1
9 באפריל, 1995
חוף אורגון
לפחות דבר אחד למדתי בחיי הארוכים: באהבה אנחנו מגלים מי היינו רוצים להיות; במלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת. הצעירים של היום רוצים לדעת הכול על כולם. הם סבורים שדיבורים יפתרו כל בעיה. אני שייכת לדור שקט יותר. אנחנו הכרנו בערכה של שכחה, בפיתוי של דף חלק.
אבל לאחרונה אני מהרהרת הרבה במלחמה ובעבר, באנשים שאיבדתי.
איבדתי.
אפשר לחשוב ששכחתי היכן הנחתי את יקיריי; אולי הנחתי אותם במקום הלא־נכון והתרחקתי, מבולבלת מכדי להתחקות אחר הצעדים שלי עצמי.
אבל לא איבדתי אותם. והם גם לא נמצאים במקום טוב יותר. הם פשוט אינם. וככל שאני מתקרבת אל סוף ימיי, אני יודעת שהעצבות הזו, כמו החרטה, מתיישבת עמוק בדנ"א שלנו ונשארת איתנו לעד.
הזדקנתי מאוד בחודשים שחלפו מאז מותו של בעלי והדיאגנוזה שקיבלתי. לעורי יש מראה מקומט של נייר שעווה שמישהו ניסה להחליק ולמחזר. עיניי מכזיבות אותי שוב ושוב - בחשכה, כשפנסים גבוהים מהבהבים מולי, כשהגשם יורד. הוא מערער את ביטחוני, הפקפוק החדש הזה במראה עיניי. אולי משום כך אני נוטה להביט אחורה, כי בעבר יש בהירות שכבר אינני מוצאת בהווה.
אני רוצה לדמיין שלווה כשאלך לעולמי, ושאראה את כל אותם אנשים שאהבתי ואיבדתי. או לכל הפחות שאזכה במחילה.
אבל מי כמוני יודעת, נכון?
ברון העצים שבנה את ביתי לפני מאה שנה ויותר קרא לו 'דֶה פּיקס', או 'הפסגות'; כעת הוא עומד למכירה ואני מתכוננת לעבור, כי כך החליט הבן שלי.
הוא מנסה לטפל בי, להראות לי כמה הוא אוהב אותי גם בימים קשים שכאלה, ולכן אני סובלת בשקט את השתלטנות שלו. מה אכפת לי היכן אמות? בעצם, זו כל הפואנטה. כי כבר לא משנה היכן אחיה. אז אני דוחפת לקרטונים את החיים שיצרתי לי בחוף הים באורגון לפני כחמישים שנה כמעט. אין הרבה דברים שאני רוצה לקחת איתי. יש רק דבר אחד.
אני מושיטה את ידי אל הידית שמפעילה את המדרגות לעליית הגג. המדרגות צונחות מהתקרה ונשלחות מטה כמו ידו המושטת של ג'נטלמן.
המדרגות הרעועות רועדות תחת כפות רגליי כשאני מטפסת אל עליית הגג המעופשת והעבשה. נורה יחידה מתנועעת לה מעל ראשי. אני מושכת בחוט.
זה כמו לעמוד בסַפְנָה של ספינת קיטור. הקירות ספונים לוחות עץ רחבים; קורי עכביש מקשטים את הפינות בחוטי כסף ונתלים פקעות־פקעות בחריצים שבין הלוחות. התקרה משופעת חדות, ואני מצליחה לעמוד זקופה רק במרכז החדר.
אני רואה את כיסא הנדנדה ששימש אותי כשנכדיי היו קטנים, לאחר מכן גם עריסה ישנה וסוס עץ שחוק שעומד על קפיצים חלודים, וגם את הכיסא שבתי החלה לחדש לפני שחלתה. קופסאות קרטון צמודות אל הקיר, מסומנות בתוויות: "חג המולד", "חג ההודיה", "פסחא", "ליל כל הקדושים", "כלי הגשה", "ספורט". בקרטונים הללו שמורים חפצים שכבר איני זקוקה להם, אבל ליבי גם לא מניח לי לזרוק אותם. מבחינתי, להודות שלעולם לא אקשט שוב את עץ חג המולד זו כניעה, ואני אף פעם לא ידעתי לוותר. בפינה חבוי הארגז שחיפשתי: תיבת מסעות ישנה, מכוסה במדבקות משלל טיולים.
במאמץ רב אני גוררת את התיבה הכבדה אל מרכז החדר, ישירות מתחת לנורה התלויה. אני כורעת לצידה, אבל כאב חד מפלח את ברכיי ואני מתיישבת על אחוריי.
אני מרימה את מכסה התיבה, לראשונה זה שלושים שנה. המגש העליון גדוש מזכרות מינקוּת ומילדוּת. נעליים זעירות, תבניות יד מקרמיקה, ציורים בעיפרון של אנשים דקיקים ושל שמשות חייכניות, תעודות בית־ספר, תצלומים מרסיטלים לבלט.
אני שולפת את המגש מתוך התיבה ומניחה אותו בצד.
בתחתית התיבה מונחות המזכרות בערימה לא מסודרת: כמה יומנים בכריכת עור דהויה; צרור גלויות ישנות קשורות בסרט מסטן כחול; קופסת קרטון מעוכה באחת מפינותיה; סדרה של ספרי שירה דקיקים מאת ז'וליאן רוסיניול; וקופסת נעליים גדושה מאות תצלומים בשחור־לבן.
מעליהם מונחת פיסת נייר מצהיבה, דהויה.
אני מרימה אותה בידיים רועדות. זו קארט ד'אידֶנטיטֶה, תעודת זיהוי מימי המלחמה. אני מביטה בתמונת דרכון של אישה צעירה. ז'ולייט ז'רבֶז.
"אמא?"
אני שומעת את הלמות צעדיו של בני על מדרגות העץ החורקות, היא תואמת להפליא את פעימות ליבי. האם קרא לי גם לפני כן?
"אמא? אסור לך להיות פה. לעזאזל. המדרגות האלה לא יציבות." הוא ניגש אלי ועומד לצידי. "נפילה אחת ו—"
אני נוגעת במכנסיו ומנידה ברוך את ראשי. אינני יכולה להרים את מבטי, ומצליחה לומר רק "די."
הוא כורע ברך, ואז מתיישב. אני מריחה את האפטרשייב שלו, הריח עדין ופיקנטי עם נגיעה קלה של עשן. הוא התגנב החוצה כדי לעשן, לאחר שנגמל מהמנהג לפני כעשור, אבל חזר אליו בעקבות הדיאגנוזה שלי. אין שום סיבה להביע את מורת־רוחי: הוא רופא. הוא יודע שזה לא בריא.
הדחף הראשון שלי הוא להשליך את התעודה בחזרה פנימה ולסגור את מכסה התיבה, להחביא אותה שוב. כי זה מה שעשיתי כל חיי.
ועכשיו אני גוססת. אולי לא במהירות, אבל גם לא לאט, ואני חשה צורך להביט אחורה על חיי.
"אמא, את בוכה."
"באמת?"
אני רוצה לספר לו את האמת אבל אינני מסוגלת. זה מביך ואפילו מבייש אותי, הכישלון הזה. בגילי, אני לא אמורה לפחד משום דבר - בוודאי לא מהעבר שלי.
אני רק אומרת, "אני רוצה לקחת איתי את התיבה הזאת."
"היא גדולה מדי. עדיף שנארוז את מה שאת צריכה בקופסה קטנה יותר."
אני מחייכת לנוכח השתלטנות שלו. "אני אוהבת אותך, ואני שוב חולה. משתי הסיבות האלה הנחתי לך לרדות בי, אבל אני עוד לא מתה. אני רוצה לקחת את התיבה הזאת איתי."
"מה כבר יש בה שאת חייבת לקחת איתך? יש פה רק ציורי ילדות וערימות של זבל."
לו סיפרתי לו את האמת לפני שנים, לו רקדתי ושתיתי ושרתי יותר, אולי היה רואה אותי במקום לראות רק אמא רגילה, כזו שאפשר לסמוך עליה. הוא אוהב גרסה אחת שלי, לא את החבילה בשלמותה. תמיד חשבתי שזה מה שאני רוצה: שיאהבו אותי, שיעריצו אותי. עכשיו נדמה לי שאולי רציתי שיכירו אותי.
"תחשוב שזו בקשתי האחרונה."
ניכר בו שהוא רוצה לומר לי "תפסיקי לדבר ככה," אבל חושש שקולו יבגוד בו. הוא מכחכח בגרונו. "ניצחת את זה כבר פעמיים. תנצחי גם הפעם."
שנינו יודעים שזה לא נכון. אני חלשה ומעורערת. קשה לי לישון ואפילו לאכול ללא סיוע של תרופות. "ודאי שאנצח."
"אני רק רוצה לשמור שתהיי בטוחה."
אני מחייכת. האמריקאים תמימים כל כך.
פעם הייתי אופטימית כמוהו. האמנתי שהעולם בטוח. אבל זה היה לפני שנים רבות.
"מי זאת ז'ולייט ז'רבֶז?" שואל ג'וליאן, ואני מתחלחלת לשמוע את השם הזה בוקע מפיו.
אני עוצמת עיניים, ובתוך החשכה שריחה כריח עובש וחיים שהיו ואינם, מוחי מבזיק לאחור, חוצה שנים ויבשות. ובניגוד לרצוני - או שאולי בסיועו, מי יודע? - אני נזכרת.
נופר –
הזמיר
ספר מקסים. מרגש. גורם לרצות שכבר יוסרט ויגיע לקולנוע… קדימה שמישהו ירים את הכפפה…
מרתק ומרגש. צריך להכין הרבה טישו. ממליצה בחום.
טלי רחמיאן (בעלים מאומתים) –