החופרת 1: אין סודות בחברה

פרק 1 הלקוחה

מהרגע הראשון שמירה טמיר נכנסת למשרד שלי, משהו באישה הזאת מריח לי לא נכון. משהו בחולצה הכפרית הלבנה, בפנים הנקיות מאיפור, בעיניים הגדולות והכחולות, בשיער החום הגלי שגזור ברישול, בגוף הגמיש, במכנסי הבד הצנועים, בנעלי הסירה האפורות והפשוטות, משהו בכל הרוגע הלא מתאמץ הזה מסריח לי מזיעה. אני לא קונה אותך אפילו לשנייה אחת מתוקה שלי, אני חושב ומחייך בנעימות אל האישה שעומדת מהוססת בפתח הדלת. אבל בזמנים קשים כאלו, חוקר פרטי עם משרד ריק ואפס לקוחות לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן. כמו שסבתא שלי אמרה, עם אהבה לא קונים במכולת. בטח לא כשאתה מובטל בן שלושים וחמש במשק במיתון עם הורים שבדיוק החליטו לסגור עליך את הבאסטה. על האינפלציה במחירי השווארמה, אני בכלל לא מדברת.

האמת היא שאת האישה הזאת, מי שבתקווה הולכת להיות הלקוחה הראשונה של "עודד חפר: משרד חקירות פרטיות," אני לא סובל עוד הרבה מלפני שהיא הניחה את כף רגלה המעוצבת על סף דלתי. בכל זאת מדובר פה בידוענית לא קטנה. אין הרבה אנשים בתל אביב שלא יודעים מי זאת מירה טמיר. בת למשפחה עשירה מכפר שמריהו, דוגמנית דה לה שמאטע מהאייטיז שהראתה את הבוביז שלה לכל מאן דבעי בשם התקווה הנואלת לככב על שערי "ווג" באמריקה ולאחר שני עשורים הפכה לאחת מכוהנות היוגה הגדולות בעיר. מעריצים רבים לה, למירה טמיר. מעריצים ששותים בצמא את כל הניו אייג' קראפ שהיא פולטת בשיעורים המשמימים שלה, שמתעלפים למראה תנוחת העורב-מסתכל-הצידה המושלמת שלה ושנשבעים שהיא הדבר האמיתי. נסיכת זוהר שהשילה מעליה את שקר החן, הבל היופי וזוהר הכסף כדי לצעוד בדרך האושר הפנימי. עלי מירה טמיר לא תעבוד עם פטפוטי השאנטי באנטי שלה. אישה שאומרת לתלמיד מול כיתה שלמה שהוא לא מצליח לעשות איזה טריקונאסאנאמוק כי יש לו רגליים מקושתות חייבת להיות מכשושה לא קטנה. אם לשפוט על פי פרצוף הספינקס שהיא מציגה, גברת יוגי לא זוכרת אותי. או את התקרית הקטנה. אומרים שיש אנשים עם זיכרון גרוע לפרצופים או שמות. ואני אומרת, חמודות שלי, אנשים זוכרים את מי שחשוב להם לזכור.

"אתה עודד חפר?" מירה טמיר פונה אלי מסף הדלת, קולה המלטף נוטף מוזיקת גונגים אוריינטלית וציוצי דולפינים מרגיזים.

"אכן, אכן. ואיך אני יכול לעזור לך, גברתי?" אני מסתובב לעברה בחיוך שרמנטי של חוקר משופשף שעוסק כבר עשרות שנים בתפיסת פושעים, שתיית אלכוהול ומשכב עם נשים.

טמיר שותקת בפנים מסויגות. עיניה סורקות בפקפוק את השוליים המרופטים של השטיח הפרסי, את השולחן המתנדנד מבית הורי ואת הספה הכחולה שמצאתי ברחוב ומוכתמת אלוהים יודע על ידי מי או מה. אני נעמד על מנת להסיח את מבטה מהתמקדות יתר ברישיון החוקר הפרטי ממשרד המשפטים ותעודת הדוקטור לקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית שתלויות על הקיר מאחורי. שתי התעודות הגיעו מאתר קיקיוני במחיר מציאה של מאה ארבעים שקל כולל מסגור ומשלוח. הגנבים רצו שלוש מאות בהתחלה, אבל אחרי שמונה אימיילים, הם כבר הציעו מבצע.

ההסחה שלי עובדת. לאחר השתהות קצרה, טמיר נכנסת לחדר בצעד מהוסס. אני מסובב לעברה את הכיסא הרעוע שמול השולחן בתנועה אלגנטית. הגלגלים חורקים במחאה. טמיר מרכינה ראשה בתודה. היא שולפת מתיקה מטפחת ומנקה קלות את האבק לפני שהיא מתיישבת. אישה חצופה.

"אני מצטערת אם אני נראית לא החלטית," היא פותחת בקולה המלטף, מבטה משתהה על ציפורניה העשויות בצבע טבעי מלאכותי, "התלבטתי במשך זמן רב אם לפנות למישהו כמוך. סבלתי אובדן מאוד קשה לאחרונה. מאז אני בעיקר מנסה לשכנע את עצמי שאני רק מדמיינת, אבל זה כמו סיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו. אני לא זוכרת את הלילה האחרון שבו הצלחתי לישון. אני זקוקה למישהו שיעזור לי," העיניים הגדולות והכחולות בוחנות אותי מתחת לריסים הארוכים. "מישהו שיעזור לי להבין את מה שקרה."

"אז הגעת לאישה הנכונה, כפרה." אני עונה בחיוך בוטח. טמיר מטה את ראשה בפליאה.

"כלומר לאיש הנכון," אני משתעל במבוכה. "הגעת... לאיש. לאיש הנכון." אני זוקף אצבע בחשיבות ומציע לטמיר סיגריה בנונשלנטיות גברית.

"אני לא מעשנת," היא מעווה את פניה בסלידה כאילו הצעתי לה תינוק למנה ראשונה.

"אבל לא אכפת לך שאני אעשן?" אני שם את הסיגריה בפי.

"האמת שכן אכפת לי. אני מאוד רגישה לעשן." הטרחנית מתפרצפת לעומתי ומנופפת בידה כדי לסמן עד כמה העשן יציק לריאותיה העדינות.

"אז אולי אני יכול להציע לך משהו לשתות לפני שאנחנו מתחילים?" אני שואל בטון הטרוסקסואלי ואדיב.

"יש לך צ'אי?"

"תני לי לבדוק," אני משקר בחביבות במקום לציין בפניה שאנחנו כבר לא בדרמסאלה. קופסה בודדה של תה ארל גריי וצנצנת חצי ריקה של קפה טורקי מקבלות את פני בארונית שליד השולחן. המדפים הבהירים מכוסים בשכבה דקה של אבק, מנוקדת גרגירי קפה וכתמי תה. מאחורי צנצנת הסוכר, חבורת נמלים סוחבת בנחישות גוויה של חרגול.

"אוי, כמה חבל," אני נאנח בתסכול מודגש, "בדיוק נגמר לנו הצ'אי. אני יכול להציע לך ארל גריי או קפה שחור?"

"התה אורגני?"

"התה ויסוצקי."

"זה לא אורגני, אבל אני משערת שכוס אחת לא תזיק," היא מטעימה בטון שמרמז שהיא עושה לי טובה.

אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שמדובר בלקוחה פוטנציאלית. אני מדליק את קומקום הפלסטיק שהיה פעם לבן. הכבוד בשום פנים ואופן לא מגיע לה, אבל אני שומט את התיון הטרי אל ספל בנות הזהב שלי ומוזג מים חמים. אחר כך אני שולה את התיון ושם אותו בארונית, לשימוש חוזר. הבזבוז של תיונים פוגע באוזון. או משהו כזה. אני מגיש לטמיר את כוס התה, מכין לעצמי קפה ומתיישב מולה.

"אני לא שותה קפה כבר שנים," היא מחייכת אלי בסלחנות בעודה בוחשת את התה. "זה פשוט רעל, אתה יודע. אנחנו חושבים שקפה עוזר לנו לתפקד, אבל זה כמו קביים. יום אחד צריך לקום ולצעוד לבד."

"תודה על העצה," אני עונה ביובש. "אמרת קודם שאת זקוקה לעזרה, הייתי רוצה לשמוע במה אני יכול לסייע לך." אני מאוד מרוצה מעצמי. הגישה מקצועית. האווירה סבלנית. הקול גברי וסמכותי. אני שומר אותו לנשים שאני לא מכיר ולגברים שאני רוצה לשכב איתם.

טמיר מהנהנת. היא מרימה את הכוס ולוגמת לאט, בעיניים עצומות. אפשר לייבא תה מסין עד שהאישה הזאת גומרת לגימה. אני שם מרפק אחד על השולחן, משעין את ראשי על היד בתנוחת האזנה, משכל רגליים, מחליט שזה נשי מדי, נשען לאחור ומחליף במהירות לעקב רגל אחת על הברך של השנייה.

טמיר מניחה את הכוס על השולחן ובוחנת אותי. "ייתכן שאתה מכיר אותי," היא מתחילה בהצטנעות מזויפת. "קוראים לי מירה טמיר."

"עכשיו שאמרת," אני מתנחמדת בקושי רב, "את באמת מוכרת לי. את מלמדת יוגה, לא?"

"חשבתי שאתה מוכר לי. למדת אצלי?"

"ניסיתי, אבל עזבתי אחרי כמה שיעורים. יוגה זה לא כל כך בשבילי," אני מגחך בניסיון לחביבות, "אני מעדיף התעמלות עם ספה ושלט טלוויזיה."

"ובכן, יוגה היא לא רק התעמלות, כמובן," היא מתקנת בחיוך מתנשא. "יוגה זו דרך חיים שדורשת התמסרות עמוקה. אמית ריי, בספרו הנפלא 'על מזמורים ומדיטציה', מסביר שהיוגה היא למעשה מדע. מדע של אושר, מדע של שגשוג, מדע של איחוד הגוף, השכל והנפש."

"מדע של קשקוש," אני רוצה לומר, אבל מזייפת חיוך מנומס. "זה מדהים שאת עדיין זוכרת אותי."

"אני אף פעם לא שוכחת פרצוף," היא סוקרת אותי במבט משונה. "באמת מאוד חבל שעזבת, יוגה תעשה פלאים ליציבה שלך. אתה עברת תאונה או שזה פגם מלידה? אתה מאוד כפוף."

"אולי אני אוהב להתכופף," אני עונה במתק שפתיים. איזו אישה. בלתי נסבלת. בשביל אנשים כמו מירה טמיר, יוגה היא שיטת מעמדות. היא וחבריה לכת אליטה מוארת. כל השאר — המון נבער. חבל שטמיר לא מבינה שאם היתה מחלקת לכולם קצת יותר מכספה וקצת פחות מתובנותיה, העולם היה מקום הרבה יותר טוב.

"את יודעת," אני נשען לאחור, "אני מאוד מעוניין לשמוע את הסיבה שבגללה הגעת אליי."

"אתה צודק. אני גוזלת מזמנך," היא אומרת כשעל פניה לא ניכרת שום דאגה לזמני.

"מה פתאום," אני מנופף בידי כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם לנשים מעיקות, "אני פשוט רוצה לשמוע מה מטריד אותך."

"אני פה כי סמדר טמיר היתה אחותי." היא זורקת את השם לחלל כאילו אנחנו מדברות פה לפחות על דולי פרטון.

"באמת? מדהים. לא היה לי מושג שאתן אחיות." אני מזייף השתאות מיודעת, שולף בשקט את האייפון שלוש העלוב שלי מתחת לשולחן ומקליד במהירות. מבט חטוף בתוצאות החיפוש מלמד שסמדר טמיר היא אשת העסקים השנייה הכי עשירה בישראל. אני מסתכל על מירה טמיר בדאגה. אני מאוד מקווה שהתיק הזה לא עוסק בכסף. חוץ מהתקווה לעשות יום אחד טובה לסטנלי פישר, אני לא ממש מבינהבכלכלה.

"היא לא היתה האישה הישראלית היחידה שנכנסה בשנה שעברה לרשימה הבינלאומית של חמישים המשפיעים של פורבס?" אני מצטט בידענות מתוצאת חיפוש נוספת. מירה טמיר מהנהנת.

"כן, זאת סמדר. בתחומה," היא מטעימה את המילה הזאת בהסתייגות, "אחותי היתה מאוד-מאוד מצליחה." לגאווה שלה יש טעם של קאפקייק. מלאה צבעי מאכל וחומרים משמרים.

"את משתמשת בלשון עבר," אני מעיר.

"סמדר נפטרה לפני חודש," היא עונה בשקט.

"אני מצטער לשמוע. זה בטח מאוד קשה," אני מדקלם את מילות הניחומים בטקסיות ומקלל את אלגוריתם החיפוש של גוגל שלא טרח לציין בפני את העובדה השולית הזאת. טמיר מהנהנת. האור הצהוב מהמנורה העירומה שמעלינו מדגיש שני קמטים עדינים שיורדים לאורך פניה החלקות, מן האף אל זוויות הפה.

"אני האחרונה," היא מוסיפה. זה הרגע הראשון בשיחה שלנו שבו היא נשמעת כנה.

"אחרונה?"

"אמא שלי נפטרה כשהיינו ילדות. אבא שלי נפטר כשהייתי בת תשע-עשרה. מאז זה היה רק סמדר ואני. ועכשיו רק אני. אף אחד לא זוכר אותנו כמשפחה. אני כבר לא ילדה של מישהו או אחות של מישהי. אני לבד, בלי המשפחה שאליה באתי לעולם. זה..." היא מנסה לחייך, "זה קשה."

"בטח הייתן מאוד קרובות."

גופה של טמיר נרתע לשבריר שניה למשמע מילותיי. "מאוד קרובות," היא עונה בסוף, חיוך מסוגר ועיניים מוארות מקבעים את פניה כמסיכה, "סמדר היתה אישה מיוחדת כל כך, מבריקה כל כך, אבא שלנו העריץ את האדמה שעליה היא דרכה עוד כשהיא היתה ילדה קטנטנה. היא באמת חסרה לי כל כך."

ה"כל כך" שלה צורם באוזני. מירה טמיר, אני מתחיל להבין, משתמשת באהדה ובחמלה כמו שאנשים אחרים משתמשים בציניות. כנשק, כשריון. אני תוהה איך לשבור אותו.

"נשמע שהיא היתה אישה מאוד מרשימה," אני מהנהן. "היא בטח היתה צריכה להיות מאוד קשוחה כדי להגיע לאן שהיא הגיעה."

"אני אהבתי את אחותי אהבה עמוקה. היא היתה אישה נפלאה," טמיר משיבה בטון ממלכתי. עיניה בוחנות אותי בזהירות. "אבל אני משערת שיש אנשים שיסכימו עם מה שאמרת. סמדר היתה אישה מאוד... אסרטיבית. מובן שלא היתה לה ברירה אחרת. לא בתחום שהיא בחרה. במשך השנים, היא בנתה מסביבה חומה בצורה ואף אחד לא היה יכול לחדור בעדה. אני כמובן לא רוצה שתקבל את הרושם הלא נכון. הרבה אנשים, בעיקר גברים, אוהבים לשנוא אישה מצליחה. כל גבר שהיה מגיע להישגים של אחותי היו קושרים כתרים לראשו ונותנים לו את מפתחות העיר, אבל אישה כסמדר, אישה כה מצליחה, כה חזקה, מייד נהיית... ובכן, אישה כזאת... מייד נהיית כלבה." היא מביטה בי כמבקשת אישור. אני מהנהן בהבנה. אם היא רוצה להגיד לי שאחותה היתה כלבה, מי אני שאתנגד.

"תראה," היא ממשיכה, "סמדר לא היתה אישה יפה. היא לא היתה חמודה או מתוקה, או אימהית. היא היתה אישה ישירה מאוד, עניינית מאוד והחלטית מאוד. יש שיאמרו, דורסנית. לא אני, כמובן," היא חושפת שיניים קטנות ומבהיקות בחיוך צדקני, "סמדר תמיד צחקה שהעובדים שלה קראו לה מאחורי הגב 'הרוטוויילר'. היא אפילו התגאתה בזה, ראתה בזה עדות לכבוד שלהם, אבל סמדר לא רק הפחידה אנשים. אנשים רצו להיות לידה. היתה לה הילה של עוצמה. היתה לה כריזמה. היא תמיד ידעה... היא ידעה לגרום לאנשים שאהבו אותה לעשות מה שהיא רוצה, כמו שהיא רוצה. היא באמת היתה אישה יוצאת דופן." קולה של מירה טמיר נשבר בשוליים. היא מסתכלת שוב לכיוון התה. הכוס ריקה, אבל היא מרימה אותה בכל זאת. פניהן המחייכות של בלאנש, דורותי, סופיה ורוז פוגשות את מבטה הבוהה. אני מתחיל להרגיש קצת רע לגבי כל הלא לסבול אותה. רק שעדיין לא ברור לי אם זה כי מירה טמיר נראית עצובה מכיוון שאחותה מתה או כי אחותה המתה נשמעת כמו גודזילה.

"איך היא נפטרה?" אני שואל.

"היא היתה אחרי ניתוח. בקומה השמינית בבית החולים גורדון. בחדר פרטי. היא נפלה מהחלון. במשטרה אמרו שזאת תאונה, שהיא היתה מטושטשת ממשככי כאבים, קמה בלילה ואיבדה את שיווי המשקל שלה כשפתחה את החלון. כשהגעתי לראות אותה, כל הגוף שלה היה שבור. כמעט לא הצלחתי לזהות את הפנים שלה, הן היו...." היא שותקת לרגע, מנערת את ראשה כאילו מנסה לגרש משהו, "זה היה לפני חודש. אני לא מאמינה שמחר כבר השלושים. שנה לפני ה... לפני שזה קרה, סמדר התחילה להשתעל, שיעול יבש וטורדני שלא הפסיק. היא מעשנת כבדה. כלומר היתה. אז אף אחד מאיתנו לא שם לב, אבל זה נהיה תכוף יותר ויותר." מירה טמיר מסתכלת בסלידה בקופסת הסיגריות שעל השולחן ואני ממהר להשיב אותה אל הכיס. "היא הלכה לרופא לפני שלושה חודשים, בערך. הוא נזף בה שהיא לא באה קודם, אבל סמדר תמיד היתה כזאת. היא לא אהבה ללכת לרופאים. היא לא פחדה מכלום, אבל מרופאים היא..." קולה דועך, ידיה מטפסות לחבוק את כתפיה הרזות ועיניה בוהות. כשהיא ישובה כך, מירה טמיר מזכירה לי פתאום את הקמפיין של דן קסידי שבו כיכבה בעבר, הקמפיין החשוב היחיד בקריירת הנפל שלה: צילומי חוצות שלה, מכונסת בסוודר עצום, הבעה מלנכולית על פניה היפות כשמאחוריה גבר חנוט בחליפה שרוע על מיטה, ספק ישן, ספק מת. בטח שילמו לה בזמנו הרבה כסף כדי לזייף הבעה עצובה. אני רק תוהה מה היא מזייפת לי עכשיו.

"והרופא אמר לה... מה?" אני מנסה להחזיר את השיחה למסלולה.

"הוא שלח אותה לעשות ביופסיה. וגם אז לקח לה שבועיים לעשות את הבדיקה. אני," היא מתעכבת על המילה האחרונה בחשיבות, "הכרחתי אותה לעשות אותה. אבל התוצאות לא היו חד-משמעיות. אז עשו לה עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. זה היה סיוט. בגלל זה היא היתה בבית חולים. החליטו לנתח כדי לבדוק אם הגידול ממאיר. חבורת ילדים גילתה אותה ממש כמה דקות אחרי שזה קרה."

"והיה לה סרטן?"

"כן. משהו נדיר. שם ארוך. אני לא ממש זוכרת. הם אמרו שאחוזי ההצלחה של הטיפול מזעריים. הסרטן כבר התחיל להתפשט. עמיר אמר שהם חזרו על זה אחר כך כל הזמן, על האחוזים המזעריים, כאילו שהם מנסים לנחם אותנו. כאילו היא ממילא חיה על זמן שאול."

"מי זה עמיר?"

"בעלה. הם היו נשואים רק שנתיים. הם היו מאוד... מאוד שונים. לא שאני שופטת כמובן," היא מעפעפת בריסיה בסלחנות.

"כמובן." אני מעפעפת בחזרה בצביעות, "למה את אומרת שהם היו שונים?"

"ובכן...," היא משתהה ארוכות על המילה, "הם פשוט הגיעו מרקע מאוד... שונה. סמדר פגשה את עמיר באילת. היא היתה בחופשה. הוא היה מלצר בהילטון והיא פשוט חזרה לפתע נשואה לו. זה היה מאוד לא צפוי. שוב, לא שאני שופטת כמובן."

"כמובן. והנישואים שלהם היו מאושרים?"

"אני חושבת שבהתחלה כן. היא לא דיברה עליו הרבה. סמדר ואני היינו מאוד קרובות, אבל לצערי מעולם לא דיברנו על דברים כאלה. דברים חשובים. היא לא היתה בן אדם פתוח. אני חושבת שרק אני הכרתי אותה באמת. תמיד אמרתי לה שהיא לא נותנת לאנשים להתקרב אליה, שהיא צריכה..."

"היו להם ילדים?" אני קוטע אותה. אלוהים, האישה הזאת מפטפטת כאילו אלוהים משלם לה פר מילה.

"לא. היו לסמדר שני ילדים, שני ותומר, אבל שני היא מהנישואים הראשונים שלה. תומר לא שלה. זאת אומרת, הוא לא הבן הביולוגי שלה. היא אימצה אותו כשהתחתנה בפעם השנייה."

"אז תומר הוא כן הבן של עמיר?" אני שואלת בנוקדנות של מורה שתפסה תלמיד בשקר.

"לא. עמיר הוא בעלה השלישי. תומר הוא הבן של גיא, בעלה השני של סמדר, מהנישואים הראשונים שלו. גיא מרום. אולי שמעת עליו? הוא הסמנכ"ל בעיוּר, החברה של סמדר... כלומר שהיתה של סמדר."

"ושני היא מבעלה הראשון, ולו קוראים...?"

"אבי לבון. הוא נהרג לפני שש-עשרה שנה. תאונת דרכים. שני היתה בת שש."

"זה בטח היה קשה לסמדר," אני מעיר. מירה טמיר נעה באי-נוחות.

"כן." היא אומרת בסוף בטון לא משכנע.

"אז סמדר התאלמנה פעם אחת. התגרשה פעם אחת. התחתנה שלוש פעמים. ויש לה שני ילדים. אחת ביולוגית, אחד מאומץ?"

"כן. אתה יודע, אתה שואל המון שאלות."

"בגלל זה קראו לי בתיכון החופרת, מתוקה." אני רוצה לענות לה, אבל במקום שואל אותה אם סמדר ידעה שיש לה סרטן. מירה טמיר מהנהנת בשתיקה. אני מנסה להפגין רגישות כשאני מפנה אליה את השאלה הבאה.

"אז את פה כי את חושבת שזאת לא היתה תאונה? את חושבת שסמדר בעצם החליטה להתא... אה... לסיים את חייה באותו לילה?" אני מטה את ראשי לעבר מירה טמיר כפסיכולוגית רגישה.

"לא. אני לא חושבת שסמדר התאבדה," טמיר מתיזה את המילה בקור. "כולם חושבים ששכנענו את המשטרה להצהיר שזאת היתה תאונה, אבל סמדר לא היתה עושה כזה דבר. אני הכרתי את אחותי. אחותי לא היתה קופצת. לא חשוב כמה קשות היו הבשורות, סמדר היתה נלחמת."

אני שומע את הביטחון שמחשל את קולה של מירה טמיר. אני לא אוהב את הביטחון הזה. אני לא אוהב את המקום שהוא מוביל אליו.

"אז אם את לא חושבת שסמדר התאבדה, למה באת אלי?" אני שואל בקול סמכותי בתקווה שהוא מסווה את הפחד המשתק שקושר לי את המעיים בקשר פרפר.

"באתי אליך," היא עונה לאט, "כדי שתמצא את האיש שרצח את אחותי."

אני מסתכל על מירה טמיר. עיניה הכחולות והגדולות לומדות את פני. הדמעות שעלו בהן בתחילת השיחה כבר יבשו מזמן. אני בולע את הרוק שהצטבר בפי. והנה אני קיוויתי שהעבודה הראשונה שלי בתור חוקר פרטי תהיה לאתר כלבה שאבדה. לא אחת שנרצחה.