הזמן הזה III

התקרית בשטוקהולם והפולמוס על הצדק והאֵם

בחודש הימים הקצר שעמד לרשותו עד לטקס, קאמי שקד על כתיבת הנאום בשוודיה (Discours de Suède), אותו נשא בנוכחות המלך ואורחיו בבניין העירייה של שטוקהולם ב-10 בדצמבר 1957. כדי לאזן במעט את הטקסיות והרשמיות הזרה כל כך לאופיו ולאורח חייו, קאמי נענה להזמנה להיפגש עם סטודנטים, תחילה באוניברסיטת שטוקהולם ב-12 בדצמבר, ואחר-כך, באוניברסיטת אופסלה ב-14 בחודש. האירוע השני, שהיה מבוסס על הרצאה כתובה מראש על "האמן ותקופתו" (L'artiste et son époque), התנהל על מי מנוחות. לא כן הכנס הראשון שהתמקד בענייני השעה. לקראת סיומו קם ממקום מושבו סטודנט אלג'ירי וגינה בנימה מתריסה את עמדתו של קאמי בעניין המלחמה. הסופר החל להשיב לו באריכות ובאטיות כשהוא חמור סבר וקודר. הצעיר, שלא בא על סיפוקו מן התשובה, התפרץ לדבריו כמה פעמים, עד שבשלב מסוים איבד קאמי מסבלנותו וחתם את דבריו בהצהרה שהייתה כסוף פסוק: "אני מאמין בצדק, אך הגנתי על אמי קודמת לצדק". הרברט לוטמן (Herbert Lottman) ואוליביה טוד (Olivier Todd), שכתבו כל אחד ביוגרפיה מקיפה של קאמי, ציינו שהקהל מחא כפיים, ואילו הידיד משטוקהולם, קרל-גוסטב ביורסטרום (Carl Gustav Bjorstrom), שנכח באירוע וליווה את קאמי בימי ביקורו, העיד ש"העיתונאים השוודים לא הבחינו מן הסתם בחומרת דבריו של קאמי בעניין הצדק ואמו – מכל מקום הם לא הזדעזעו מהם יתר על המידה". לא כן הזירה האינטלקטואלית בצרפת שהייתה כמרקחה. קאמי, אשר בגלל הפרס נאלץ בעל כורחו להפר את הדממה שהכריז עליה בנוגע לאלג'יריה, מצא עצמו בעין הסערה. הוא חש כפרש בודד, שכל מילה שיצאה מפיו הייתה מקור לאי-הבנה, עילה להשתלחות ולהתלהמות, וזאת יומיים בלבד לאחר שחלקו לו את אות הכבוד האולטימטיבי שניתן לסופר.

כמו סארטר לפניו, שהידידות עמו נקטעה לבלי שוב בעקבות הפולמוס סביב האדם המורד, היה זה תורו של קאמי לחוות את החוויה המפוקפקת השמורה לגדולי הרוח אשר מילים ספורות בלבד המיוחסות להם מאיימות להכתים אותם כתם בל יימחה. מילים אלה, שספק אם בכלל נאמרו, ואם אמנם נאמרו, כיצד ובאיזה אופן נאמרו, אולי בהיסח הדעת, שקולות לפתע כנגד כל יצירתם, כשזו נתפסת כשקר וכזב, ורק המילים המעטות הללו אשר עוררו סערה אומרות כביכול את האמת, שהיא הפוכה מן הדימוי שלהם כאינטלקטואלים.

אצל סארטר הביטוי השערורייתי היה קשור ליחסו האוהד לברית המועצות, ולמען יחס זה היה מוכן לכאורה להקריב את ערך האמת האמור להנחות תמיד את האינטלקטואל. לעומת זאת דבריו של קאמי מכוּונים לצדק ולאמו, והכרעתו למען האֵם על חשבון הצדק המהווה עוד ערך עליון שאינטלקטואל ראוי לשמו מחויב לו. השערורייה נועדה לזרוע ספק: האומנם היה סארטר איש גדול באמת שרבים הלכו שבי אחריו, ואולי היה תועמלן מתנשא שנשא את שם האמת לשווא? ולגבי קאמי, האומנם היה מצפן מוסרי, הומניסט הניצב מעל להמולה? או שמא היה למעשה כאחד האדם שנשא את שם הצדק לשווא?

אף שאיש הרוח מתגונן או מתנצל, מכחיש את הדברים או מסביר את כוונתו, הביטוי האומלל נותר תמיד כעננה מעליו, כהודעת פתיחה או כמילת סיכום: "קאמי, כן, זה שבין אמו לבין הצדק...". עננה זו עמדה בייחוד מעליו, שכן כעבור שנתיים וחודש לאחר שנאמרו הדברים, ב-3 בינואר 1960, נהרג קאמי בתאונת דרכים אבסורדית בבוקר שטוף שמש לא רחוק מן הים התיכון של ילדותו. לסופר אחר הביטוי האומלל היה נתפס במרוצת הזמן כטעות נעורים שתוקנה לאחר שהיה מעמיד דברים על דיוקם, ואילו לקאמי נהפכה ההצהרה ההיא למילתו האחרונה, אם לא לצוואה של ממש.

המעטים שהתקבצו סביבו חזרו ושיננו בדרך זו או אחרת ש"הדברים הוצאו מהקשרם", וכי "אין תופסים אדם בשעת צערו" וגם "ככל שהוא אינטלקטואל, הוא קודם כול ילוד אמו". שוחרי טובתו תירצו בדרכים שונות ומגוונות את הביטוי שבעיניהם היה לכל היותר טעון הבהרה. מרבית תומכיו יצאו להגן על שמו הטוב בנימה אפולוגטית. כדי למזער את הנזק הם שמו את הדגש בנסיבות: התנהגותו הפרועה של הסטודנט הוציאה את הסופר משלוותו, ועל כן אין לשפוט את דבריו אלא בהקשר הטעון שבו הדברים נאמרו. ראו למשל את תיאור האווירה באולם בעיני חברו השוודי של קאמי: "המעמד מעורר רושם קשה של כלב תקיפה מאולף, ששיסוהו לנעוץ את שיניו בגרונו של היריב". אחרים שמו דגש במעמד המשני של המילה המדוברת לעומת המילה הכתובה: הביטוי לא נטבע מראש; הוא לא היה חלק מהרצאה מנוסחת שקאמי קרא מילה במילה, אלא ניכרה בו התפרצות לא מבוקרת וספונטנית, ואין להעניק לה את אותה חשיבות כמו לקטע כתוב שעליו שוקד הסופר, ולו הוא אחראי באמת. אחרים זקפו את הביטוי לסערת הרגשות ולתחושת האשמה של המחבר שהתייסר על כך שאמו, אחיו ובני משפחתו התגוררו בעיר הולדתו הנתונה במלחמה שמרבית קרבנותיה היו אזרחים חפים מפשע, שעה שהוא זוכה לכבוד מלכים בבירה השוודית, טרם שובו לפריז הבטוחה. קיצורו של דבר, קאמי לא התכוון במילים הללו להניח אבן יסוד לתורת מוסר חדשה על רגל אחת: הוא דיבר מדם לבו, וכך יש לראות את דבריו. בעת ההיא של התגברות הפיגועים קאמי לא היה מסוגל לשפוט את המתרחש באלג'יריה. אלבר ממי התייחס בסלחנות לשתיקתו: "יש להבין כי מצבו איננו קל כלל: אין זה נוח מבחינה רגשית ואינטלקטואלית לחוש שכל בני משפחתך נמצאים בצד שאותו מגנים מבחינה מוסרית". לצד ההסברים האפולוגטיים הללו ישנם כאלה, בעבר ובהווה, הרואים בדבריו מפנה הראוי לברכה: קאמי הסיג לאחור את האוניברסלי לטובת הפרטיקולרי, וביטא את שובו לחיק החם של הפטריוטיות הבריאה מבלי להיגרר ללאומנות חשוכה. במקרה זה הביטוי התפרש כדרישה להציב גבול לביקורת העצמית שסופה שנאה עצמית, ולהכיר בלגיטימציה המוסרית שבהתכנסות פנימה בטרם תופנה תשומת הלב לזולת.  

לעומת זאת, יריביו מצאו בדבריו אילן להיתלות בו כדי להוריד את קאמי ממעמדו הרם. התוכחה של חורצי דינו הייתה וריאציה לועגת לנושא "איך נפלו גיבורים!", "אם בארזים נפלה שלהבת" ו"מה הועילו החכמים בתקנתם". המבקרים לחומרה ראו באמרתו נסיגה מאכזבת, מדאיגה, ומקוממת ממחויבותו לעקרונות אוניברסליים לטובת נאמנות שבטית הנשענת על קשרי דם. מתנגדיו לעגו לאיש שהתיימר לבחון ולשפוט את הפוליטיקה ממרומי המוסר, והנה דבריו דרדרו אותו לתחתית היצר. הסופר המורם מעם, שזה עתה התכבד בהכרה עולמית, התגלה כאיש בשר ודם המפיק בשעת מבחן גרסה לא מאוד שונה מזו של האדם הממוצע המעמיד בראש מעייניו את טובת משפחתו. קאמי ניפץ במילותיו את יומרתו לשמש מצפון החברה והאומה לאחר שנכשל להתעלות מעל לרגשותיו ולזיקותיו השבטיים. הענק היה לגמד, וקאמי הגדול נהפך לאלבר הקטן המבקש להשתחרר ממשא כבד מנשוא כדי להתרפק בזרועות אמו. הספקות והלבטים נעלמו כלא היו, והם פינו את מקומם לאמת הטבעית, היצרית, לזעקה מן הבטן, שהתבונה והמוסר לא יכלו לה. הנפש הטובה מאלג'יר, הצדיק מבית ההוצאה גלימאר, הנשמה הקרועה, האדם הרגיש לניגודים והקשוב לדילמות, התגלה במערומיו: לא נאור ולא מורכב, לא עילוי ולא מופת, לא מורה הדור ולא מורה הדורות הבאים, אלא איש פשוט, פשטני להחריד, שדעתו המלומדת אינה אלא ביטוי ליצר ההישרדות הכי קמאי וארכאי. קאמי, חובב התיאטרון, הוריד את המסכה מעל פניו, והודה בלי כחל וסרק שאין דבר העומד בפני קשרי הדם וקרבת הדם: הביולוגיה היא גורל, והיא לעולם צודקת, ואל לאיש לנסות ולחצות את הגדר שהיא חוצצת בין אדם לאדם. קאמי הרחיק לכת ביחס לדיבר החמישי: אין די בכיבוד אב ואם, חובה להגן עליהם בכל מחיר, גם על חשבון הצדק.

ניכר שהצדדים בוויכוח לא העניקו לדבריו אותה מידה של חשיבות. תומכי קאמי תבעו להימנע מפרשנות יתרה: לא היה ממש בביטוי עצמו, ומוטב לתת לסערה לשקוע. לעומת זאת המקטרגים הפכוהו לתמצית תפיסתו. השמאל האינטלקטואלי לא אהב בלשון המעטה את עמדתו החמקמקה של קאמי, את הליכתו על חבל דק. שנה קודם לכן, בדיוקן הכובש שקדם לדיוקן הנכבש, הסוציולוג אלבר ממי (Albert Memmi, 1920), יליד תוניסיה, תיאר את קשת העמדות וההתנהגויות בקרב הכובשים, ומקרב הטיפוסים השונים צייר את דמותו של "הכובש בעל הרצון הטוב". אף שממי הקפיד שלא לציין במפורש את שמו של קאמי כמקור השראה לדמות, קאמי, אשר בשעתו כתב הקדמה לספרו האוטוביוגרפי של ממי, נציב המלח (La Statue de sel) נפגע מן התיאור ומן הקישור המשתמע, וניתק עמו מגע.

דבריו באוניברסיטת שטוקהולם נתפסו כרגע של אמת, כהצהרה ברורה וחד משמעית שאין ממנה חזרה. המרצע יצא מן השק: זו האמת של קאמי על רגל אחת, ולאורה, או מוטב לומר בצלה, יש לבחון את כל יצירתו ואת הגותו הפתלתלה והמבולבלת. בדרך זו הלך כעבור שלושים וחמש שנה אדוארד סעיד (Edward Said, 1935-2003), חוקר הספרות וההוגה הפלשתיני-אמריקני, בספרו תרבות ואימפריאליזם (Culture and Imperialism). בפרק המוקדש לקאמי מציין סעיד שמלבד אמירתו שהגנת אמו קודמת לצדק קאמי ידע לספר רק על אמו ועל בני קהילתו. סעיד מבקר בחריפות רבה את ההדרה של הערבים מן הסיפורת שלו. הם חלק מהנוף ותו לא. הערבים המעטים המופיעים בספריו לא היו דמויות מורכבות ודינמיות אלא הם מאשרים את הסטראוטיפ האוריינטלי. לא מקרה הוא שהקרבן לרצח האבסורדי על שפת הים על-ידי מרסו, גיבור הרומן הזר, הוא ערבי הנותר באלמוניותו לפני ואחרי הירצחו.

 

ובכן, כעבור שישים שנה כמעט, יש עדיין מקום לתהייה: הייתכן כי מחבר האדם המורד הציע ללכת בדרך המוותרת מראש על הצדק? האמנם הוא ניסה כמו סיזיפוס להתרומם בכל כוחו ולהגיע לפסגת הרוח עד שהידרדר לנקודת ההתחלה, לתהום, לטבע, לדם וליצר? האם קאמי הצודק נדבק אף הוא בדֶבֶר האנוכיות, הצדקנות והמצפון הנקי, ועל כן בדין התרחשה הנפילה שמתנגדיו עמדו עליה? ואם דבריו היו מעידה חד פעמית, מדוע קאמי לא הוציא הודעה מתקנת ולא סיפק הסבר ממצה?

שלא כגישות הרואות בדבריו של קאמי סטייה חד פעמית או מפנה בלתי-הפיך, אטען כי לא הייתה כאן מעידה או תמורה. בין ששפטו אותו לחומרה ובין ששפטו אותו לקוּלה, אני מבקש להציע פרשנות אחרת לביטוי המושמץ: לא זו בלבד שאמירתו אינה סותרת את הגותו, אלא שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. ניתן לזהות בה ממד אוניברסלי מהותי השומר על עקביות עם תורתו המוסרית. ומן הפרט לעמדתו הכללית במלחמת אלג'יריה: גם בעניין זה אני טוען שהשקפתו המיוחדת, והפתרון שהציע, לא היו פנייה חריגה ובלתי צפויה בדרכו, הנובעת ממעורבותו הרגשית של קאמי באירועים, אלא היא פועל נגזר מתורתו שלו עצמו.

כדי להבהיר את הדברים אקצין ואומר: גם אילו אלג'יריה לא הייתה מולדתו, ולא הייתה נשקפת כל סכנה לאמו בהיותה, נניח, תושבת נורמנדי שכף רגלה לא דרכה על אדמת אלג'יריה, קאמי עדיין היה מסיק את אותן מסקנות ומאמץ את אותן עמדות. לכל היותר הוא לא היה נזקק למידה כזו של פתוס שנבע מהיכרותו הבלתי אמצעית עם המקום ועם בני האדם משני הצדדים. הנסיבות האישיות בוודאי תרמו לתחושת הדחיפות, ולבטח לתסכול ולניכור שבלטו ביחסו לעמיתיו האינטלקטואלים. ודאי שהיכרותו העמוקה ורבת השנים עם הסבל והאפליה של האוכלוסייה הערבית באלג'יריה, לעומת הבורות היחסית של חבריו משמאל ומימין, גרמו לו קוצר רוח וחוסר סובלנות. אך הנטייה להפריז בממד האישי, וההרגל שהתקבע בספרות המחקר לראות במעורבותו הרגשית חזות הכול, מחמיצים את העומק העקרוני המקופל בעמדתו בכלל, ובאמרתו בפרט. היתרון בגישה החדשה המוצעת כאן הוא בחסד שהיא עושה עם ההוגה, וביחס הרציני אל הגותו במקום ההתמקדות בפן האישי כמו בטענה שהאיש, נאור ככל שהיה, לא היה מסוגל להשתחרר מדפוסי המחשבה הקולוניאלית שבצבצה מאחורי מילותיו הרמות.