החברים של סוזי

ואז דפיקה בדלת.

עמוסי ישב בחדר העבודה הקטן שסידר לעצמו כשהשתחרר מהקבע, ובחן את התמונות שצילם בשבת שעברה. עזי עומד בלי חולצה ליד המנגל, מנופף במלקחיים. איך הוא אמר, "כמה מת אתה רוצה את הסטייק שלך?" נזכר עמוסי וחייך.

הוא קם בחוסר חשק, ניגש והציץ בעינית. שני קצינים. גם אחד היה מספיק כדי לקחת את הארגז עם החומרים, חשב. פתח בחיוך ואמר שמיד יביא אותו. אחד הקצינים הסתכל עליו והאחר אמר בשקט, "זה בעניין אחר. אפשר להיכנס?"

עמוסי החווה להם שייכנסו והם התיישבו מולו בסלון.

מעליהם היה הציור שלא סבל, כולו מריחות צבע, בעיקר אדום ושחור. כשקנתה את הציור, יעלי אמרה שהואיל והוא לא באמת גר בבית, אלא בבסיס, היא לוקחת לה את הזכות לבחור מה או מי יהיה תלוי.

כורסאות הצנע חרקו. זה עזי שקרא להן ככה. תמיד התלונן שאין בבית כורסה אחת להתפנן עליה מול הטלוויזיה.

"מה קרה," שאל עמוסי, "זה בקשר לתחקיר? אתם יודעים כמה זמן אני באזרחות? עכשיו נזכרתם?"

"זה לא..." פתח אחד הקצינים, ועמוסי מיהר לקטוע אותו. "משהו לשתות?" שאל.

הקצינים החליפו ביניהם מבט. "אני שלומי שפיר ממחלקת נפגעים," אמר אחד מהם. "צר לי להודיע לך שיועז נהרג היום, בשעה שבע עשרים וחמש בבוקר."

החלל התמלא בכתמים השחורים־אדומים של הציור. עמוסי חשב ששמע משהו איום, דבר נורא, אבל לא היה בטוח. משהו על עזי שלו. מי הוא, בעצם? מי שני אלה שמולו? בקצה המחשבה כבר הבין שפניהם לא יעזבו אותו עד נשימתו האחרונה. ועוד מחשבה: אולי זה יהיה ממש עכשיו. שמע מלמולים ודיבורים, ניסה ולא הצליח להבין.

"מי אמרתם שאתם?" שמע את עצמו שואל מרחוק.

"אני שלומי, וזה חביב. אנחנו ממחלקת נפגעים."

יעלי נכנסה הביתה ועמוסי זינק אליה וחיבק אותה בכוח. "יועז איננו," הוא לחש לה באוזן. זה היה החיבוק האחרון, חיבוק רע ונורא.

יעלי הדפה אותו לאחור וצרחה. מרכז הכובד נטה מיד לכיוונה — כמו תמיד, חשב עמוסי ומיד התבייש.

"אני בסדר," אמר עמוסי, אף שאיש לא שאל. "תדאגו לה," הוסיף והסתגר בחדר העבודה הקטן. תמיד העדיף להיות האיש שלא דואגים לו ודואג לכולם. חשד שהעניין אינו בכך שסומכים עליו, אלא שנדחק אל התפקיד כמעין ברירת מחדל. לפעמים חשב שפשוט אין בו את הגן שמעורר אמפתיה. הוא הסתכל על הרהיטים, על התמונות, על כל הפריטים שנקשר אליהם במשך השנים. הם דחו אותו. אם היה יכול, לא היה נוגע בכלום. פשוט צף באוויר, כמו עזי עכשיו.

מתישהו, שעות אחרי שהתבודד בחדרו ושמע שהבית התרוקן ונדם, חשב מה עם יעלי. הוא חצה את הסלון יחף, כאילו לא רוצה להפריע למשהו שכבר קרה, והלך במסדרון לכיוון חדר השינה. חושך מילא את הבית, והלילה חדר מבעד לחלונות, מאיר את החללים.

עמוסי עמד והקשיב מעבר לדלת הסגורה. דפק בעדינות על דלת החדר שלהם. שלו. הבכי נפסק ויעלי התחילה לצרוח. "עוף מפה," היא צעקה. "עוף, שלא תעז להיכנס, רק תעזוב אותי, תעזוב אותי."

"סליחה, סליחה, סליחה," מלמל עמוסי ונסוג במהירות, כשפניו עדיין אל הדלת. כשהסתיים המסדרון, הסתובב אל הסלון וברח לחדרו.

הוא התעורר על הכיסא בחדר העבודה וניגש לארון הבגדים. מה לובשים ללוויה? לאחר כמה רגעים הבין שהוא ניצב לפני הארון הלא נכון. פתח את הארון של יועז והוציא משם את חולצת סוף הטירונות שכבר חולקה לקראת טקס הסיום המתקרב.

יועז צחק שקיבל חולצה שגדולה עליו בשתי מידות, כאילו לא הבין שלא לו היא נועדה. עמוסי לבש את החולצה ואפילו לא טרח לבחון במראה את המכנסיים שנשארו תלויים עליו מאתמול.

יעלי והוא נכנסו למכונית של אחיה מצדדים מנוגדים. רחובות השכונה נראו כאילו נלקחו מעיר אחרת. עמוסי הביט אל בית הקפה שאתמול בבוקר עוד ישב בו. כמה דקות לאחר מכן נעצרה המכונית, והמסע אל סוף חייו של עמוסי החל.

מי יחזיק לי את היד? חשב, ונזכר משום מקום במסיבת שבועות בכיתה א'. רקד עם הטנא ובכה כי הוריו לא הגיעו. חשב על הטיולים הליליים שלהם בשדות, שלו ושל עזי. איך מדי פעם היה עזי מגניב יד לידו גם כשהיה כבר בן שש־עשרה. נזכר איך הרגיש מבוכה ואושר ביחד. מה היה נותן תמורת המגע הזה עכשיו.

נהר האנשים החל לנוע, והוא נסחף איתם לעבר הפצע הפעור באדמה. שמע את הפסוקים ולא ראה. נגרר עם ההמון. בן יחיד עם בן יחיד, ועכשיו יתום ברבים.

אחיה של יעלי קרא את הקדיש ("עמוס לא כשיר," לחש מישהו מאחוריו). נשאו הספד, ירו מטח יריות, אבל כל זה לא היה שייך אליו. עכשיו לא ראה ולא הקשיב. לצערו נשם.