הטוב שבי (אל. קיי. פארלו)

good_in_me-5 פרק 1

מלורי שנה לאחר מכן

הלב שלי הולם בחזי כשאני מתקרבת לשלט קבלת הפנים בכניסה לעיר.

ברוכים הבאים לביי רידג'

אוכלוסייה: אלפיים ושישה

אלפיים ושבעה עכשיו, אני חושבת לעצמי, מכריחה את הרגל שלי להישאר על דוושת הגז כשכל מה שאני באמת רוצה לעשות זה ללחוץ על הבלמים, לעשות סיבוב פרסה ולהתרחק מכל זיכרון רע הקשור אל המקום הזה... המחוז הזה... כל הפאקינג מדינה הזו.

החברה הכי טובה שלי אומרת שאני צריכה לראות את המעבר הזה כמשהו חיובי בחיי ושאני צריכה להפסיק לתת לעבר שלי לרדוף אותי. אבל זה העניין בפרספקטיבה — היא כלבה הפכפכה.

זה מצחיק, באמת, איך שינוי פשוט באופן שבו את רואה את הדברים יכול לשנות הכול.

דוגמה לכך —את רוב הילדות שלי ביליתי בצילה של אחותי התאומה — הייתי החושך לאורה. בזבזתי שנים באמונה שאני פחותה ממנה, אכזבה, כישלון... ובאופן כללי לא טובה מספיק.

מתברר שאני לא אף אחד מהדברים האלה, והמקום האפל הזה שקראתי לו בית במשך כל כך הרבה זמן היה אשליה שנבנתה על ידי אימא ואבא היקרים שהבליטו והטילו זרקור על כל ההישגים של ואלרי, מה שגרם לכל החסרונות שלי להיות תמיד בצל שלה.

כשאני חושבת על הכול בדיעבד, זה ברור באופן בוטה. אני לא טיפשה, או אנוכית, או מכוערת, או לא אהובה. לחוסר מזלי, בסך הכול נולדתי להורים גרועים שמעולם לא רצו אותי מלכתחילה.

הדבר הגרוע ביותר בכל הסיפור הוא הדרך שבה נתתי למעשים שלהם להרעיל ולהרוס את מערכת היחסים שלי עם ואלרי. אחרי כל ההשוואות והעלבונות הבלתי פוסקים שלהם, התחלתי לנטור טינה לאחותי.

החלק הכי דפוק בכל העניין הוא שוואלרי הייתה צריכה למות כדי לשנות את הפרספקטיבה שלי. במשך כל כך הרבה שנים מגיל ההתבגרות שלי התפללתי שהיא פשוט תיעלם כדי שההורים שלנו יאהבו אותי כמו שהם אהבו אותה. חשבתי שאם היא תיעלם, אולי כל החסרונות שלי לא יהיו כל כך בולטים.

עכשיו, ואלרי איננה, ואני... אני עדיין לא מספיק טובה בשבילם.

הטלפון שלי מצלצל דרך הרמקולים של המכונית שלי ומוציא אותי מהסערה הפנימית שלי. אני לא טורחת לראות מי מתקשר — החברה הכי טובה שלי, אשלי, היא האדם היחיד שיטרח לעשות את זה. "מאוחר מדי שאשנה את דעתי?"

"מאלי, את תהיי בסדר. הכול יהיה בסדר." הקול שלה מרגיע את העצבים המרוטים שלי.

"קל לך להגיד," אני רוטנת, ומאותתת כשהג'י־פי־אס שלי משמיע צלצול כדי לסמן לי שאני צריכה לפנות.

"אני יודעת שקשה להיות כל כך קרובה לבית..."

"זה לא הפאקינג בית שלי," אני מקטרת, אבל היא ממשיכה.

"אבל את תותחית, מאלי. יש לך את זה. חוץ מזה, את לא באמת בעיר שגדלת בה, רק... קרובה אליה."

"אני עדיין קרובה מדי. כל מקום במדינה שכוחת האל הזאת קרוב מדי. אני נשבעת לך, אני מרגישה כאילו היקום צוחק עליי עם העבודה הזאת שהתקבלתי אליה. מכל המקומות שהגשתי אליהם מועמדות, המקום היחיד שהציע לי עבודה נמצא במרחק של רבע שעה מהגיהינום הפרטי שלי."

"אווו," היא מתחילה, מאריכה את המילה, "אולי היקום יודע שאת צריכה סגירת מעגל. אבל כיאה לכלבה העקשנית שאת, הכוחות שהחליטו להתערב מאלצים אותך להתמודד עם השלדים שלך."

אני מגחכת בלעג כשאני פונה אל הכביש הנידח והמוזר אל המלונית שאקרא לה בית עד שאמצא מקום להשכרה. "כן. כי זה פשוט כל כך קל. תחזרי לגיהינום, תתמודדי עם השטן, ואז הכול יסתדר."

"מעולם לא אמרתי שזה הולך להיות קל. ברצינות עכשיו, מאלי, זה כנראה יכאב בטירוף. ממה שאני יודעת על... המשפחה שלך... אולי אפילו יישפך דם. אני יודעת שזה קשה ושאת מעדיפה להיות בכל מקום אחר. אבל אני באמת חושבת שבטווח הארוך זה יהיה טוב בשבילך. מי יודע, אולי העיר ביי רידג' היא המקום שאליו את שייכת." אשלי מאמינה גדולה בגורל וכל השטויות האחרות האלה.

אני כמעט מתפתה להתנגד ולהתווכח איתה, אבל עוצרת את עצמי — לא כי אני מסכימה איתה, אלא רק כי היא האדם היחיד עלי אדמות שנמצא לצידי, והמחשבה על ויכוח עם החברה היחידה שלי לא מפתה במיוחד.

אנחה ארוכה של תסכול נפלטת מבין השפתיים שלי, ואשלי משנה את הנושא — תודה לאל. "מצאת כבר מקום להשכרה?"

"עדיין לא, אבל אני בטוחה שזה לא ייקח הרבה זמן."

"רק תוודאי שזה מקום בטוח."

אני מגחכת. "אַש. המקום הזה הוא כמו העיירה קוטונווד על סטרואידים. ביי רידג' כל כך מוזרה, שאפילו פחי האשפה המחורבנים בעיר נמצאים בתוך עציצים. תקלטי את זה... לפחי האשפה יש פרחים."

היא מצחקקת. "בכל זאת. פחי אשפה בעציצים לא בהכרח אומרים שאין פשע."

"זה יגרום לך להרגיש טוב יותר אם נעשה שיחת וידאו כשאלך לראות אותם?"

"לחלוטין."

"כרצונך," אני ממלמלת, מצטטת את הסרט האהוב עלינו. "אני הולכת לעשות צ'ק־אין, אשלח לך הודעה מאוחר יותר." אחרי שאנחנו נפרדות, אני לוחצת על כפתור ההתנעה בלוח המחוונים ומדוממת את המנוע. אני יוצאת החוצה ומתמתחת — אלה היו אולי רק שלוש שעות נסיעה, אבל כשכל מה שבבעלותך נדחס איתך במכונית האצ'בק קטנה עם שתי דלתות, שלוש שעות יכולות להרגיש כמו נצח.

מלונית דה ויילד הקרויה על שמו של המשורר והמחזאי האירי אוסקר ויילד, היא בית ורוד רך בסגנון ויקטוריאני של תחילת המאה עם עיטור לבן ונקי, ומרפסת קדמית גדולה ומסבירת פנים הפונה לרחוב בעל שורת עצים. כמו שאר העיר, היא פשוט נוטפת קסם.

הצ'ק־אין עובר חלק, ובגלל ביטול של הרגע האחרון, הבעלים שדרג אותי לסוויטה שלהם, שיש בה אמבט מפואר ועתיק. המחשבה על אמבטיה ארוכה וחמה באמת נשמעת טוב יותר מסקס. לצערי הרב, עבר בערך אותו פרק זמן — הרבה מדי — מאז שעשיתי את שניהם. בדירה שלי בקוטונווד היה רק תא מקלחת קטן, והחבר שלי לשעבר היה הרבה יותר עסוק בלחזר אחרי המאהבות שלו ממה שהוא אי פעם השקיע בי.

החדר שלי מעוצב בטוב טעם עם קירות בצבע ניטרלי בעלי מסגרת מעוטרת. הריצוף נראה מקורי, אבל רובו מכוסה בשטיח אפגני יפהפה. המיטה גבוהה מהרצפה ומוצעת עם שמיכה עבה ויותר כריות נוי ממה שראיתי במקום אחד אי פעם. הצצה מהירה לחדר האמבטיה הצמוד מראה לי שחוץ מהאמבט המפואר, זה לא משהו יוקרתי מדי — אבל עם היופי של האמבטיה הזאת, למי לעזאזל אכפת?

אני פורקת את האריזה במהירות, משליכה את בגדי היום־יום לתוך השידה הקטנה בעלת ארבע המגירות שבפינה לפני שאני תולה את בגדי העבודה שלי בארון — אני מקווה שהם לא התקמטו יותר מדי, כי בואו נגיד שגיהוץ זה לא הצד החזק שלי. אני מניחה את המחשב הנייד שלי על שולחן הכתיבה הקטן, מחברת את מטען הטלפון שלי ליד שידת הלילה, מוציאה את הקינדל שלי מהתיק וזורקת אותו על המיטה. אין כמו הבית, עד שאמצא בית אמיתי... זה לא הרבה, אבל זה בהחלט יספיק לבינתיים.