מבוא
מעטים מגדולי ישראל זכו לשני כתרים בתחום ההשכלה התורנית: כתר הגאונות בתחום ההלכה והפסיקה, וכתר הגאונות בתחום ההגות והמחשבה. רוב גדולי ישראל עיקר פרסומם בא להם בגלל הצטיינותם ויצירתם באחד משני התחומים הללו. יוצא מן הכלל בולט, שבמידה רבה מאשר את הכלל, הוא הרמב"ם, שזכה ליצור יצירה מונומנטלית הן בתחום ההלכה והן בתחום הפילוסופיה.1 אחד מן המעטים שזכו לשני הכתרים בדורות האחרונים הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865־1935).2 מצד אחד, יצירתו ההגותית, שנפרסת על פני כרכים רבים שמיעוטם יצאו בחייו ורובם אחרי מותו, נחשבת על ידי כל החוקרים למקורית, נועזת ואפילו מהפכנית.3 מצד שני, הרב קוק זכה לייסד את הרבנות הראשית ולהיות הרב הראשי במשך כחמש־עשרה שנה (1921־1935); הן בחייו והן לאחר מותו התפרסמו ספרי הלכה ופסיקה, שבהם התגלתה גאונותו בתחום ההלכה.4
השאלה המתבקשת בהקשר זה היא שאלת היחס שבין הגותו לבין פסיקתו - האם פסיקתו משקפת את הגותו או שקיים נתק בין שני העולמות וכל אחד מהם מבטא חוקיות שונה? או במילים מפורשות יותר: האם החדשנות של הרב קוק בתחום ההגות והמחשבה משתקפת גם בפסיקה שלו?
השאלה שנעסוק בה בספר זה היא אם כן: מיהו הרב קוק כפוסק - חדשן או שמרן? פוסק ציוני, המשתלב והתומך במפעל התחייה הלאומי, או רב חרדי מן הטיפוס הישן, שמיישר קו עם פוסקי דורו?
השאלה הזאת איננה רק שאלה מחקרית מרתקת, אלא גם שאלה חינוכית־ציבורית מן המעלה הראשונה, שרביצקי מזהה אותה "כבעיה העיקרית במורשתו של הרב קוק" (הקץ המגולה, עמ' 163).
אם אכן קיים פער שאיננו ניתן לגישור, כפי שטוענים חוקרים אחדים, בין עולמו ההגותי של הרב קוק ובין דרכו כפוסק וכמנהיג, זאת אכן בעיה חינוכית קשה ביותר, שעלולה להוביל לתוצאות "קשות ואפילו טראגיות במורשתו של הרב קוק בזמן הזה" (שם, שם).
לעומת זאת, אם אכן זכה הרב קוק לממש בפסיקתו את האידיאולוגיה הציונית שלו והצליח ליצור הרמוניה בין עולמו ההגותי המהפכני לבין עולמו ההלכתי והציבורי - זאת אכן מהפכה אמיתית, כיוון שמדובר בתשתית להתחדשות ההלכה וליצירת "תורת ארץ ישראל" לא רק ברמה התיאורטית, אלא גם ברמה המעשית של פסיקת ההלכה והנהגת הציבור.
השאלה הנדונה בספר זה חורגת, אם כן, מן התחום של המחקר המדעי הטהור ויש לה בהחלט השלכות מרחיקות לכת על הבנת מורשתו של הרב קוק.
כוונתי בספר זה היא לנסות להוכיח, שהרב קוק לא רק שאיננו "פוסק חרדי מן הטיפוס הישן", לא רק שאיננו "בדרך כלל נוטה לחומרה, במיוחד בשאלות לאומיות" - אלא להפך: הוא פוסק חדשן ומהפכני, שמציב אלטרנטיבה ציונית ברורה אל מול הפסיקה החרדית ומוכן להיכנס לסדרה של עימותים פומביים עם גדולי הפוסקים של היישוב הישן. בעימותים אלה הוא מציב עקרונות פסיקה שונים במהותם מן העקרונות שמנחים את הפסיקה החרדית, ואף מניח תשתית לפריצת דרך הלכתית בתחומים מרכזיים בחיי העם, החברה והתרבות.
הספר עוסק בעיקר בתקופת יפו5 של הרב קוק (1904־1914), שבה כיהן בתפקיד "רב ראשי של יפו והמושבות".
בתקופה זו מנהל הרב קוק ארבעה פולמוסים גדולים עם הפוסקים החרדיים, שלשלושה מהם הוא נותן פרסום פומבי מכוון ומרבי - פולמוס השמיטה, פולמוס שֶׁמן שׂוּמשׂוּמין בפסח ופולמוס האתרוגים. פולמוס רביעי מתנהל עם הרב פינס במהלך מלחמת העולם הראשונה - פולמוס כלל ישראל - שלא פורסם, כנראה, בגלל אילוצי המלחמה.
בכל ארבעת הפולמוסים הללו פורס הרב קוק בהרחבה את האלטרנטיבה ההלכתית שלו לפסיקה החרדית, ואינו נרתע מחשיפה ציבורית של החלופה הזאת. במקרה אחד הוא אפילו עורר עליו את חמתם של רבני הבד"צ הירושלמי, כשהחליט לפרסם שלא באישורם את כל התכתובת שהיתה לו איתם בסוגיית שמן שומשומין בפסח. בפולמוסים אלה הוא מניח תשתית עקרונית להלכה ציונית ומתחדשת, תוך שהוא הופך עקרונות אלטרנטיביים אלה לדגלים שצריכים להנחות את פוסקי ההלכה גם בדורות הבאים.
כל הדימוי של הרב קוק כפוסק שמרן איננו מתאים לתקופת יפו, שהיא תקופה של חדשנות הלכתית רחבת היקף של הרב קוק, שנובעת וצומחת מתוך עולמו ההגותי ומן האידיאולוגיה הציונית שלו. כאן לא רק שאין מופיעים "תהום", "פער" או "סתירה" בין הרב קוק כהוגה ובין הרב קוק כפוסק, אלא מתגלות ההתאמה וההפריה ההדדית שבין שני תחומים אלה באישיותו של הרב קוק.
במהלך הפולמוסים של הרב קוק בתקופת יפו הוא מניח תשתית להתחדשות ההלכה לא רק באותם נושאים שבהם הוא עוסק באופן ישיר, אלא בתחומים מרכזיים בחיי הדת, התרבות, החברה, המשטר והמוסר של עם ישראל. אני מנסה להצביע על כמה מתחומים אלה ועל הדרך המיוחדת של הרב קוק לבנות את התשתית, שעליה יוכלו פוסקים בדורות הבאים להמשיך ולבנות את בניין ההלכה המתחדשת.
אף על פי שרובו של הספר מתמקד בתחום ניתוח הפסיקה ההלכתית של הרב קוק, אני פותח בתשתית הפילוסופית־הגותית למפעלו ההלכתי של הרב קוק. אני מנסה להגדיר את היסודות ההגותיים בתפיסת ההלכה של הרב קוק, ולתאר את עקרונות הפילוסופיה ההלכתית שלו. אנסה להוכיח, שהוא מניח יסודות פילוסופיים, שנועדו לאפשר את התחדשות ההלכה, ושפסיקתו לא רק שאיננה סותרת את העקרונות הפילוסופיים האלה אלא מגשימה ומממשת אותם.
בנקודה מרכזית זאת אני מציג אלטרנטיבה לטענה שרווחת במחקר בשנים האחרונות - לא רק שאינני מוצא פער בין הפילוסופיה של הרב קוק ובין הפסיקה שלו, אלא אני רואה שני תחומים המשתלבים זה בזה באופן הרמוני, כאשר ההלכה מביאה לידי ביטוי מעשי את העקרונות האידיאולוגיים שמופיעים בכתבים ההגותיים.
"הישן יתחדש והחדש יתקדש" - קריאה זו של הרב קוק לא נשארה רק במישור התיאורטי אלא תורגמה על ידו לתחום ההלכה והמעשה. יהי רצון שנזכה גם אנחנו לאחוז בשולי גלימתו וללכת בעקבותיו.
הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שנעשתה בהדרכתם של מורַי מן האוניברסיטה העברית בירושלים: פרופ' ישראל תא־שמע ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים פרופ' אליעזר שביד ופרופ' אביעזר רביצקי. לשלושתם אני חייב הרבה תודות על ההנחיה והעזרה במשך שנות המחקר. תודתי נתונה גם לרב שלמה אבינר, רב היישוב בית־אל, שעבר על חלקים נרחבים של עבודתי וסייע בעצתו ובהדרכתו. דברים רבים הוספתי לספר בעקבות הערותיהם ושאלותיהם של תלמידיי באוניברסיטת בר־אילן - "ומתלמידיי יותר מכולם". יעמדו כולם על הברכה.
ב"ה, בית־אל, תש"ע.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.