הטיול

יש בחדר שלי גבר, אני יודעת את זה.

אישה חיוורת ויגעה משתרעת על שזלונג באנחה מכוונת ובפיהוק מעושה. הלסת שלה נמתחת והפיהוק המדומה בזוויות פיה משתנה לדבר האמיתי. היא שואפת את האוויר המתוק והלח שמציף אותה ודוחף אותה לעבר השינה. היא מותשת. בעיר שאליה נוהרים אנשים מכל רחבי העולם כדי למצוא שלווה ומזון רוחני, מרגישה האישה שגופה חבוט ושהרעש בראשה כואב. הרקות שלה דואבות. איבריה רזים מהנדרש, רזים משהיו אי פעם, והיא עייפה מללכת, ללכת, ללכת, עם עין אחת על ההרים הנישאים המקיפים את העמק הצר. ללכת ברחובות הצבעוניים של חצי-האי הקטן, שבו הפאר הדהוי של צבעי הודו-סין רועש כמו חבטות התריסים הירוקים בווילות הצרפתיות המוזנחות. תריס אחד כזה נוקש בקצב על חלון החדר בשל הסופה המתערבלת שהגיעה משום מקום בסופו של יום שטוף שמש. גשם חובט בסוכך, מכה ברחוב. אשד של טיפות שמנות והחלטיות נופל במרץ על הרצפה מחוץ לדלת חדר המלון.

האישה שמחה להיות יבשה, שמחה שעצרה, אך לא שואבת נחמה מרובה מחדרה המרווח. היא עוצמת את עיניה ומעמידה פנים שהיא נרדמת. ריחות של יסמין ושל פּלוּמֶריה מתגלגלים פנימה מהחלון על אדי הגשם, מרחפים על פני מערכת כלי התה הדקורטיבית על שידה ישנה מתחת לחלון הפונה לרחוב, מפעפעים דרך כילת הרשת סביב מיטת האפיריון הפשוטה העשויה טיק כהה, ומגיעים אל האישה השרועה.

תליון כסף בצורת האות M צונח לתוך שקע צווארה כשהיא שואפת את ריח הפלומריה המתוק ונושפת מתוך כוונה, נעה ובודקת. בודקת לראות אם היא יכולה לשקוע בשינה אחרי הטיול הארוך שעייף אותה, בודקת את עצמה כדי לראות אם היא יכולה להימלט מהמחשבות הקודרות המציקות לה, בודקת אם יש טורף בחדר, אם יֵצא ממקום מחבואו אם יחשוב שהיא לא שמה לב, כדי שיוכלו לתפוס זה את זה לא ערוכים.

אם אעמיד פנים שאני ישנה, הוא עשוי לצאת.

כי כך עדיף לה. היא מעדיפה לגלות אם היא לבד או לא בכך שתפתה מישהו לצאת. זה נראה פשוט הרבה יותר מאשר ללכת לדלפק הקבלה ולבקש מהאיש הידידותי עם הדרקון על החולצה לבדוק מתחת למיטה, מאחורי הדלת או באמבט הנחושת התאילנדי.

אלא אם כן זה הוא. אלא אם כן הוא האיש שאת נשימותיו אני שומעת בחדר שלי.

לא, האיש המתחבא בחדר נאה יותר מהאיש בחולצת הדרקון. בגדיו רשמיים יותר, עיניו רצחניות יותר. ולכן האישה מרימה את זרועה, כדי ששנתה תיראה אמיתית יותר, ומניחה אותה על הכרית המפוספסת בצבעי שמנת וכחול כהה. היא עוצמת את עיניה ומשתדלת לא לזוז כדי שעפעפיה לא ירפרפו. תוך שניות היא מרגישה בחיבוקה הבטוח של השינה השואבת אותה לתוך הכותנה המפוספסת של השזלונג.

אני כל כך עייפה.

היא מקשיתה את זרועה עוד יותר מעל לראשה, לצורה של סימן שאלה התלוי מעליה. שם מפסיק המשחק. באיבריה חולפת עווית קלה של המצב ההוא של בין-לבין. איבריה חלשים יותר, רזים יותר, חיוורים יותר משהם בדרך כלל. גון עורה חלבי למרות אור השמש של מסעותיה. שערה קצר יותר, דק יותר, גלי יותר מהרגיל, כאילו סיפרה אותו בעצמה במספריים קהים.

הניסוי שתכננה כל היום כשטיילה לאורך גדת הנהר והשבילים העמיד רק אותה בניסיון. אם יש גבר בחדר, הוא עשוי פשוט לחמוק החוצה בזמן שהיא ישנה — ואז היא לא תדע לעולם. או שאולי הוא יישאר ויעשה דברים גרועים יותר.

היא שוקעת עמוק יותר לתוך הכרית כששתי ידיים מופיעות לרגלי השזלונג, מתלפפות, זוחלות, מתגנבות במעלה הרגליים הקצרות והעבות ואז לאורך בד הריפוד.

פרצוף מגיח. שיער אפור וארוך, מסורק לאחור מהמפרצים לכיוון העורף. אם האישה הייתה פוקחת את עיניה היא הייתה רואה את עיניו הצרות והזאביות למרגלות הספה, כאילו הוא חיה התרה אחר מזונה. הוא חושף את שיניו בחיוך. תנועותיו איטיות ומלאות כוונה. גופו מתרומם כאילו הוא נפרש מתוך סל על אריחי הרצפה הקרירים. הוא מתרומם כשידיו מלטפות את כפות רגליה היחפות, חולפות על שרשרת הכסף שעל קרסולה, בוחנות את השוליים ואת הקווים של רגליה. ידיים גסות בצבע ארד נעות במעלה רגל שהייתה פעם שרירית וכעת היא שברירית, והוא סופג כל פרט, כל שומה, כאילו הוא בוחן דגימה במעבדה. האיש לבוש בחליפה כהה שהז'קט שלה מכופתר במותן בכפתור אחד, מעל חולצה לבנה שצווארונה העמוק פתוח. האישה לא יודעת זאת, אך האיש נראה מכובד ומעורער כאחד; לבוש למשעי אך אצבעותיו מטונפות. שיניו חורקות בחדות, עיניו נפערות בחיוך ופיו מתמלא רוק במחשבה על מה שנמצא לפניו, מה שהוא רעב לו, מה שהוא עומד לתפוס.

הוא מחליק את אצבעות הפרא שלו על מכנסי הכותנה הקצרים של האישה, מרגיש את צלעותיה מתחת לגופייה הלבנה, מרפרף על פני שדיה הקטנים ולמעלה, אל העצמות הנפגשות בבסיס צווארה. הוא רואה את ה-M הכסופה בשקערורית ומחליק את ידיו הלאה, לאורך הקווים הבולטים של עצם הבריח שלה, לאורך העור הלבן-תכלכל, לעבר שתי הכתפיים, ואז בחזרה אל צווארה, אל גרונה. הוא מלטף את ה-M הזעירה באצבעות מלוכלכות ואז מקיש עליה פעמיים, כאילו להפעיל אזעקה.

עיניה נפקחות, אישוניה מתכווצים, אבל האישה לא צורחת.

ידעתי.

האיש קופץ מעל למשענת השזלונג בקלילות ספורטיבית ומתיישב ליד גופה השרוע. רגליו שלובות, הופעתו מהודרת. היא קפואה. היא גאה להיווכח שצדקה, אך משותקת מפחד בעודה תוהה אם האיש ירים אותה או ירתק אותה למקומה. היא מביטה בו, בעיניו הנרגשות והמוטרפות, שמחה שהם נפגשו סוף-סוף, בעודה מחכה שהוא יאכל אותה.

תעשה את זה כבר!

אבל האיש לא מתחיל לטרוף. הוא קם, מושיט יד אלגנטית ומהנהן ביהירות, כאילו הוא פוקד על האישה להצטרף אליו לריקוד. היא מביטה בידו הגסה, רואה את הלכלוך האדום כדם מתחת לציפורניו ותוהה במה הוא נגע. ובכל זאת היא נענית ומניחה ברעד את ידה החיוורת בידו. טבעת פרחי זהב מסתובבת ברפיון על האצבע המורה שלה. האיש מכופף את גבו כשהוא רוכן להרים את האישה, והיא קמה בתנועה חסודה כששתי ידיה בידיו. מבטיהם נפגשים ופניהם באותו גובה.

סוף-סוף.

האישה מריחה בשר בהבל פיו של הגבר בחיבוק הרוקדים שלהם; היא רואה את כתמי הניקוטין על שיניו החדות; היא מריחה את הגשם ואת השמן בשערו. הוא מוביל אותה סביב אריחי הרצפה הכתומים והאפורים, מסחרר אותה בוואלס פרוע בזמן שמבטיהם נעוצים זה בזה ואיבריהם נמתחים. הם מסתחררים מסביב למיטת האפיריון המוצעת בקפידה, עם מצעי הפיקה הלבנים המעומלנים ועלי הפוקסיה הפזורים על הכריות, המזמינים את שניהם אל תוך מעטה רשתות הכילה. הם חולפים בסערה על פני השידה עם מערכת כלי התה, על פני חלון מוגף נוסף בחדר הפינתי המפואר הזה, המוביל אל חלקת הגינה שבה עלי בננה וקקאו בולמים את טיפות הגשם. הם חוזרים אל השזלונג ואל הדלת המובילה לחדר האמבטיה, שם משתקף זוהר זהוב מאמבט הנחושת מבעד למרווח הדלת. ביחד הם מסתובבים בסחרור, בסערה, אוחזים זה בפניו של זה ותוהים מי יהיה זה שיתקוף ראשון.