החטוף

"בירה זה דבר חכם."

אומר האיש בסוודר הכחול, שפאות הלחיים שלו מזכירות את הגנרל סוּקְרֶה. עשן סיגריות. שולחן. בקבוקי בירה הוּאָרי. הקשת כוסות יבשה. לוֹס בַּייבַּייס במכונת המוזיקה וארבעה טיפוסים שמשחקים בלא להיות אבא.

זה חופש. המיניבוס בחניה, הכסף של היום מצטלצל בכיסים. הבר מלא. המוזיקה חזקה מדי לדיבורים, אבל מה משנות המילים אם לוס בייבייס כבר אמרו את מה שהנשמות צועקות ממילא, ועכשיו לוס קוֹריס, וסלנה: כְּמוֹ פְּרָחִים, כְּמוֹ פְּרָחים, פָּשׁוּט אוֹהֲבִים. זה הפסקול של החופש. מוזיקת קוּמבִּיָה משנות התשעים, בלי שום דבר מהמאה הנוכחית. האהבה והכאב, החיים האמיתיים כבר היו. ארבעה גברים שבשעות היום נוהגים למחייתם שותים בתור תירוץ לשיר, שרים בתור תירוץ להיזכר, נזכרים כי הם יודעים רק להרגיש. להרגיש = ללכת = לאהוב = לזיין. כל מיניבוס נוסע אל הקומביה או נמלט ממנה: מכאן הקעקועים שלהם. "הבר הזה הוא כמו האוטו שלי," אומר נהג מיניבוס. "קטן, מחניק, מושתן, מלא מטומטמים, משמיע קומביה."

"לחיי זה."

עוד הוארי. החמישית של הערב. מישהו מדבר על המשפחה. חיים מחורבנים. לשלם שכר דירה. לעשות שוק. לחיים גבר, לחיים. לנסוע עם קומביה. דניאל אָגוֹסְטיני, אמריקה פופ. וזה עם פאות הלחיים, שנקרא לו קוֹלְקֶה, עוד פעם:

"בירה זה דבר חכם."

הוא אומר את זה. הוא מתעקש על זה כי בכוס אחת, בכוס של הגבר שלא מדבר, עדיין יש נוזל. "תסתכל," אומר קולקה, "תסתכל," ומורה באצבע. חוט של ריר זולג משפת הכוס. בקו ישר. כמו חילזון. לְא־א־א־אט, מרוכז בשובל שהוא משאיר אחריו. בירה זה דבר חכם: החוט, החוט הזה שבעיני הקורא הלא־עממי הוא לא יותר מרוק של נהג מיניבוס חובב קומביה, אומר משהו. שאתה משועמם, צ׳וּנְיוֹ. "אתה מדוכדך." "הבירה יודעת," אומר קולקה שוב, "הבירה מעידה." בִּיר נֶבֶר לַיְיס.

הבעלים של הכוס הוא אבא שלי. האיש שלא מדבר וחובש כובע מצחייה של ריאל מדריד.

אם מוזיקת קומביה היא תשוקה, אם קומביה היא לבכות בזמן ריקוד, ללכסן את העיניים, לעשות אקדחים באצבעות, להתהולל בישיבה, הכאב הטוב, אם ככה זה, אבא, אז מה אתה עושה פה? הפנים שלך קשים. נוקשים. כמו השיער שלך: מברשת דחוסה שגם מאתיים רולרים לא יוכלו לסלסל. אבא מתרגש אבל הפנים שלו לא. יש משהו בעיניים שלו, למי אין. אש? הר געש שפעם רצה להתפרץ אבל קפא הודות לקרח של חורף שמעולם לא הסתיים. בדיוק כמו הר אילימָני. אבא הוא האילימני בלי השטויות הפיוטיות. קר, מגודל, רחוק, "צ׳וֹלוֹ" בוליביאני עד הסוף. אבא הוא האנטי־קומביה.

לא תמיד הדברים היו ככה. הייתה תקופה שהוא חייך ולפעמים הרשה לעצמו לעשות פרצופים. אני מדבר על הימים שהוא היה כדורגלן. כשהוא שיחק בכפר של סבא והשתתף בטורנירים שזוכים בהם בחזירים ובפרות. אבא היה מאושר. הוא הסריח. מזיעה, מדשן, ממעי בקר, אבל הוא היה מאושר. הוא לבש את חולצה מספר שמונה. הקבוצה שלו, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, נקראה אתלטיקו בראזיל (ככה באל"ף). אני הייתי קטן מאוד, אבל עדיין שמור אצלי בזיכרון אחר הצוהריים שבו הבקיע את שער הניצחון. זאת הייתה התקפה מתפרצת. אבא חטף את הכדור באמצע המגרש ומסר למספר שבע. זה התחמק משחקן הגנה ובעט לחיבורים. השוער חסם את הבעיטה אבל הכדור ניתר בחזרה.

אבא רץ עשרה מטרים, זגזג בין היריבים, שיגר שמאלית וחורר את פינת הרשת. גוווול!

זאת הפעם היחידה שראיתי אותו רוקד. אבא רץ עד אזור הקרן, נופף לקהל, רקד סלסה.

מהשמחה הזאת נשאר רק רסיס. לפעמים, בזמן שהוא עושה כביסה ולא יודע שמסתכלים עליו, אבא מרשה לעצמו בעיטה, אותה בעיטה שהביאה לאתלטיקו בראזיל את הניצחון בטורניר של תשעים ושש. אבא שלי, בן ארבעים, בועט באוויר, מוחא כפיים בתוך המים. "גול," הוא לוחש, "גול." מי יודע כמה פעמים הוא כבר חזר על אותו מהלך: בחלומות שלו, בזמן שהוא נוהג במיניבוס.

אבא שלי. לפי סבתא קוראים לו רוֹבּי; לפי תעודת הלידה הוא יוּרי רוברטו יוּפַּנקי דֶה חֵסוּס; אבל לפי השכונה, שבסופו של דבר היא־היא מרשם האוכלוסין האמיתי הקובע, השם היחיד שלו זה צ׳וּנְיוֹ. זה בגלל אימא שלי, ששמה בְּלַנקָה, "לבנה", והיא באמת לבנה ומכאן הכינוי שלה, טוּנְטָה, תפוח אדמה לבן מיובש. ואם אימא שלי היא טוּנטה ואבא שלי שחום, הכי שחור מכל השחורים בשכונת השחורים הזאת שהוא גדל בה, אין טבעי יותר משהכינוי שלו יהיה צ׳וניו, תפוח אדמה שחור מיובש. צ׳וניו יופנקי.