החבילה

 

הינה, קחי צבעים וציירי בית קטן, פלג מים במרחק מה מתחתיו, מעיין, אבל אל תציירי שמש, כי הבית תמיד מוצל! מאחוריו הר - כמו סלע זקוף. לפני הבית אישה זקופה, תולה כביסה על חבל, החבל רופף, הוא נמתח בין שני עצי דובדבן, האחד מימין למרפסת שבכניסה לבית, האחר משמאל. ברגע זה האישה תולה בגד גוף ועליונית קטנה על החבל, כלומר יש לה ילדים. היא מרבה לכבס, את בגדי הילדים ואת אלה של בעלה ושלה, יש לה חולצה לבנה יפהפייה. היא רוצה שהמשפחה שלה תהיה נקייה כמו המשפחות בעיר. יש לה הרבה בגדים לבנים, הם מבליטים את השיער הכהה והעיניים הכהות שלה ואת השיער הכהה והעיניים הכהות של בעלה. אלה שגרים למטה בכפר כמעט לא לובשים לבן, חלקם אפילו לא בימי ראשון. יש לה פנים רציניות, עיניים עמוקות. את העיניים ציירי בפחם! השיער מסורק צמוד לראש, הוא שחור ובתוכו מבצבץ צבע חום, כי עפרון הפחם נשבר. העפרונות האיכותיים לא מזהירים, והם גם יקרים.

המציאות מחלחלת לתוך הציור, קרה ונטולת חמלה, אפילו סבון נהיה מצרך נדיר. המשפחה ענייה, שתי פרות, עז אחת וזהו. חמישה ילדים. הגבר, שחור שיער כמו האישה, אצלו השחור אפילו מנצנץ, יפיוף אמיתי, יפה בהרבה מכל יתר הגברים. יש לו פנים צרות, אבל אין בהן שמחה, כך נדמה. האישה, לא מזמן מלאו לה שלושים, יודעת שהיא מוצאת חן בעיני הגברים, היא מכירה כמה וכמה שבקרבתם היא לא בטוחה. כשבעלה מושך אותה אליו הוא מרגיש את שדיה ואת הבטן, וכפי שכבר אמר לה בעבר נעשה לו חושך בעיניים, ומרוב עייפות הוא נוחת על המיטה. היא ממהרת להתפשט, נשכבת לידו ויודעת שהוא רק מעמיד פני ישן, שהוא לא רוצה לאכזב. לכן היא עדיין לובשת את הגופייה הדקיקה. כדי שהדבר לא יהיה מובן מאליו. היא מסתכלת החוצה מבעד לחלון הפתוח, אל שמי הלילה. אפילו הירח מוסתר מאחורי ההר. לפעמים הוא חולף ביעף, ואז היא מבחינה בזוהר שלו למעלה, מעל הרכס. אחד הילדים קורא לה, היא מזהה את קולו, ואז ילד אחר בוכה, וגם את קולו היא מזהה. אבל היא לא מצליחה לקום, היא לא עייפה, היא חושבת לעצמה: אני סתם עצלנית. האם אאריך ימים, היא תוהה.

הילדה, בת שנתיים, עומדת ליד המיטה, באישון לילה. זו מַרגָרֵטֶה. גְרֵטֶה הקטנה. היא רועדת.

"אימא," היא לוחשת.

האֵם לוחשת אף היא: "בואי!"

הקטנה מטפסת אליה מתחת לשמיכה. אסור שאבא יֵדע. הילדה לא נשכבת בין ההורים אלא בשולי המיטה. צריך להחזיק אותה, כדי שלא תיפול על הרצפה, כי המיטה גבוהה.

הילדה הייתה אימי, מַרגָרֵטֶה, ילדה נחבאת אל הכלים, שבכל פעם שנתקלה באביה התכווצה וחיפשה את חצאית אימהּ. האב האיר פנים אל ארבעת הילדים האחרים, הוא היה באופן כללי אדם מאיר פנים, ולימים גם האיר פנים אל השניים שנולדו אחריה. רק את הילדה הזאת תיעב, את מַרגָרֵטֶה, זו שעתידה להיות אימי, כי הוא חשב שהיא לא בתו. הוא לא התרעם עליה, לא הזעיף לה פנים; הוא תיעב אותה, הוא סלד ממנה, כאילו כל חייה ידבק בה ריחו של הפולש. הוא מעולם לא הכה אותה. את הילדים האחרים הכה לפעמים. את גְרֵטֶה אף פעם לא. הוא לא רצה לגעת בה אפילו במכות. הוא נהג כאילו היא לא קיימת. עד יום מותו לא דיבר איתה. והיא לא זכרה שאי פעם הביט בה. את זה סיפרה לי אימי, הייתי רק בת שמונה. סבי לא רצה שום קשר עם הנחבאת אל הכלים. בשביל סבתי זו הייתה סיבה לחבק את הנחבאת אל הכלים יותר משחיבקה את הילדים האחרים, וגם לאהוב אותה יותר משאהבה אותם. מָרִיָה, זה היה שמה של סבתי היפה, האישה שכל הגברים היו מחזרים אחריה אלמלא העובדה שכל הגברים פחדו מבעלה.

אבל אני מקדימה את המאוחר. כי הסיפור הזה מתחיל עוד לפני שאימי נולדה. הסיפור מתחיל עוד לפני שהייתה לעוּבּר. הוא מתחיל יום אחד לפנות ערב, כשמָרִיָה שוב תלתה כביסה על החבל. זה היה בראשית ספטמבר 1914. היא ראתה את הדוור צועד למטה על השביל. היא כבר הבחינה בו כשהיה עדיין מרוחק.

מהחצר הייתה תצפית על מורד העמק עד לצריח הכנסייה, שהזדקר מעל עצי התרזה. הדוור דחף לפניו את האופניים, שכן העלייה עד לבית הקטן הייתה תלולה וקטע השביל שמעבר להסתעפות נסלל בחצץ. האיש היה מותש, הוא רצה להיקרא "פקיד", רשמית הוגדר תפקידו כ"פקיד דואר", הוא לבש מדים עם כפתורים בוהקים והזיע, הוא שחרר את העניבה, פתח את הצווארון. הוא הסיר את כובע המצחייה מעל ראשו, לרגע קט, לאות ברכה ולשם התאווררות. מָרִיָה נסוגה צעד אחד כשהושיט לה את המכתב. זו הייתה מעטפה כחולה, לצידה העליון הוצמד ספח רופף שנועד לתלישה. הספח היה אמור להיחתם ולהישלח בחזרה לשולח. המדינה הייתה השולח, היא רצתה לקבל לידיה אישור. הפקיד ידע שהיא יודעת שהיא מוצאת חן בעיניו ואף יותר מזה. הוא גם ידע שהיא אדישה לו. לא הייתה לו אפילו מחצית מהיופי של יוֹזֶף, בעלה עם המבט הכהה, בהנחה שאפשר בכלל לחצות יופי או להכפיל אותו.

הפקיד הסתייג מהדברים שהגברים בכפר אמרו על יוֹזֶף ומָרִיָה. למשל, שילדים לא מוכיחים שום דבר, בוודאי לא שהאדם מסוגל לכך או מסוגל לכך בקושי, אפילו ארבעה ילדים לא מעידים על כלום. אישה יכולה גם להרות כשבעלה לא לרוחה, כזה הוא הטבע, ואין שום קשר בין הטבע לאהבה, ועצם העובדה שאנשים נקראים במקרה יוֹזֶף ומָרִיָה גם היא לא מעידה על כלום, נהפוך הוא. כך אהבו הגברים לחשוב עליהם. כי אז, כך דמיינו, גם הם יכלו אולי לזכות בחסדיה של מָרִיָה היפה. חוץ מזה, בני הזוג האלה כמעט שלא נראו יחד בכפר, וגם מזה הסיקו הגברים את מסקנותיהם, והם ראו בכך עוד הוכחה. וכשהזדמן ליוֹזֶף ולמָרִיָה לבוא יחד אל הכפר, הם לא נראו שמחים זה עם זה, הם לא פנו זה לזה, הוא נראה כמעט תמיד רציני, ולרוב גם היא, כאילו זה עתה התקוטטו. אבל לגברים לא היה שום מושג. שכן מָרִיָה אהבה להתרפק על יוֹזֶף במיטה, היה לה מזג חם. ולפעמים גם לבעלה. הקשר בין השניים לא היה כלל וכלל כזה שמכבים בו את האור כששוכבים יחד. כלל וכלל לא. וכשהם כבר כיבו את האור, קרה לפעמים שעוד שוחחו זה עם זה שעה ארוכה.

הפקיד חילק דואר עד לכתובת מרוחקת זו רק פעם אחת בשבוע, כי העלייה אליה הייתה תלולה כל־כך ומתישה. ומָרִיָה לרוב לא הייתה לבדה, ולרוב לא עמדה לפני הבית, וכבר קרה שהיה עליו לדפוק בדלת ואיש לא פתח אותה. ולעשות את כל הדרך הזאת סתם ככה, לחינם? הכי טוב היה מבחינתו אילו האנשים האלה, שגרו פה למעלה הרחק מהכפר, יכלו להצביע על ידידים למטה בכפר, לפחות ידיד אחד שהם סומכים עליו, כדי שהפקיד ימסור לו את המכתבים והם יאספו אותם בעצמם. אבל מכתב מהמדינה חייב להתקבל באופן אישי. היום אוכל לכל הפחות להביט בה, חשב לעצמו הפקיד.

אל הכפר השתייכו גם שטחים מרוחקים, הדרך מהכנסייה ועד לחווה המרוחקת ביותר ארכה למעלה משעה. שש חוות היו ממוקמות בפאתי הכפר, ומאחוריהן החל ההר. אלה שגרו לרגלי ההר ובצילו לא התחברו עם אף אחד בכפר, וגם לא ביניהם. לא להתחבר פירושו לא לרצות לדעת מה שלום האחר, ולא דבר מלבד זאת. הם חיו שם כי אבותיהם הגיעו אל האזור בשלב מאוחר יותר, ומשום שהקרקע הייתה זולה יותר, והקרקע הייתה זולה יותר משום שהיה קשה כל־כך לעבד אותה. בקצה המרוחק ביותר שם למעלה גרו מָרִיָה ויוֹזֶף עם המשפחה שלהם. כינו אותם "החבילה". משמעות הכינוי נקשרה מימים ימימה לסַבּלוּת, שכן אביו וסבו של יוֹזֶף עבדו כסבּלים, אלה היו אנשים שלא שייכים לאף אחד, שאין להם קורת גג קבועה, שנודדים מחווה לחווה כדי לבקש עבודה, ושסוחבים בקיץ חבילות חציר ענקיות אל האסמים של האיכרים, זו הייתה העבודה הנחותה ביותר, נחותה אפילו מעבודתו של המשרת.

המכתב הגיע מהצבא. זה היה צו גיוס. אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה, ורוסיה באה לעזרתה של סרביה, והקיסר הגרמני בא לעזרתה של אוסטריה והכריז מלחמה על רוסיה, וצרפת באה לעזרתה של רוסיה והכריזה מלחמה על גרמניה ואוסטריה, וגרמניה פלשה לבלגיה.

פקיד הדואר עדיין החזיק את המעטפה הכחולה בידו. בתוך תוכו חלם שיוכל לסייע לה; שמשהו יקרה, והוא יעמוד לצידה של מָרִיָה והיא תבין סוף־סוף איזה בן אדם הוא. הוא חלם לשחרר אותה מעול בעלה, הוא דמיין אותה מתייסרת תחתיו, והוא דמיין את עצמו מסוגל להפגין מידה רבה של אהבה וחום, אם רק תינתן לו ההזדמנות, ולא לזמן קצר בלבד, כמו למשל לילה אחד, אלא עד שהמוות יפריד ביניהם. לא הייתה לה אדמומיות בפנים וגם לא בצוואר. הוא לא ראה קמטים, לא בין העיניים לכיוון המצח, לא בצידי הפה, ולא ליד זוויות העיניים לכיוון הרקות. עור ידיה היה מחוספס, אבל רק בכפות הידיים. לעור בגב ידיה היה גוון מוזהב. בעלה נסע לעיתים קרובות. הוא עשה כל מיני עסקאות. איזה מין עסקאות לא ידע הפקיד, וגם מָרִיָה לא ידעה. בכפר האמינו שמדובר בעסקאות מפותלות ומפוקפקות. ליוֹזֶף יצא מוניטין כמי שלא מהסס להרים יד. אבל זו הייתה דרכם של הגברים להרגיע את עצמם, כך הם הצדיקו את פחדנותם; את העובדה שעד כה לא העז איש מהם להתקרב למָרִיָה. פשוט כי יוֹזֶף, כך האמינו, הוא אחד שלא מהסס להרים יד ולתקוף. לאמיתו של דבר לא ראו אותו מעולם מרים יד על איש.

המכתב הגיע מהצבא, אמר הפקיד. מָרִיָה צריכה לאשר בחתימתה שקיבלה אותו. עליה לכתוב בסוגריים "אשתו". הוא הביא איתו עפרון דיו, אמר, מותר לחתום בו. הוא עצמו ליקק את החוד.

מָרִיָה ידעה שיש מלחמה, אבל עד אותו רגע לא עלה בדעתה שהמלחמה תהיה קשורה אליהם, שישמעו עליה עד המקום הזה למעלה, בעמק הנידח ביותר, בבית השוכן בצל ההר. את התוכן המדויק של המכתב המודפס לא ממש הפנימה, אבל את זה ידעה: יוֹזֶף מוֹסבְּרוּגר נקרא אל הדגל.

לראש הכפר קראו גוֹטליב פִינְק, וגם הוא עשה כל מיני עסקאות. הוא היה האדם היחיד שיוֹזֶף ניהל איתו שיחות החורגות מהמינימום ההכרחי. כלומר מ"כן", "לא", "שלום", ועוד פעם "כן", "לא". יוֹזֶף ירד לפעמים מההר וניגש היישר אל ביתו של ראש הכפר, נכנס בלי לדפוק בדלת או לקרוא, ונשאר שם לפחות שעה. אבל השניים לא היו ידידים. ראש הכפר היה בחפץ לב מתיידד עם יוֹזֶף מוֹסְבְּרוּגר. הוא היה האדם היחיד שאפשר לדבר איתו, ראשית כי לא היו לו מחלות, ושנית כי לא הסריח כמו בהמה, ושלישית כי לא היה אידיוט, הוא ידע קרוא וכתוב והצטיין בחשבון. יכולת לתת לו את תרגיל הכפל הקשה ביותר, הוא היה מגלגל את העיניים פעם אחת ובן רגע מספק את התשובה. ראש הכפר היה אדם נדיב. בעסקאות היה תמיד מתחלק עם יוֹזֶף, גם כשמעורבותו של יוֹזֶף הייתה שולית. תמיד חצי־חצי. יוֹזֶף לא היה נדיב כמוהו. אבל ראש הכפר לא שמר לו טינה על כך. לראש הכפר היו פרות, חזירים, תרנגולות ואי־אלה עיזים, כמו לכולם, אבל היה לו גם בית מלאכה בנוי בצמוד לביתו. הוא היה יצרן רובים מוסמך. בעבר עוד היה קודח וחורט בעצמו את הקנים וגם היה מנסר, מגלף, מלטש ומשמן את הקתות. אבל בשנים האחרונות השיג את החלקים מדרום גרמניה, ורק הרכיב אותם. זה היה זול יותר ורווחי יותר. על גבי המוצר המוגמר היה ממסמר את התג שלו וכך קובע שזהו "פִינְק" אמיתי, ורובי "פִינְק" היו ונותרו שם דבר, כאילו ייצר אותם בעצמו ובמו ידיו. ראש הכפר נתן ליוֹזֶף רובה במתנה, ולא סתם רובה אלא רובה דו־קני. זה היה נדיב מאוד מצידו. כולם הופתעו מכך. זה אמר הכול, אם כי איש לא ידע מה זה בעצם אמר. בשביל דבר כזה היה נגר צריך לעבוד למעלה מחצי שנה. ואולי היה יוֹזֶף בכל זאת מיודד איתו. אולי רק התנהג כאילו הוא לא זקוק לידיד, אבל זה עדיין לא אמר שלא היה זקוק לו באמת.

כשהגיע צו הגיוס היה יוֹזֶף זקוק לידיד. את ראש הכפר לא גייסו, והסיבה לכך: הוא היה נחוץ בבית. אמת ויציב: יוֹזֶף, למשל, היה זקוק לו.

יוֹזֶף אהב את אשתו. הוא עצמו מעולם לא ביטא את המילה הזאת. בניב שלהם לא הייתה קיימת המילה הזאת. לא הייתה כל אפשרות לומר "אני אוהב אותך" בניב שלהם. לכן גם מעולם לא חשב את המילה הזאת. מָרִיָה הייתה שלו. והוא רצה שתהיה שלו ושתהיה שייכת לו, ובשייכות הראשונה התכוון למיטה ובשנייה למשפחה. כשחצה את הכפר וראה את הגברים ליד הבאר משחקים בסכיני עץ שגילפו בעצמם, וכשראה שהם מביטים בו, הוא קרא במבטיהם: אתה בעלה של מָרִיָה. לא היה בהם אחד שלא הזדמן לו לחשוב איך זה להיות איתה. וכעת, משקיבל את צו הגיוס, הם חשבו שיש להם סיכוי. כלומר סיכוי בינוני, כי אף אחד לא ידע בדיוק כמה זמן תימשך המלחמה; על פי הידיעות שהגיעו מווינה ומברלין, כל העסק הזה היה אמור להיגמר בהקדם, אבל איש לא רצה להמר על כך.

יוֹזֶף ניגש אל ראש הכפר ואמר: "האם אתה מוכן להשגיח על מָרִיָה בזמן שאני בחזית?" ראש הכפר ידע מה המשמעות של "להשגיח" בנסיבות האלה. בראש ובראשונה, כך חשב, הרי שיוֹזֶף בדעה שהוא לא יכול לבטוח באשתו. האם היא יכולה לבטוח בעצמה? זו השאלה! היא הרי רואה את עצמה מדי בוקר בראי.

בשיחה הזאת לא נכח איש מלבדם. שיחה טעונה, שלא התאימו לה עדים. מה יכול ראש הכפר לענות לבעלה של סבתי? האם אזר אומץ ואמר: "אתה מתכוון שאשים עין שאף אחד לא עולה אליה בזמן שאתה לא פה?"

ומה יכול יוֹזֶף לומר? אילו אמר: "כן, לזה אני מתכוון," היה מודה שהוא לא בוטח באשתו.

יוֹזֶף אמר: "כן, זה יתאים לי אם תשים עין שאף אחד לא עולה אליה."

"אבל למה?" יכול ראש הכפר לשאול. אלא שאז היה מעליב את יוֹזֶף. ואת זה הוא לא רוצה לעשות. האם יש לצפות לכך שאחד הגברים מהכפר או מכל מקום שהוא יכפה את עצמו על מָרִיָה היפה? ושבמקרה כזה על ראש הכפר להתערב? ומה פירוש להתערב? שעליו לירות באותו גבר?

ראש הכפר אמר: "אני אשמור עליה. שלא יהיו לך דאגות בחזית, יוֹזֶף."

הייתכן שאישה יפה כל־כך תהיה מיועדת לגבר אחד בלבד? ראש הכפר האמין שמָרִיָה נאמנה אך ורק מתוך פחד מבעלה, ולא מתוך חוסר עניין באחרים. ולא צריך לעשות מזה סיפור אם אדם זה או אחר מביא בחשבון שיוֹזֶף עשוי ליפול בקרב, כזה הוא האדם. את זה ראש הכפר כמובן לא אמר ליוֹזֶף. מהסיבה הפשוטה שרצה לשמר את הידידות איתו. הוא היה ראש הכפר, והוא ייחל לעצמו שלא יחסר איש מהכפר שלו כשהמלחמה הזאת תיגמר. חוץ מזה חשב שטוב לאדם שיש לו ידיד שנראה טוב, וגם אשת ראש הכפר הייתה בדעה זו, היא חשבה שיוֹזֶף מקשט את בעלה. היא עצמה, אגב, הייתה מוקסמת מיוֹזֶף. היא הלוא אמרה לא אחת שהייתה שמחה לראות פעם את יוֹזֶף בעירום, אם אפשר לבד בחוץ, ביער, ולכן ברור שלא הייתה שום סכנה מהכיוון הזה, שאם לא כן הייתה שותקת. על אשתי, אמר בליבו ראש הכפר, אין כל צורך להשגיח, ולא יהיה כל צורך להשגיח עליה אם אקבל צו גיוס. ראש הכפר היה נשוי באושר. הוא ואשתו נחשבו לאנשים המבדחים ביותר לא רק בכפר הקטן ההוא, אלא לאורך העמק כולו עד לבְּרֵגֶנץ. וזה היה בעיקר בזכותה. היא ידעה לצחוק, אפילו יוֹזֶף הצטרף אל הצחוק שלה, הוא צחק מייד כשפתחה בהלצה, עוד לפני ששמע את ההמשך.

"הכי טוב היה אם היא יכלה לרדת הנה ולגור אצלנו עם כל הילדים," אמר ראש הכפר, "אבל לצערי זה בלתי אפשרי."

"אין צורך," אמר יוֹזֶף. "כל מה שצריך הוא שתפקח עין. סביר להניח שעד סוף אוקטובר הכול יסתיים. ואז ממילא אהיה פה בחזרה."

"וחוץ מזה החיילים בחזית מקבלים גם חופשות," אמר ראש הכפר.

"אם הכול יהיה קצר כמו שאומרים שיהיה, לא אספיק לצאת לחופשה," אמר יוֹזֶף. זה מה שכולם חשבו. יוֹזֶף הספיק לצאת לחופשה אפילו פעמיים.

אחרי שיוֹזֶף נפרד מאשתו בחיבוק ובנשיקה קלה כדי לצאת למלחמה, כשכבר הגיע אל השביל וירד במדרון בברכיים רפוסות כדרכו בירידה, היא רצה בעקבותיו ומשכה אותו בחזרה הביתה, אל חדר השינה, פתחה את חגורתו והתרפקה עליו.

"למה אתה עושה פרצוף כזה?" שאלה אותו.

"כואב לי בשן," אמר.

"אבל זה רק יחמיר," אמרה.

"בחזית יש רופאי שיניים," אמר יוֹזֶף. "סביר להניח שהם הרבה יותר טובים מאלה בבְּרֵגֶנץ."

"מאיפה אתה יודע?"

הוא קם מהמיטה והתנתק מאחיזתה. הוא אמר לה להפסיק לשאול, הוא הכיר אותה. היא הייתה ממשיכה בלי סוף, והוא היה מאחר.

גברים מעטים בלבד מהכפר גויסו בתחילת ספטמבר. מדוע היה סבי מהראשונים, על זה לא אוכל לענות. הם היו רק ארבעה, אחד בשם פְרַנץ, כמו הקיסר, אחד בשם לוּדוויג, אחד בשם אָלוֹאיס, וכאמור יוֹזֶף. היה עליהם לצעוד עד הכפר שאחרי הכפר הסמוך, ומשם הייתה משאית אמורה לאסוף אותם ולהסיע אותם לתחנת הרכבת בבְּרֵגֶנץ, ומבְּרֵגֶנץ הם יצאו אל החזית, אי שם. מתוך הארבעה חזר בסופו של דבר רק אחד מהחזית: יוֹזֶף. אָלוֹאיס נהרג כבר בתום שבוע. לוּדוויג מת כעבור פחות מחצי שנה בבית חולים שדה. פְרַנץ נפל כעבור שנה במעבר וַלפָּרוֹלָה. עוד חמישה בחורים יצאו אחריהם, ומהם חזרו רק שניים.

טרם צאתם תקעו ארבעת הגברים פרחים בכובעיהם ושתו בעמידה והשתכרו כהוגן. ראש הכפר, בתוקף תפקידו כנציג הקיסר, כיבד אותם בשנאפס וירה ירייה אחת באוויר. חבורת ילדים ליוותה את ה"ליצנים", כך כינו את המגויסים. אבל הם צעדו איתם רק עד הכפר הסמוך, ואז חזרו. משם המשיכו החיילים המיועדים בלי ליווי עד ל', לא בקצב צעידה, והם גם חדלו לשיר וכבר הלכו והתפכחו מהשכרות. הם דיברו על תוכניות שעמדו על הפרק, כאילו ישובו הביתה בעוד כמה ימים או שבועות. הם תלשו את הפרחים מכובעיהם וזרקו אותם בשולי הדרך. עכשיו, כשאף אחד מהקרובים לא נוכח, מי עוד צריך את זה?

הבן השני של יוֹזֶף ליווה אותם אף הוא עד הכפר הסמוך, לוֹרֶנץ, העקשן, בסך הכול בן תשע. הוא היה ילד נבון, המורה בבית הספר נדהם והתפעל מיכולותיו בחשבון. את הכישרון הזה ירש מאביו. כבר אז לא מצא סיפוק בחיי הכפר בהרים. הוא לא רצה להיות איכר. השאלה לאן הוא יכול להתקדם בחייו העסיקה אותו, ובזה הוא נבדל מכל יתר הנערים בכפר. הוא התעניין במנועים, אבל בעמק - או ב"יער" כפי שנהגו לכנות את העמק - פעלו מנועים מעטים בלבד, והם היו תמיד אותם מנועים. אביו טפח על כתפו ותו לא, כך הוא נפרד ממנו. בבית היה על לוֹרֶנץ לטפל בבהמות, בשתי הפרות, בעז. והיה גם כלב. הם קראו לו "ווֹלף". האב אילף אותו היטב. לא היה צורך לקשור אותו. יוֹזֶף הניח בשעתו שורה של אבנים סביב הבית, והכלב לא יצא אל מעבר לה, יהיה מה שיהיה. אבל פקיד הדואר בכל זאת פחד ממנו. כשמָרִיָה ראתה את הדוור מתקרב, היא שלחה את הכלב לתוך הבית. לוֹרֶנץ לא היה נוהג כך. הוא אהב את הכלב, הכלב היה חלק מהמשפחה, ולא שולחים בן משפחה לתוך הבית כשמגיע מישהו שלא שייך למשפחה. היה גם חתול, וזרקו לו שאריות של אוכל, ואם לא נותרו שאריות היה החתול מסתדר.

לוֹרֶנץ הוציא את הפרות אל האחו, אומנם באיחור רב, אבל היום הרי לא התחיל כמו תמיד. לפני שהאב יצא לדרך הספיק הֶרמן, הבכור של יוֹזֶף ומָרִיָה, לחלוב את הפרות ואת העז. לאחר מכן יצא האב אל המעיין והתרחץ באריכות וביסודיות בהרבה סבון, גם את השיער חפף. באותו זמן היו הילדים בתוך הבית, אימם אספה אותם, היא לא רצתה שיראו את אביהם בעירום. העז נשארה יומם ולילה במכלאה. לוֹרֶנץ נתן לה חבילת חציר והביט בסדק המלבני של עיניה. וחשב את מה שתמיד חשב כשעמד מול העז: למה אין לכולם אותן עיניים? לחתול יש חריצים אנכיים, לעז סדקים מלבניים, לאדם חורים עגולים.

לאן היה דודי לוֹרֶנץ יכול להתקדם בחייו, אלמלא העובדה שהיה אחד מהחבילה! ולאן יכלו אֶחיו ואחיותיו להתקדם?

"המלחמה היא דבר מקובל," אמר לי פעם. לא היה קשר נראה לעין בין האמירה הזאת לשיחה שניהל באותו רגע, ושממילא לא הייתי שותפה לה. כשהדוד לוֹרֶנץ שוחח עם אבי הייתי אילמת כמו חפץ, כמו המטרייה התלויה על משענת הגב של הכיסא שישב עליו.

"לְמה אתה מתכוון?" שאלתי, לאחר שכחכחתי בגרוני. כך נהג להתייחס אליי: או שהתעלם ממני, או שפנה אליי במפתיע ולחץ באצבעו על עצם החזה שלי. הדוד הכריזמטי. זה טוב ולא טוב, בעת ובעונה אחת.

הוא ענה. "תגידי, ילדה, למה שאומר משהו ואתכוון למשהו אחר? אני מתכוון למה שאני אומר: המלחמה היא דבר מקובל." האם שכח איך קוראים לי?

כשבא אלינו לביקור לא יכולתי להיות נינוחה. הייתי תמיד דרוכה. לקראת משהו. במלחמה השנייה הוא שהה ברוסיה, בבית הייתה לו אישה, וגם ברוסיה היו לו אישה וילד, אבל הוא נטש אותם ויצא למסע הארוך, בחזרה אל אשתו בארץ שלנו, מדי פעם אסף אותו רכב צבאי, מדי פעם נסע ברכבת בלי לשלם, הוא גם ישב על המושב האחורי של אופנוע, אבל רוב הזמן הלך ברגל. הוא בא אלינו לעיתים קרובות, כשהייתי ילדה. הוא נהג לשחק שח עם אבי. הוא שנא את האווילות של חיי הכפר. על זה שוחחו הוא ואבי - גם אבי לא רחש חיבה יתרה לאיכרים, הוא עצמו נולד למשרתת בלוּנגָאוּ, ואביו, האיכר העשיר, מעולם לא התעניין בו. לדוד לוֹרֶנץ היו שלושה ילדים בארץ שלנו, הוא אמר על בניו שהם אפסים, עוד לפני שיכלו להוכיח את עצמם, והם בסופו של דבר גם לא הוכיחו את עצמם, אחד מהם תלה את עצמו על עץ. דוד לוֹרֶנץ לא הסתיר את העובדה שיש לו ברוסיה משפחה שנייה. הוא היה בן חמישים כשנהג שיכור דרס אותו למוות על הגשר מעל הריין בבְּרֵגֶנץ. כלבו שכב לידו ויילל. קראתי לבני על שמו: "אבל אני לא כמוהו, ואני גם לא רוצה להיות כמוהו," אמר לי פעם.

את רוב העזרה קיבלה האֵם מהֶרמן. בזמן שבו הסיפור מתרחש היה הֶרמן בן אחת־עשרה, גדול בשנתיים מאחיו לוֹרֶנץ. הוא היה נער שקט, וכל שאיפתו הייתה להיות איכר. אימו אמרה לו לא אחת: "אתה הרי יותר בוגר ממני! תעשה לפחות פעם אחת איזו שטות, הֶרמן!" אבל הוא לא עשה שטויות. עד כדי כך רצה להיות איכר שמעולם לא תהה אם כיוון אחר אולי בא בחשבון בשבילו. חרה לו שלוֹרֶנץ הרהר על כל דבר קטן ושקל אם אין אפשרות אחרת. עד יומו האחרון נעזר באצבעותיו כדי לחשב.

אימא שלכם, אמר האב ערב צאתו למלחמה, אימא שלכם תעבוד רק בבית, הֶרמן ולוֹרֶנץ יעשו את עבודות המשק. קָתָרינה, שהייתה בת אחת־עשרה, עזרה לאימהּ בכביסה ובעבודות המטבח. וַלטר עדיין לא יכול להביא שום תועלת, הוא שיחק בסביבון העץ שהֶרמן גילף בשבילו, אבל לא ממש הצליח לסובב אותו.

לקָתָרינה קראתי דודה קָתֶה. כשהיא מתה מלאו לה כמעט מאה שנה. היא צבעה את השיער בצבע שחור. היא הייתה רזה והלכה בקומה זקופה עד הסוף. היו לה כתפיים ישרות, ומי שראה אותה הולכת לפניו, אפילו כשהייתה כבר בת שמונים, יכול לחשוב שהיא לכל היותר בת ארבעים, ולפי הליכתה, שהיא אחת שדבקה בחיים. מי שראה אותה מלפנים יכול לחשוב שהיא אינדיאנית, כמו בסרטים. למי שראה אותה מלפנים היה העולם סרט ישן בשחור ולבן, מערבון, כל קמט משורטט בחדות. היה לה אף נשרי ארוך ופה שנראה תמיד כאילו רצתה לומר: אתם יכולים לקפוץ לי. היא אהבה את אחיותיי, בייחוד את הבכורה, כי הייתה כמעט בלתי נראית והתנהגה למופת. אני הייתי פראית מדי לטעמה, היא נהגה לומר שהיא לא יכולה איתי. שאלתי אותה מה זאת אומרת, מה בדיוק היא לא יכולה. היא פילחה את האוויר בכפות ידיה, בזה הסתפקה. בשלהי הקיץ הייתה שולחת אותי לפנות ערב עם בנה לקטוף תפוחים. היינו אמורים להתגנב לגינה של אחד השכנים ולנענע עץ של תפוחי גראוונשטיין ולחזור עם שני תרמילים מלאים תפוחים. היו לי תמיד נקיפות מצפון, כאילו אני - אני! - שידלתי את דודה קָתֶה למעשה הזה, ולא רק אותה אלא גם את בנה, שתמיד נעץ בי מבטים כאילו גדלתי במאורת פושעים.

ודודי וַלטר? הוא טבע באגם קוֹנסטַנץ, והוא בן ארבעים ושתיים. הוא היה ג'ינג'י, הוא ואימי היו היחידים בחבילה שלא היה להם שיער שחור, היו לו חטטים בפנים, והיה לו מצח גבוה, ופלג גופו העליון נראה כאילו סותת בשיש בידי פסל. הוא רדף אחרי כל הנשים, והן לכאורה אהבו את זה. חוץ מאשתו השמנה עם חמשת הילדים הייתה לו אישה שנייה, יצאנית. אשתו החוקית שכבה מצידה עם סוכן מכירות של כלי בית. לימים החליט דודי שהמאהבת תובענית מדי, והוא מסר אותה הלאה לאחיו הצעיר. ואז הוא טבע. וַלטר היה רק בן חמש כשאביו יצא למלחמה.

זה היה בתחילת ספטמבר ומזג האוויר היה עדיין חם מאוד, לוֹרֶנץ פשט את חולצתו וכרך אותה סביב חגורת מכנסיו. היו לו פנים רציניות, כמו לאביו, והן אפילו כבר נראו מעט זעופות. הכלב המתין לפני הבית, שוב ושוב נגעה רגלו בקו הגבול שמתחו לו. הוא מעולם לא חצה את שורת האבנים מיוזמתו. הוא טופף הלוך ושוב והשמיע צריחות רמות. לוֹרֶנץ הניח יד על ראשו.

"ווֹלף," אמר, "תכף אנחנו יוצאים."

מָרִיָה הייתה בבית, היא שכבה בחדר השינה. החדר לא היה גדול בהרבה מהמיטה הזוגית. היה עוד מקום לארגז וזהו. הדלת הייתה פתוחה במקצת. לוֹרֶנץ ראה את אימו שוכבת על הבטן, הראש מונח על זרוע אחת. הוא הלך על בהונותיו אל המבואה ועלה בסולם לעליית הגג. בצמוד לאחת הקורות בנה אביו מחסן צר מקרשים, והוא שימש מחבוא נסתר. שם נמצא הרובה. המתנה של גוֹטליב פִינְק. והייתה שם גם תחמושת. עכשיו, אמר בליבו לוֹרֶנץ, עכשיו אבא מקבל רובה מהקיסר, והרובה הזה, מתוצרת "פִינְק", שייך לי. עד שאבא יחזור מהמלחמה הוא שייך לי. הוא שלשל חפיסת קליעים לכיס מכנסיו, עטף את הרובה בחולצתו וירד בסולם אל קומת הקרקע. הוא יצא מהבית בצעדים מהירים, קרא לכלב: "בוא, ווֹלף!" השניים ירדו בריצה במדרון, חלפו על פני המעיין, עברו את השביל, חצו את פלג המים בדילוג מאבן לאבן, עלו על הצלע הנגדית של העמק הצר ונעלמו לתוך היער.

לוֹרֶנץ הכיר מקום מוצלח. גיא שאי־אפשר להבחין בו משום כיוון. אימו אולי תשמע את היריות. לוֹרֶנץ חשב לעצמו שהיא לא תשים לב אליהן. מפעם לפעם עברו ביער ציידים. בכפר למטה אף אחד לא ישמע שום דבר. הוא סידר אבנים בגודל אגרוף על ספסל מכוסה טחב, נשכב על השרכים במרחק של עשרים צעדים משם, דרך את הרובה וירה. אביו לימד אותו איך סופגים את ההדף בלי שיכאיב יותר מדי. כשיוֹזֶף יצא עם הרובה, הוא לקח איתו רק את לוֹרֶנץ. לא את הֶרמן הבכור. לוֹרֶנץ ידע מדוע. הֶרמן היה קשור מדי לבעלי החיים. הוא לעולם לא יוכל להיות צייד. הכלב קפץ מבהלה בירייה הראשונה. לוֹרֶנץ מיהר להרגיע אותו. הוא כרך זרוע אחת סביבו וקירב את ראש הכלב לראשו. מהמרחק הזה כל ירייה קלעה בול. הוא ירה עד שחפיסת הקליעים התרוקנה. עשרים וחמש יריות. ההדק היה מתוח כדבעי. לוֹרֶנץ חש כאב באצבעו. הכאב הסב לו אושר.

לאחר שיוֹזֶף נפרד ממָרִיָה, היא צנחה על המיטה ועצמה את העיניים. וַלטר נשכב על בטנה. אף־על־פי שכבר היה גדול מדי וכבד מדי. הוא היה ילד לבבי. הוא גם אהב להתרפק על הכלב במלונה. הכלב היה תוקפני כמו כל הכלבים פה באזור, אבל לוַלטר היה מותר לעשות איתו מה שרצה, ואוי למי שלא היה שייך למשפחה והעז לגעת בוַלטר. הוא נהם גם כשמישהו מהמשפחה נגע בו.

קָתָרינה סרגה, את זה לימדה אותה אימהּ, היו לה ידיים טובות, היא סרגה צעיף מצמר אדום. בשביל אבא. כדאי שתמהרי, אמרה אימהּ, כדי שתסיימי את הסריגה עד שהמלחמה תסתיים. מָרִיָה ראתה תמונות של חיילים, המדים הכחולים מצאו חן בעיניה, במדים כאלה אפילו אדם חסר צורה נראה מרשים. היא לא יכלה לדמיין את יוֹזֶף חוזר הביתה אלא במדים, ואדום מתאים לכחול.

מָרִיָה הייתה עייפה, היא הרשתה לעצמה להיות עייפה כיוון שבעלה נעדר מהבית, בנסיבות אחרות לא הייתה נשכבת על המיטה בעיצומו של יום. לא היה הרבה אוכל בבית. ראש הכפר, האיש האמיד ביותר באזור, היה אמור לספק לה מצרכים פעם בשבוע כל עוד אב המשפחה איננו. כך סוכם ביניהם. בתמורה לכך סוכם שיוֹזֶף "ישפץ" לו את הנהלת החשבונות כשישוב הביתה. הילדים חיבבו את ראש הכפר המבדח, הוא סחרר את קָתָרינה באוויר, אף־על־פי שכבר לא הייתה ילדה קטנה, הוא חיקה אריה בשביל וַלטר. כלפי לוֹרֶנץ היה מסויג, הוא דמה יותר מדי לאביו וזה עצבן את ראש הכפר.

עוד באותו יום שבו יוֹזֶף ושלושת האחרים יצאו למלחמה הופיע ראש הכפר בביתה של מָרִיָה. הוא הביא תפוחי אדמה, בצלים ותפוחי עץ. הוא העמיס הכול על עגלה, הטיל על בחור מהכפר לגרור אותה, וכשהם הגיעו למעלה שלח אותו מייד בחזרה. הוא עצמו הגיע רכוב על סוס. שם למעלה, בקצה העמק, היה שפע של דובדבנים, מהסוג המשובח ביותר. יוֹזֶף הורה למָרִיָה לתת לראש הכפר שק מלא דובדבנים, כי ידע שהוא אוהב אותם.

ראש הכפר התיישב מול מָרִיָה במטבח, וַלטר טיפל בסוס, לוֹרֶנץ עזר לו בטיפול - זה מה שאמר לאחיו הקטן, כדי לשמח אותו. התריסים היו מוגפים מפני השמש הלוהטת. בכיור היו עדיין כלים. מָרִיָה הייתה יחפה, השיער שלה היה אסוף בעורף.

ראש הכפר סיפר לה שהוא מתכנן לנסוע בסוף השבוע ליריד הבהמות בל'. הוא רצה לקנות פר. המחירים בשפל בגלל המלחמה, אמר, אבל אין לדעת כמה זמן יימשך השפל הזה. במלחמה כל הכללים מאבדים את תוקפם. גם במקומות שבהם לא יורים. פה ביער לא יורים. על זה הוא יכול לסמוך את ידו. ובכל זאת, גם פה המחירים הם מחירי מלחמה. לפי דעתו, אמר ראש הכפר, זו תהיה חוכמה לקנות עכשיו פר בשביל הכפר. כל אחד ישתתף בהוצאה, וכל אחד ייהנה מהרכישה. צריך עדיין להחליט איפה בסופו של דבר ישכנו אותו. הוא מוכן להתערב שיוֹזֶף, אילו היה פה, היה אומר אותו דבר. האם היא, מָרִיָה, תרצה לנסוע איתו לל'? הרי ידוע לו שאחותה גרה שם. היא תוכל לבקר בביתה. וחוץ מזה, ביריד הבהמות יש תמיד כל מיני דוכנים. אולי אין הרבה מה לקנות שם, אבל בכל זאת יש הרבה מה לראות. זה יעשה לה טוב.

"לנסיעה כזו אני צריכה לקחת את הילדים," אמרה מָרִיָה, "זה לא יסתדר."

הילדים יכולים להישאר עם אשתו, אמר ראש הכפר, היא כל־כך אוהבת ילדים, היא עצמה הרי לא זכתה להביא ילדים לעולם, אפילו לא אחד.

"אם את רוצה לדעת את האמת, מָרִיָה," אמר, "כבר דיברתי איתה." שהרי לא הטיל ספק בהיענותה להזמנה.

מָרִיָה רצתה לחשוב על זה.

אם היא מעוניינת, אמר, שתבוא אליהם עם הילדים ביום חמישי, בשעה חמש וחצי בבוקר. אם היא מעוניינת. בלי לחץ.

עד אז נותרו שלושה ימים. לאמיתו של דבר השתוקקה מָרִיָה לנסוע. תהיה שם מוזיקה, יהיו שם ממתקים, יהיו אנשים שאפשר להביט בהם ולהקשיב להם. את זה אהבה לעשות. היא גם שמחה על האפשרות לפגוש את אחותה. אבל בעיקר על הדוכנים והמוזיקה. מן הסתם תהיה שם תזמורת כלי נשיפה. מצד שני, היא שמעה שכל תזמורות כלי הנשיפה גויסו למלחמה. מצד שלישי, לא נראה לה סביר שבמלחמה מייחסים חשיבות כזו למוזיקה.