הוא חזר

הוא חזר

קומדיה שחורה, לעגנית וחדה, שלא עושה הנחות לאף אחד, החל מגרמניה של ויימאר והרייך השלישי, וכלה בגרמניה של 2011.

הספר עצמו מתאר את היטלר מתעורר לפתע בברלין של 2011; ומאחר ואף אחד (או כמעט אף אחד), לא יכול להעלות בדעתו שמדובר בפיהרר האמיתי, הרי ש-99% מאלו שפוגשים אותו משוכנעים שמדובר בקומיקאי אקסנטרי ומוצלח במיוחד שמתפרנס מחיקויי היטלר, וככזה הוא הופך בהדרגה לאושיית בידור זול.
והכל, בלא שהוא משתנה או מוותר לרגע על החזון הנציונל סוציאליסטי; וכדרכו של היטלר, הוא בטוח שההשגחה העליונה (מושג האל האמורפי והלקוי למדי לפי התפיסה הנאצית) שלחה אותו כדי להושיע את גרמניה בפעם השניה.
(כלומר, כאילו שהראשונה לא הספיקה…)

באורח כללי, הספר משעשע ובהחלט ממלא את יעודו בתור קומדיה שחורה ושנונה מאד.
ניכר במחבר שהוא התייגע כהוגן וקרא את ‘מיין קאמפף’ כמה וכמה פעמים, כך שהוא שולט להפליא בז’רגון ההיטלראי, על הפאתוס המגוחך שלו, ההתייפיפות הפסאודו-קלאסית, האקסצנטריות והיכולת להתקשקש בזעם קדוש על סוגיה איזוטרית ולהגדירה כ”בעיה יסודית בקיום הגרמני לאומי”, ולמרוח את זה על כמה וכמה עמודים טבולים בחשיבות עצמית בלי שום עידון או הסוואה.

עד כדי כך טובה השליטה של המחבר, שהוא מצליח לכתוב מעל 500 עמודים כתובים באורח אמין מאד בגוף ראשון, בהם היטלר (שהוא המספר ביצירה) מאביס אותנו בפרשנות של המציאות ב-2011, כאילו מדובר בעוד סוגיות במיין קאמפף, מתובלות ברחמים עצמיים טיפוסיים, ובכל החשבונות הקטנים והגדולים עם העוזרים לשעבר שלו מלפני 1945, שכמסתבר הוא לא שכח ולו אחד מהם.

נקודה משעשעת נוספת היא ההתבוננות המלגלגת על חלקים בחברה הגרמנית של 2011 דרך נקודת המבט המאד לא שגרתית הזו, באורח שחושף כמה הם – בעיקר העיתונות והבידור – נבובים, פבלוביים, לא מסוגלים להבחין בין עיקר לתפל, או לראות יותר מזרת מעבר לקצה האף שלהם.
עד שעולה השאלה, כמה הם השתנו מאז הפוליטיקאים קצרי-הראות, חסרי הכשרון והמאופסים של תקופת ויימאר, שהיטלר שם לחוכא והיתלולא לפני 1933 ועד לביצור הסופי של הדיקטטורה ב-1934.

לפי המחבר, לא בהרבה.

הספר מזמן לו כמה וכמה סצנות בהם ‘היטלר’ מצליף בפוליטיקאים משמאל וגם מהימין, החל מהראיון ההזוי שהוא עורך לפוליטיקאית ממפלגת הירוקים, ההשוואה המשעשעת שהוא עורך בינו לבין עצמו בין אנגלה מרקל לגרינג, ועמוד בלתי נשכח בהם הפיהרר שופך את זעמו בפרץ צרחות אופייני על המנהיג של הימין הקיצוני (NPD), ומראה לו מהר מאד מהיכן משתין הדג הנציונל-סוציאליסטי.
ואם לא די בזה, הרי שמי שמתעבים יותר מכולם את ‘אושיית הבידור’ החדשה, הם דווקא הניאו-נאצים, שבטוחים שמדובר במזימה מחוכמת של השמאל הגרמני לשים אותם ללעג ולקלס.

הביקורת (היחסית מאד) שלי על הספר, שהוא בגדול קריאה משעשעת מאד – גם אם מתי שהוא, הסגנון המתמשך של תיאורים נוסח מיין קמפף מתחיל להעיק משהו (זה בסדר, המקור מעיק הרבה, הרבה יותר), זה שהספר לא הצליח עד הסוף להחליט, היכן בדיוק הוא עומד בספקטרום שבין קומדיה שחורה גרידא לתסריט אימים מרומז, וקצת מאבד את עצמו בין לבין, בעיקר בחלקים בחצי או בשליש האחרון שלו. לא בכדי, נראה שהחלק המפוספס ביותר בספר הוא הסוף… מכיוון שלעלילה שלא לגמרי החליטה מה היא ולהיכן היא מובילה, קשה מאד גם לנפק פאנצ’ליין מסיים.
אני מודה, שבמהלך הקריאה הרהרתי ביני לביני על כמה וכמה אפשרויות לשורה התחתונה והסופית של הספר, אבל כולן התבדו – לא משום שהמחבר הצליח לייצר איזה מהלך עלילתי מפתיע שלא חזיתי, אלא בעיקר משום שבפועל אין ממש סוף סגור ליצירה, וחבל.

כמו כן, ובאורח שתורם למדי לבעיה שציינתי קודם לכן, המחבר נמצא – מעצם הקונספציות היסודיות של הספר כפי שבחר לכתוב אותו – במלכוד לא פשוט בכל הנוגע לדמות הראשית ולפיתוח שלה.
מצד אחד, הוא לא נופל למלכודת של יצירת דמות שטנית ושטוחה מדי, עד כמה שהיא מפתה, אלא מצליח לייצר ‘קול’ של אדם שעד כמה שהיה מסוכן וניצח בשלט רחוק על פשעים מתועבים חסרי תקדים, הוא נותר בהחלט יצור אנושי, מלא שנאה, נלעג ושבוי בפנטזיות חולניות ככל שיהיה.

אז איך מפתחים דמות כזו? כאן בדיוק מתעוררת בעיה שהפתרון שלה ביצירה הוא חלקי מאד.

מאחר ומדובר בלא אחר מאשר הפיהרר לשעבר, ועוד בגוף ראשון, המחבר נמצא למעשה בשדה מוקשים, בו כל צעד אחד יותר מדי בכל מה שנוגע ליצירת הזדהות עם הדמות או פיתוח/השתנות שלה יכניס את הספר והמחבר לאש צולבת.
וכל זאת, כאשר לכאורה הדמות הראשית נמצאת במצבים שהיו גורמים לכל אדם – בוודאי מי שהתעורר בתקופה היסטורית אחרת לגמרי, להרהר בעצמו או להגיב למציאות השונה שהוא נקלע אליה (בוודאי לאחר שהוא כבר מתחיל להבין אותה, גם אם באורח מעוות או חלקי).

המחבר, באורח מובן מאד, בוחר להימלט מזה, ולהותיר את הדמות הראשית בדלת אמותיה של חוסר ההתפתחות הקלאסית של גיבור קומדיה, שמסוגל להתעלם לגמרי מהמציאות ולהמשיך לפזם שוב ושוב את אותו הדבר.
כאמור, זה לא לגמרי משולל הגיון, בהתחשב בדמות כפי שאנחנו מכירים אותה בהיסטוריה,
אם כי היטלר המקורי בהחלט שינה פאזות, ועד שלב מסויים כן הסתגל – גם אם באורח מעוות ובמובן השלילי ביותר של המילה – למציאות המשתנה של התקופה ההיסטורית בה הוא חי (כאמור, עד לשלב שבו הוא הגיע על מעבר לסף קריטי של מגלומניה וטירוף, היכנשהו במהלך מלחמת העולם השניה).

התוצאה היא, שגם במקום בו מתפתחת דרמה מסוג שיכול היה לייצר קליימקס ביצירות אחרות, לספר קשה מאד להתמודד איתה.
כך למשל כאשר מתגלה שהמזכירה החדשה של ה”פיהרר”, אותה הוא מאד מחבב, היא נכדה לסבתא יהודיה, שכמסתבר נותנת לה מנה רצינית על השותפות שלה בתוכנית של אותו בדרן מפוקפק, אגב שהיא מראה לה תמונות של המשפחה שלה שנשלחה אל תאי הגזים.

אלא שסוג היצירה ובעיקר הדמות הראשית מכתיבים שבכל מקום בו הדרמה מנסה לנגוס בקומדיה, היא נוחלת תבוסה מצלצלת. האם זה בעיה ביצירה או מעלה שלה – נראה שהתשובה תלויה בנקודת ההשקפה.

בכל מקרה: ספר משעשע מאד, חד למדי, שנהנה להציג מראה עקומה (גם אם כזו שמעוטרת בסמל דהוי שהיום הוא אסור בתכלית בגרמניה) בפני החברה המודרנית. מומלץ, בעיקר (אבל לא רק!) למי שמכיר היטב את ההיסטוריה של גרמניה בתקופת ויימאר והרייך השלישי.