פרק 1
זה לוקח נצח.
לא משנה כמה את משתדלת, כמה חזק את לוחצת או כמה מהר את זזה. תמיד יהיה זה שלוקח לו יותר זמן לגמור מכל אחד אחר שפגשת. זה לא קורה הרבה והם בהחלט לא נכנסים לרשימת הלקוחות הקבועים שלי. אומנם משלמים לי על זה, אבל זה לא אומר שיש לי סבלנות לקפץ על איזה בחור שלוקח את הזמן שלו בלי סוף עד שהוא מחליט שהגיע הזמן לפרוק את המטען שלו.
הוא נוהם וגונח מתחתיי, ההדיפות העצלות שלו עומדות בניגוד גמור לתנועות הנואשות שלי. נו, לעזאזל, אולי תגמור כבר?
אני מגניבה מבט אל השעון שעל שידת הלילה של המלון. נותרו עוד חמש דקות. קדימה, הגיע הזמן לגמור עם זה. אני מתפתלת ומפתלת את ידי סביב הירך שלו, אל צידה האחורי. אלוהים, כמה אני שונאת את החלק הזה. אני לוחצת על זקפתו בזמן שאני מחליקה אצבע לתוך אחוריו –
“אוי, אלוהים!”
וזהו זה.
אני קורצת לו בשובבות ויורדת ממנו. סוף־סוף. הייתי מעליו כל־כך הרבה זמן שהרגליים שלי שכחו איך לזוז, אבל הוא שילם על שעה אז שעה היא מה שהוא יקבל.
יש בעסק הזה ארבעה כללי זהב. כל נערת ליווי שאני מכירה פועלת על פיהם. תמיד. הם ייהרג ובל יעבור. חקוקים בסלע.
קודם כול קבלי את הכסף.
אל תחרגי מהזמן שנקבע.
אל תתאהבי בלקוח.
ובלי סיפורים סוחטי דמעות.
לרוע מזלי, אף אחד לא טרח לספר לבחור הזה על הכלל האחרון. בקושי הספקתי לתחוב את המעטפה המלאה בכסף שלו לתוך התיק שלי והוא כבר התחיל לספר לי שאשתו בהריון ולא מוכנה לעשות סקס.
היי – אל תשפטו אותי. זו העבודה שלי, ואם בחור מחליט לבגוד באשתו, זה העסק שלו. יש סיבה לכך שאני לא שואלת שאלות אישיות, וככה זה. לקחת מהם פרטים אישיים וכל מיני דברים כאלה – בשביל זה אני משלמת לסוכנת שלי עשרים אחוז.
אני סוגרת את המעיל שלי ויוצאת מחדר המלון באותה מהירות שבה נכנסתי אליו. יש רק מלון אחד שאני מוכנה לעבוד בו בעיר, וזה בגלל שאני מכירה את השוער. קונור הוא איש יקר, ולמרות שאני מתמידה בסירובי לשכב איתו, הוא תמיד דואג לי.
“עסוק?” אני נשענת על הדלפק שלו ומניחה את סנטרי על המרפק.
העיניים הכחולות והנוצצות שלו מביטות אליי מלמעלה. “עסוק בלדאוג שהבוס שלי לא יידע שאת כאן.”
אני מחייכת ומגניבה לידו שטר של חמישים דולר. “אתה חמוד, קונור.”
“את יודעת שאת לא צריכה לעשות את זה בכל פעם.”
“רק משמנת אותך קצת.”
“יש הרבה דרכים שאת יכולה לעשות את זה, מיה.”
“אוה, חמוד, אתה יודע מה דעתי בעניין. אני לא נכנסת למערכת יחסים. זה פשוט לא אפשרי כשעובדים בעבודה כמו שלי,” אני מזדקפת ונוגעת בזרועו. “כשאחליט להפסיק עם זה ולהתמסד, לחיות בבית נחמד עם גדר לבנה, עם לברדור ועם שני ילדים וחצי זבי חוטם, אתה תהיה הראשון שאפנה אליו.”
“אל תשכחי. אבל בינתיים אני אמשיך לעמוד מאחורי הדלפק הקטן שלי, מחכה שתתעשתי ותתאהבי עד האוזניים בקסם הנערי שלי.”
אני צוחקת ונותנת לו נשיקה קטנה על הלחי. “אני בטוחה בזה.”
הוא מחייך והקסם הנערי הזה מנצנץ בעיניו. “מארק מחכה בחוץ עם המונית שהזמנת.”
“תודה, מותק. נתראה בקרוב,” אני אומרת ומנופפת מעבר לכתפי בעודי יוצאת. הערב יורד על סיאטל והאורות מהבניינים מאירים את השמיים המחשיכים ומאפילים על הכוכבים.
“מיס לופז,” מארק מסיט את כובעו ופותח את דלת המונית עבורי.
“מארק,” אני מחייכת אליו חיוך גדול ונכנסת למכונית תוך שאני מחליקה לידו שטר של עשרה דולר. הוא מחזיר לי חיוך כשהמונית יוצאת לדרכה ואני נשענת לאחור ונושמת עמוק.
בנסיעה הביתה מיה לופז הופכת לדייטון בלאק, ונערת הליווי הופכת לנערה אמיתית.
עד שהטלפון מזמזם בכף ידי ושמה של הסוכנת שלי מופיע על הצג. אני מבליעה אנחה.
“מוניק.”
“את מאחרת, דייטון.”
שיט.
“הייתי צריכה לחכות למונית,” אני משקרת ומסמנת בשפתיי “סליחה” לנהג שמביט בי דרך המראה. “אני בדרך.”
“חמש דקות.” היא מנתקת.
אני נותנת לאנחה להשתחרר ורוכנת קדימה. “היי, אנחנו יכולים לנסוע לדרך קסקייד אלפיים ארבע מאות וארבעים בבלוויו במקום?”
“בטח, גברת.”
“תודה.”
אני בוהה מהחלון ונשארת באי הוודאות שקיים בין שתי הגרסאות של חיי. איך יכולתי לשכוח לנסוע למוניק אחרי ‘מר לא גומר’? זה יום שישי והיא תמיד מקבלת את הנתח שלה מהרווחים שלי בימי שישי. הנתח שלה. או שיט. יש לי את זה כאן בכלל? אני מחטטת בתיק שלי, בקושי נושמת, עד שאני מרגישה את המעטפה החבויה בתוך הריפוד של התיק. לפחות הפעלתי את הראש הבוקר... אני סופרת את הנתח של מוניק מרווחי היום בחשאיות ומצרפת גם אותו למעטפה בדיוק כשאנחנו מגיעים. שלושים מתוך הדולרים שעבדתי עליהם כל־כך קשה נופלים לחיקו של הנהג בליווי המילים “שמור את העודף” ואני רצה – עד כמה שאפשר לרוץ בעקבים בגובה עשרה סנטימטרים – בשביל המוביל לבית החלומות הפרוורי והציורי של מוניק.
אתם יודעים, מהבתים שבדרך כלל שמורים למשפחות עם שני ילדים וחצי תוססים וצרחנים ועם גור כלבים קופצני. לא לאישה עם ג’קוזי ועם סוכנות של נערות ליווי שמשמשת גם כאם לנער מתבגר עם חיבה לריסוק המכונית שלו.
אני דופקת פעמיים ונכנסת. בחמש השנים האחרונות הייתי בבית הזה יותר פעמים ממה שניתן לספור. נוח לי כאן – מהחדרים, שבכולם קירות לבנים וקיר אחד מודגש, ועד למספר האינסופי של תצלומים התלויים בכל פינה. כל התמונות הן של מוניק ושל הבנות שלה בערים שונות ברחבי המדינה, מווגאס דרך מיאמי ועד לניו יורק.
“את מאחרת,” חוזרת מוניק על המילים שאמרה לי קודם בעודי מתיישבת בכיסא הריק היחיד שנותר ליד השולחן. “אם תגידי לי שחרגת מהזמן תחטפי טוב טוב, דייטון.”
“לא חרגתי מהזמן אפילו פעם אחת מאז התחלת לעבוד איתי, מוניק, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. המונית איחרה ואני כאן עכשיו. אפשר להמשיך?”
הסוכנת שלי מטה את ראשה הצידה ומעקלת שפתיים. “דייט לוהט הערב?”
“אם את קוראת לנעלי הבית שלי, לגלידה ולליב דייט לוהט, אז כן, לגמרי.”
“מצחיק. או־קיי, בנות. תראו לי מה הבאתן.” כפות ידיה מתהפכות בתנועת “תנו לי” ובזו אחר זו מעטפות חומות נשלפות מתיקים ומונחות על השולחן.
“אחת וחצי.”
“שבע מאות.”
“שבע מאות? מה, לעזאזל? את במחזור?” מוניק נובחת על לורי. “תשיגי התקן. אני לא יכולה שתקחי שבוע חופש. רובין, אני מקווה שיש לך משהו טוב יותר בשבילי.”
“שלוש.” מחייכת רובין ושומטת את המעטפה על השולחן.
מוניק מהנהנת.
“שתיים.”
“אלף ושמונה מאות.”
“אלפיים ושש מאות.”
“גם שלוש.”
מוניק מהנהנת אחרי כל סכום ולבסוף פונה אליי. “דייטון?”
אני מניחה מעטפה שמנה על השולחן ומסתכלת לה בעיניים. “ששת אלפים ארבע מאות וחמישים.” אני מחליקה את המעטפה לכיוונה.
“ארבע מאות וחמישים, מאיפה, לעזאזל, החמישים הזה מגיע?”
“אם את שמה אותי במלון עם בחור שלוקח לו לגמור יותר זמן מלכוכב פורנו על ויאגרה, את משלמת לשוער כדי שיחריש את זה.”
“יש לך מזל שאני מחבבת אותך, דייטון. אם זו הייתה מישהי אחרת כבר הייתי מעיפה אותה לכל הרוחות.” מוניק פותחת את המעטפה ומדפדפת בשטרות. “בכל מקרה, קנית לילד שלי מכונית חדשה.”
“יופי. תגידי לו שהפעם לא ירסק אותה. אני לא קונה לו את המכונית הרביעית.” אני נעמדת.
“לאן את חושבת שאת הולכת?”
“הביתה. יש לי דייט לוהט, זוכרת?”
***
“אווו,” אומרת החברה הכי טובה שלי, ליב. “ששת אלפים?”
“היי, אל תשכחי את הארבע מאות וחמישים.”
“חמישים?! אה, השוער.”
זה באמת אומר משהו, שהחברה הכי טובה שלי מבינה את זה והסוכנת שלי לא.
“מה את עושה עם כל הכסף? אם זה עשרים אחוז, הרווחת איזה שלושים אלף דולר השבוע.”
“עשרים וחמישה. אני משלמת על הדירה הזאת, מרחיבה את אוסף הנעליים שלי, קונה איזה לנז’רי של ‘אג’נט פרובקטור’ או ‘לה פרלה’, ואת השאר אני חוסכת לשעת צרה. אה, ומיסים. המיסים הורגים אותי.” אני דוחפת את הכפית שלי לתוך מכל הבן אנד ג’ריס. “ואם שכחת במקרה, אני לוקחת קמצניות כמוך לחופשה פה ושם. אבל זה לא קורה כל שבוע,” אני מלקקת את הכפית. “פשוט הגיעו כמה לקוחות אקסטרה, וזהו.”
ליב מחייכת. “לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני בעבודה הלא נכונה. לעזאזל, אני מראה את השדיים שלי כל הזמן ולא מרוויחה חצי ממך.”
“זה בגלל שהשדיים שלך נועדו למצלמה. שלי הם בשביל לגעת.”
“מה שנכון, נכון.”
“בכל מקרה, את יודעת שאני סלקטיבית עם הלקוחות שלי. אומנם לפעמים לא מספיק סלקטיבית, אבל לפחות כולם משלמים כמו שצריך. מה שאני מרוויחה בחודש לוקח לרוב הבנות שנה להרוויח.”
“את מקבלת את כל הלקוחות הגדולים? והאחרות לא מתעצבנות?”
“סביר להניח שכן, אבל הן צריכות לבחור – להרוויח משהו או לא להרוויח כלל. אני הכי טובה בעיר במה שאני עושה וכולן יודעות את זה.”
וזו האמת. יש לי הכי הרבה לקוחות ובמקרה הם גם אלו שמשלמים הכי הרבה. תזדייני טוב, תרוויחי טוב. ככה זה עובד בחיים שלי.
“באמת? הזדיינת לאחרונה עם מישהו שיכול להשיג לבנות עבודה טובה?” ליב טופחת על השדיים הטבעיים שלה במידה D. “כי הסוכן שלי יורה יותר כדורי סרק בתחום העבודה מאשר בתחום הזיונים.”
“לא, אבל בעוד יומיים יש לי לקוח שאולי יסכים לקבל בחינם שעה מהזמן שלי תמורת עמוד כפול שלך. ושער במגזין.”
“ושער במגזין?”
“ליב, התעריף שלי לשעה הוא יותר ממה שרוב האנשים מרוויחים ביום שלם. אז כן, גם שער במגזין. וגם, בואי רגע...” אני קופצת ומושכת את ליב למעלה, אל חדר הלנז’רי שלי. נו, כן, מה עוד אני יכולה לעשות עם בית שיש בו שלושה חדרי שינה? אני נערת ליווי. אני חיה ונושמת לנז’רי.
אני מוצאת את בגד הגוף הוורוד כהה עם שולי התחרה השחורים שהזמנתי בשבוע שעבר ומראה לה.
“אוה,” היא לוקחת את הקולב ובוחנת את הבגד. “אין ספק. זה לנז’רי פצצה לשער במגזין, דייטון. איך את עושה את זה בכל פעם?”
“אני יודעת,” אני מגחכת. “אבל לבחור יש חיבה מיוחדת לבגדי הגוף האלה, ואחד כזה חדש יעשה את העבודה.”
“המממ... הוא בא הנה?”
“אכן.”
היא מצטמררת כשאנחנו יורדות בחזרה למטה. “אני לא מבינה איך את יכולה לעשות את זה בבית שלך.”
“זה בדיוק כמו כל אחד אחר שעובד מהבית עם המחשב או משהו. פשוט לי יש חדר שינה במקום משרד. זה לא שאני עושה את זה בחדר שלי. בשביל זה בניתי את התוספת.”
בניתי את התוספת לפני שנתיים, אחרי שקניתי את הבית הזה, כשעומס הלקוחות שלי נהיה גדול מדי בשביל לעבור ממלון למלון כל הזמן. מדובר בתוספת של שני חדרים – אחד הוא חדר שינה נורמלי ובשני יש כל מיני דברים קינקיים. אני ערוכה לכל מצב.
“או־קיי. את יודעת, אנחנו חברות כבר שמונה שנים ואני עדיין לא מבינה למה את עושה את מה שאת עושה.”
אני מחייכת בעגמומיות. “כן. בחיים לא דמיינתי שאנשור מהקולג’ דווקא בגלל הדבר שעשיתי מלכתחילה רק כדי לשרוד שם.”
***
“הלו?”
“יש לי עבודה בשבילך.”
אני נותנת לאנחה להימלט מפי ומוציאה את הרגליים מהמים. “זה היום החופשי שלי.”
“מעניין לי את התחת היום החופשי שלך.” אולי תגידי לי איך את באמת מרגישה, מוניק.
“זו עבודה קלה. מאה וחמישים אחוז.”
“ספרי לי.”
“האיש מקבל את החברה של אבא שלו ויש לו אירוע הערב. אבא שלו מצפה ממנו להגיע עם מישהי. וכאן את נכנסת לתמונה. הוא משלם אקסטרה בגלל ההתראה הקצרה.”
“או־קיי,” אני מתעטפת במגבת והולכת לחדר שלי. “אז מי זה?”
“הוא מבקש להישאר בעילום שם. כשתגיעי לפגוש אותו הוא יציג את עצמו. הוא מוכר מדי מכדי להתעסק עם הסטיגמה של מלווה בתשלום,” המרירות מסתננת לקולה ואני מרגישה את זה. בת־זונה שיפוטית. “אז את חייבת להסכים לסודיות.”
“בסדר,” אני אומרת לאט. “כי בדרך כלל אני הולכת ומרכלת על הלקוחות שלי. מה ללבוש?”
“משהו קלאסי. האיש הולך לנהל חברה ששווה מיליוני דולרים אז תלבשי משהו יקר. משהו שיגרום לכולם להסתכל עליכם. הערב הזה מוקדש לו וצריך ללטף לו את האגו.”
“הבנתי,” אני מוציאה מהארון שמלה חומה־אפורה באורך הברך ובגזרת עיפרון, מניחה אותה על המיטה. “וסקס?”
“לא כלול. רק דייט.”
“הא, זה לא קורה הרבה.”
“אני אסמס לך את הפרטים. אל תפשלי.”
“אני בחיים לא מפשלת.”
אני זורקת את הטלפון על המיטה ועוברת על אוסף הלנז’רי שלי, מחפשת את הסט שהכי יתאים ללבוש מתחת לשמלה. סקס אולי לא בתוכנית, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה ללבוש בגדים תחתונים יפים.
תנו לבחורה חזייה ותחתונים תואמים ועצם הידיעה שהם שם כבר מוסיפה לה מידה של ביטחון עצמי שהיא בכלל לא ידעה שיש לה.
למזלי הרב, יש לי לא מעט ביטחון עצמי. או לפחות למיה לופז יש.
מלון סאות’פול, תיפגשו בשבע בערב, האירוע בשבע וחצי. את הכסף תקבלי כשתגיעי. רייצ’ל, פקידת הקבלה, מחכה לך.
אני מהנהנת פעם אחת וזורקת את הטלפון על המיטה כדי להתארגן. אני מכירה היטב את הסאות’פול. כבר הייתי שם כמה פעמים בדייטים בתשלום. זה אחד המלונות הכי יוקרתיים בעיר.
אני מסדרת את השיער הכהה שלי על הצד, מניחה לתלתלים ליפול על כתפי ומחליקה את כפות רגליי לתוך נעלי עקב חומות. עגילי יהלום מנצנצים באוזניי. אני מורחת שכבה של אודם ומכניסה אותו לתיק.
אני נכנסת למונית שמחכה לי ומותחת את רגליי. אני מרגישה עצבנות קלה. תמיד מלחיץ כשלא יודעים את שם הלקוח לפני דייט – במיוחד כשהקריאה מגיעה ברגע האחרון. יש לי חצי שעה לדעת הכול על הלקוח שלי ועל החברה שהוא עומד לקבל לידיו.
רק זה כבר שווה תעריף של מאה וחמישים אחוז.
אני משלמת לנהג ויוצאת לערב של סיאטל. הסאות’פול נמצא ממש על מפרץ אליוט והרוח הקלילה מהים עוטפת אותי, מנחמת. אני עוצרת לרגע להסתכל על הסירות ונזכרת בזמנים שגם הסירה של אבא שלי התנדנדה שם על המים.
אני מתנערת. הערב זה לא זמן להיות דייטון. אם משלמים לי, אני מיה. לדייטון אין קשר לעולם היוקרתי הזה של אשליה ושל תענוגות. היא יותר מדי בחורה של פיג’מה ושל גלידה בשביל השיט הזה.
השוער פותח לי את הדלת והעקבים שלי מטופפים על רצפת השיש כשאני ניגשת אל דלפק הקבלה.
“אני יכולה לעזור לך?” פקידת הקבלה מרימה את עיניה אליי ואני רואה את תג השם שלה. רייצ’ל. מצוין.
“כן, אני כאן בשביל האירוע הערב.”
“זה בקומה השנייה, גבירתי. האולם הדרומי.”
אני מניחה ידיים על הדלפק, שטר של עשרים דולר מציץ מתחת לזרת שלי. עיניה מגלות אותו.
“אני כאן בשביל האירוע.”
“אה, כן. כמובן. סליחה, מיס לופז.” היא מרימה את הטלפון. “מיס לופז הגיעה. קח אותה בבקשה לתא הפרטי השמור בבר.”
שתי שניות לאחר מכן נער בן לא יותר מתשע־עשרה מתייצב לידי. “בואי אחרי בבקשה, מיס לופז.”
“תודה, רייצ’ל.” אני לוחצת את ידה והיד שלי חוזרת ריקה. אני נפנית ללכת בעקבות הבחור הצעיר.
כסף יכול להשיג לך כל דבר בעולם הזה, ועבורי זה פחות או יותר כרטיס הביקור שלי. אני מראה לך ירוק, ואתה יודע מי אני ולמה אני כאן. אני מראה לך ירוק, ואתה שותק ושומר על סודיות.
“מיס לופז.” הוא מסיט מעט את הווילון.
“תודה.” אני מעבירה לו שטר של עשרה דולר כשהוא עוזב ונכנסת אל התא.
אני סוגרת את הווילון מאחוריי וברגע זה מיה מפנה מקום לדייטון, כי אני מביטה לתוך זוג עיניים שלא ראיתי מזה שבע שנים. הפתעה והלם שוטפים את גופי.
לא יכול להיות. פשוט לא אפשרי.
אבל המבט שלי נודד מהעיניים אל הלסת מכוסת הזיפים ואל השפתיים הוורודות של האיש שבו התאהבתי בקיץ אחד יפה בפריז לפני שבע שנים. לפני שהכול השתבש.
“אהרון?”
שושי (בעלים מאומתים) –
הזמנה אחרונה
ספר חביב, קליל, מהנה. לאורך הקריאה היו כמה פעמים שהסיפור הזכיר את את הסרט אישה יפה, אותו רעיון של יצאנית או במקרה זה נערת ליווי עם איש עשיר ומצליח… עם זאת סיפור הרקע שונה. הסוף מפתיע ויוצר ציפייה לספר ההמשך. זהו חלק ראשון בדואט.
עינת –
הזמנה אחרונה
ספר קליל שמוקד העלילה הוא הגבר העשיר והגיבורה נערת ליווי. העלילה שונה מהספרים שיצאו לאחרונה בז’אנר וזה מרענן. כתוב טוב עם סוף מפתיע ולא צפוי. מחכה לספר השני בדואט.
לימור (בעלים מאומתים) –
הזמנה אחרונה
ספר ראשון מתוך צמד ספרים, כתיבהקלה וזורמת עם המון עניין, גבר עשיר ששוכר את שירותיה של נערת ליווי, אך מסתבר שלא הכל בחיים זה פרחים ושושנים. מומלץ
חני (בעלים מאומתים) –
הזמנה אחרונה
ספר נחמד, על הזדמנות נוספת לאהבה. הרעיון יותר טוב מהביצוע. השפה רדודה ומתאמצת מידי, הכימיה בין דייטון ואהרון לא אמינה בעיניי, הכל היה מוגזם .העלילה, הדיאלוגים והדמויות…
הסוף באמת מפתיע ולאצפוי אבל לא עד כדי כך שאקרא את הספר השני בסדרה …הפעם התאכזבתי ממש.
Nehama –
הזמנה אחרונה
מ א כ ז ב אבל ממש, ספר יותר דליל מקליל . מסופר מנקודת המבט של דייטון – מיה שפה רדודה עלילה מתאמצת וממש לא מענינת דמויות פלקטיות. לא הצלחתי לסיים פשוט מ ש ע מ ם !
שרונה –
הזמנה אחרונה
התחלה טובה בהמשך מאכזב ונמרח מידי , עפי התקציר ציפיתי ליותר והתאכזבתי, רק בגלל שיש ספר המשך לא נטשתי באמצע ונתתי הזדמנות אולי זה יתחיל להשת9ר בהמשך.
לא ממליצהלהתחיל
לימור –
הזמנה אחרונה
פשוט מאכזב ומיותר. הדמויות רדודות ומשעממות, העלילה צפויה ומעייפת ושלא נדבר על הדמות הראשית שמעוררת אנטי כל כך עמוק שקשה להתחבר אליה. עבודת נערת הליווי מוצגת העבודה רגילה אמנם מוזכר שהוריה נהרגו אך אין סיבה להתדרדרותה. נראה בספר כאילו הגיבורה עומדת לאבד קריירת זנות והיא נלחמת עליה. בקיצור הזוי ולא מושך כלל.