הורות אינטימית

כל הורה אוהב את ילדו ורוצה בטובתו, בכך אין ספק. הורים עובדים קשה למען ילדיהם, משקיעים בהם את מיטב מרצם וכספם, מונעים מעצמם הנאות אישיות ולעיתים אף מוותרים על קריירה מקצועית, ועדיין, קשה להם עם הילדים. זה מרגיז, מכאיב, מתסכל, מעציב ומייאש. הורים שואלים את עצמם, לא פעם, "מדוע זה כל כך קשה?", "מדוע אי אפשר פשוט ליהנות מהילדים שלנו?", "מה גורם למאבק המתמיד ומתי הוא ייפסק?" ישנם הורים ששואלים שאלות אלו רק לעיתים, וישנם השואלים שאלות אלה בסופו של כל יום. בצר להם, הורים רבים פונים לעזרה מקצועית, מבקשים הכוונה והדרכה, מחפשים פתרונות למצבים קונקרטיים, בתקווה שאלו יועילו. לעיתים קרובות ההדרכה מסייעת להורים, אך ההרגשה הקשה, תחושת ההחמצה, העלבון, האכזבה, אי הצדק, נשארים בעינם וההורה נשאר עם התהייה: "מדוע זה קשה כל כך?"

בספר זה אני מנסה להתמודד עם השאלה הזאת באמצעות שלוש הנחות יסוד, ומציעה גם דרך לשיפור.

הנחה ראשונה טוענת שהורות מטיבה מבוססת על קשר רגשי קרוב ואינטימי בין הורה לילדו, קשר המבוסס על חיבה ואהבה, כנות ופתיחות, הבנה ואמפתיה, אמון ונאמנות, עניין משותף, הדדיות וייחודיות. לא מספיק שהורים חווים ומכריזים על אהבתם, הילדים צריכים להרגיש אותה, לראות אותה, לשמוע אותה, לחוש אותה, ולהיות משוכנעים בה. מסר האהבה מתבטא במבט, במגע, בקול, וכמובן באופן מילולי. הילדים, התלויים באהבת הוריהם, רגישים מאוד למסרים אלו ואינם מסתפקים ב"אוהב אותך" לקוני. הם זקוקים לקשר רגשי ואינטימי, אמון מלא והבנה אמפתית. בתנאים אלה, ילדים ירגישו שביתם הוא מבצרם וההורים הם העוגן והמקום הבטוח שלהם.

לצערי, גם הורים אשר אוהבים מאוד את ילדיהם לא תמיד מגיעים לאינטימיות ביחסים איתם. גורמים סוציולוגיים ופסיכולוגיים מונעים מהורים רבים את היכולת להתנהל ביחסים אינטימיים, כולל עם ילדיהם. זה עצוב, כי אינטימיות ביחסים היא המקור לביטחון עצמי ולתחושת מסוגלות עצמית של ילד, החיסון העיקרי מפני תחושת בדידות ואחד הגורמים החשובים למניעת מתחים וקונפליקטים בין הורים לילדים.

אני כילדה, למשל, לא שיתפתי את הורי בדבר מחיי. בבית-הספר היסודי לא טרחתי להראות להם את הציונים המצוינים, בתיכון לא שיתפתי אותם בפרסי הצטיינות, ואפילו על לימודי הדוקטורט שלי לא סיפרתי להם. גם בדברים אחרים לא שיתפתי אותם, לא סיפרתי להם מעולם על עלבון, על חלום או על שאיפה כלשהי, ולא תבעתי לעצמי דבר גם כשהתבקש. בל תטעו, לרגע לא חשבתי שהם לא אוהבים אותי; המחויבות שלהם כלפי הייתה ברורה, ובכל זאת, לא הרגשתי קרובה רגשית. הורי, שעברו שתי מלחמות עולם, היו עסוקים בהישרדות, והנחתי ש"השטויות" שלי לא אמורות לעניין אותם. אך היה לכך מחיר כבד — תחושת בדידות. כילדה לא הבנתי מה חסר לי, רק בבגרותי הבנתי כמה חשוב למנוע מילדים את תחושת הבדידות, והיום ברור לי שזהו תפקיד של ההורה: ליזום ולפתח יחסים אינטימיים. היום ברור לי גם שאפשר ללמוד לעשות זאת.

הנחה שנייה טוענת שעולמו הרגשי של ההורה עומד בבסיס מערכת היחסים הורה-ילד והוא שמכתיב את התנהגותם של ההורים. ככל אדם, ההורה פועל, בין השאר, בהתאם לאישיותו, חוויות העבר במשפחתו המוקדמת, תפיסת עולמו וערכי התרבות שבה הוא חי. כאשר ההורה מוצא את עצמו במצב לחץ בתפקידו ההורי, כל הגורמים הללו חוברים לתגובה אחת ספונטנית ואימפולסיבית. ללא זיהוי הרגשות המובילים אותם והבנתם, יקשה על ההורים לעשות שינוי בר-קיימא, מכאן ההצעה לייעוץ במיקוד רגשי. ייעוץ מבוסס רגש יעזור להורים להבין את עצמם וגם את ילדם טוב יותר, יסייע להורים לפתח את האינטימיות הדרושה להורות מיטבית, ואף יקדם אצל הילדים את יכולת ההתנהלות האינטימית שכה חשובה להתפתחותם הפסיכולוגית. התנהלות אינטימית דורשת שפה רגשית, אותה ניתן להרחיב באמצעות ייעוץ ממוקד-רגש, כך שההורים יהפכו מודל להתנהגות ילדיהם.

הנה סיטואציה שנתקלתי בה באקראי.

אם צעירה ובתה בת השלוש טיילו ברחוב. בשלב מסוים הילדה עצרה והצהירה: "אני לא הולכת יותר". האם ניסתה לשדל אותה והילדה עמדה בסירובה. "את נשארת כאן?" ניסתה האם שוב. והילדה השיבה ב"כן", נשענת על הקיר. "טוב, אז תישארי", אמרה האם והמשיכה ללכת. הילדה התיישבה על המדרכה ובכתה בשקט. יש להניח שהאם לא זנחה את הילדה, אולי חשבה שהקטנה בודקת את גבולותיה וביקשה לשמור על סמכותה ההורית, אבל הילדה ללא ספק הייתה במצוקה רגשית ובתחושת בדידות. גם אם הילדה ידעה שאפשר לסמוך על אמה, והאם בוודאי אוהבת את הילדה, היא החמיצה את ההזדמנות לשיח מקרב. היא יכלה לשאול את הילדה מדוע היא לא רוצה להמשיך, היא יכלה להשתמש בתגובה אמפתית ולשקף לה רגשות — עייפה? קשה לך? נמאס לך? את עצובה? כועסת? היא יכלה להציע עזרה — "יעזור לך אם אתן לך יד?", "תנסי להשיג אותי" ועוד. כל אלו לא רק שהיו מונעים את תחושת הבדידות אלא שהיו מלמדים את הילדה שפה רגשית.

הנחה שלישית טוענת שקבוצה ייעוצית היא הפתרון המתאים להורים כדי ללמוד להתנהל באינטימיות. בקבוצה ייעוצית, בעיקר כזו שממוקדת ברגשות, ההורים לומדים לזהות רגשות, להבינם ולהשתמש בשפה רגשית. למעשה, הקבוצה מאפשרת ומקדמת התנהגות ותקשורת אינטימית מעצם אופייה והתנהלותה; הקבוצה מעודדת פיתוח כישורים של ביטוי רגשי, חשיפה, שיתוף, הקשבה, הבנה אמפתית, אכפתיות וחיבה, הענקת תמיכה ומתן משוב. הקשיים המשותפים של חברי הקבוצה, הלכידות הקבוצתית, התמיכה המתקבלת והלמידה הרבה מאחרים מעניקים חוויה מעצימה ומעשירה בתחום ההתנהלות האינטימית.

הנה משוב של משתתפת בקבוצת הורים רגשית:

זו לא קבוצת ההורים הראשונה שאני משתתפת בה, אני ותיקה בלחפש פתרונות. אבל כאן קרה משהו אחר. לא ניסו ללמד אותי דבר אבל למדתי המון. כולם שיתפו בכנות, תמכו ועזרו, אפילו במשפחה לא מדברים בפתיחות כזאת. לי עזרו מאוד המחמאות שקיבלתי, פשוט הרגשתי יותר טוב עם עצמי. גם למדתי מאחרים על התנהגותי שלי ובאמת יחסי לילד שלי השתנה לגמרי, אני רואה בו את האור.

ספר זה שונה בגישתו מספרים אחרים בתחום. בעיני, הספר אינו עוד ספר להדרכת הורים. הספר הוא הזמנה לדרך חיים — בהם היחסים בין הורים לילדים מבוססים על קרבה רגשית, על שפה רגשית, על הבנה רגשית, על אמון ונאמנות. ההורה, ולא הילד, הוא המושא לייעוץ. נקודת המוצא היא שרגיעה וצמיחה רגשית של ההורה יובילו אותו ליצירת מערכת יחסים אינטימית ובונה עם ילדו. באמצעות הצמיחה האישית, ההורה ימצא את דרכו הייחודית אל ילדו וייצור מערכת יחסים המיוחדת להם. בדרך זו, ההורה גם יכשיר את ילדו לחיות חיים אינטימיים בעתיד.

הספר ייטיב עם כלל ההורים שרוצים בהורות מצמיחה ומעצימה, ויסייע להורים שילדיהם מאתגרים אותם בצורה זו או אחרת. כמו בריקוד טנגו סוער, יחסי הורה-ילד מבוססים על אהבה ומאבקי כוח. יש הדורכים זה על רגלי זה בכעס ובתוקפנות ויש הרוקדים בהתאמה וברגישות. יש ילדים שמביאים עמם לריקוד קשיים התפתחותיים נורמטיביים, ואחרים שמביאים לריקוד קשיים מורכבים יותר. הורה שיודע להוביל את הריקוד ברוגע, בביטחון, מתוך התחשבות והבנה אמפתית, ייהנה מהריקוד, ואילו הורה שמגיב במבוכה, בעצבנות, בכעס או בתוקפנות, יתקשה לסיים את הריקוד בהנאה. ספר זה נועד לסייע להורים לסיים את ריקוד הטנגו בהנאה.

לאורך הספר שזורים שירים המעשירים את המסרים המועברים. לדעתי שירים מחדדים את המסרים, מדייקים אותם ומעלים מטען רגשי רב עוצמה. לפעמים השיר עומד בפני עצמו כנושא מסר, ולעיתים הוא מהווה נדבך המסייע לתהליך הטיפולי. בשפה המקצועית אנו מכנים שימוש ביצירה ספרותית לצורך טיפול בשם ביבליותרפיה, בין שהיצירה מהווה את מרכז העבודה הטיפולית ובין שהיא מסייעת להתערבות הטיפולית.

הספר נכתב על בסיס התנסות קלינית רבת שנים בקבוצות עם ילדים והורים במגוון תחומים: לקויות למידה והפרעות קשב והיפראקטיביות, מופנמות וקשיים חברתיים, התנהגות מוחצנת ותוקפנית, ילדים ממשפחות גרושות, ילדים מחוננים ועוד. קבוצות ילדים והורים מסוג זה מופעלות במערכת החינוך, בתחנות הפסיכולוגיות ובקהילה, על ידי יועצות חינוכיות, פסיכולוגים ומטפלים קבוצתיים. את הידע הקליני והמחקרי הרב אני מבקשת לחלוק עם אנשי מקצוע טיפוליים בתקווה שיעשירו את היחסים בין הורים לילדים ויביאו מזור להורים ולילדים המאותגרים.

יועצים חינוכיים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנויות ופסיכולוגים יראו בו ספר הדרכה, הבנוי על ידע קליני ומחקרי, אשר ידריך אותם להנחות קבוצות הורים בדרך ייחודית, יעילה, מעשירה ומתגמלת.

מורים הנם משאב זמין במערכת החינוך, אך לרוב חסרים ידע בתחום הדרכת הורים. ספר זה יפתח את הבנתם כלפי ילדים מאתגרים וכלפי הוריהם. הוא אף עשוי לעזור להם לנהל שיח יעיל יותר עם הורים וילדים ובכך להקל את המצוקה במשפחה.

סטודנטים בתחומים הטיפוליים והחינוכיים ימצאו בספר הדרכה קלינית ומחקר רב על הורות, על ילדים עם קשיים, על קבוצות טיפוליות ועל שימוש בביבליותרפיה ככלי טיפולי.

ולבסוף, הורים ימצאו בספר סיטואציות המאפיינות גם אותם, מתוכם ילמדו על הורות אינטימית, חשיבותה והתנהלותה. הם גם ילמדו שלא לפחד מייעוץ בקבוצה כאשר יעמדו על כוחה המרפא. זו נקודה חשובה לאור העדויות המחקריות המחזקות את יעילותו של הייעוץ בקבוצה, הדרישה הרבה לסיוע מצד הורים והמשאבים הדלים והיקרים יחסית העומדים לרשותם.