החוק הראשון 1: הלהב עצמו

למה אני עושה את זה?

האינקוויזיטור גלוקטה שאל זאת את עצמו בפעם האלף בעודו צולע במורד המסדרון. הקירות טויחו וסוידו, אם כי לא לאחרונה. המקום כולו הדיף ריח טחב וטינופת. לא היו חלונות, שכן המסדרון היה שקוע עמוק מתחת לאדמה, והעששיות הטילו צללים ארוכים וזורמים לכל עבר.

למה שמישהו ירצה לעשות זאת? הילוכו של גלוקטה השמיע קצב מדוד על האריחים המרופשים. תחילה ה-'קליק' מלא הביטחון של העקב הימני, ואז נקישת מקל ההליכה, ואז החלקה אינסופית של הרגל השמאלית, מלווה בדקירות הכאב המוכרות בקרסול, בברך, בישבן ובגב. קליק, נקישה, כאב. זה היה קצב הליכתו. רצף המסדרון המטונף נקטע מדי פעם בדלת כבדה, מרופדת ומשובצת ברזל שגומות שקועות בו. באחד הרגעים היה נדמה לגלוקטה ששמע זעקת כאב עמומה מאחורי אחת הדלתות. אני תוהה על מה חוקרים את השוטה האומלל שנמצא שם? במה הוא אשם, או ממה הוא חף מפשע? אילו סודות מבקשים לגלות כשמחטטים בו, דרך איזו רשת שקרים חותכים בו, אילו מעשי בגידה נחשפים? הוא לא תהה זמן רב. הוא הגיע למדרגות.

לו הייתה ניתנת לגלוקטה ההזדמנות לענות את מי שיחפוץ, מי שלא יהיה, ודאי היה בוחר בממציא המדרגות. כשהיה צעיר ונערץ, בטרם איתרע מזלו, מעולם לא הבחין בהן. הוא היה מדלג במורדן, שתיים-שתיים, וממשיך שאנן בדרכו. לא עוד. הן בכל מקום. אין כל דרך אחרת לעבור בין קומות. והמדרגות שיורדות הן תמיד הכי גרועות. זה אחד הדברים שאנשים אף פעם לא מבינים. בדרך כלל, בעלייה נופלים פחות רחוק.

הוא הכיר היטב את גרם-המדרגות הזה. שש-עשרה מדרגות, חצובות באבן חלקה, מעט שחוקות במרכז, מעט לחות, כמו כל דבר כאן למטה. לא היה מעקה, לא היה במה להיאחז. שישה-עשר אויבים. אכן אתגר. נדרש לגלוקטה זמן רב כדי לפתח את השיטה שהוא ירגיש פחות כאב כשהוא יורד בהן. הוא הלך במצודד, כמו סרטן. תחילה המקל, אז הרגל השמאלית, ואז הימנית. הוא הפחית את הייסורים כשהניח לרגלו השמאלית לשאת את משקלו, תוך דקירות עיקשות בצווארו. למה שצווארי יכאב כשאני יורד במדרגות? האם צווארי נושא את משקל גופי? אה? ועם זאת, לא היה ניתן להכחיש את הכאב.

גלוקטה עצר ארבע מדרגות מן התחתית. הוא כמעט הביס אותן. ידו רעדה על ידית מקל ההליכה, רגלו השמאלית דאבה בחמת זעם. הוא החליק לשונו על פנים חניכיו, שם היו שיניו הקדמיות בעבר, נשם עמוק, ופסע קדימה. קרסולו קרס והתעקם בכאב, והוא הושלך אל החלל, מתפתל, מתנודד, מוחו גועש בקלחת אימה וייאוש. הוא קרס על המדרגה הבאה כמו שיכור, ציפורניו מגרדות בקיר החלק, פולט צווחת בעתה. בן-זונה טיפש שכמוך! מקלו קרקש וצנח ארצה, רגליו המגושמות נאבקו באבנים והוא מצא עצמו בתחתית. בדרך נס הוסיף לעמוד.

והנה זה. פרק הזמן המתמשך, היפהפה, הנורא, בין הרגע שבו דפקת את הבוהן שלך בקיר והרגע שבו אתה חש כאב. בתוך כמה זמן זה יבוא? כמה גרוע זה יהיה? גלוקטה התנשף למרגלות המדרגות, לסתו התרופפה, הוא חש את דגדוג הציפייה. הנה זה מגיע...

הכאב היה חזק יותר ממה שניתן לתאר, עווית צורבת במעלה צדו השמאלי, מן הרגל ועד הלסת. הוא עצם בחוזקה את עיניו הדומעות, תחב את יד ימינו בפיו בעוצמה כזו שפרקי ידיו התפוקקו. שיניו הנותרות חרקו זו כנגד זו כשהידק את לסתותיו, ובכל זאת נפלטה ממנו יבבה צורמנית, מרוסקת. האם אני צורח או צוחק? איך אדע מה ההבדל? הוא התנשם במאמץ דרך אפו, נזלת מבעבעת על ידו, גופו המעוקם רועד בניסיון להישאר זקוף.

העווית חלפה. גלוקטה הניע את איבריו בזהירות, בזה אחר זה, בוחן את הנזק. רגלו בערה וכף הרגל איבדה תחושה. צווארו התפוקק עם כל זיע, משלח עוקצים קטנים ומרושעים במורד עמוד השדרה. לא רע, בהתחשב במה שקרה. הוא התכופף במאמץ ותפס את מקלו בין שתי אצבעותיו, משך עצמו מעלה שוב, ומחה את הנזלת ואת הדמעות בגב ידו. כמה משעשע. האם רוויתי עונג? עבור רוב האנשים מדרגות הן סתם דבר שבשגרה. בשבילי הן הרפתקה! הוא צלע במורד המסדרון, מצחקק חרש לעצמו. חיוך קלוש עוד היה משוח על פניו כשהגיע לדלת שלו וגרר את רגליו פנימה.

קופסה לבנה ומרופשת ולה שתי דלתות הניצבות זו מול זו. התקרה הייתה נמוכה מדי, החדר מואר באור בוהק מדי של עששיות רושפות. הרטיבות הזדחלה פנימה מאחת הפינות והטיח נבקע כמו מורסות שהחלו להתפורר, מרובב בעובש שחור. מישהו ניסה למחות כתם דם ארוך מאחד הקירות, אבל לא השקיע בכך מאמץ רב מדי.

השַמָש פרוֹסְט עמד בצדו האחר של החדר, זרועותיו הגדולות שלובות על חזהו הרחב. הוא הנהן אל עבר גלוקטה, בכל מלוא ההבעה של גוש אבן, וגלוקטה הנהן חזרה. ביניהם ניצב שולחן עץ מצולק, מוכתם, שהוברח לרצפה, ולצדיו שני כיסאות. גבר שמן ועירום ישב על אחד מהם, ידיו קשורות בחוזקה מאחוריו ושק בד חום על ראשו. נשימותיו המהירות, העמומות, היו הצליל היחיד בחדר. היה קר כאן, אך האיש הזיע. ובצדק.

גלוקטה צלע אל הכיסא האחר, השעין את מקלו בזהירות על לוח השולחן, ולאט, בזהירות, בכאב, התיישב. הוא מתח את צווארו שמאלה וימינה, ואז הניח לגופו להתרופף ליציבה נינוחה במידת מה. אם לגלוקטה הייתה ניתנת ההזדמנות ללחוץ יד למי שירצה, מי שלא יהיה, ודאי היה בוחר בממציא הכיסאות. הוא הפך את חיי לנסבלים כמעט.

פרוסט יצא חרש מפינת החדר ותפס בקצה השק הרופף בין אצבע בשרנית וחיוורת אחת ואגודל כבד ולבן. גלוקטה הנהן והשמש משך את השק, מותיר את סיילם רוּז ממצמץ באור הקשה. פנים קטנות, מרושעות, חזיריות, מכוערות. רוז, חתיכת חזיר מרושע ומגעיל. חזרזיר מגעיל, מתערב איתך שאתה מוכן להתוודות עכשיו, מוכן לדבר ולדבר בלי הפסקה עד שזה יימאס. צלקת כהה וגדולה חצתה את לחיו וצלקת נוספת עיטרה את לסתו, מתחת לסנטר הכפול. בעוד עיניו הדומעות של רוז מתרגלות לאור הבהיר, זיהה את גלוקטה היושב מולו, ופניו נמלאו פתאום תקווה. תקווה חסרת שחר, כמה עצוב.

"גלוקטה, אתה חייב לעזור לי!" צווח, נרכן נכחו ככל שהתירו לו כבליו, המילים יוצאות מבין שפתיו בערבוביה ממולמלת, נואשת. "ברור לך שהעלילו עליי! אני חף מפשע! באת לעזור לי, כן? אתה ידידי! יש לך יכולת השפעה כאן. אנחנו חברים, חברים! אתה יכול לזרוק מילה בשבילי! אני חף מפשע, העלילו עליי! אני –"

גלוקטה הורה לו לשתוק. הוא בהה רגע בפניו הידועות של רוז, כאילו מעולם לא ראה אותו בעבר. אז נפנה אל פרוסט. "אני אמור להכיר את האיש הזה?"

הלבקן לא אמר דבר. פלג פניו התחתון הוסתר תחת מסכת השַמש, והפלג העליון לא חשף דבר. הוא נעץ מבט קפוא באסיר שעל הכיסא, לא ממצמץ, עיניו הוורדרדות מתות כגופה. הוא לא מצמץ אפילו פעם אחת מאז שגלוקטה נכנס לחדר. איך הוא עושה את זה?

"זה אני! רוז!" רשף הגבר השמן, קולו הולך ונישא בבעתה. "סיילם רוז, אתה מכיר אותי, גלוקטה! הייתי איתך במלחמה... אתה יודע... אנחנו חברים! אנחנו –"

גלוקטה שב והחווה בידו והתרווח לאחור, נוקש בציפורנו באחת משיניו הנותרות, כמהורהר. "רוז. השם מוכר לי. סוחר... חבר גילדת סוחרי הטקסטיל. אדם עשיר, לכל הדעות. אני נזכר עכשיו..." גלוקטה גהר קדימה, משתהה כדי ליצור את הרושם הדרוש. "האיש היה בוגד! הוא נלקח על-ידי האינקוויזיציה, רכושו הוחרם. אתה מבין, הוא זמם שלא לשלם את מיסי המלך". פיו של רוז נפער לרווחה. "מיסי המלך!" צרח גלוקטה, מכה בידו בשולחן. הגבר השמן בהה בו בעיניים פעורות, וליקק אחת משיניו. זו שבצד ימין, למעלה, השנייה מהסוף.

"אבל מה קרה לנימוסים שלי?" שאל גלוקטה את האוויר. "אולי אנחנו כבר מכירים איש את רעהו, אבל לא נראה לי שנערכה היכרות ראויה בינך ובין העוזר שלי. השמש פרוסט, אמור שלום לאיש השמן הזה".

המהלומה באה ביד פתוחה, אך הייתה כה עזה עד שרוז צנח מכיסאו. הכיסא קרקש אך לא הושפע בכל אופן אחר. איך עושים את זה? איך מפילים מישהו לרצפה בלי להפיל את הכיסא? רוז השתטח על הקרקע, מגרגר, פניו צמודות למרצפות.

"הוא מזכיר לי לוויתן שעלה על שרטון", אמר גלוקטה בהיסח הדעת. הלבקן אחז ברוז תחת אחת מזרועותיו, משך אותו מעלה והטיל אותו חזרה בכיסא. דם זלג מן החתך שבלחיו, אך עיניו החזיריות התקשחו כעת. מהלומות בדרך כלל מרככות את בני האדם, אבל חלקם רק מתחזקים. לא הייתי מעלה בדעתי שהוא מהקשוחים, אך החיים מלאי הפתעות.

רוז ירק דם על לוח השולחן. "הגזמת הפעם, גלוקטה, הו, כן! לסוחרי הטקסטיל יש גילדה מכובדת; יש להם השפעה! הם לא יעברו על זה בשקט! אני אדם ידוע בציבור! אפילו אשתי תשכנע את המלך לשמוע את דבריי!"

"אה, אשתך..." גלוקטה חייך בעצב. "אשתך יפה מאוד. יפה, וצעירה, אני חושש. אולי צעירה מדי בשבילך. חוששני שהיא ניצלה את ההזדמנות להיפטר ממך. חוששני שהיא זאת שמסרה לנו את ספרי החשבונות שלך. את כולם". פניו של רוז החווירו.

"בדקנו את הספרים האלה", גלוקטה הורה על ערמת מסמכים דמיונית לשמאלו, "ובדקנו את הספרים במשרד האוצר", הורה על ערמה דמיונית נוספת לימינו. "תאר לך כמה היינו מופתעים כשלא הצלחנו להתאים בין הנתונים. נוסיף על כך את ביקורי הלילה של המועסקים שלך במחסן ברובע הישן, את הסירות הקטנות שאינן מופיעות בכל רישום שהוא, את השוחד לפקידים, את המסמכים המזויפים. יש צורך שאמשיך?" שאל גלוקטה ונד בראשו, מלא מורת רוח. הגבר השמן בלע את רוקו ולחלח את שפתיו.

עט ודיו הונחו מול האסיר, וגם מסמך ההודאה באשמה, שמולא בפרוטרוט בכתב ידו היפהפה והמוקפד של פרוסט. לא חסרה אלא החתימה. אני אשיג את זו ממנו כאן ועכשיו.

"תתוודה, רוז", לחש גלוקטה חרש, "ושים קץ לכל העסק ביש המזל הזה, ללא ייסורים. תתוודה ותנקוב בשם שותפיך לעברה. אנחנו כבר יודעים מי הם. כך יהיה קל יותר לכולנו. אני לא רוצה לפגוע בך. תאמין לי, לא אפיק מזה עונג". דבר לא מענג אותי יותר. "תתוודה. תתוודה, ויחוסו עליך. הגלות באנגלנד לא גרועה כפי שאומרים. אפשר ליהנות מן החיים שם, ומן הסיפוק שבמלאכה הגונה בשירות המלך. תתוודה!" רוז בהה ברצפה, ליקק את שיניו. גלוקטה נשען לאחור ונאנח. "או שלא", אמר, "ואז אוכל לשוב עם המכשירים שלי". פרוסט נע קדימה, צלו הכבד צונח על פני הגבר השמן. "גופה נמצאה צפה ליד הרציף", התנשם גלוקטה, "נפוחה ממי-ים. פניה הושחתו באורח איום... כבר לא ניתן לזהות אותה... כלל וכלל לא". הוא מוכן לדבֵר. הוא שמן ובשל ומוכן להתפקע. "האם הוטל בה מום לפני המוות או אחריו?" שאל את התקרה בקלילות. "האם היה הקורבן גבר או אישה?" גלוקטה משך בכתפיו. "מי יודע?"

נקישה חדה נשמעה בדלת. רוז נשא פניו במהירות, מתמלא שוב תקווה. לא עכשיו, לעזאזל! פרוסט ניגש לדלת, פתח אותה קמעא. מישהו אמר דבר מה. הדלת נסגרה, פרוסט גהר כדי ללחוש באוזנו של גלוקטה.

"ד'ה ת'בראר", לחש בלשונו החצויה. סברארד, הבין גלוקטה, עמד בפתח.

כבר? גלוקטה חייך והנהן, כמו היו אלה חדשות טובות. פניו של רוז שקעו מעט. איך אדם שכל עסקיו כרוכים בהסתרה לא מצליח להסתיר את רגשותיו בחדר זה? אבל גלוקטה ידע זאת היטב. קשה לשמור על שלוותך כשאתה מבועת, חסר אונים, לבד, נתון לחסדי אנשים שאינם יודעים רחמים. מי כמוני יודע? הוא נאנח, ובקולו היגע ביותר שאל, "האם תואיל להתוודות?"

"לא!" ההתרסה שבה כעת לעיניו החזיריות של האסיר. הוא השיב מבט חודר, חרישי ובוחן, ושאב את האוויר פנימה. מפתיע. מאוד מפתיע, אבל בעצם רק התחלנו.

"האם השן הזאת מטרידה אותך, רוז?" גלוקטה ידע הכול על שיניים. הטובים במקצוע טיפלו בעבר בפיו. או הגרועים שבהם, תלוי איך מסתכלים על זה. "כנראה עליי להניח לך כרגע, אבל אמשיך להרהר בשן שלך. אשקול היטב מה לעשות בה". הוא תפס במקלו. "אני רוצה שתחשוב עליי, ותחשוב על השן שלך. ואני גם רוצה שתשקול, בקפידה רבה, לחתום על הודאתך באשמה".

באופן מגושם הזדקף גלוקטה על רגליו, מנער את רגלו הדואבת. "נראה לי שבכל אופן תגיב היטב למכות בנוסח הישן והטוב. אני הולך להותיר אותך בחצי השעה הקרובה בחברתו של השמש פרוסט". פיו של רוז התעגל בהפתעה חרישית. הלבקן נטל את הכיסא, עם הגבר השמן שעליו, וסובב אותו לאט. "אין מיומן ממנו בדברים כאלה". פרוסט נטל צמד כפפות עור חבוטות והחל למתוח אותן בזהירות על ידיו הגדולות, הלבנות, אצבע אחר אצבע. "תמיד העדפת לקבל את השירות הטוב ביותר, אה, רוז?" גלוקטה ניגש אל הדלת.

"חכה! גלוקטה!" יילל רוז מעבר לכתפו. "חכה, אני –"

השמש פרוסט הצמיד את ידו עטוית הכפפה לפיו של הגבר השמן והגיש אצבע למסכה שעל פניו. "ת'ת'ת'ת'", אמר. הדלת נסגרה בנקישה.

סברארד נשען על קיר המסדרון. אחת מרגליו נחה על הטיח מאחוריו, בעודו שורק שריקה מזויפת מאחורי מסכתו ומחליק את ידו בשערו הארוך והרפוי. כשיצא גלוקטה בעד הדלת הזדקף וקד קלות. היה ניכר בעיניו שהוא מחייך. הוא תמיד מחייך.

"המפקח קֵיילַיין מבקש לראות אותך", אמר במבטאו ההמוני, "בחיים שלי לא ראיתי אותו כועס ככה".

"סברארד, אומלל שלי, אתה ודאי מבועת. התיבה אצלך?"

"כן".

"והורדת קצת בשביל פרוסט?"

"כן".

"וגם קצת בשביל אשתך, אני מקווה?"

"הו, כן", אמר סברארד, עיניו מחייכות מתמיד, "אשתי תהיה מסודרת, אם אי פעם תהיה לי..."

"יפה. אני נחפז להיענות לקריאת המפקח. חמש דקות אחרי שאשב איתו, תיכנס עם התיבה".

"פשוט להתפרץ למשרד שלו?"

"מצדי, תיכנס ותדקור אותו בפָנים".

"כך אעשה, אינקוויזיטור".

גלוקטה הנהן, נפנה הלאה, ואז נפנה חזרה. "סברארד, אל תדקור אותו באמת, אה?"

עיני השמָש חייכו והוא השיב לנדן את הסכין המרושעת למראה. גלוקטה גלגל עיניו לתקרה. אחר כך צלע לדרכו, מקלו נוקש על המרצפות, הכאב פועם ברגלו. קליק, נקישה, כאב. זה היה קצב הליכתו.

משרד המפקח היה גדול ומרוהט בעושר רב, והוא שכן באחת הקומות הגבוהות של בית השאלות. כל פריט בחדר היה גדול מדי או מצועצע מדי. חלון עצום ומעוטר חלש על קיר ספון עץ, וממנו נשקפו גנים מטופחים בחצר שתחתיו. שולחן עצום ומעוטר לא פחות נח בלב שטיח עתיר גוונים שהובא ממקום חם ואקזוטי כלשהו. ראש חיה ממקום קר ואקזוטי כלשהו נח מעל אח מרהיבה ששלהבת קטנה ועלובה בערה בו, דועכת כמעט.

המפקח קייליין גרם למשרדו להיראות קטן ועלוב. הוא היה גבר אדיר ממדים, ססגוני, בשנות החמישים לחייו, שפיצה על שערו המידלדל בזקן לחיים לבן ומרהיב. הוא נחשב אישיות מעוררת בעתה גם בתוך האינקוויזיציה, אבל גלוקטה כבר לא ידע מורא, ושניהם ידעו זאת.

כיסא גדול ומסוגנן ניצב בגב השולחן, אך המפקח פסע הלוך ושוב בעודו צורח, זרועותיו מתנופפות. גלוקטה ישב על חפץ כלשהו ש – גם אם לא היה ספק בערכו הרב – תוכנן לגרום ליושב בו אי-נוחות רבה ככל האפשר. אני לא מוטרד מכך. אי-נוחות היא המיטב שאני יכול לשאוף לו.

הוא השתעשע במחשבה על ראשו של קייליין מונח מעל האח במקום ראשה של החיה האכזרית, בעוד המפקח מוסיף להתרעם בקולי-קולות. הוא בדיוק כמו האח הזו, האידיוט המגודל. נראה מרשים, אבל בפנים לא קורה הרבה. אני תוהה איך הוא היה מגיב לחקירה? הייתי מתחיל בזקן הלחיים המגוחך הזה. אבל פניו של גלוקטה היו מסכה של תשומת לב וכבוד.

"הפעם הרחקת לכת, גלוקטה, חיגר מטורף שכמוך! כשסוחרי הטקסטיל יגלו מה קרה פה הם יפשטו את עורך מעליך!"

"כבר עשו לי את זה פעם. זה מדגדג". לעזאזל, סתום את הפה ותחייך. איפה הסברארד השורק האידיוט הזה? את עורו שלו אפשוט מעליו כשאצא מכאן.

"הו כן, טוב, טוב מאוד, גלוקטה, תראה איך אני צוחק! וההתחמקות מתשלום מיסי המלך?" המפקח הזעיף פניו, זקנו ושפמו סומרים. "מיסי המלך?" צרח, מרסס את גלוקטה ברוק. "כולם שולחים בהם יד! סוחרי הטקסטיל! רוכלי התבלינים! כולם! כל אידיוט שיש לו סירה!"

"אבל, המפקח, זה נעשה בגלוי כל-כך. זה העליב אותנו. הרגשתי שאנו חייבים ל –"

"הרגשת?" קייליין היה סמוק ורוטט מזעם. "נאמר לך במפורש לשמור מרחק מסוחרי הטקסטיל, לשמור מרחק מרוכלי התבלינים, להתרחק מכל הגילדות הגדולות!"

הוא פסע הלוך ושוב במהירות גבוהה אף יותר. השטיח הזה יישחק בקצב הזה. הגילדות הגדולות עוד יכריחו אותך לקנות אחד חדש.

"הרגשת, אה? טוב, אם כן, הוא חייב לחזור הביתה! ניאלץ לשחרר אותו ואתה תצטרך למצוא דרך להתרפס ולהתנצל בפניהם! אני איראה מגוחך! בושה וחרפה! איפה הוא עכשיו?"

"השארתי אותו עם השמש פרוסט".

"עם הבהמה המטומטמת הזאת?" המפקח תלש את שערותיו בייאוש. "טוב, אם כן, גמרנו, לא? עכשיו הוא יהיה חורבה מהלכת! לא נוכל לשלוח אותו חזרה במצב הזה! אתה גמור כאן, גלוקטה! גמור! אני הולך ישר לאינקוויזיטור הראשי! לאינקוויזיטור הראשי!"

הדלת העצומה נפתחה בחבטה וסברארד שוטט פנימה בניחותא, נושא תיבת עץ. ובדיוק בזמן. המפקח בהה ללא אומר, פיו שמוט בזעם, בעוד סברארד שומט את התיבה על השולחן בחבטה מצלצלת.

"מה זה אמור להביע, לעזאזל..." סברארד משך לאחור את המכסה, וקייליין ראה את הכסף. כל הכסף היפהפה הזה. התפרצותו נקטעה באיבה, והוא נאלם דום. רגע נראה מופתע, ואז מבולבל, ואז זהיר. הוא קפץ פיו והתיישב לאט.

"תודה לך, השמש סברארד", אמר גלוקטה. "אתה יכול ללכת". המפקח ליטף ברוב מחשבה את זקן לחייו ופניו שבו בהדרגה לגון הוורוד הרגיל, בעוד סברארד יוצא את החדר. "זה הוחרם מרוז, רכוש הכתר, כמובן. חשבתי שאעניק אותו לך, בתור הממונה הישיר עליי, כדי שתוכל להעביר אותו לאוצר". או לרכוש לך שולחן גדול יותר, עלוקה שכמוך.

גלוקטה נרכן קדימה, ידיו על ברכיו. "תוכל לומר, אולי, שרוז הרחיק לכת, ששאלות נשאלו, שהיה צורך שישמש דוגמה לאחרים. הרי אי אפשר שנֵיראה כאילו אנו יושבים בחיבוק ידיים. מה שעשינו כעת יעורר מתח בגילדות הגדולות, יחזיק אותן קצר". זה יעורר בהן מתח ואתה תוכל לסחוט מהן יותר. "או שתמיד תוכל להגיד להן שאני חיגר מטורף ותאשים אותי במה שקרה".

הדבר התחיל למצוא חן בעיני המפקח, הבחין גלוקטה. הוא ניסה שלא להפגין זאת, אך קצוות שפמותיו רעדו למראה הכסף הרב. "בסדר, גלוקטה, בסדר, טוב מאוד". הוא הושיט יד וסגר בזהירות את מכסה התיבה. "אבל אם אי פעם תשקול לעשות דבר כזה שוב... דבר איתי קודם, טוב? אני לא אוהב הפתעות".

גלוקטה הזדקף על רגליו ברוב קושי וצלע אל עבר הדלת. "אה, ועוד דבר אחד!" גלוקטה נפנה בנוקשות חזרה. קייליין נעץ בו מבט חמור מאחורי גבותיו הגדולות, המסולסלות. "כשאלך לפגוש בסוחרי הטקסטיל, אזדקק להודאה של רוז".

גלוקטה חייך חיוך רחב, מבליט את הרווח הפעור, שם נחה בעבר השן הקדמית בפיו. "לא נראה לי שאתקשה להשיג אותה".

קייליין צדק. רוז בשום פנים ואופן לא היה יכול לחזור חזרה במצבו הנוכחי. שפתיו היו חתוכות ומדממות, צדי גופו מכוסים חבלות הולכות ומתכהות, ראשו התנודד הצידה, פניו התנפחו כמעט לבלי הכר. בקיצור, הוא נראה כמו אדם המוכן להתוודות.

"אני מניח שלא התענגת על חצי השעה האחרונה, רוז. אני מניח שלא התענגת עליה כלל. אולי זו הייתה חצי השעה הגרועה בחייך, באמת שאין לי מושג. אבל אני חושב על מה שיש לנו להציע לך כאן, והאמת העצובה היא... שזה בערך הכול. אלה החיים הטובים". גלוקטה נרכן נכחו, מקלו כמעט צמוד לעיסה המדממת שהייתה בעבר אפו של רוז. "השמש פרוסט הוא ילדה קטנה בהשוואה אליי", לחש. "הוא חתלתול. ברגע שאני אתחיל איתך, רוז, אתה תביט לאחור בערגה. אתה תתחנן שאתן לך עוד חצי שעה עם השמש. אתה מבין?" רוז לא השמיע דבר, מלבד האוויר שנפלט בשריקה מאפו השבור.

"תראה לו את המכשירים", לחש גלוקטה.

פרוסט פסע קדימה ובהינף יד תאטרלי פתח את התיבה הממורטת. היא הייתה יצירת אומנות מרהיבה. כשצנח המכסה לאחור, התרוממו המגשים הרבים ונפרשו לצדדים, מציגים את מכשיריו של גלוקטה במלוא הדרם המבעית. היו שם להבים בכל צורה וגודל, מחטים מעוקלות וישרות, בקבוקי שמן ובקבוקי חומצה, מסמרים וברגים, מלחציים, מלקחיים, מסורים, פטישים, אזמלים. מתכת, עץ וזכוכית נצצו תחת אור המנורה הבוהק, מצוחצחים עד שהבהיקו כמראות, מושחזים בחדות רצחנית. תחת עינו השמאלית של רוז הייתה תפיחה סגולה ועצומה שחתמה אותה לגמרי, אך העין האחרת ריצדה על המכשירים: מבוהלת, מרותקת. מטרתם של כמה מהם הייתה ברורה להחריד, מטרתם של האחרים הייתה מעורפלת להבעית. מעניין מה מפחיד אותו יותר.

"כמדומני שכבר דיברנו על השן שלך", מלמל גלוקטה. עינו של רוז זינקה מעלה להביט בו. "או אולי תעדיף להתוודות?" הוא שלי, הנה זה בא. תתוודה, תתוודה, תתוודה, תתוודה...

נקישה רמה נשמעה בדלת. שוב, לכל הרוחות! פרוסט פתח קמעא את הדלת. לחישה חפוזה נשמעה. רוז ליקק את שפתו הנפוחה. הדלת נסגרה, והלבקן נרכן ללחוש באוזנו של גלוקטה.

"ד'ה האינקווית'יתור הראת'י". גלוקטה קפא. הכסף לא הספיק. בזמן שגררתי את עצמי חזרה מהמשרד של קייליין, הממזר דיווח עליי לאינקוויזיטור הראשי. האם אני מחוסל? הוא חש ריגוש רווי אשמה מעצם המחשבה. טוב, קודם כול אטפל בחזיר השמן הזה.

"תגיד לסברארד שאני מגיע". גלוקטה נפנה שוב לאסיר שלו, אך פרוסט הניח יד גדולה ולבנה על כתפו.

"או. האינקווית'יתור הראת'י", פרוסט הורה על הדלת. "הוא כאן. עכת'יו".

כאן? גלוקטה היה יכול לחוש בעפעפיו נרעדים. למה? הוא הזדקף בעזרת פינת השולחן. האם ימצאו אותי בתעלה מחר? מת ונפוח, כמעט... כמעט לבלי הכר? הרגש היחיד שחש היה רטט הקלה מתון. לא עוד מדרגות.

האינקוויזיטור הראשי של אינקוויזיציית הוד מעלתו עמד בחוץ, במסדרון. הכתלים המטונפים נראו כמעט חומים מאחוריו: עד כדי כך היו צחורים מעילו הלבן והארוך, כפפותיו הלבנות ורעמת שערו הלבנה. הוא עבר את שנת השישים לחייו, אך לא הפגין כל חולשה מפאת גילו. כל סנטימטר נאה, מלוטש עצם, מגולח למשעי, היה עשוי כהלכה. הוא נראה כמו אדם שמעולם לא הופתע מדבר.

הם נפגשו פעם בעבר, שש שנים קודם לכן, כשגלוקטה הצטרף לאינקוויזיציה, ונדמה שכמעט ולא חל בו שינוי. האינקוויזיטור הראשי סולט. אחד האנשים החזקים ביותר באיחוד. אחד הגברים החזקים ביותר בעולם, אם חושבים על זה. מאחוריו, כמעט כמו צללים שתפחו יתר על המידה, היתמרו שני שמשים עצומים, חרישיים, במסכות שחורות. חיוך דק נמתח על שפתי האינקוויזיטור הגדול כשראה את גלוקטה גורר את רגליו אל מעבר לדלת. חיוך שמשמעותו רבה יותר. לעג קל, חמלה קלה, אִיום קל שבקלים. הכול, מלבד שעשוע. "האינקוויזיטור גלוקטה", אמר, פושט יד אחת בכסיה לבנה, כף ידו מוטה מטה. טבעת אבן חן סגולה, עצומה, הבהיקה על אצבעו.

"לשירותך, הוד רוממותך". גלוקטה לא היה יכול להימנע מעווית פנים כשהתכופף אט-אט להגיש את שפתיו לטבעת. תמרון קשה וכואב, שנמשך כמו נצח. כשבסופו של דבר הזדקף, הביט בו סולט בשלווה בעיניו הכחולות והצוננות. מבטו רמז כי כבר פענח את גלוקטה עד תום, ולא התרשם ממראה עיניו.

"בוא איתי". האינקוויזיטור הראשי נפנה ופסע במהירות במורד המסדרון. גלוקטה צלע אחריו, והשמשים החרישיים פסעו בסמוך. סולט נע בביטחון עצל, נטול מאמץ, זנבות מעילו מתנופפים בחינניות מאחורי גבו.

בן-זונה. בתוך זמן קצר הגיעו אל דלת, שלא הייתה שונה מדלתו של גלוקטה. האינקוויזיטור הראשי פתח אותה ונכנס פנימה, השמשים התייצבו משני צדי הפתח, זרועותיהם שלובות. ראיון אישי, אם כך. אולי בסופו לא אצא מכאן יותר. גלוקטה חצה את המפתן.

קופסה מוארת מדי שכולה טיח לבן, מרופש, ותקרה נמוכה מכדי לחוש שם בנוח. באחד הקירות היה סדק עמוק במקום כתם לח, אך מלבד זאת היה חלל זה זהה לחדרו בכל. עמדו בו השולחן המצולק, הכיסאות הזולים, אפילו כתם הדם שלא נוקה היטב. מעניין אם מציירים אותם על הקירות, בשביל הרושם? אחד השמשים סגר לפתע את הדלת בחבטה רמה. גלוקטה היה אמור לזנק בבהלה, אך הוא לא הטריח עצמו בכך.

האינקוויזיטור הראשי סולט התיישב בחינניות באחד הכיסאות, הניח על השולחן ערמה כבדה של מסמכים מצהיבים, והדף אותה לעברו. הוא הורה בהינף יד על הכיסא האחר, כיסא האסיר. הרמיזה לא חמקה מעינו של גלוקטה.

"אני מעדיף לעמוד, הוד רוממותך".

סולט חייך אליו. היו לו שיניים יפהפיות, מחודדות. "אני סבור שלא".

אין לי בררה. גלוקטה התיישב בחוסר חינניות בכיסא האסיר בעוד האינקוויזיטור הראשי הופך את הדף הראשון בצרור המסמכים, מזעיף פניו ונד קלות בראשו, כמו מאוכזב להחריד ממה שלנגד עיניו. פרטי הקריירה המהוללת שלי, אולי?

"המפקח קייליין ביקר אצלי לפני זמן לא רב. הוא היה מוטרד מאוד". עיניו הכחולות, הקשות של סולט נישאו מן המסמכים. "מוטרד ממך, גלוקטה. הוא היה די קולני בנושא. הוא אמר לי שאתה גורם מסוכן, בלתי נשלט, שאתה פועל בלי לשקול את ההשלכות, שאתה חיגר מטורף. הוא תבע להוציא אותך מהמחלקה שלו". האינקוויזיטור הראשי חייך, חיוך נבזי, קר, מהסוג שגלוקטה השתמש בו על אסיריו. אבל עם יותר שיניים. "נדמה לי שהוא ביקש לפטר אותך... סופית". מבטיהם ננעצו זה בזה מעבר לשולחן.

האם כעת אני אמור להתחנן לרחמים? האם כעת אני אמור לזחול על הרצפה ולנשק את כפות רגליך? מה לעשות, אין לי חשק להתחנן ואני נוקשה מכדי לזחול. השמשים שלך ייאלצו להרוג אותי כאן, במקום שבו אני יושב. תחתוך את גרוני. תחבוט בראשי עד שיתפצח. מה שתרצה, כל עוד תגמור איתי.

אבל סולט לא נחפז. ידיו שבכסיות הלבנות נעו בדקדקנות, באורח מסודר. הדפים אווששו ורשרשו. "יש לנו מעט אנשים כמוך באינקוויזיציה, גלוקטה. אציל, ממשפחה מצוינת. סייף מעולה, קצין פרשים מרשים. גבר שנועד בעבר לגדולות". סולט סקר אותו מעלה ומטה במבטו, כמו מתקשה להאמין למראה עיניו.

"האינקוויזיטור הראשי, זה היה לפני המלחמה".

"ברור. נפילתך בשבי עוררה חרדה רבה, והייתה רק תקווה קלושה שתשוב חי. ככל שנמשכה המלחמה והחודשים חלפו, דעכה התקווה כליל, אבל כשנחתמה האמנה, היית בין האסירים שהוחזרו לאיחוד". הוא הציץ בגלוקטה, מבטו מצטמצם. "האם מסרת מידע לאויב?"

גלוקטה לא היה יכול לעצור בעצמו. הוא פרץ בצחוק צווחני. ההדהוד, בחדר הקר, היה משונה. זה לא היה צליל שנשמע כאן לעתים תכופות. "אם מסרתי מידע? דיברתי עד שגרוני ניחר. קשקשתי כמו אידיוט. כשסיימתי כל מה שהיה לי לומר, המצאתי דברים. השתנתי על עצמי ובכיתי כמו ילדה. כמו כולם".

"אבל לא כולם שורדים. שנתיים בכלא הקיסר. איש לא שרד אפילו חצי מהזמן הזה. הרופאים היו בטוחים שלא תקום מהמיטה, אבל שנה אחר כך ביקשת לעבוד באינקוויזיציה". שנינו יודעים זאת. שנינו היינו שם. מה אתה רוצה ממני, ולמה אתה לא גומר עם זה? אני מניח שיש כאלה שאוהבים לשמוע את קולם שלהם.

"נאמר לי שאתה נכה, שאתה אדם שבור, שאין לך תקנה ולעולם לא יהיה אפשר לבטוח בך. אבל אני נטיתי לתת לך סיכוי. בכל שנה איזה שוטה מנצח בתחרות, וכל מלחמה מניבה חיילים מלאי הבטחה, אבל ההישג שלך – ההישרדות במשך שנתיים – זה ייחודי. לכן נשלחת צפונה, מונית לפקח על אחד המכרות שלנו שם. מה חשבת על אנגלנד?"

ביב-שופכין מטונף, רווי אלימות ושחיתות. בית-כלא שבו כבלנו את התמימים ואת האשמים כאחד בשם החירות. חור מצחין, שאליו שלחנו את אלו שאנו שונאים ואת אלו שאנו מתביישים בהם כדי שימותו ברעב, ממגפה ומעבודת פרך.

"היה קר", אמר גלוקטה.

"קר כמוך. קנית לך ידידים מעטים באנגלנד. רק מעטים בקרב האינקוויזיציה, ואף לא ידיד אחד מבין הגולים". הוא שלף מן המסמכים מכתב מרוט וסקר אותו בעין ביקורתית. "המפקח גויל הודיע לי שאתה דג צונן, בלי טיפת דם. הוא חשב שלא יצא ממך כלום, שהוא לא ימצא בך שימוש". גויל, הבן-זונה. הקצב. אני מעדיף להיות בלי דם מאשר בלי מוח.

"אבל אחרי שלוש שנים, התפוקה עלתה. הוכפלה, בעצם. ואז השיבו אותך לאדואה, לעבוד תחת המפקח קייליין. חשבתי שאולי תלמד משמעת אצלו, אבל כנראה טעיתי. התעקשת לפעול בדרכים משלך".

האינקוויזיטור הראשי הזעיף אליו מבט. "בכנות, אני חושב שקייליין מפחד ממך. אני חושב שכולם מפחדים. הם לא אוהבים את היהירות שלך, הם לא אוהבים את השיטות שלך, הם לא אוהבים את ה... הבנה המיוחדת שיש לך בנוגע לעבודה שלנו".

"ומה אתה חושב, האינקוויזיטור הראשי?"

"בכנות? אני לא בטוח שהשיטות שלך חביבות עליי, ומסופקני אם יש בסיס ליהירות שלך. אבל אני אוהב את התוצאות. אני אוהב מאוד את התוצאות".

הוא סגר את צרור המכתבים בחבטה והניח יד אחת על לוח השולחן, נרכן אל עבר גלוקטה. כפי שאני עשוי לרכון אל האסירים שלי כשאני מבקש מהם להתוודות. "יש לי משימה עבורך. משימה שאמורה לנצל את כישוריך טוב יותר מאשר רדיפה אחרי דגי רקק. משימה שאולי תגאל אותך בעיני האינקוויזיציה". האינקוויזיטור הראשי השתהה רגע ארוך. "אני רוצה שתאסור את סֶפּ דאן טויפל".

גלוקטה קימט את מצחו. טויפל? "שר המִטבעה, הוד מעלתך?"

"הוא בכבודו ובעצמו".

שר המִטבעה המלכותית. אדם חשוב ממשפחה חשובה. דג גדול מאוד, ללכוד באקווריום הקטן שלי. דג עם ידידים רבי-עוצמה. זה עלול להיות מסוכן לעצור אדם כזה. זה עלול להיות קטלני. "מותר לי לשאול מדוע?"

"לא. תן לי לדאוג לסיבות. אתה, תתמקד בכך שתגרום לו להתוודות".

"להתוודות על מה, האינקוויזיטור הראשי?"

"מה, שחיתות ובגידה במלכות! נדמה שידידנו שר המִטבעה היה מאוד לא דיסקרטי בכמה מענייניו האישיים. נדמה שהוא לוקח שוחד, קושר קשר עם גילדת סוחרי הטקסטיל להונות את המלך. מבחינה זו, יועיל מאוד אם סוחר טקסטיל רם דרג ינקוב בשמו, בהקשר אומלל כלשהו".

לא להאמין, איזה צירוף מקרים, בדיוק יש סוחר טקסטיל רם דרג בחדר החקירות שלי. גלוקטה משך בכתפיו. "מדהים אילו שמות אנשים פולטים ברגע שהם מתחילים לדבר".

"יפה". האינקוויזיטור הראשי נופף בידו. "אתה יכול ללכת. אבוא לקחת את מסמך ההודאה מחר, בשעה זו. מוטב שיהיה בידך".

גלוקטה התנשם לאטו כששב ברוב מאמץ אל המסדרון.

לשאוף, לנשוף. בשלווה. הוא לא ציפה לצאת את החדר הזה בחיים. וכעת אני נע בחוגים רבי-עוצמה. משימה אישית מטעם האינקוויזיטור הראשי, לסחוט וידוי על בגידה במלכות מאחד הפקידים הנאמנים ביותר של האיחוד. חוגים רבי-עוצמה, אבל לכמה זמן? מדוע אני? בגלל התוצאות שהשגתי? או מפני שקל להיפטר ממני?

"אני מתנצל על ההפרעה קודם לכן. כמו בית-זונות כאן, נכנסים ויוצאים כל הזמן". רוז עיקם את שפתיו הבקועות והנפוחות לחיוך עצוב. הוא עדיין מחייך. פלא-פלאים, האיש הזה. אבל כל דבר מגיע לקצו. "בוא נדבר גלויות, רוז. איש לא בא לעזור לך. לא היום, לא מחר, לא אף פעם. אתה תתוודה. הבחירה היחידה שלך היא מתי, ובאיזה מצב תהיה. לא תרוויח דבר אם תדחה זאת, מלבד כאב. מזה, יש לנו הרבה להעניק לך".

היה קשה לקרוא את הבעת פניו המדממות של רוז, אך כתפיו שחו. ביד רועדת טבל את העט בדיו, כתב את שמו, נטוי מעט, בתחתית דף ההודאה באשמה. שוב אני מנצח. האם הרגל שלי כואבת פחות? האם השיניים שלי חזרו? האם הפקתי דבר מכך שהרסתי אדם זה, שפעם היה ידידי? אז למה אני עושה זאת? מענהו היחיד היה קול שריטת הציפורן על הנייר.

"מצוין", אמר גלוקטה. השמש פרוסט הפך את המסמך. "וזאת רשימת שותפיך לדבר עבירה?" הוא הניח לעינו לסרוק בעצלתיים את השמות. קומץ סוחרי בדים, שלושה קברניטים, קצין במשמר העיר, שני פקידי מכס זוטרים. איזה מתכון מייגע. בוא נראה אם נוכל להוסיף קצת פלפל. גלוקטה סובב את הדף והדף אותו חזרה על השולחן. "רוז, תוסיף את ספ דאן טויפל לרשימה".

הגבר השמן נראה מבולבל. "שר המִטבעה?" מלמל בעד שפתיו המעובות.

"בדיוק".

"אבל מעולם לא פגשתי בו".

"אז מה?" הצליף גלוקטה. "עשה מה שאמרתי לך". רוז השתהה, פיו פעור מעט. "כתוב, חזיר שמן שכמוך". השמש פרוסט פוקק את פרקי אצבעותיו.

רוז לחך את שפתיו. "ספ... דאן... טויפל", מלמל לעצמו בעודו כותב.

"מצוין". גלוקטה סגר את המכסה על מכשיריו היפהפיים, המחרידים. "בשם שנינו, אני שמח שלא יהיה צורך להשתמש באלה היום".

פרוסט אזק את פרקי ידיו של האסיר, משך אותו עד שהזדקף, והחל לגרור אותו אל הדלת שבגב החדר. "מה עכשיו?" צעק רוז מעבר לכתפו.

"אנגלנד, רוז, אנגלנד. אל תשכח לארוז בגדים חמים". הדלת נסגרה בחבטה מאחוריו. גלוקטה הביט ברשימת השמות שבידיו. ספ דאן טויפל נח בתחתית. שם אחד. על פניו, דומה לאחרים. טויפל. עוד שם אחד בלבד. אבל שם כה הרה סכנה.

סברארד המתין במסדרון, מחייך כתמיד. "שאניח את השמן בתעלה?"

"לא, סברארד. תניח אותו על הספינה הבאה לאנגלנד".

"אתה מלא חמלה היום, אינקוויזיטור".

גלוקטה נחר בבוז. "היה מוטב להשליך אותו לתעלה. החזיר לא ישרוד שש שנים בצפון. שכח ממנו. הלילה אנחנו צריכים לאסור את ספ דאן טויפל".

סברארד זקר את גבותיו. "שר המִטבעה?"

"הוא ולא אחר. על-פי הוראותיו המפורשות של הוד מעלתו האינקוויזיטור הראשי. כנראה האיש גזל כסף מסוחרי הטקסטיל".

"הו, הבושה".

"נצא לדרך עם רדת החשכה. תגיד לפרוסט להתכונן".

השמש דק הגו הנהן, שערו הארוך מתנופף. גלוקטה נפנה וצלע במעלה המסדרון, מקלו נוקש על המרצפות המטונפות, רגלו השמאלית בוערת.

למה אני עושה זאת? שאל שוב את עצמו.

למה אני עושה זאת?