הורות דרך נקודת המבט של הילד

המציאות הסובייקטיבית

"לעולם - אנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנו נותנים לה: לא כפי שהיא באמת אלא כמשהו מפורש. טבעי להניח כי פירוש זה הינו תמיד בלתי מושלם ובלתי גמור ואפילו לא נכון. תחום המשמעות הינו תחום של טעויות."

- אלפרד אדלר

המציאות איננה בהכרח כפי שאנו רואים אותה, היא בדיוק כפי שהיא, אך אנו אלה הנותנים לה את הפרשנות והמשמעות.

לבני האדם ישנה מערכת ייצוג שונה ומגוונת המורכבת מכמה משתנים - מסננים, ניסיון חיים, אמונות, ערכים ועוד (ארחיב על כך בהמשך) - ועל סמך אותה מערכת ייצוג הם מתנהגים ומגיבים לסביבה.

תחילה, אנו קולטים מידע דרך חמשת החושים שלנו - שמיעה, ראייה, מישוש, טעם וריח.

המידע עובר דרך שלושה מסננים מרכזיים ולאחר מכן דרך מסננים נוספים. בשלב זה, המוח מייצר מיצג פנימי בצורת תמונה, סרט או שיח, הוא מבצע תהליך חשיבה ועיבוד רגשות העולים כלפי אותו אירוע נקודתי, ולפיו אנו בוחרים את ההתנהגות שלנו באופן לא מודע.

תהליך זה מתנהל בצורה זהה אצלכם ואצל ילדיכם, ולכן ככל שתהיו יותר מודעים לדרך שבה ה'מערכת' שלכם עובדת, כך תוכלו להבין יותר את נקודת מבטם ואף לראות את המציאות כפי שהם רואים אותה ולהגיב בהתאם.

תהליך זה מתרחש באופן קבוע כאשר אנו חשופים למידע כלשהו מהסביבה, וככל שהמוח נחשף לסיטואציות דומות או זהות, הוא מייצר תגובה אוטומטית.

הדרך שבה אנו מסתכלים על העולם הינה סובייקטיבית, והיא תלויה באותן מפות מנטליות השמורות אצלנו בתת המודע, והן אלה המנהלות אותנו במרבית חיינו.

מטפורת ה׳מפה׳ מגיעה מעולם ה-NLP והיא מייצגת את כל אותה מערכת ייצוג שקובעת איך אנו רואים את המציאות.

אחת הסיבות לאתגרים בתקשורת בין הורים לילדים היא - שהמפות המנטליות והדרך שבה ילדים מסתכלים על סיטואציה ובוחנים אותה, שונה מזו של המבוגרים, ולכן ככל שנלמד להכיר את המפה המנטלית של הילדים ונחיה מתוך הבנה - שכל אדם רואה את המציאות בצורה שונה - יהיה לנו יותר קל לתקשר איתם.

מחקרים מראים שתת המודע שלנו מנהל אותנו בתשעים אחוז מהמקרים, ולמעשה אנו משתמשים במודע שלנו רק בעשרה אחוזים, ולכן אותן מפות נצורות כל כך עמוק במוחנו, כך שהן הפכו לאמת המוחלטת שלנו, ייצרו אוטומטים, וכתוצאה מכך הביאו אותנו למצב שאנו ממש מתקשים לשים לב אליהן ולזהות אותן בזמן אמת.

תת המודע מכיל כל זיכרון, התנסות או חוויה שעברנו לאורך החיים. כמות המידע שהוא יכול לאחסן היא כמעט אין-סופית.

המודע לעומת זאת, מתייחס לכל אותם דברים שאנו מודעים אליהם בזמן נתון, ומכאן שהיכולת שלו יותר מוגבלת.

באופן טבעי, אנו מעבירים מידע מן המודע אל תת המודע ואף ישנם מצבים שבהם אנו מעבירים מידע מתת המודע אל המודע (תהליך זה מתרחש כחלק מאימון אישי, טיפול NLP ועוד). לעיתים ניתקל בקשיים בשליפת מידע מתת המודע מכל מיני סיבות, ביניהן: הדחקה, הכחשה, פחדים וכיוצא בזה.

בתהליך קריאת ספר זה אתם מודעים למילים הכתובות ולתוכן עצמו, אולם הדרך שבה אתם קולטים את המידע ומפרשים את המילים, מתבצעת למעשה באופן אוטומטי על ידי תת המודע שלכם.

ישנן גישות נוספות המדברות גם על החלק שנקרא ה'על מודע' או ה'קרוב למודע', אך בספר זה בחרתי שלא להרחיב מעבר לרעיון הכללי.

להלן דוגמה למפות שונות:

דמיינו שאתם הולכים ברחוב ורואים גבר שלובש חצאית, מהי המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש? האם הדבר מקובל בעיניכם? מה רוב האנשים בישראל חושבים על זה?

עכשיו תתארו לכם את אותה סיטואציה בסקוטלנד, האם גם שם הדבר ייראה חריג ושונה?

זהו בדיוק ההבדל שבין המפות המנטליות שלנו כבני אדם ובין המפות המנטליות שלנו כחברה.

אם נתמקד לרגע בתקשורת בין אישית - נסו להיזכר כמה פעמים נפגעתם או נעלבתם מחבר, מחברה או ממישהו מהמשפחה הקרובה שלכם - לבטח אמרתם לעצמכם: “אני בטוח לא הייתי מתנהג/ת בצורה כזאת".

המפות המנטליות שלנו כבני אדם שונות ומגוונות, וככל שנאפשר לעצמנו יותר להבין זאת ולהתמקד בעובדה שאין מפה אחת טובה יותר מהשנייה, וכולן טובות כלפי אותו אדם, כך מערכות היחסים שלנו ישתפרו. הבנה זו תאפשר לנו להיות במצב של קבלה, הכלה ואף נהיה פחות ביקורתיים, שיפוטיים ואולי אפילו נפסיק להיעלב.

אם אנו מבינים שבמרבית חיינו תת המודע מנהל אותנו, עלינו לנסות לאתר אילו דברים קיימים בתוכו כדי ללמוד ולשנות את מה שלא משרת אותנו ופחות מתאים עבורנו.

לאורך הספר אציג בפניכם שיטות ודרכים אחדות לעבודה עם תת המודע של ילדיכם. מבלי להיכנס יותר מדי למדעי המוח, יובאו כאן מונחים כללים והסברים שיאפשרו לכם להבין את התמונה הגדולה.

אנו כבני אדם נחשבים ליצורים הישרדותיים ומוחנו עובד על 'חשמל' (תאי העצב מעבירים מידע בעזרת דחפים חשמליים/ עצביים). שילוב שתי העובדות הללו מצביע על מטרה עיקרית וברורה אחת שיש למוח שלנו - ליצור כמה שיותר אוטומטים ולהשתמש בכמה שפחות חשמל, וכך, ברגעים שבהם נצטרך לשרוד, תהיה ברשותנו כמות אנרגייה גבוהה ומספיק חשמל כדי לפעול בכל הכוח.

חשבו לרגע כמה מאמץ השקעתם וכמה חשמל פעל במוחכם כאשר התחלתם ללכת בפעם הראשונה. סביר להניח שזה היה מאתגר ודרש מכם ריכוז רב, הקשבה לגוף, יכולת לקום שוב ושוב, מוטיבציה פנימית, התמודדות עם משבר, מוטוריקה גסה ועוד. ואילו היום, אתם הולכים ללא כל מאמץ מיוחד, כיוון שהמוח שלכם ייצר אוטומט שמורה לכם כיצד ללכת, כך גם כמו שאר הפעולות היומיות שאתם עושים כגון: הכנת קפה, נהיגה, צחצוח שיניים וכיוצא בזה.

כך בדיוק גם התגובות שלנו הופכות להיות אוטומטיות, כאשר אנו מנהלים תקשורת ומגיבים להתנהגות של אדם אחר. במקרה שלכם כהורים, נוצרות תגובות אוטומטיות בתקשורת שלכם מולם.

כפי שהצגתי קודם, בני אדם רואים את העולם דרך נקודת מבטם הסובייקטיבית - ומתוכה הם מתנהגים ומגיבים לסביבה. כדי לפתח את היכולת לראות נקודות מבט שונות, כמו גם את נקודת המבט של הילד, ניתן לעשות זאת במגוון דרכים ועל־ידי שימוש בטכניקות שונות.

אציג בפניכם שתיים מהן.

מעבר בין עמדות צפייה

כאשר אנו נמצאים בסיטואציה מסוימת, באופן טבעי ואוטומטי, אנו מתבוננים בה תחילה מעמדה ראשונה. עמדה זו מייצגת למעשה את חוויית המציאות שלנו דרך הפרספקטיבה האישית והסובייקטיבית שלנו, המושתתת על מערכת הייצוג הפנימית שלנו (שהוצגה קודם).

מרבית האנשים חווים קושי לצאת מעמדה זו מכיוון שהם רגילים להתנהל מתוכה, אולם ישנם אנשים שעשויים דווקא לחוות קושי בחיבור לעמדה זו.

השהות בעמדה הראשונה מייצרת בהירות והבנה מהי הדרך המתאימה ביותר עבורנו ועבור הגשמת הרצונות שלנו, אך בתקשורת בין אישית ובהתנהלות שלכם מול ילדיכם היא עשויה לייצר תקיעות, קיבעון מחשבתי וריחוק, ולכן חשוב לדעת לראות את נקודת מבטם של הילדים.

עמדה שנייה מייצגת את חוויית המציאות של האחר.

ככל שנתמיד בהסתכלות על סיטואציות מעמדה זו נוכל ללמוד יותר, להגיע לתובנות שונות ואף חדשות, ונייצר אמפתיה וחיבור קרוב יותר לאדם שמולנו.

ככל שתתרגלו ותייצרו אוטומט שיעזור לכם לטייל בין עמדות הצפייה בסיטואציות מול ילדיכם, תוכלו לראות דברים אחרת ומתוך כך לפעול בהתאם - מה שבסופו של דבר יוביל לתוצאות אחרות, צפויות וחדשות, במערכת היחסים שלכם.

הבדל נוסף בין העמדה הראשונה לשנייה, הוא שהעמדה הראשונה הינה אחת והיא מיוחדת עבור כל אדם, ואילו עמדת הצפייה השנייה היא למעשה אין-סופית, כיוון שלכל אדם שאתם מנהלים איתו תקשורת, יש ברשותו עמדה שונה ומערכת ייצוג ייחודית עבורו.

הורים לכמה ילדים, יכולים להגיב להתנהגות הבן הקטן ביותר לפי האוטומט שרכשו בגידול בתם הגדולה, ובוודאי סביר שהוא אינו זקוק לאותם הדברים שאחותו הגדולה הייתה זקוקה להם, גם אם מדובר באותו הגיל או השלב ההתפתחותי.

כל ילד נולד עם טמפרמנט, סגנון תקשורת ומערכת ייצוג אחרת ולומד דברים בצורה שונה, ולכן, אם אנו רוצים ליצור תקשורת אפקטיבית עם כמה ילדים בו־זמנית, חשוב שנדע לזהות את השפה שלהם ובהתאם לכך לדבר עימם, וטכניקה זו יכולה לסייע לכם בדבר.

הדרך העוצמתית ביותר לחוות את העמדה הזו, היא לדמיין שאתם הופכים להיות האדם האחר, ובמקרה זה הילדים שלכם, ולכן, כאשר אתם מתרגלים - מומלץ לעשות זאת בגוף ראשון ובזמן הווה, כאילו שאתם זה הם.

עמדה שלישית מייצגת את עמדת ה'צופה', כלומר התבוננות מהצד על הסיטואציה שביני ובין האחר, ובמקרה שלנו מדובר בסיטואציה ביניכם ובין ילדיכם.

עמדת צפייה זו הינה ניטרלית ומאפשרת הסתכלות אובייקטיבית יותר ופחות טעונה רגשית, ולכן בסיטואציות יום-יומיות מרבית האנשים יתקשו להימצא בה באופן אינטואיטיבי.

נסו להיזכר במצבים שבהם מישהו ביקש את עצתכם - כמה 'חכמים' אנו בהסתכלות מהצד... כשאנו בתוך הסיטואציה מאוד קשה לנו להגיב כמו שהיינו מייעצים לאותו אדם, ולכן ככל שתתרגלו את הכניסה לעמדה זו, החוויה הרגשית שלכם תשתנה, עוצמת הרגש תפחת וכתוצאה מכך תוכלו להפיק תגובה אפקטיבית יותר.

תתארו לכם מצב שבו ילדיכם מספר לכם שילד אחר פגע בו, אתם יכולים להרגיש את הצביטה הזאת בבטן? להזדהות עם התחושה הקשה שמלווה אירוע כזה?

כאן מדובר במצב שבו אתם נכנסים באופן אוטומטי לעמדה השנייה ולמצב של הזדהות, ובמקרה שכזה היכולת שלכם לסייע תפחת. ולכן, עם כל הקושי, אני מזמינה אתכם להתבונן לרגע מעמדה שלישית - לייעץ, לכוון ולהדריך ממקום ניטרלי, זה בוודאי יוביל לתוצאות שונות ממה שהשגתם עד כה.

חשוב לזכור שאין עמדה אחת טובה יותר מהשנייה, כולן חשובות ואפקטיביות עבורנו והמעבר ביניהן עשוי לייצר תובנות חדשות ומשמעותיות שלא חשבנו עליהן קודם, ובהתאם לכך, זה עשוי לייצר חוויה רגשית אחרת.

ככל שהיכולת לעבור בין עמדות תהיה מפותחת יותר, כך תוכלו לקבל פרספקטיבות שונות על הסיטואציה, לזהות את נקודת המבט של ילדיכם ולחזק את התקשורת ביניכם.

מזמינה אתכם לבחור שלוש סיטואציות שבהן חוויתם אתגר מול ילדיכם - ויכוח, ריב, קונפליקט, משא ומתן וכיוצא בזה - כדי לתרגל נושא זה.

בשלב הראשון הישארו בעמדה שלכם וכתבו אותה. הרחיבו על החוויה עצמה, על הרגשות שעלו, המחשבות והתהיות.

לאחר מכן, 'היכנסו' לעמדה השנייה.

דמיינו שאתם מרחפים החוצה מגופכם והופכים להיות הילד או הילדה שלכם, שמולם חוויתם את האתגר.

אם יש באפשרותכם לזוז פיזית מאותו מקום, זה יוכל להעצים את החוויה של תרגול מעבר בין עמדות הצפייה.

בשלב זה, כתבו את מה שהם היו אומרים, מרגישים וחושבים על אותה סיטואציה, בגוף ראשון בזמן הווה.

הקדישו זמן ותשומת לב רבה לעמדה זו.

ככל שתתרגלו אותה יותר ותחוו את נקודת המבט של ילדיכם, כך תשתפר התקשורת שלכם, הסמכות ההורית תתחזק, תוכלו לגייס אותם לשיתוף פעולה וליצור אווירה נעימה יותר בבית.

אחרי שכתבתם בהרחבה את נקודת המבט של ילדיכם, דמיינו שאתם מרחפים לעמדה השלישית, שהיא העמדה הניטרלית של ה'צופה', וכתבו מה דעתכם על הסיטואציה - כאשר אתם מתבוננים בה מהצד.

מה דעתכם על התגובות ועל ההתנהגות של כל אחד מהצדדים?

מה ניתן ללמוד ולשפר לפעם הבאה? ואיך הייתה לכם החוויה להסתכל על הסיטואציה מהצד?

ככל שתתרגלו את המעבר בין עמדות צפייה לסיטואציות שחוויתם מול ילדיכם בעבר, כך תגדל האפשרות שתצליחו לעשות זאת אוטומטית, בזמן אמת.

מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה)

דרך נוספת להתבונן דרך נקודת המבט של ילדיכם ולייצר משמעויות חדשות לסיטואציות, היא שימוש במודל אפר"ת המבוסס על רעיונות מתוך גישתו של הפסיכולוג אלפרד אדלר.

למי מכם שמכיר מודל זה, אני מזמינה אתכם להתבונן בו בצורה שונה הפעם, ולהתמקד בפרשנות של ילדיכם.

מודל זה הינו מודל התנהגותי. הוא מתאר את התהליך שאותו עובר האדם מרגע היותו חשוף לאירוע מסוים, דרך הפרשנות והרגשות שמתעוררים אצלו, ועד לתגובתו אל אותו אירוע. מודל זה נחשב למודל מעגלי, כיוון שהתגובה עשויה להפוך לאירוע נוסף, שיעבור דרך פרשנות, יעורר רגש, יוביל לתגובה, וכך הלאה.

גם תהליך זה קורה באופן לא מודע, והוא מכיל בתוכו את מערכת הייצוג הפנימית שלנו המשתנה מאדם לאדם.

מטרת המודל היא לאפשר לעצמנו להתבונן באירועים דרך פרשנויות אחרות, אלה יעלו רגשות אחרים ויובילו לשינוי בתגובה ובהתנהגות שלנו.

אירוע

בהתייחס למודל זה, חשוב שנתבונן על האירוע כעובדות בשטח, כלומר, כל אדם שיסתכל על אותה סיטואציה יאמר את אותם הדברים בדיוק.

האירוע הינו אובייקטיבי ומבוסס על עובדות שאפשר לראות, לשמוע, להרגיש, להריח ולטעום, ואין כל קשר לפרשנות ולדעה האישית שלנו לגבי אותו מקרה.

מקור האירוע עשוי להיות חיצוני (תקשורת בין אישית) או פנימי (למשל, יובש בפה/סחרחורת).

כדי להסביר את המודל, בהתייחס לתקשורת שלכם עם ילדיכם, אשתמש לאורך הדרך באחת הדוגמאות שאני פוגשת לעיתים קרובות בקליניקה.

כאשר אתם קוראים לילדיכם כמה וכמה פעמים והם אינם מגיבים לכם - אלו העובדות בשטח - וכל אדם אשר יצפה בסיטואציה זו מהצד יוכל לתאר מצב שבו הורה קורא בשמו של הילד שלו כמה פעמים ואין תגובה. הסיבה לרגשות השליליים והתגובה שלכם לאירוע, היא בעקבות הפרשנות שלכם לסיטואציה הזאת.

פרשנות

הפרשנות שלנו לאירועים מסוימים היא למעשה המשמעות שאנו בוחרים לתת להם, כדי להבין אותם ולהגיב אליהם. מדובר בתהליך קוגניטיבי שמתרחש במוחנו באופן אוטומטי.

תהליך זה הינו פנימי ואישי עבור כל אדם ולכן הוא סובייקטיבי לחלוטין, בשונה מהסתכלות על האירוע עצמו ועל העובדות בשטח.

הפרשנות שלנו מבוססת על המידע הטמון אצלנו בתת המודע, הכולל בין היתר אמונות על עצמנו ועל העולם, פחדים, ערכים, דעות, מסקנות, התנסויות מהעבר, מערכת ייצוג, סטנדרטים וכיוצא בזה. למעשה מדובר בכל אותן מפות מנטליות שיצרנו לעצמנו לאורך החיים.

המשמעות שאנו נותנים לסיטואציות מתבססת גם על מערכת השיפוט שלנו ועל הדרך בה אנו בוחנים את האירוע ובודקים עם עצמנו - האם הוא חיובי או שלילי? האם הוא מתאים ונכון עבורנו? האם אני מסוגל/ת להתמודד עם זה? וכיוצא בזה.

בנוסף, הפרשנות שלנו עשויה להשתנות בהתאם למצב הרוח שלנו באותה סיטואציה שבה אנו אמורים לתת פרשנות לאירוע מסוים.

בהמשך לדוגמה שלנו, האירוע המתרחש הוא שאתם קוראים לילדיכם כמה פעמים ואין מענה. לאחר מכן מערכת השיפוט והפרשנות שלכם מתחילה לפעול באופן מיידי.

נסו לחשוב מהי הפרשנות שלכם לגבי סיטואציה מהסוג הזה? כיצד אתם רואים ושומעים אירועים כאלו?

הורים רבים מתארים תחושה של זלזול מצד הילדים, חוסר אכפתיות, חוסר הערכה, תחושה שהם עושים 'דווקא' ועוד.

המחשבות הללו והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו לא חייבים להיות בעקבות התנסות דומה מול הילדים, אלא הם יכולים להיות מושפעים ולעלות גם בעקבות סיטואציה דומה שחווינו עם חבר/ה לעבודה, קרוב/ת משפחה או עם בן/בת הזוג.

רגש

רגשות שונים מרכיבים את החוויה שלנו כבני אדם, והם מושפעים באופן ישיר מהפרשנות שלנו לגבי אירועים מסוימים.

התהליך הרגשי שאדם עובר הינו תהליך פנימי, ולכן גם הרגש שעולה הינו סובייקטיבי וייחודי לכל אדם בפני עצמו, בדיוק כמו הפרשנות.

הרגשות מתחלקים לשתי קטגוריות ראשיות - חיובי ושלילי.

חשוב שנזכור שמנעד הרגשות מתפתח וגדל לאורך השנים, בעקבות עבודה פנימית ומודעות, ולכן כילדים קשת הרגשות מצומצמת יותר משלנו המבוגרים, והיא בדרך כלל נעה בין שמחה, עצב וכעס.

בהמשך לדוגמה שלנו, חשבו על הפרשנות שנתתם לאירוע ונסו לזהות אילו רגשות עולים בכם כאשר זה מה שאתם חושבים שילדיכם עושים.

הורים המציגים פרשנות של זלזול מצד הילדים וחוסר הערכה, חווים רגשות שליליים, כמו עלבון, עצב, כעס, תסכול, חוסר אונים ועוד.

תגובה

התגובה שלנו כבני אדם הינה אוטומטית בהתייחס לרגש שעולה בסיטואציה מסוימת, והיא נעה על רצף שבין הימנעות ובין חתירה למגע, כלומר, בסיטואציות מסוימות אנו יכולים להימנע מלהגיד את הרגשות שלנו ועד למצב בו אנו מייצרים בעצמנו אינטראקציה תקשורתית.

גם כאן, כמו הפרשנות והרגשות שלנו, התגובה הינה סובייקטיבית ומושפעת מתת המודע שלנו.

בהמשך לדוגמה שלנו, חישבו על הרגשות שעלו בכם בהתייחס לפרשנות של אותו אירוע וחשבו כיצד אתם מגיבים לרגשות הללו.

הורים אשר מפרשים את האירוע כזלזול וכחוסר הערכה מצד הילדים, חווים רגשות שליליים של עצב, עלבון וכעס, עלולים להגיב בצעקה, באיום על מתן עונשים ועשויים להשתמש במילים כמו: “אתם חסרי הערכה" / “לא מגיע לכם כלום" / “כשתקראו לי גם אני לא אענה".

התגובה הזו אכן אוטומטית אם הפרשנות שלנו היא באמת זלזול וחוסר הערכה, אך האם בטווח הרחוק התגובה הזאת נכונה עבורנו? האם זו הדרך לייצר תקשורת אפקטיבית עם ילדים? אני מניחה שאתם מבינים שהתשובה היא לא, ולכן כאשר אתם חווים סיטואציות מהסוג הזה מול ילדיכם, אני מזמינה אתכם להתבונן בפרשנות שלכם ולבדוק - האם היא באמת המציאות או שמא המוח שלכם עושה השלכה מסיטואציות אחרות.

שתי דוגמאות נוספות לפרשנות דרך נקודת המבט של הילדים:

• האירוע - אדם א' רץ ואדם ב' רץ מאחוריו.

אנו כמבוגרים מפרשים את זה מעולם התוכן שלנו ובוודאי חלקכם יחשבו שהוא רודף אחריו, שהם רצים לאוטובוס, שהם רודפים אחרי מישהו וכו', אך אם נתבונן דרך נקודת מבטם התמימה של ילדים ונתעכב על הפרשנות שהם יכולים לתת לאירוע כזה, הם בוודאי יחשבו שהם משחקים תופסת או שהוא חטף לו את הצעצוע שלו. מכאן הרגשות שיעלו לכם ולילדיכם יהיו שונים ובהתאם לכך גם תגובותיכם.

• האירוע - הורה קנה לילד שלו בלון הליום, הבלון עף והילד בוכה.

הפרשנות שלנו לסיטואציה מהסוג הזה עשויה להיות מאוד ריאלית, הרי מדובר בסך הכול בבלון שממילא בעוד שמונה שעות מעכשיו כבר מאבד את צורתו ונצטרך לזרוק אותו לפח ולכן הרגש שעולה כשאנו רואים את הילד בוכה הוא חוסר הבנה ובהתאם לכך עשויה להיות מושפעת תגובתנו.

אך אם נתבונן דרך נקודת המבט של הילד, עבורו מדובר בעולם ומלואו, הפרשנות שלו יכולה להיות הרבה יותר דרמטית משלנו ובכך מושפעים הרגשות והתגובות שלו.

בפרק חמש של הספר תיחשפו להיכרות מעמיקה עם נקודת המבט של הילדים דרך סיטואציות יום-יומיות.

ניתן לעשות שינוי בכל אחד מהפרמטרים של המודל, מלבד האירוע עצמו כמובן, אך הדרך האפקטיבית ביותר היא שינוי בפרשנות, כיוון שככל שנייצר נקודות מבט רחבות יותר ונשנה את הפרשנות שלנו לסיטואציות, הרגשות שיעלו ישתנו בהתאם ובכך התגובה גם היא תשתנה.

מזמינה אתכם לבחור שלוש סיטואציות (שונות ממה שבחרתם במעבר בין עמדות הצפייה), לכתוב את האירוע עצמו כעובדות בשטח, לכתוב את הפרשנות האוטומטית שלכם, את הרגש שעולה ואת התגובה, לאחר מכן, לכל אירוע כתבו עוד שלוש פרשנויות שונות, את הרגשות שעולים ואת התגובה החדשה שתתקבל.

כאשר אתם כותבים פרשנויות חדשות, שימו לב שאתם לא ממשיכים עם אותה הפרשנות שלכם רק במילים אחרות, כתבו פרשנויות שונות ואף קיצוניות ממה שאתם באמת מאמינים וזכרו - אין פרשנות נכונה או לא נכונה ולכן גם אם תמציאו פרשנות שנראית לא קשורה כלל לסיטואציה, זה בוודאי יאפשר לכם להרחיב את דרך ההסתכלות שלכם והרי כל פרשנות היא סיפור שאנו מספרים לעצמנו, אז לפחות בואו נבחר פרשנויות שיטיבו עימנו.

גם כאן, כמו בטכניקה הקודמת, ככל שתתרגלו את המודל על סיטואציות מהעבר, כך תוכלו לייצר הרגל ואוטומט חדש לזמן אמת.

טכניקות אלו אפקטיביות ומומלצות בכל סוג של תקשורת ויכולות לסייע לכם בשיפור התקשורת עם ילדיכם, מעבר לכך, אני מזמינה אתכם לתרגל את שתי השיטות הללו וברגע שאתם מרגישים לנכון, למדו אותן את ילדיכם.

זה בוודאי יוכל לעזור להם בסיטואציות שהם יחוו בבית הספר, בחוג או בגינה וככל שהם יתרגלו בגיל צעיר את תפיסת המציאות והפרשנות בצורה הזו, כך הם יוכלו לייצר חוסן נפשי וביטחון עצמי גבוה יותר, כיוון שהם ילמדו לא לקחת דברים באופן אישי ויצליחו לתקשר בצורה אפקטיבית יותר עם האחר ואיתכם.