הופעתה הפתאומית של התקווה

פרק 2

העולם התחיל לשכוח אותי כשהייתי בת שש־עשרה.

הידרדרות אטית, פיסה אחר פיסה.

אבא שלי, שוכח להסיע אותי לבית הספר.

אימא שלי, עורכת שולחן לשלושה, במקום לארבעה. "אה," היא אמרה כשנכנסתי. "כנראה חשבתי שיצאת."

מורה, גברת תומאס, היחידה בבית הספר שהיה אכפת לה, מלאת אמונה בתלמידיה ותקווה לעתידם, שוכחת לדרוש את שיעורי הבית שלא הגשתי, לשאול את השאלות, להקשיב לתשובות שלי, עד שבסופו של דבר לא טרחתי עוד להרים את היד.

חברים, חמישה שהיו מרכז חיי, שתמיד ישבתי איתם, שיום אחד ישבו בשולחן אחר, לא בדרמטיות, לא בהפגנתיות של "לכי תזדייני," אלא כי הם הסתכלו ישר דרכי וראו אדם זר.

חוסר שיוך בין שם לבין פנים בקריאת רשימת הנוכחות. זוכרים את השם שלי, אך הקישור מנותק; מהי הופ ארדן? שרבוט של דיו ללא עבר; וזהו.

ראשית שוכחים את הפנים שלי, אחר כך את הקול שלי ולבסוף, לאט, שוכחים את קיומי. נתתי סטירה לאלן, החבר הכי טוב שלי, ביום שהוא שכח אותי. הוא ברח מהחדר בבעתה ואני רצתי אחריו, סמוקה מאשמה. עד שמצאתי אותו, יושב במסדרון של בניין המדעים, לחייו סמוקות, משפשף את פניו.

"אתה בסדר?" שאלתי.

"כן," הוא השיב. "הפנים כואבות לי קצת."

"אני מצטערת."

"זה בסדר; זה לא שאת עשית משהו."

הוא הביט בי כמו זרה, אבל היו דמעות בעיניו כשדיבר. מה הוא זכר אז? לא אותי, לא את הופ ארדן, הבחורה שגדל איתה. לא את כף ידי על פניו, לא את זה שצרחתי עד שהתזתי רוק, תזכור אותי, תזכור אותי. הכאב שלו הלך ונעלם, ולקח איתו את הזיכרון. הוא חווה צער, כעס, פחד, רגשות אלה נצצו בעיניו, אך מנין נבעו? הוא כבר לא ידע, והזיכרון שלו ממני התפורר כמו ארמונות חול על שפת הים.