייהם כבר מוטלים מאחוריהם. כמה זמן עוד נשאר להם? עשור אחד בריא, במקרה הטוב. אבל את כל מי שהיו צריכים לפגוש - כבר פגשו. ואת כל הטעויות שיכלו לעשות - כבר עשו. ואת כל מה שהיה להם לאבד - מזמן איבדו.

"זה לא יעזור לכם," אמר שטרן, "אני לא מתכוון לפנות לשלטונות רומניה, ובטח שלא להכריז על שום דבר."

"כבר פנינו אליהם," אמר בלום, "שלב ההכרזה יצא לדרך. מחר בבוקר יתפרסמו כתבות על החזרה שלך לקרט. אנחנו נחצה את הגבול מברלין המערבית למזרחית, משם ניקח מטוס ליאש, ומשלחת דיפלומטית תחכה לנו בקרט. הם מאוד מתרגשים לקראתך."

שטרן הסתכל על השניים האלה שחטפו אותו. שני חברי הילדות שלו. אדלר חתר בהגה כמו במשוט, כמי שמבקש לתלוש אותו מהמקום, ובלום עיין במפות מבעד למשקפיו. הוא היה רחוק מהם. רחוק מילדותו. רחוק מהבית. הם לא עוררו בו כל רגש, ואם כבר - רגש שלילי.

לפני שנים, אחרי שאדלר החטיף מכות לאיזה מקומי וסיבך את כל הקהילה, אמר שטרן לטוני שנדמה לו שמה שמחבר אותם, השלישייה מקרט, הוא רעיון ולא ממשות. מיתוס ולא מציאות. הוא אמר לה שאלמלא אותה האגדה, ספק אם בכלל היה בוחר להיות חבר של השניים האלה.

הוא ישב איתה אז על גדות נהר האיזא. הם היו קרובים זה לזה. באותו זמן היה לו יתרון מובהק על שני חבריו. טוני התבגרה, והוא הפך להיות איש השיחה שלה. הם לא היו עוד חבורת רחוב שאותה הנהיג אדלר. ועדיין לא הסתחררו מההברקות של בלום. שניהם רצו מילים. ביקשו שיחות אל תוך הלילה. צללו אל ניסיונות לברר מי הם ומה מקומם בתוך עולם שהלך וסגר עליהם.

שטרן ישב עם טוני מתחת לעץ הערבה הגדול, ויחד הם התבוננו בנהר שזרם בשצף לרגליהם, ושהוריהם תמיד הזהירו אותם לגבי מעמקיו המסוכנים. כאלה גם היו המפגשים ביניהם. לכל משפט שאמרו היה רובד עמוק יותר. בכל מבט הייתה הזדמנות, גם אם לרוב הוחמצה. בכל מגע, הדק שבדקים, היה אושר.

טוני הקשיבה לתלונות שלו על חבריו ואמרה: "אף אחד לא יודע מה מחבר בני אדם." ובעוד ליבו של שטרן נסער מהנימה שרמזה אליו ואליה, אל החיבור שלהם, הוסיפה טוני: "וגם אף אחד לא יודע מה קורע אותם לגזרים."

היא צדקה. שטרן לא הבין מה בדיוק הביא אותם להיפגש שוב אחרי ארבעים שנה, כמו שלא היה לגמרי בטוח למה נקרעו זה מזה אחרי המלחמה. הוא כן ידע שזה יהיה המסע האחרון שלהם. אקורד הסיום של השלישייה מקרט. הסעודה האחרונה שיקדיחו לקיסר.

 

הפרק של טוני

אני לא רוצָה לדבר על מילים. אני לא רוצה לדבר על שפה. אני רוצה לדבר על מילה. מילה אחת. אחות. זאת המילה שאני רוצה לדבר עליה.

לכאורה, מילה פשוטה. מה יש לדבר בה? אפילו ההגדרה המילונית שלה אינה מסובכת. "אחות, שם עצם, נקבה, בת אביו ואימו, בת לאותו אב או לאותה אם," וזאת כדי להכליל מקרים של אחות חורגת. וגם: "צאצאית להורה משותף," למי שלא הבין את ההגדרה הקודמת. ובכל זאת אני רוצה להתעקש ולומר: יש מילים שאין להן הגדרות. יש אחיות שאין להן מובן.

הם - הם מבינים הכול. הם יודעים הכול. הם שמעו שהייתה לי אחות פעם, ושמה בינה. מישהו אמר להם שהאחות הזאת נרצחה ביאש, שנים לפני שהגעתי לקרט. זה מספיק להם בשביל להבין לא רק מי היא, אלא גם מי אני. אני אחותה של בינה זיכרונה לברכה. בינה זיכרונה לברכה היא אחותי.

הם - הם מנחשים הכול. בראש שלהם הייתי צעירה מאוד. קטנטונת. מישהו נכנס למאפייה של אבי. התעצבן. הרים את הקול. אולי אבא שלי התווכח איתו. כנראה הצדק היה בצד שלו. הצדק הרי תמיד בצד של החלשים. אבל אז קרה דבר לא צפוי, או אולי אפילו צפוי מדי. ההוא שנכנס, ההוא שהרים את הקול, היה לו אקדח, ופתאום הוא ירה. הוא התכוון לירות באבא, אבל פגע בילדה. לא במילה ילדה הוא פגע, אלא בילדה עצמה. באחות. ואני הייתי שם, או לא. אני ראיתי את זה, או לא. אני הבנתי את זה, או שאולי הייתי צעירה מדי בשביל להבין. כך מקווים כולם. שלא הבנתי דבר.

אבל מה שהם לא מבינים הוא שהאיש הזה לא ירה רק באחות. הוא גם ירה במילה אחות. הוא רוקן את הדם מהמילה. כי כשההוא נכנס והרים את הקול ושלף את האקדח וירה, אני בכלל לא הייתי קיימת. עוד לא נולדתי. ואם עוד לא נולדתי, לא יכול להיות שהאיש הזה ירה באחות. ואם האיש הזה לא ירה באחות, אז איך הם אומרים שאחותי נרצחה?

לא, הם יגידו, אנחנו אחיות, אין בכלל ספק, פשוט עוד לא הספקנו להיות מה שאנחנו. ברור. הם יקראו את ההגדרה: "בת לאותו אב או לאותה אם," וגם את ההגדרה השנייה, "צאצאית להורה משותף," ויראו לי איך היא מכילה אותנו. איך אנחנו נבלעות בה. המילים שרירות וקיימות, הם יאמרו, פשוט יש כאלה שלא מספיקים לממש אותן. אבל המילים תמיד שם, ניצבות איתן, חרף מה שהחיים יעשו להן.

אז עכשיו אני רוצה לשאול: באיזה מובן בינה היא בכלל אחותי? המילים, כן, יש להן הגדרות. אני קוראת את הפירוש ומייד מבינה מה הוא אומר. אבל החיים, זאת אומרת, אין להם התחשבות בהגדרות. החיים יוצרים אתגרים לשפה. החיים מקשים על המילה.

אז הם - הם נותנים לי תמונה. תמונה שהם הצילו מאיזו מגירה. זאת תמונה שההורים שלי שמרו ממני. תמונה שהסתירו. כי אם אין את המילה 'אחות', אז גם לא יכולה להיות אחות. לפחות הם, ההורים שלי, הבינו. משהו הם הבינו. אבל פתאום אני רואה אותה בתמונה. אני רואה משהו שאין לו מילה. ולהיעדר המילה הזאת יש שיער קצת מצחיק, ופה קצת עקום, והיא מסתכלת עליי מתוך התמונה. אי־מילה שמציצה בי. שתוקעת לי אצבע בעין. זהו ריק שממלא את ליבי בצער. ריק שממלא את כל עולמי.

ולפתע פתאום אני מגלה שגם אני חסרה. שגם לי אין מילה. שגם אני לא הייתי, ולעולם לא אהיה, אחות. הם משיגים לי את התמונה הזאת כדי לזכות בליבי, כדי להרטיט את נפשי, כדי להעניק לי געגוע. אבל פתאום אני מבינה שאני - בתוך הגעגוע נולדתי, בתוך מילה שלעולם לא תהיה קיימת עבורי. הם מחפשים לאן נעלמתי, אבל הם לא מבינים שבתוך ההיעלמות הופעתי. ביני לבין השפה יש תהום שלא ניתן לחצות. לא של מילים. של מילה. מילה אחת. אחות. אני נולדתי לתוך מילה שלא קיימת. וזאת המילה שאני רוצה לדבר עליה. זאת המילה. זאת ההתחלה.