הזמנה סופית

פרק 1

את יודעת שהחיים שלך תפסו כיוון מחורבן כשפרטי ההלבשה התחתונה שלך לא תואמים בעוד האיכות שלהם היא המדד הסופי למידת החורבן.

ואני? אני די בטוחה שיש לי חור בגומי של תחתוני הבוקסר שאני לובשת, אז כן. החיים שלי דפוקים באופן רשמי ובתוספת מנה גדושה של גיהינום ושל שברון לב במדד איכות החיים.

אבל מה אפשר לעשות?

לתחוב לכיס של מכנסי הטרנינג את העודף שהקופאית נתנה לך ולקחת את הגלידה שלך – זה מה שאפשר לעשות.

אני נכנסת למכונית שלי. הגלידה מונחת על המושב לידי ואני נוסעת משם. הלילה הוא הלילה האחרון בשבעת ימי האבל שהקציתי לעצמי בעקבות סיומה של מערכת היחסים, אז זו בעצם ההזדמנות האחרונה שלי להתנהג בציבור כמו כלבה אומללה. או־קיי, נכון שאפשרתי לעצמי להתאבל במשך יומיים נוספים, אבל לא צריך להיות קטנוניים. אני מתכננת להפיק מהעניין את המרב – גלידה, יין והחברה הכי טובה שלי.

לא משנה שמלכתחילה בכלל לא רציתי במערכת היחסים הזאת. ולא משנה שהיו רק כמה ימים בודדים שבהם הייתה תחושה שמדובר במערכת יחסים אמיתית – שמדובר במשהו שיכול להחזיק מעמד, משהו שבאמת ראוי שאשנה למענו את חיי. מה שמשנה הוא שזה היה אמיתי ושזה קרה.

זה גם לא משנה שחלק קטן ממני היה מעדיף שכל זה לא היה קורה כלל, שהייתי מצליחה להיות חזקה יותר. אני לוחצת על הכפתור שבמפתח שלי ושער החנייה נפתח. כשהשער נסגר מאחוריי בזמזום, אני מניחה את ראשי על ההגה. הלוואי שכבר לא הייתי מרגישה את זה יותר – את הצריבה הנוראית הזאת של הבגידה, שמזכירה לי את מה שהוא הסתיר ממני.

מרגע שנכנסתי למטוס – למטוס שלו – תהיתי אם ייתכן שהתגובה שלי הייתה מוגזמת. והתהייה הזאת הלכה והתגברה מאז הגעתי לסיאטל. אולי הייתי צריכה להישאר באותו לילה? אולי הייתי צריכה לדבר איתו? אולי להקשיב לכל הסיפור שלו, לסיפור שלא הצליח לספר בגלל ההיסטריה והזעם שלי?

החלק שבי שאוהב אותו אומר שכן. הוא אומר שהגיע לו לקבל הזדמנות לספר לי מה קרה. לספר לי למה לא אמר דבר.

החלק שבי שעדיין נשלט על־ידי ההיגיון אומר שצדקתי לגמרי כשעזבתי את האידיוט שהסתיר ממני סוד משמעותי כל כך.

אני תוחבת את הגלידה לפריזר, בקושי מעיפה מבט במטבח החדשני של הדודה שלי, שנמצאת בחדר הקדמי.

"עוד גלידה?" מאחורי הספר שלה, היא מרימה אליי את עיניה. אני מציצה בשם הספר. רומן, כמובן.

"כן. מחר פשוט אהרוג את עצמי בחדר הכושר כדי לפצות על ימי הבטלה והזלילה האלה."

היא מנידה בראשה, שערה הכהה מתנופף על כתפיה. "ברצינות, דייטון, אני לא מבינה את כל השטויות האלה. ידעת בדיוק מהם הסיכונים כשהתחלת לעבוד בעבודה הזאת."

"כשאילצו אותי להתחיל לעבוד בה."

"נו באמת, מותק, את יודעת בדיוק כמוני שמוניק יכולה ללחוץ עד מחר, אבל היא לא יכולה לגרום לך לעבוד בעבודה שממש לא נוח לך לעבוד בה. ידעת בדיוק למה את נכנסת."

אני מרימה גבה למראה ההבעה השלווה שלה. "אז זו אשמתי שהוא הסתיר ממני את העובדה שהוא נשוי?"

דודה ליי פותחת את פיה, עוצרת ואז סוגרת אותו ומנידה בראשה.

"בדיוק. האם ידעתי שאני עלולה להתאהב שוב? כן. ידעתי את זה. האם חשבתי שהוא מסוגל לפגוע בי ככה? להסתיר ממני משהו חשוב כל כך? לא. לא הייתי מעלה על דעתי שהאיש שהכרתי ישמור מפניי סוד כזה."

עיניה הכהות בוחנות אותי, והיא מניחה את הספר בחיקה.

"כן, אבל אולי האיש שהכרת הוא לא אותו איש שהוא היום."

אני בולעת רוק ומביטה מבעד לחלון. יכול להיות שהיא צודקת? בכל יום גיליתי משהו קטן נוסף שהשתנה אצל אהרון, למרות כל הדברים שעדיין היו מוכרים לי כל כך. בכל יום הבנתי שהוא שונה מהאדם שבו התאהבתי בפעם הראשונה.

"כן," מבטי מוצא שוב את מבטה של דודתי. "אני חושבת שזו הייתה הבעיה. אולי הייתי מאוהבת בזיכרון."

*

"אני לא מאמינה שהוא נשוי."

"מממ..."

"זאת אומרת, יש לו אישה."

"כן."

"נשוי... יש לו פאקינג אישה." ליב מטלטלת את ראשה.

אני מטיחה בשולחן הסלון את הכפית. "תגידי את זה שוב. קדימה. אני לא חושבת שזה הכאיב לי מספיק בעשר הפעמים הראשונות."

עיניה מתרככות כשהן מביטות בעיניי. אני תוחבת שוב את הכפית שלי במכל הגלידה.

"אני מצטערת, בייב. אני פשוט לא מצליחה להירגע מזה."

"כן. טוב. קחי מספר ותצטרפי לתור." ללא הבעה, אני מביטה בכפית העמוסה בגלידה ומפילה אותה בחזרה למכל. אין כמו לתזכר את הלב השבור שלך כדי לקלקל את טעמו של מזון מנחם.

"אני לא מאמינה שמוניק לא אמרה לך," ליב מעבירה אגודל על שפתיה. "הייתי מצפה שהיא תספר לך, בגלל העבר שלכם."

"למוניק יש סיבות משלה לעשות דברים," דודה ליי מתערבת כשהיא נכנסת לחדר. "והאחיינית שלי היא האדם היחיד בעולם שאי פעם ערער על הסיבות של מוניק."

אני נועצת מבט נוקב בדודתי. היא האדם הכי לא מנחם שיש. סיפרתי לה מה קרה והיא שאלה אותי מתי אני חוזרת לעבודה.

ברוכים הבאים לעולם הזוהר של נערות הליווי.

"זה מפני שהסיבות שלה הן שטויות. חיסיון לקוח?" אני צוחקת במרירות. "היא יכולה לדחוף את זה לתחת."

"דייטון."

"לא. יש לי זכות – כל זכות שהיא – לכעוס עליה, דודה ליי. היא בכוונה הסתירה ממני פיסת מידע חשובה. ולמה? בשביל כסף? לכסף הזה אין כל חשיבות כשזה בא על חשבוני."

היא נאנחת ומרימה את הספר שלה, תוחבת אותו תחת זרועה. "אולי תנסי לדבר איתה במקום להתעלם ממנה?"

"איך את יודעת שאני מתעלמת ממנה?"

"כי היא התקשרה אליי לפני שעה. למרות התהפוכות הרגשיות שלך, דייטון, היא עדיין הסוכנת שלך ולך עדיין יש עבודה לעשות."

רואים? נראה שהצורך בסקס אצל גברים מקריחים חשוב יותר מתיקון הלב השבור שלי. אה, סליחה, מהתהפוכות הרגשיות שלי. כאילו החתול המזוין שלי מת או משהו.

אני מביטה בהבעה של 'לכי להזדיין' בגבה המתרחק של דודתי ודוחפת את הכפית לפי. מה אתם יודעים? התיאבון שלי חזר.

ליב מוזגת שתי כוסות יין ומושיטה לי אחת לאחר שדודה שלי יוצאת מהחדר. "אז מה את מתכוונת לעשות?"

"אחזור הביתה מחר. ואז אעשה אמבטיה חמה ואצלצל למוניק, אני משערת."

"באמת?"

"לא. סביר להניח שאעשה אמבטיה חמה ואז אתכרבל בספה מול איזו תוכנית טלוויזיה מטופשת, יש מבחר גדול." אני מלקקת את הכפית. "ולאחר מכן אתקשר למוניק ואחזור לעבודה."

החברה הכי טובה שלי מרימה גבה ומנידה בראשה.

"מה?"

"איך את יכולה לעשות את זה? לעזוב את הבחור שאת מאוהבת בו ולחשוב על לשכב עם גברים אחרים?"

"אני משלה את עצמי שאולי איזה בחור חתיך יחכה לי בסוף השבוע הזה והוא יזיין החוצה ממני את כל שברון הלב הזה."

ליב בוהה בי ללא הבעה.

"אני צוחקת. אלוהים אדירים, אני צוחקת."

"לרגע לא הייתי בטוחה," היא מתופפת בציפורן ארוכה על פיה. "את חייבת לחזור לעבודה? יש לך חסכונות, נכון?"

"אני לא אפרוש בגיל עשרים וארבע בגלל בחור מחורבן, ליב. הלילה אני מתכוונת לבכות כמו שצריך, להוציא הכול החוצה. ואז, מחר, אאסוף את עצמי. אם אשב בבית כל יום, אז אבלה את חיי בתהייה אם עשיתי את ההחלטה הנכונה או לא."

"בטח שכן. ההחלטה שלך הייתה נכונה."

"תודה. אז אני חייבת להמשיך הלאה. אני לא יכולה להישאר תקועה בעבר לעד."

"אבל את מחמיצה נקודה חשובה אחת."

"מה? זה נגמר. הוא יחזור לניו יורק ולחייו המרופדים בכסף, יסיים את הליך הגירושים שלו, ייקח לידיו את החברה של אבא שלו וימצא אישה שנייה שהיא לא אני."

היא ממשיכה לחשוב עד שאני אומרת, "לא. לא, ליב. בכלל אל תיכנסי לשם – "

"או שהוא יבוא לחפש אותך. הוא יודע איפה את גרה, זוכרת?"

פאק. "לא, הוא לא יבוא," אני אומרת בשפתיים רועדות. "אמרתי לו לעולם לא ליצור איתי קשר שוב. הוא לא יעשה את זה."

שפתיה מתעקלות. "הוא שילם פי שלושה מהתעריף הרגיל שלך רק כדי להשאיר אותך בחיים שלו. את חושבת שהוא פשוט יתן לך ללכת עכשיו?"

"סתמי."

"תחשבי על זה, דייטון. את יכולה לנסות לחיות את חייך כאילו כל זה לא קרה, אבל סביר להניח שתצטרכי להילחם בו עד שתגיעי לשם."

"את ממש גרועה בתור החברה הכי טובה, את יודעת את זה, נכון?"

"רק אומרת את האמת," היא מחייכת ולוקחת את הז'קט שלה. "חוץ מזה, את היית בועטת לי בתחת אם לא הייתי מזהירה אותך."

זה נכון. לעזאזל, היא מכירה אותי טוב כל כך.

אני מחבקת אותה לפני שהיא הולכת. "תודה שבאת."

"זו העבודה שלי. דרך אגב, האמבטיה ההיא שהזכרת? זה קצת דחוף."

"כלבה," אני צועקת אל הדלת שנסגרת מאחוריה. טוב, היא לא לגמרי טועה.

שברון לב עושה לך דברים משונים.

בעוד המילים שלה מתרוצצות בראשי, אני קופצת למקלחת ואז זוחלת למיטה ומתכרבלת תחת השמיכות העבות. רגליי עדיין רטובות מהניגוב העצל ובמוחי שועטות המחשבות.

זה מה שקורה בכל לילה מאז עזבתי. אבל הפעם אני לא משחזרת כל מילה שנאמרה בשיחות שלנו. הפעם אני משחזרת את הלילה האחרון בפריז כאילו אני צופה בסרט בהילוך איטי, אבל בלי מילים. בלי קולות. רק רגשות ותחושות והאמת שמאחוריהם.

כשאני לא מזכירה לעצמי את המילים שניפצו את האפשרות לעתיד שלא חקקנו באבן, אני מצליחה לראות יותר. את הכול. אני רואה את הכאב הגולמי בעיניו כשהוא מבין שאני עוזבת. אני רואה את הרעד בידיו, שנמצא שם כל הערב ורק מתעצם כשהוא מוצא אותי אורזת את המזוודות. אני רואה את הייסורים הקשים ואת האשמה שמציפה אותו, ואני רואה את התבוסה שניכרת פתאום ביציבה שלו, שבדרך כלל מתאפיינת בנחישות ובביטחון עצמי בלתי מעורער.

ואני שומעת דרך הדממה. אני רואה את התחנונים באופן הנואש שבו הוא מוציא את המילים מפיו. אני שומעת את הצער בכל פעם ששמי יוצא מבין שפתיו. אני שומעת אותו מבין שהסוד שלו עשה בדיוק את הדבר שניסה למנוע – שהכול היה לשווא.

אבל בעיקר, אני מרגישה. אני מרגישה את הכאב ששובר אותי כל פעם מחדש, הפעם משולב בכאב שלו. אני מרגישה כמה הוא נואש להשאיר אותי איתו ומנגד, את הצורך שלי לעזוב. אני מרגישה אותו מושיט לי יד כשאני מתרחקת, ואני מרגישה את הכבדות ששוקעת בתוכי כשאני יוצאת מהדלת. מתרחקת ממנו. שוב.

אני מרגישה את התנפצות התקוות שלי, את חוסר האונים של ליבי, את הזרם ההולך וגובר של דמעותיי. אני מבינה שאני כבר לא שקועה בזיכרון. הדמעות שעל לחיי זולגות עכשיו. הן אמיתיות, אמיתיות כל כך, וכך גם הכאב החלול שאני מרגישה בחזה. התהפכות הבטן והמרירות הן בדיוק כמו אז, וחוסר התקווה שאני מרגישה בכל נים ונים עדיין בדיוק כשהיה.

אני מתגעגעת אליו. למרות הכאב, אני מתגעגעת אליו ממש כשם שאני שונאת אותו, ואני שונאת אותו ממש כשם שאני אוהבת אותו. בלילה, אני מתגעגעת לגוף שלו לידי. לנשימה שלו על צווארי. לזרועותיו הכרוכות סביבי. לרגליו המשולבות בשלי. אני מתגעגעת לדרך העדינה שבה נהג ללחוש את שמי כדי להעיר אותי, ולמבט שהיה שמור רק לי, ולפתקים שלא ידעתי שהשאיר. להכול. אני לא אמורה. אני לא אמורה להתגעגע אליו בכלל. אבל אני מתגעגעת.

אני מתגעגעת לדרך שבה אני אוהבת אותו.

לגמרי. בכל כולי ובכל מאודי.