זה קרה כשהייתי בן שש או שבע. התחברתי אליו ממש ברגע הראשון, כשראיתי אותו שט לו בבריכת הדגים, בחנות הדגים של עזרא בשוק מחנה יהודה בירושלים. ברגע שראיתי אותו חלפה בי צמרמורת בלתי מוסברת של עונג וחדווה... רק מעצם הצפייה בו. כן, רק מעצם הצפייה בו.
מיד ידעתי שהוא שלי.
הדג האהוב שלי.
תנועתו הייתה שלווה ואלגנטית כל כך ונשימתי כמעט ונעתקה רק מלצפות בו נע בשיוט מלא קסם. היה זה שיוט שנעשה כאילו כלאחר יד ועם זאת שיוט שהיה דומה במשהו לריקוד מעורר השראה, אך לא מהסוג שרואים בריקוד של רקדנים מהמעלה הראשונה, המותירים בנו תחושת התעלות אלוהית. להפך - היה זה שיוט מהסוג הזה שמחזיר אותנו דווקא לדברים הבסיסיים ביותר של הטבע, אל אמא אדמה, או במקרה זה אל אמא מים.
פעם סיפרו לי על דג זהב העושה פלאים. חשבתי לעצמי שאינני צריך דג עושה פלאים כי הדג הזה הוא בעצמו פלא.
דג מופלא.
קשקשיו קלטו את את הלובן הגס והקר ממנורות הפלואורסצנט של חנות הדגים והחזירוהו אל חלל החנות כאור חם, מלא הוד והדר.
הוא שייט לו בין חבריו הדגים ונראה היה כאילו הקשר ביניהם נתפר עוד בטרם נולדו, כל כך טבעי היה. הלוואי שגם אני הייתי שט ביניהם, לידו.
הקסם שהוא הילך עליי לא נעלם מעיני אמי. במאמצים של ילד קטן ונחוש, התרוממתי על קצות אצבעותיי והצבעתי עליו בשייטו בבריכה. "אמא, זה.. זה...זה...". לבסוף הבינה אמא למי אני מתכוון. "תזהר שלא תיפול לבריכה" נבהלה אך עד מהרה השתלט על פניה החיוך החמים והטוב שלה וכבש אותן כליל. היא הייתה אמא דאגנית שכזאת, אך לא עד כדי היסטריה, לא עד כדי קלקול, לא עד כדי הפיכת הדאגה למשהו מטריד ומאיים. להפך - בדאגנותה היה משהו מנחם, מרגיע. היא הצביעה על הדג לפני מוכר הדגים וביקשה ממנו לארוז לה אותו עבורי כשהוא חי.
התנפלתי עליה בחיבוקים ובנשיקות תודה.
"אני אעשה הכל בשבילך חמוד שלי". חייכה אמא מאוזן לאוזן. קמטי הצחוק שמסביב לעיניה החומות והחמות התנגנו בתיאום מושלם עם קמטי הצחוק שבלחייה, שאותם השלימו גומות הצחוק שלה. "הכל בשבילך, אהבה שלי". עד היום אני זוכר את השפע הטוב שהתפרץ ממנה באומרה זאת, את שפע האור ואת ניצוצות החמדה שנבעו מפניה העגולים והטובים. אני זוכר זאת כאילו היה זה ממש היום.
הדג המופלא נארז אחר כבוד בשקית ניילון עבה וגדולה, מלאה במים וכך נשאה אותו אמא בדרכנו הביתה משוק מחנה יהודה שבירושלים. אני זוכר היטב את היום החם והיבש, ואת מגעה הקריר של השקית שבה היה טמון האושר שלי - הדג שלי. הניגוד הזה הגביר את העונג שעבר בתוכי כמו זרם חשמלי.
כשהגענו הביתה פינתה אמי מיד אמבטיה שלמה עבורו, מלאה אותה במים והניחה בתוכה את הדג שלי. כשחזר אבא מן העבודה התפלא על הדג ששחה לו ללא הפרעה בתוך האמבטיה שבה נהגנו להתרחץ, הסתכל במבוכת מה אך לא העיר דבר ולא אמר דבר וחצי דבר. ראיתי אותו מסתודד עם אמא ומהנהן בראשו להסכמה.
כרעתי ברך, צפיתי בדג שלי והתפעלתי משיוטו הענוג. לא יכולתי לשבוע ממנו ומביצועיו. מידי פעם שלחתי אליו את ידי וחשתי במגעו החלקלק. הוא הביט בי וראיתי במבטו אהבה. דקות ושעות אינן נספרות אצל ילדים קטנים, העולם כולו זורם, מתפרץ ומתפקע. לכן לא שמתי לב לזמן שעבר, עד שקראה לי אמא.
"השעה מאוחרת, ואתה צריך לאכול ואחר כך להתארגן לשינה" אמרה לי בנזיפה קלה. "אסור לילדים ללכת לישון מאוחר."
אבל אני בשלי, מביט מוקסם בדג הגדול והמופלא. "אמא, עוד קצת, עוד קצת". ולמרבה הפליאה אמא הרשתה לי. "אבל רק עוד קצת", אתה צריך לישון". הנהנתי להסכמה כמעט בלי משים אך ידעתי שעוד מעט אצטרך להיפרד ממנו, בלית ברירה.
"הו, דג שלי, אני כל כך אוהב אותך" המהמתי. צמרמורת הרטיטה את כל גופי כשצפיתי בו ועברה בי מחשבה: "יש לי חבר, יש לי חבר. מה צריך יותר מחבר כזה". עכשיו רק צריך לתת לך שם, אבל … איזה? כל כך הרבה שמות עברו לי בראש אבל אף אחד מהם לא נראה לי תואם את ייחודו של הדג שלי, את יופיו, את האלגנטיות שלו.
וכמעט בלי ששמתי לב, הרגשתי איך ראשי נופל מעט קדימה. הייתי מנומנם. אמא צדקה - הייתי זקוק לשינה.
"אין דבר" הרהרתי. "מחר כבר אחשוב על שם", ובדיוק אז, כמו לפי הזמנה, הגיעה אמא, מחויכת כהרגלה. היה לי ברור שהיא קראה את את מחשבותיי, חשה אותי, האמא הנהדרת שלי שהודות לה זכיתי בדג המופלא שלי. "אז מה עם שינה? הולכים לישון?". הסכמתי מיד והגנבתי חיוך. עיניה כמעט ויצאו מחוריהן מרוב פליאה על המהירות שבה נענתה בקשתה.
כל הלילה חלמתי על הדג שלי…בחלומי הייתי דג בעצמי. שטתי ליד הדג האהוב והמופלא שלי והתחככתי בקשקשיו החלקלקים. הערצתי את עיניו הנעות בחדות מצד לצד ומביטות בי באהבה. הייתי מסונוור מסנפיריו הנעים לכל עבר כמו משוטים העשויים מאור, והודפים בקלילות את המים שסביבם.
והדבר הראשון שעשיתי כשקמתי בבוקר היה...
ללכת אליו, לראות אותו באמבטיה שבה שחה להנאתו.
אפילו האמבטיה כבר הייתה אהובה עליי. הדג הטמיע בה את קסמו, ריקודו הפך אותה למשהו מלא תנועה, חביב יותר, חי יותר. הוא פיזר בה את קסמו.
מיהרתי אל האמבטיה, כדי לראות את הדג המופלא שלי...
הדג לא היה בתוכה...והאמבטיה… היא הייתה יבשה, ריקה ממים.
ללא נוכחותו הפכה האמבטיה קפואה, מתה, זרה, יבשה.
לפתע הרגשתי את נוכחותה של אמא מאחורי גבי.
"הוא הרגיש קצת לא טוב… לקחנו אותו לרופא לבדיקה". אמרה. הוא יחזור מאוחר יותר.
זה נראה לי מוזר. ממתי לוקחים דג לבדיקה רפואית? אפילו לא היה לי כוח וחשק לשאול מתי יחזור.
בערב ישבתי עם הוריי ועם אחי הגדול. אכלנו ארוחת ערב.
לא היה לי חשק לטעום פירור. אפילו ריחו של האוכל היה דוחה בעיניי, מבחיל.
ואז הגיעה אמא מהמטבח והניחה בחגיגיות רבה על השולחן מגש גדול עם משהו בתוכו. זה היה דג אפוי גדול ופלחי לימון עליו. הוא הפיץ ריח תבלינים לכל עבר.
"זה הדג שלך", הכריזה בקריאה רמה.
הדם אזל מפניי. הרגשתי את עיניי יוצאות מחוריהן, ממש כמו עיני הדג האהוב שלי שהיה מונח עכשיו כקורבן על המגש.
הכל קפא.
אפילו לדמעות שלי לא היה כוח לפרוץ החוצה מעיניי היבשות.
"הכל אבוד." הבזיקה בי מחשבה.
שקט כבד ופתאומי השתרר. אמא ניצבה על עומדה, לא מבינה. אבי הביט בי ישירות ושאל מה קרה.
"בחייך, זה רק דג" אמר אחי הגדול בחיוכו המתנשא, מושיט את ידו אל עבר הדג המת שלי.
קפצתי את אגרופיי הקטנים וחבטתי בכל אחד מהם בכל הכוח הדל שהצלחתי לגייס מהגוף הקטן שלי, גוף הילד.
"בוגדים, רוצחים." הספקתי עוד לומר בטרם יצאתי מהבית בסערה.
רק שעות לאחר מכן מצאו אותי...
צופה בהם, בדגים השטים להם בשלווה בבריכתם בחנות הדגים של עזרא בשוק מחנה יהודה, רוקדים את ריקוד המים המופלא שלהם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.