החדרים 2: חדר שתיים

פרק 1 גל אוקטובר 2017

אני יוצאת מבניין 'מיטשל' באוניברסיטת תל אביב ומתבוננת סביבי. ההגעה לכאן הייתה מיותרת, התשובות בנוגע למלגה יגיעו רק בחורף, אבל זה לא יעצור אותי. אני לא דוחה את תחילת הלימודים, גם אם זה אומר שאוותר על אוכל השנה. הבטחתי לאבא שאתחיל ללמוד תוך שנה. קיימתי את רוב ההבטחות שלי – עשיתי פסיכומטרי, התקבלתי ללימודים, המשכתי לחיות. רק האושר עדיין נראה רחוק כמו האופק. איך אוכל להיות מאושרת כשאני עדיין נלחמת בשדי העבר? כשעדיין לא החלמתי מהפחד?

השמש הקופחת שורפת את פניי כשאני צועדת לכיוון שער 'פרנקל'. קובי אמר שיגיע לאסוף אותי משם. חבל שהטרחתי אותו.

מרחבי הדשא הירוקים ריקים, ממתינים לסטודנטים שישבו ללמוד עליהם. אני מדמיינת את עצמי תופסת פינה מבודדת בצל ופותחת קלסרים עם חומר הלימוד. בדיוק כמו שישבתי ללמוד פעם בפארק עם מייק. חיוך קל עולה על שפתיי בעודי מסובבת את הראש בחזרה לשביל.

בחור צעיר מתנגש בי. כתפו נוגעת בכתפי לשנייה, אבל זה מספיק כדי להפעיל את המתג.

לא. רק לא עכשיו! הלך לי טוב היום.

הכתף שלי מתחילה לשרוף כאילו כוויה מתפשטת מהאזור הנגוע לכל גופי. לוהטת, בוערת, כואבת. בדיוק כמו תמיד.

הפה של הבחור נפתח ונסגר. הוא אומר משהו? מבקש סליחה? הקולות נעשים מערבולת של צלילים והפנים שלו מיטשטשות.

זה לא יכול לקרות לי שוב! זה לא יכול לקרות לי כאן!

הבחור נעלם. הסכנה חלפה. אני מוכרחה להירגע.

אוויר. אני צריכה אוויר. אני פותחת את הפה ומנסה לשאוף אך ריאותיי חסומות, כאילו אני שואפת עשן.

אני עומדת למות.

הפחד משתק אותי. אין משהו מפחיד יותר מהפחד עצמו.

לא. זה יעבור. כמו תמיד. רק להתרכז בנשימה.

זה בסך הכול התקף.

אני מניחה יד על החזה, מנסה להאט את הדהירות המהירות של הלב.

הרעד מתחיל. בהתחלה בידיים ואז מטפס לאורך גופי כמו חיידק טורף. אני מחבקת את עצמי, אבל לא מצליחה לעצור את הרעד.

תיכף החשיכה תגיע. היא תמיד מגיעה. אני רק לא יודעת איך אתעורר ממנה.

פתאום אני רואה אותו בקצה השביל. דמותו מטושטשת, אבל חיוכו הרחב נראה בבירור. שפתיים עבות שנמתחות מעלה וחושפות שיניים לבנות מושלמות, זווית הפה בצד אחד גבוהה יותר, חיוך מתנשא. החיוך המוכר שלו.

הרעד הופך לקיפאון. הנשימה המהירה נעצרת והלב מתחיל לפעום בקצב אחר, מקצב שלא פעם בו כבר שנה וחצי. המקצב שהיה שמור רק למייק.

דמותו מתבהרת מולי מרגע לרגע. כן, זה הוא. הוא שונה, השיער היפה שהיה לו בעבר נקצץ לחלוטין ושריריו הכפילו את גודלם ומותחים את שולי חולצתו הקצרה. הוא נראה כמו חייל מארינס שחזר הביתה. רק החיוך, אותו חיוך שחצני אבל מלא בטוב לב, לא השתנה, הוא עדיין מצליח לפתוח לי את הלב גם כשהוא עומד בקצה השני של השביל.

אני מצליחה לנשום. האוויר ממלא את ריאותיי עד אפס מקום.

אני לא רועדת ולא התעלפתי. איך זה ייתכן?

ההתקף נעצר כי ראיתי אותו?

לפעמים, אם המגע ממש עדין, אני מצליחה לצאת מזה לפני שהחושך עוטף אותי, אבל היום המגע היה חזק. העולם התחיל לסגור עליי, עמדתי להתעלף בדיוק כמו תמיד עד שראיתי את מייק. איך זה אפשרי?

מייק עומד ומדבר עם מישהי. צבע הדשא מאחוריו מתמזג עם החולצה הירוקה שהוא לובש, מדגיש את גוון עורו הבהיר. על גבו התיק שהוא תמיד לקח לאימונים.

הוא נראה כמו גלויה. כמו פרסומת לאוניברסיטת תל אביב.

מה הוא עושה כאן? ערן אמר לי שהם כמעט ולא יבלו זמן באוניברסיטה בשנה הקרובה. בתקופת הלימודים הקליניים את מרבית זמנם הם יבלו בבתי החולים ויבצעו סבבי לימוד במחלקות שונות. ערן לא כאן היום. אחרת הוא היה מסיע אותי בחזרה ולא הייתי מטרידה את קובי.

אבל מייק כאן. הוא קורץ אל בחורה נמוכה ובעלת שיער שחור שלובשת ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה. ממש לא מסוג הבחורות שחשבתי שהוא יבחר בהן. מצד שני, גם את עצמי לא ראיתי אף פעם כבחורה הקולעת לטעם שלו. זוויות פיו מורמות בחיוך פלרטטני וגם בלי לראות את עיניו אני יודעת שהאש בהן מסוגלת לסחוף כל אחת פנימה.

הבחורה לא מפסיקה לנשוך את השפה. אני לא שומעת מה מייק אומר לה, אבל הרמזים המיניים שלה ברורים.

מייק מרים את ידו ומניח אותה בתנועה אגבית על מותניה, ממש בין הג'ינס לחולצה.

שוב אני מפסיקה לנשום, הפעם מסיבה אחרת לחלוטין. אני כמעט יכולה לחוש את המגע של מייק עליי, בדיוק באותו המקום. הרבה פעמים הוא הניח שם את ידו ברכות ובעוצמה האופייניות לו, מגע אסרטיבי אך לא מכביד. כמה הייתי רוצה להרגיש את ידו עליי.

באמת הייתי רוצה את זה?

בשנה וחצי האחרונות לא רציתי שום מגע. כל מגע הוביל לתגובה חריפה. אפילו לחבק את אבא נעשה בלתי אפשרי. איך יכול להיות שאני מתגעגעת למגע של מייק?

זה לא משנה. מייק לעולם לא ייגע בי שוב.

המחשבה שורפת את ליבי לא פחות מהמגע של הבחור שהתנגש בי.

מייק המשיך הלאה. יש לו מישהי אחרת. רק אני נשארתי מאחור, נלחמת ברוחות רפאים ומנסה לא להעיר את הזיכרונות.

האם הרגשות באמת היו קבורים במהלך התקופה הזאת? לא. הם תמיד מתחת לפני השטח. אני מתהלכת על ביצים כדי לא לעורר אותם, אבל עכשיו הם כאן, שורפים לי את בית החזה, מתפוצצים כמו אורות ניאון מול פניי עם כתובת אחת ברורה – אני עדיין אוהבת את מייק. אני אוהבת אותו בדיוק כמו פעם.

"השם ישמור, את בסדר?" קובי נעמד בשדה הראייה שלי, מתנשף כאילו רץ מרתון. כתם אדום מרוח על החולצה שלו. הוא בטח הגיע לאסוף אותי ישר מהעבודה. לא הייתי צריכה להטריח אותו.

"נשפך עליי רוטב כשהורדתי את הסינר," הוא מתרץ ומנגב את הכתם בידו, מורח אותו עוד, "ראיתי שהבחור הזה התנגש בך ושהתחלת לרעוד, את בסדר?" הוא מביט לתוך עיניי, כאילו ממתין לרגע שבו אתעלף. "גל? את איתי?"

"כן," אני ממלמלת, מציצה לעבר קצה השביל. מייק כבר לא עומד שם, כאילו היה רק חיזיון.

"אני לא מבין. לא היה לך התקף עכשיו?"

"היה לי, אבל... נראה לי שהצלחתי להשתלט על זה." אני עדיין מתקשה להאמין בזה בעצמי.

"באמת! זה אדיר! את רואה, זה משתפר. אסור לך לתת לפחדים לשלוט בבחירות שלך. צריך להתמודד איתם והם יעברו."

הוא אומר לי את זה בכל פעם שהוא משכנע אותי לבוא לעבודה. חזרתי לעבוד איתו במסעדה שבועיים לאחר הסשן המקולל. פניי טרם חזרו לצבען המקורי, אבל החסכונות הלכו ואזלו ולא יכולתי להמתין עד שאחלים. העדפתי לחזור למקום שהייתי בו גל הישנה.

קובי היה בין היחידים שעדיין עבדו במסעדה. נדרשה לי בדיוק דקה להיזכר בכך שגל הישנה כבר לא קיימת. הוא חיבק אותי ואני התחלתי לרעוד. מאז התגובות שלי למגע רק החמירו ואיתן הדאגה של קובי.

"אני מתמודדת. אתה יודע שאני מתמודדת. אני מטפלת בעצמי, אני נלחמת בזה. אתה לא מבין כמה מפחיד לדעת שבכל רגע, עם כל מגע קטן, התחושות האלה עלולות לחזור. זה מבעית. בכל זאת, בכל יום אני קמה בבוקר, יוצאת מהבית ומגיעה לעבודה. למדתי לפסיכומטרי, התקבלתי ללימודים. אני מסתדרת." נמאס לי לנהל את השיחה הזאת.

"את לא אמורה להסתדר. את אמורה לחיות חיים מלאים כמו שהבטחת לאבא שלך. אולי תחזרי לטיפול?"

"הטיפול לא עבד. הכדורים רק החמירו את זה, השיחות עם הפסיכולוגית עלו הון והיו חסרי תועלת." במיוחד לנוכח העובדה שלא הייתי מסוגלת לספר לה את האמת. אם רק הייתה יודעת מה עשיתי, הייתה חושבת שזה מגיע לי. גם קובי היה חושב ככה. "אני פשוט צריכה זמן. להסתגל לאט לחיים, להתחיל ללמוד, לעזור לאחרים ולשכוח ממה שעברתי."

"עברה שנה וחצי, זו לא תקופה קצרה. אולי ננסה משהו אחר. ערן אומר שיש טיפול שבו חושפים את הגוף בהדרגה למגע ואז מפסיקים לפחד ממנו. תני לי לגעת בך. תני לי להראות לך שמגע יכול להיות מענג."

המשפט של קובי מחזיר אותי כמעט שנתיים אחורה, לרגע שבו ישבתי בחדר הבקרה ומייק אמר לי שמין הוא דבר מענג. תחושת החמצה מכווצת את ליבי כשאני נזכרת בלילות שהעברנו יחד, מייק ואני. אני יודעת שמגע יכול להיות מענג, אבל המחשבה על קובי נוגע בי ככה מעבירה בי צמרמורת. האם זה רק בגלל הפחד שלי? האם הייתי מסוגלת לתת למייק לגעת בי שוב? מחשבה מיותרת. זה אף פעם לא יקרה.

"אל תגיד את זה," אני מתחננת, "אתה החבר הכי טוב שלי. אני מודה לך על התמיכה, אבל אל תצפה שיקרה בינינו משהו מעבר לזה."

קולי מתפוגג והאוויר נעשה כבד מתמיד. זו לא הפעם הראשונה שקובי מעלה את הנושא. היו לו רגשות כלפיי עוד כשעבדנו יחד לפני שנתיים. גל הישנה הייתה מנתקת איתו את הקשר כדי להבהיר לו שלא יקרה בינינו כלום, אבל היום אני אנוכית. היום אני מנצלת את הבחור שהבטיח לשמור עליי לאחר שראה את הסימנים הכחולים על פניי. קובי התייצב לצידי בכל פעם שהייתי זקוקה לעזרה. הוא אפילו איים לעזוב את המסעדה כשרפי רצה לפטר אותי ושכנע את רפי לתת לי לעבוד בתור ברמנית כדי שיהיה לי פחות מגע עם הלקוחות. הכסף טוב פחות, אבל לפחות הבר מפריד ביני לבין כל מי שעלול לגעת בי בטעות. לפחות יש לי עבודה.

"איך היה בארוחה המשפחתית אתמול?" אני מנסה לדובב את קובי לדבר על נושא אחר.

"גרוע. הרגשתי טוב יותר כשלא היה לי שום קשר אליו."

אולי זה לא הנושא האידיאלי. "שוב רבת עם אבא שלך?"

"אי אפשר לקרוא לזה ריב, כשזה חד־צדדי." הוא נאנח.

"מה קרה הפעם?"

"הכנתי להם ארוחה, אבא אמר שזה היה בינוני ובישול זה תחביב, לא מקצוע."

"אבל זה המקצוע שלך! לא סתם קודמת לתפקיד של שף במסעדה. אתה מבשל נהדר!"

"תגידי את זה לאבא שלי." הייאוש גורם לקולו להישמע צרוד מתמיד. "יש לו הרצאה שלמה על תשוקות שצריך לשמור כתחביב ולבחור במקצוע טוב לחיים. כמו שהוא אומר, 'אם אני הייתי מחליט להתעסק בתחביבים שלי כל היום, לא היה לך אוכל על השולחן'."

"הוא פשוט ריאליסטי מאוד," אני מנסה להרגיע, "גם אני פעם חשבתי שאלך ללמוד מקצוע שבו אוכל להרוויח הרבה כסף. אתה לא יכול לכעוס עליו כי הוא רוצה שתהיה לך עבודה קלה יותר או חיים קלים יותר."

"זה לא מה שהוא רוצה. עזבי, את לא מכירה אותו. אבא שלי אדם קשה. אני לא מוכן לדבר עליו יותר."

הוא אף פעם לא רוצה לדבר עליו.

"לפחות אבא שלך בחיים. אל תבזבז את הזמן על ריבים מיותרים, אתה לא יודע מתי הוא יכול להסתיים."

"זו בדיוק הסיבה שהשלמתי איתו. המוות של חיים השפיע עליי. את השפעת עליי. אבל אולי עדיף להקיף את עצמך באנשים שמסבים לך אושר ולהתרחק מאנשים שפוגעים בך, גם אם יש ביניכם קרבת דם."

"הוא אבא שלך. לא משנה מה הוא עושה או אומר, הוא תמיד יישאר אבא שלך. "

קובי פותח את פיו כדי לומר משהו, אבל אז סוגר אותו ומרכין את ראשו.

אולי לא הייתי צריכה להעלות את הנושא.

*

אני מוציאה את המכתבים מתיבת הדואר המלאה בתקווה שהגיעה התשובה לבקשת המלגה שלי. מאז האחד בדצמבר אני עושה את זה מדי יום. התיבה מלאה יותר מהרגיל היום. חשבונות חשמל, מים, גז – את כולם אני דוחפת לתחתית הערמה עד שאני רואה את סמל האוניברסיטה מציץ בין המכתבים, ממש מתחת לדף לבן מקופל. מה זה הדף המקופל? כנראה פרסומת או משהו. אני דוחפת גם את הדף הלבן לתחתית הערמה ושולפת את המכתב מהאוניברסיטה. עיניי נעות במהירות על הכתוב. עוד סירוב.

בין החשבונות, התשלום לאוניברסיטה והכסף למחיה אני לא סוגרת את החודש. אני עדיין משלמת את ההלוואה שלקחתי כשאבא היה חולה.

בניתי על המלגה הזאת. עכשיו לא תהיה לי ברירה אלא להשכיר את החדר של אבא כדי לייצר הכנסה נוספת. חשבתי על הרעיון כבר לפני חודשיים, אבל לא הייתי מסוגלת. במשך שנת האבל לא נכנסתי לחדר של אבא. השארתי אותו בדיוק באותו המצב. מקדש לזכרו. הגיע הזמן להמשיך קדימה, בדיוק כמו שאבא רצה שאעשה.

אני עולה במדרגות לדירה, נכנסת וזורקת את כל המכתבים על שולחן הסלון המשופשף. התיק הכבד מוצא את מקומו על הרצפה ואני קורסת על הכורסה הישנה שמשמיעה צלילי חריקה מצמררים. הבית הולך ומתפרק. הקירות הצהיבו, הטיח מתקלף בחלק מהמקומות ועדיין לא התקנתי דלת לחדר האמבטיה. מי תרצה לשכור חדר בדירה מוזנחת? אצטרך לשפץ מעט בתקווה שדמי השכירות יחזירו את ההשקעה.

בעודי מחשבת את עלות השיפוץ, אני מרימה את החשבונות מהשולחן. הדף הלבן נופל על הרצפה ומושך את תשומת ליבי. מי שולח פרסומות על גבי דף מדפסת לבן? הדף מרשרש כשאני מרימה אותו.

הספרה אחת מופיעה בגדול בחלקו העליון. צבעה אדום, בוהק יחסית למשפטים השחורים שבמרכז הדף.

למה את לא עונה לי?

שנת האבל הסתיימה – הספירה החלה.

תתקשרי לפני שיהיה מאוחר.

מה זה אומר? למי אני אמורה להתקשר? זה נראה כמו איום. אבל לא לוויתי כסף מאף אחד השנה ולא דחיתי שום תשלום. אפילו לא השאירו מספר טלפון על המכתב. זה אומר שזה מישהו שאני מכירה? אולי מייק? אולי הוא המתין שנה כדי שאתגבר ועכשיו רוצה שאתקשר אליו?

איזו מחשבה מטופשת. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא לא היה לבד. הוא המשיך הלאה.

עברו מאז חודשיים ולא נתקלתי בו שוב. לפעמים, בין ההרצאות, עברתי בכוונה ליד בניין 'סאקלר' לרפואה או ליד הכניסה למרכז הספורט. קיוויתי שאתקל בו שוב כדי שאוכל לחזור ולנשום. אולי לא הייתי צריכה לקוות להיתקל בו. הייתי צריכה להתגבר עליו.

המכתב הזה לא יכול להיות ממנו. זו בטח מתיחה אכזרית של ילדים בשכונה. אני מקמטת את הדף וזורקת אותו לערמת הפרסומות שמיועדות להיזרק. יש לי שיעורים לעשות ושיפוץ לתכנן, אין לי זמן להתעמק בפתקים לא ברורים.