החינוך הדמוקרטי

לפני כ־20 שנה יצאתי למסע בדרך לא סלולה. רציתי להקים בית ספר אחר, שונה מבתי הספר הקיימים, בדרכו, בדעותיו ובמגעיו עם הילדים. רציתי להקים בית ספר אשר השמירה על כבוד האדם משמשת לו מטרה ודרך פעולה מרכזית בשדה החינוך.

בראשיתו של המסע עמדה לנגד עיניי תמונה ברורה של היעד. יכולתי לדמיין ולתאר בפרטים — סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. לא ידעתי שהסיפור יגלה עצמאות וחיים משלו, ויתחיל להיכתב מעצמו. לא ידעתי שבהמשכו של הסיפור — כל מי שישתתף בו ישפיע על מהלכו. בהמשך למדתי שעובדה זו עומדת בבסיס המעשה כולו. הסיפור הראשוני נשחק והתיישן עם הזמן, אך הוא מהווה בסיס לסיפורים חדשים ורעננים.

הבנתי שעליי להציע נקודת מוצא שונה — כזו שלא יודעת מראש, אינה מכוונת ואינה מנחילה. כזו שמניחה כי לכל ילד ולכל אדם, יש סיפור משלו ודרך משלו לקדם את עלילת חייו. כתוצאה מכך, עם השנים, ככל שנצברו יותר ידע וניסיון, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתהיות ולשאלות הבסיסיות יותר. מלבד הבחירה במגילת זכויות האדם כבסיס הראשוני למעשינו, אין כל נוסחה קבועה או דרך פעולה שאינה נתונה בספק. לפיכך אנו חיים תוך בחינה מתמדת של רעיון קידום זכויות האדם ודרכי הגשמתו.

הסיפור שלפניכם מתאר חלקים במסע שעברתי מאז הקמתו של בית הספר הדמוקרטי בחדרה, דרך הקמתם של בתי הספר הדמוקרטיים האחרים ועד להקמתן של מערכות ציבוריות וחינוכיות אשר בבסיסן עומדים רעיונות החינוך הדמוקרטי.

כאמור, ברגע זה אני נמצא בנקודה מסוימת בעלילה, שהתפתחה לכיוונים מרתקים, שונים מכל מה שציפיתי לו בראשית הדרך. עלילה שאינני יודע כיצד עוד תתפתח בעתיד. על כן הספר שלפניכם אינו סיכום או נקודת סיום. אפשר לראות בו "אלבום תמונות" ממסע החיפוש של חבריי ושלי אחר חיים אחרים — חיים שבמרכזם עומדים מושג "כבוד האדם" והיכולת לחיות תוך שינוי ויצירה.

לידתו של ספר זה היא מבחינות רבות משל לכל המושגים שביקשתי לתאר בו. אנשים רבים שפגשתי בדרכי ביקשו ממני להעלות על כתב את מה שהשמעתי בעל־פה בהרצאות. התבקשתי לתאר את החינוך הדמוקרטי, ובעיקר להסביר את המושגים התיאורטיים שמאפיינים תפיסת עולם זו. גם אני הרגשתי שכתיבת הספר תשחרר אותי ממשא כבד ותאפשר לי לנוע ביתר קלות לעבר אזורים חדשים.

ניסיתי. כתבתי כמה מאמרים קצרים, ישבתי שעות מול המסך, אך לא הצלחתי להעלות את מילותיי על הכתב. הרגשתי חסום.

גם כילד התקשיתי מאוד לקרוא ולכתוב. היום ודאי הייתי מאובחן כדיסלקטי, בעבר פשוט הוגדרתי כ"ילד בעייתי". לא סיימתי תיכון, ודרך החתחתים שבה התגלגלתי לניהול של מערכות חינוכיות וייעוץ להן, מתוארת בהרחבה בספר זה. על הקושי בקריאה התגברתי, בעיקר משום שהיא משמשת אותי ככלי מרכזי בחקר העולם שמרתק אותי. אך על הקושי בכתיבה לא הצלחתי מעולם להתגבר.

בשלב מסוים החלטתי להקליט את הרצאותיי, לתמלל אותן ולערוך אותן לספר. אלא שאז התברר כי גם זו משימה בעייתית. הדיבור שלי אינו רק אוסף המילים שמרכיבות אותו — הוא רב־ממדי ואסוציאטיבי מכדי שניתן יהיה "לתרגמו". לא פעם הרגשתי כישלון. רציתי מאוד לתאר בכתב את הדברים שקרו, להעביר את מחשבותיי לאנשים אחרים, לחלוק איתם את מה שמרתק אותי, אבל לא עלה בידי.

חיכיתי לשעת כושר, למישהו או למשהו שיאפשרו לבלתי־אפשרי לקרות. ההזדמנות אכן הגיעה בצורת ידיהן המושטות של רונית טל (שהציעה לדחוף ולארגן) ושל רונה שפריר (שלקחה על עצמה את תפקיד העורכת), חניכות שלי בעבר בתנועת ה"צופים" וחברות בהווה, שפנו אליי והציעו/דרשו להוציא את הסיפור לאור. לקידום ההזדמנות הצטרפה במלוא העוצמה יעל שורצברג מנכ"לית המכון לחינוך דמוקרטי.

חודשים ארוכים טיפסנו, רונה ואני, על הררי מילים, תמונות, רעיונות וסיפורים. רונה אספה באומץ את המילים שלי וקשרה את הקצוות. בהמשך התגייסו למשימה הכמעט בלתי־אפשרית, גם חבריי במכון לחינוך דמוקרטי וכן שירלי, בת זוגי.

כך, בתהליך אטי וקשה, מצאתי את הדרך אל המילים. בהיסוס, בחוסר ביטחון, עם תמיכה רבה מאנשים אוהבים — מצאתי בסופו של דבר את הקול שלי. את הסיפור שאני יכול לספר, ואפילו — לכתוב.

אני מאמין שכל אדם וכל ילד, מתנסה לאורך חייו במפגש עם אזורים חסומים: מקומות של חוסר אמון, של ייאוש ושל תחושת חידלון. חלקנו מוותרים ונסוגים ממקומות אלה. אך לעתים, כשאנו מאמינים בעצמנו ומניחים לדברים לקרות מתוך הבנה שגם תקופת השפל היא חלק ממהלך החיים — אז מתרחשות הפתעות מרגשות ומרתקות.

הפתעה מרגשת כזאת היא עצם קיומו של ספר זה.

לכן, אף על פי שזהו סיפורם של בית הספר הדמוקרטי בחדרה ושל התגבשות רעיונות החינוך הדמוקרטי ויישומם בתחומים שונים, הספר הוא בעיקר הצעה לראייה אחרת של העולם: ראייה המניחה כי כל בני האדם נולדו שווים אך מיוחדים, בעלי מטען ייחודי חשוב ומשמעותי, בעלי סיפור שרק הם יוכלו להביאו לעולם.

יעקב הכט