החדרים 1: חדר תשע

פרק 1

מיוזעת ומתנשפת אני נעצרת מול בניין משרדים גבוה, בודקת שוב את הכתובת שליאת נתנה לי ואז את המספר שמתנוסס על הבניין.

כאן יתנהל הריאיון? כשליאת סיפרה לי על הסודיות שנדרשת מהעובדים הייתי בטוחה שמדובר במשרד הביטחון, בשב"כ או במוסד. אני בספק אם לאחד הגופים האלה יש סניפים בבניין משרדים יוקרתי ברחוב יגאל אלון.

חלונות הזכוכית הכחולים מבהיקים תחת שמש הצהריים השקרנית של סוף נובמבר ובמקום לחשוף את המתרחש בתוך הבניין הם משקפים את בבואתי. לעזאזל עם הפקק הזה ועם התאונה שגרמה לו. לו הייתי מספיקה לקפוץ הביתה לפני הריאיון הייתי מתאפרת מעט, מסתירה את סימני העייפות מתחת לעיניי ואת הנמשים שמקנים לי מראה ילדותי. גם אודם לא היה מזיק כרגע לפניי החיוורות.

אני מנסה לקלוע את שערי הבלונדיני לצמה שתיראה מעט יותר מסודרת מהקוקו הפרוע, אך לשערי הסורר יש חיים משלו. מעיל ה'דובון' הצבאי, ממש כשמו, מקנה לגופי צורה של דוב והמכנסיים הצבאיים לא תורמים למראה המעודן.

אני מביטה בעצמי פעם נוספת ופולטת אנחת ייאוש.

לבטל את הריאיון?

לא, זה לא בא בחשבון. לדבריה של ליאת, הם לא ימתינו הרבה עד שימצאו לה מחליף והם תמיד מעדיפים גברים יוצאי יחידות עילית. היא אמרה שהעבודה דומה לתפקיד שלי, לפקח על הנעשה מעל גבי מסכים. אולי דווקא העובדה שהגעתי במדים ישירות מהבסיס תשחק לטובתי. גם אם לא, עליי לעשות כל מה שביכולתי כדי להשיג את העבודה הזאת. הסכומים שליאת סיפרה שהיא מרוויחה כאן יכולים להיות סולם היציאה מהבור שבו אני נמצאת.

שאון המכוניות מאחוריי מתמזג עם הרעש שמשתולל בראשי והצפירות הקולניות מנערות אותי. אין זמן לשקוע במחשבות. אני נושמת עמוק, מנסה להתמלא באומץ ובביטחון ונכנסת מבעד לדלתות המסתובבות.

נעליי הרטובות חורקות על רצפת השיש השחורה ומשאירות סימני רטיבות בדרכי למעליות, עדות נוספת לריצה שלי מתחנת האוטובוס ולשלוליות שמעליהן הייתי צריכה לדלג. אני מזנקת לתוך מעלית ריקה לפני שמישהו יזהה מי האחראי ללכלוך ולוחצת כמה פעמים על לחצן הקומה החמישית. רגע לפני שדלתות המעלית נסגרות, אצבעות גסות ועבות מנסות להפריד בין הדלתות ולפתוח אותן.

אני אמורה לעזור לו, ללחוץ על לחצן פתיחת הדלתות, אבל אני קפואה במקומי. מבטי מרותק לקעקוע השחור שמקועקע מעל לשורש כף ידו השעירה. זה ציור של כלב, שסביב צווארו מלופף נחש ובגופו נעוצה סכין. הנחש מזכיר לי את סמל הרפואה, אבל יתר הקעקוע נראה ההיפך הגמור מכך.

זה רק קעקוע. זה לא אומר דבר על האיש שרוצה להיכנס לתוך המעלית. או שכן? בכל מקרה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעזור לו.

הדלתות נכנעות ואל המעלית נכנס גבר רחב ממדים. נעלי העור המחודדות שלו נוקשות על הרצפה. הן שחורות וכך גם מכנסיו האלגנטיים, כמו צל שחור שהתפשט אל תוך המעלית ומאיים לבלוע את האור.

"מה את עושה כאן?" קולו המופתע גורם לי להרים את ראשי.

אני מכירה אותו?

לא, פנים נוקשות כמו שלו לא הייתי שוכחת, גם לא קעקוע כזה. כמה שערות שיבה מסגירות שהוא לפחות בגיל של אבי, אין סיכוי שנתקלתי בו בעבר. אז למה הוא מביט בי ככה? אני רגילה למבטים מפשיטים, אבל המבט שלו שונה, יש בו משהו רכושני. אולי אפילו אכזרי?

זה בגלל הסימנים שהשארתי על הרצפה?

צורך עז להתגונן בוער בי. אני מהדקת את ידיי סביב גופי ואומרת בקול האסרטיבי ביותר שאני מצליחה לגייס, "הגעתי לריאיון עבודה."

"בקומה החמישית?" גבותיו הכהות מתקרבות זו לזו ועיניו השחורות נראות אפלות כתחתית של תהום.

אני משפילה את מבטי אל כפות ידיי שמתחילות לרעוד. אני שונאת את התגובה הלא רצונית הזאת, כבר חודשים שלא חוויתי אותה. מה יש בגבר הזה שמעורר אותה? אני קופצת את אגרופיי ומרפה אותם שוב ושוב. זה תמיד מרגיע את הרעד.

לא הפעם.

דלתות המעלית נפתחות. אני מזנקת מתוכה כמו צפרדע מסיר מבעבע היישר לתוך הלובי המסנוור. העיצוב יוקרתי אך מינימליסטי, או במילה אחת: לבן. מהטפטים שעל הקירות ועד הרצפה המבהיקה, אפילו המנורות המעוצבות שמשתלשלות מהתקרה, והחלונות הבלגיים הענקיים שמשקיפים על תל אביב – הכול בלבן מבהיק. רק ציור זכוכית אחד על קיר שלם שובר את הלובן המוגזם בכתמים צבעוניים זוהרים. אני מתקרבת אל הציור ובוחנת אותו. מקרוב נראה שאלה שתי דמויות שזורות זו בזו. בתחתית הציור מופיע סמל, שתי אותיות 'ח' משולבות זו בזו ומתחתיו צמד האותיות .DR

"סליחה? אפשר לעזור לך?" קול נשי מנתק אותי מהציור.

מאחורי דלפק שיש לבן ורחב בקצה השני של הלובי יושבת בחורה צעירה ועל פניה חיוך מזמין. שערה השחור גולש ברכות עד לשמלת הסטרפלס הצמודה שלה. אם קודם הרגשתי שאני לבושה בצורה לא מתאימה, עכשיו נראה לי כאילו הגעתי לחתונה בפיג'מה.

"אהם... באתי לריאיון." אני מתקרבת אליה.

"זה חלק ממשחק התפקידים? אם כן, אנחנו מעדיפים שתעשו את זה רק בחדר." היא מניפה לאחור את שערה כמו בפרסומת לשמפו. היא באמת נראית כמו הבחורה בפרסומת, יפה מדי.

"מה?"

"את לקוחה כאן?"

"לא. באתי לריאיון עבודה. אני גל רובין. יש לי פגישה עם רון בשעה שלוש." האסרטיביות חוזרת לקולי.

החיוך המזמין נעלם. היא מצרה את עיניה וסורקת אותי כאילו אני מסיגת גבול. "עם רון? את בטוחה?"

מבטים מתנשאים אף פעם לא הפחידו אותי, הם גרמו לי להילחם חזק יותר על מקומי. אני מתנערת מהקיפאון, זוקפת את הסנטר וניגשת אל הדלפק. "כן. תבדקי איתו אם את רוצה."

הפקידה לוחצת על כפתור כלשהו. "יש כאן ילדה בשם גל רובין שטוענת שהגיעה אליך לריאיון עבודה."

"תחתימי אותה על חוזה סודיות," קול עמוק בוקע מהרמקול, "ותבקשי ממנה להמתין כמה דקות. אני בטלפון עם לקוח."

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לצאת ולראות אותה קודם?"

"ליאת המליצה עליה. תני לה לחתום ואז אדבר איתה, אני באמצע שיחה." נימת קולו הלחוצה לא מבשרת טובות. אני מקווה שמצב הרוח שלו ישתפר בדקות הקרובות.

"אם זו אחת המתיחות של ליאת אני הולכת להרוג אותה, חתונה או לא," הפקידה ממלמלת לעצמה ושולפת מאחת המגירות חבילת ניירות שנראית יותר כמו ספר עב כרס. "מה היא סיפרה לך על המקום הזה?" היא מביטה בי בעיניה הירוקות ומטיחה את החבילה על הדלפק.

"כלום, רק אמרה שהעבודה דומה למה שאני עושה בצבא."

הפקידה פורצת בצחוק ומניחה עט על ערמת הנייר. "זה הסכם סודיות. את יכולה לקרוא אותו, מה שייקח בערך שנתיים, או לחתום עליו כמו שכולם עושים. חתימה וראשי תיבות של שמך בכל דף."

"את קראת אותו לפני שחתמת?"

היא שוב צוחקת ופונה לענות לטלפון, מתעלמת משאלתי.

אני מתבוננת בדפים הרבים. היא צודקת, הסיכוי שאוכל לקרוא את כולו תוך מספר דקות הוא אפסי. מצד שני, הריאיון לא יתחיל לפני שהחתימה שלי תתנוסס על כל אחד מהדפים. אני מנסה לקרוא מילה או שתיים בכל עמוד רק כדי להבין אם אני מסתבכת כאן במשהו שלא אוכל לצאת ממנו. נראה שבאמת מדובר בהסכם סודיות, או לפחות כך אני מבינה מהמילים המסובכות שרק עורך דין יכול לפרש.

"אין לך מה לדאוג, זה הסכם סודיות סטנדרטי לחלוטין," קול גברי מקפיץ אותי. מאחוריי עומד גבר כבן שלושים, במכנסיים כחולים ובחולצה אלגנטית מכופתרת. הוא בוחן אותי במבטו ולא נראה מרוצה. מה קורה פה? מדובר בעבודת תצפיתנות או בחוזה דוגמנות? למה כל מי שפגשתי עד כה הסתכל עליי מוזר?

אני נלחמת ברצוני להשפיל מבט ומסתכלת היישר לתוך עיניו הכחולות.

הוא מפסיק ראשון את מלחמת המבטים ושולף מכיסו מכשיר נייד, לוחץ על המסך ומניח את המכשיר בינינו.

"הלו?" קול נשי בוקע מהרמקול.

"את צוחקת עליי?" הוא כמעט צועק, "מתיחה אחרונה לפני שאת עוזבת?"

"מה? רון, על מה אתה מדבר?" ליאת עונה בקול עצבני לא פחות משלו.

"על הילדה ששלחת אליי! איפה מצאת אותה?"

צחוקה של ליאת ממלא את החלל בינינו ואני רואה בעיני רוחי את תלתליה הכתומים מקפצים מצד לצד. "מצאתי אותה במילואים," היא ממשיכה לצחוק. "היא משתחררת בעוד שבועיים."

זו הייתה מתיחה?

הזעם מלהיט את לחיי. כעס מעורב בתחושת אכזבה ממלא את חלל בטני. המתיחה הייתה על חשבוני. הייתי צריכה לדעת שהסיפור הזה טוב מכדי להיות אמיתי. כמו מטומטמת האמנתי לבחורה שאני לא מכירה בכלל. מי מאמין לבחורה כזו? הזעיקו אותה למילואים כדי להחליף את המפקדת שלנו והדבר האחרון שהיא עשתה היה להתנהג כמו מפקדת – היא הסתובבה בבסיס בשיער פזור, את חולצת המדים היא לבשה כמו ז'קט מעצבים – כפתורים פתוחים ושרוולים מקופלים עד אמצע האמות – ורוב הזמן רק צחקה.

ממתי אני סומכת על אנשים בצורה עיוורת? ביטלתי משמרת בעבודה, הכנסתי את התיק שלי לשמירת חפצים בתחנה המרכזית ובזבזתי כסף שנזקקתי לו נואשות.

ליאת ממשיכה לדבר בשטף מהיר. "כבר הוכחתי לכם שאין כמו תצפיתניות לתפקיד הזה. חוץ מזה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות באשליה שאשאר לעבוד אצלכם אחרי החתונה אתה מוזמן, אבל אני לא מוכנה לדפוק את החברים שלי במשמרות כפולות. תתעורר, רון! אני עוזבת, ואתה קיבלת את המשימה הבלתי אפשרית למצוא לי מחליף. רק רציתי לעזור לך."

"לעזור? את באמת חושבת שהילדונת הזאת יכולה לעבוד אצלנו? היא תברח אחרי חמש דקות ואת מבזבזת לי זמן."

צריבת האכזבה בבטני מתפוגגת מעט כשאני מבינה שלא המראה שלי הוא הבעיה. הוא חושב שלא אצליח להתמודד עם התפקיד. מאז הייתי בת ארבע־עשרה לא בחלתי בשום עבודה; ניקיתי בתים וחדרי מדרגות, שטפתי כלים במסעדות ואפילו עבדתי בניקיון שירותים ציבוריים בקניון. שום דבר לא יכול להבריח אותי, במיוחד לא מקום עבודה שמשלם שכר כמו זה שליאת נקבה בו. אם זו לא מתיחה, העבודה הזאת יכולה להציל אותי. גם אם אעבוד בשתי משרות לאחר השחרור, לא אצליח להרוויח משכורת כזאת.

"תן לי הזדמנות," אני מתערבת בשיחה שלהם.

"מה היא סיפרה לך על המקום?" רון שואל בלי לנתק את השיחה.

"שום דבר. היא אמרה שזה מסווג."

"היא נראית בתולה," הוא אומר לליאת, מתעלם מהעובדה שאני עומדת מולו.

"לא חקרתי אותה על העבר המיני שלה." ליאת צוחקת שוב. "אתה הפסיכולוג בינינו. תסתדר."

ליאת מעברו השני של הקו משתתקת ורון חוזר להביט בי. "את בתולה?"

אני בולעת רוק ונלחמת בסומק שמאיים לצבוע את לחיי החיוורות. הוא נראה טוב, אפילו עם הזקן הצרפתי, אבל זה לא מקנה לו זכות לשאול אותי שאלות מהסוג הזה. אני מנסה בכל מאודי להפוך את המבוכה לכעס. "איך השאלה הזאת קשורה לעבודה?"

"אז צדקתי," הוא קובע, "את לא צריכה לחתום על הסכם הסודיות. אני מצטער על הזמן שבזבזת בגלל ליאת."

"אני לא בתולה, ואני מתחילה לחשוב שמדובר בעבודת זנות." אני מנסה להיות בוטה כמוהו כדי להסוות את העובדה שאני משקרת במצח נחושה.

הוא מחייך ומביט בי בדרך שונה מעט. הייתי צריכה להתאפר, להתלבש יפה ולנעול נעלי עקב. אולי אז הוא היה רואה מולו אישה מנוסה ובוגרת, מישהי שהתאימה לתפקיד שהתפנה ולא את הילדה הקטנה והמנומשת.

"כל מה שתצטרכי לעשות זה לשבת בחדר ולהסתכל על מסכים," הוא מסביר, "עם זאת, הדברים שתראי שם לא מתאימים לבעלי קיבה רגישה ובטח שלא לבתולה."

המילה נשמעת כמו קללה כשהיא יוצאת מפיו. חדרי עינויים אפלים עולים בדמיוני. אני מסלקת את התמונות מייד. מה למקום שנראה ככה ולחדרי עינויים? "קשה לזעזע אותי," אני משקרת שוב. אני מזועזעת מעצם היותי במקום הזה, מההסכם שעליו אני נדרשת לחתום ומהדיון שאנחנו מנהלים.

רון מעיף מבט בפקידה שנשענת על הדלפק ומקשיבה לכל מילה. "רויטל, מה את חושבת?"

שיט. נראה שהיא שנאה אותי מהרגע הראשון. עוד לא החלטתי אם העבודה הזאת היא חלום או סיוט, אבל כרגע הסיכויים שלי להתקבל אליה מתנדפים אל פתחי האוורור.

רויטל שוקלת את תשובתה במשך כמה רגעים. "אני חושבת שאם לא תמצא לליאת מחליף, המקום היחיד שבו אפגוש את החבר שלי יהיה בחדר הבקרה."

"את צודקת, למה אני שואל אותך בכלל?" רון מניד בראשו וחוזר להסתכל עליי. "טוב, תחתמי מהר ותיכנסי למשרד שלי." הוא מציץ בשעון שלו. "נשארה חצי שעה עד לפגישה הבאה שלי, אין לנו זמן לבזבז."

הוא משאיר אותי לבד מול הפקידה וערמת הדפים. אני חותמת במהירות, לא טורחת לקרוא אפילו את הכותרות הבולטות.