מבוא
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מהמפורסמים בעולם. בכלי התקשורת ובמדיה החברתית חוזר ונדוש הנושא עד כי בתודעה של הציבור נשתרשה הדעה כי שתי ישויות, ישראלים (יהודים) ופלסטינים (ערבים), נאבקות על אדמת ארץ ישראל. לפי אחת התפיסות, קיימים שני עמים שלכל אחד מהם טענות זיקה סובייקטיביות, וכדי שיחיו בשלום בין אם בשתי מדינות או במדינה אחת, יש לגשר ביניהם. גישה זו נאיבית ביותר. קונפליקט הנרטיבים שנשמע ברבים אינו ויכוח על שני צדדים המתבוננים באותה תמונה וכל צד מפרש אותה כראות עיניו. בשונה מההיסטוריה הציונית, אין לפלסטינים סיפור כרונולוגי. נרטיב הנכבה או כפי שמכונה גם הנרטיב הפלסטיני, מושתת על אוסף של עיוותים היסטוריים המתבססים לפעמים על אמת חלקית או על שקר מוחלט, והוא מתבסס בעיקר על מעין "מראה" של ההיסטוריה הציונית. בסיועם של היסטוריונים חדשים מנסים הערבים לייצר היסטוריה זהה להיסטוריה הציונית חרף קיומם של מיתוסים וקונספטים לא נכונים ביחס לזכויות העם היהודי על ארצו. בין ההיסטוריונים החדשים נמנה פרופ' שלמה זנד. ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" הוא תגובת נגד אקדמית לטיעון שהעם הפלסטיני אינו אלא המצאה. מרבית טיעוניו של זנד הופרכו בספרה של ד"ר רבקה שפק ליסק "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל". במכוון הציגה המחברת עובדות היסטוריות משלהי המאה ה-4 לפנה"ס עד למאה ה-16 לסה"נ, לסתור את התאוריה שלו.
סממנים לאומיים היסטוריים
לכל עם יש סממנים ייחודיים משלו. למשל, נתבונן בסמלי דגל ישראל ומשמעויותיהם.
הפסים מסמלים את הטלית, סממן עתיק יומין ביהדות.
סממן נוסף הוא המנורה בבית המקדש.
עם קום המדינה, בחרו היהודים בשם "ישראל", שם היסטורי קדום המזוהה עם היהודים ועם התנ"ך. מנגד, לפלסטינים אין שום סממן ייחודי של עם ארצישראלי מקומי. היהודים עיצבו בעצמם את דגלם, ואילו במקורו עוצב הדגל הפלסטיני בידי סא"ל בריטי, מארק סייקס.
הדגל הפלסטיני בעל שלושת הפסים והמשולש מסמל את השושלות הבאות:
שחור – בית עבאס הבגדדי.
לבן – בית אומיה הדמשקאי.
ירוק – בית עלי מכרבלא.
משולש אדום – מורשת המודהר.
אם "הפלסטינים" הם העם המקומי באזור, אז מדוע אין שום סממן ארצישראלי מקומי בדגלם? הרי עבאס הוא שמו של מנהיגם, מה שמעיד על מוצאו העיראקי. גם מנהיגם המיתולוגי, יאסר ערפאת שהקים את פת"ח (1959) הוא יליד קהיר (1929) וכלל אינו פלסטיני. גם אש"פ (1964) (היום רש"פ) הוקם על ידי אחמד שוקיירי, יליד לבנון ובן לאם טורקיה.
בעוד ליהודים סממנים היסטוריים מובהקים נראה כי הערבים משתמשים בפיקציה במטרה ליצור התנגדות לבעלי הקרקע ולגזול מהם את אדמתם. השם "פלסטין" הוא גלגול מאוחר של השם "פּלשתינה" שנקבע על ידי שלטונות המנדט כשמה של ארץ ישראל. בתום מלחמת העולם הראשונה קראו מדינות ההסכמה לארץ ישראל פלשתין. עם סיום תקופת המנדט, כשיכלו היהודים להתנער מהכינוי "פּלשתינה", שהודבק לארץ, לטובת השם ההיסטורי ישראל, לקחו הערבים את השם "פלשתינה" המתחיל בעיצור P (Palestine)i - שאינו קיים באלפבית הערבי, ובכלל הם מתקשים לבטא הגה פוצץ זה - ויצרו את השם "פלסטין".
השם "פלשתינה" הופיע בכתבים אקדמיים קדומים ומאוחרים לציון מקום גאוגרפי במזרח התיכון. ומה לפלשתינה ולארץ ישראל? לאחר מרד בר כוכבא מחק השלטון הרומי את הפרובינקיה "יהודה (Iudaea)", (כידוע, יהודים נגזר מיהודה) והקים במקומה את הפרובינקיה סוריה-פלשתינה (Syria-Palestinae). הרכיב "פלשתינה" נגזר מהמילה "פלישתים". המרת השם "יהודה" בשם העם הפלישתי שלמעשה כבר נעלם, נעשתה בידי השלטון הרומאי בתגובה למרד היהודי בשלטון הרומאי. באקט זה ביקשו הרומאים לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. בנוגע לפלישתים, שפתם איננה ידועה ולא ברור כיצד כינו עצמם. בתרבויות רבות הם מכוּנים "גויי הים" או "פולשי הים" ומכאן כינויים בשפה העברית. על רקע העובדות ההיסטוריות האלה, טענתם של אלה הטוענים לבעלות על אדמותינו מגוחכת עד אבסורדית. שכן, הם מכנים עצמם בכינוי שמקורו בשפתנו. מה גם שכל הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי היהודים ישבו בארץ לפני כ-4,000 שנה.
בעוד העם העברי הקים ממלכות בארץ ישראל, לפי הנרטיב הפלסטיני - הערבים חיו בארץ ישראל למעלה מ-7,000 שנה, כלומר הם תערובת של עמי כנען ושל פלישתים. כיום, כשמתגלים ממצאים ארכיאולוגיים, המוכיחים את קיומן של אישיויות היסטוריות משמעותיות כגון דוד המלך, מייחסים הפלסטינים אותן אליהם וגונבים את זהותנו ההיסטורית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.