הידרומניה

היא מתעוררת צמאה, כמו בדרך כלל, אבל הפעם זה קשה יותר, כאילו יש חול בגרונה. היא מזדקפת במיטה ומלטפת את הגרון, מנסה לגייס רוק מהחך כדי שהבליעה לא תכאב. מגרונה היא מעבירה את אותן שתי אצבעות לזרועה, בחצי הדרך בין המרפק לכתף שמאל, ונוגעת בחלקת העור הבולטת. אין כאן כסף, עוברת המחשבה במוחה. אין לי כלום. חתיכת הסיליקון־טיטניום הזאת יכולה לשמש לניקוי שיניים. אז היא נזכרת במה שדגי אמר לה.

היא קמה מהמיטה ועולה בסולם הפנימי אל הגג. הוא צפוף במכלי גִ'י־גִ'י, קולטים, חיישנים ומגדל תצפית עננים, אבל היא הצליחה לפַנות פינה, ומשם היא צופה עכשיו על הדיונות הארוכות, הים עם האקוודוקט ומעגן הורדוס, מעבר לו אל השכונות הצפות והמשחתות הרוסיות הישנות, וצפונה אל הכרך הגדול של קיסריה והקהילות הפזורות סביבה. במזרח השמש כבר גבוהה, מסתירה באובך את ההרים. בשלב זה של היום, קווי מתאר חומים־אפורים נראים רחוקים כמו שהם באמת, בלתי מושגים. השמים נקיים, כמו תמיד.

היא אוהבת את הגג שלה, אבל הבוקר היא לא עלתה כדי ליהנות מהנוף. היא בודקת את מכלי האגירה הפרטית, הג'י־ג'י. אם קלטו משהו מטל הבוקר. אם נשאר בהם מספיק. היא עוברת ממכל אחד לשני, זוכרת בעל פה את הקומבינציה של כל מנעול, מקישה אותה, מסובבת את המכסים ופותחת את המכסה האחרון, המותאם במיוחד, בעזרת הזרת. היא יודעת מה היא תמצא, הרי לא נפלו ליטרים מהשמים במשך הלילה, לא יתגלה מאגר נחבא של מים טריים. היא מתקרבת לסוף. היא תתייבש. המבול הבא צפוי בדצמבר, בעוד שלושה חודשים. היא לא תחזיק מעמד עד אז. אין לה כסף לקנות מים שיספיקו לה, ולא רק לה. היא תצטרך — הן יצטרכו — יותר מים מתמיד בזמן הקרוב.

היא מטביעה כוס במכל. הצג על קו המים מראה 9.3 ליטרים. חם לה והיא נוגעת בזרועה ומבקשת את הטמפרטורה. 32.6. מבקשת שעה. 8:12. מזל שעדיין יש כמה שירותים חינם. עם הכוס, נזהרת לא לשפוך טיפה, היא חוזרת דרך הסולם לדירה. היא שותה מהכוס הקטנה באטיות, לגימה אחרי לגימה, מצליחה לבלוע בכאב פחוּת בכל פעם, משהה את הנוזל בחלל פיה, מרטיבה את כל הפינות, מעבירה בין שיניה, לבסוף בולעת בזרם דק.

היא נוגעת בזרועה ומבקשת את דגי בשיחה קולית.

"מָיה," הוא אומר בתוך האוזן שלה. היא נועלת סנדלים, מהדקת את הרצועות מעל עצם הקרסול ומתחת לה. "דגי. ספר לי עוד פעם על הצ'יפ הזה."

היא שומעת אותו מחייך. היא לא מחייכת. "אמרת שהדברים האלה לא מעניינים אותך."

היא מניחה את משקפי הטויוטה־סִי על אפה, מחליקה את השיער הקצר לאחור וסוגרת מאחוריה את הדלת. "עכשיו זה מעניין אותי," היא אומרת. הוא אומר, "בואי לארוחת בוקר." היא נוגעת בזרועה ומנתקת.

היא אוהבת ללכת ברגל בעיר, אבל הדֶנְשָה לא עולה כסף אם לא רוצים לשלם ומוכנים לצפות בפרסומות, והיא מעדיפה לא להתאמץ או להזיע מדי. היא עולה בדרום שש ונוגעת במפה בצפון שלוש, התחנה של דגי. היא נותנת לסורק לקרוא את הצ'יפ שלה ולשדר פרסומות אל הטויוטה־סי שלה. "יה מיה: אוֹהִיָה — לצלול אל החיים שלך." הטיפות בהולוגרמה נראות כל כך אמיתיות וקרות, שהיא מוציאה לשון ומנסה לקלוט אותן. נו באמת, היא מנענעת בראשה. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו, שתאגיד המים הגדול בעולם יציע לה לצלול אל החיים. בעצם, אולי זה באמת מה שהיא צריכה לעשות, היא חושבת. עד שהיא מגיעה לצפון שלוש, היא מספיקה לראות פרסומות של גוֹבּוֹגוֹבּוֹ, שמבטיחות מבצע של פעם בחיים, ושל וִיזִי. יש גם כמה פרסומות שלא קשורות למים: תאי התקשרות של הונדה, צ'יפ של צַ'יינִיז אקספרס. בסוף היא נשברת, מנמיכה ועוצמת את עיניה.

מרחוק דגי מסמן לה "רק רגע". הוא בשיחה. הטויוטה הגדולים שלו רוכבים על קצה האף, ויש לו עגילי־רמקולים לבנים של בּוֹס. היא שומרת מרחק, אבל היא שומעת את הטון המודאג שלו, הכתפיים קצת שחוחות. נדמה לה שהוא אומר, "כן, כבר היום, אני אדאג לזה." רעמת השיער השחור על ראשו נראית מוזר. בפעם האחרונה שהתראו, לפני כמה ימים, היו לו תלתלים שחורים ארוכים, כמו פעמונים שנערמו על גבו. הוא נוגע בזרועו וניגש אליה.

"מה נשמע, דודה? את יפה היום."

"היו לי בקרים טובים יותר." היא נושקת ללחיו ומלטפת את כתפו.

"צמאה?"

"ברור."

"ניכנס." הוא מוביל אותה לדירה שלו. צפון שלוש היא שכונה יפה, שהוקמה על מה שהיה פעם מגרש גולף, ומשקיפה על ואדי זרקא. הדירות בה מרווחות, מצוידות היטב. הוא ניגש למכשיר גובוגובו של מאה ליטר בפינת המטבח ומוזג לה כוס. הצג על קו המים מראה 98.2. הוא רואה את העיניים שלה מתרחבות. "יש עכשיו מבצע מצוין על המאה ליטר," הוא אומר. "אני יודעת," היא אומרת. "פעם בחיים. ראיתי את הפרסומת."

"את לא שמחה לראות אותי?" הוא מסיר את המשקפיים ומחייך אליה בידיים פרושות לרווחה. הצלקת על עצם הלחי שלו נראית טוב יותר, אבל השיער הזה, היא חושבת. "כמה פעמים אני אגיד לך שאני יכולה להיות אמא שלך?" הוא סוגר את ידיו. החיוך והשיניים נעלמים מאחורי שפתיו. "בדיוק דיברתי עם האיש שלך."

"כן?"

"רציתי לוודא שהצ'יפ עדיין פנוי."

היא מחכה שימשיך, לוגמת באטיות מהמים הטובים. הרבה זמן לא קנתה מים מהתאגידים. גם אם יכלה להרשות לעצמה, היא נשבעה לא לתת קוּאַי אחד לתאגידי המים. היא העדיפה לתמוך בחברות קטנות, מקומיות, אבל גם הן יקרות, אז היא אוגרת. מתכוננת לגשמים, מכינה את המכלים, מסננת את ההקצבות של המקלחת, מחפשת דילים זולים של סוחרי מים עצמאיים. הפעם היא נתקעה, כמו רבים. היא בנתה על גשמים שהיו צפויים לרדת בסוף החודש הזה, כיוונה את המאגר שלה ואת הכסף שלה לקראתם, ואז בוטלה התחזית. הגשמים הבאים יהיו רק בדצמבר, שבוע ללא הפסקה, אמרו בחדשות אוהיה (לצלול אל החיים). אלה חדשות טובות, הם הרגיעו. המדענים שלהם הצליחו לשמר את המים שהיו צפויים בספטמבר ולהשהות אותם עד הגל הבא, ולכן הגל הבא יהיה חזק פי כמה ויניב מים שיספיקו לשנה. היא יודעת לא להאמין להם, שזו עוד מניפולציה כדי להכריח אנשים לקנות מהם מים, לקחת הלוואה מהבנקים שלהם, להשקיע במניות שלהם. היא נשארה בלי כסף, ובלי מים, ובקרוב תצטרך אותם יותר מתמיד.

"קוראים לו נצח," דגי מקפיץ אותה מהמחשבות.

"מה? למי?"

"הבעלים הקודם של הצ'יפ שלך."

"הוא עדיין לא שלי. ספר לי עליו."

"כבר סיפרתי לך מה שאני יודע. זה בחור שמת."

"מתי?"

"זה משנה מתי? לפני כמה ימים."

"איך?"

"בים. הוא נפל מתצפית עננים באחת השכונות הצפות."

"איזו שכונה?"

"ים שמונה," הוא עונה, מביט בה. ים שמונה זו שכונה טובה, את זה היא יודעת.

"נפל מתצפית עננים? סתם ככה?"

דגי מושך בכתפיו. "לא יודע אם סתם ככה. נפל. האנשים שלי אומרים שהוא כשר לגמרי. בחור טוב."

"נצח," היא אומרת.

"זה השם שלו."

"ויש בצ'יפ שלו הרבה כסף."

"הם לא יודעים כמה בדיוק, אבל העבודה שלו, הדירה שלו — היה לו כסף."

"איך אני יודעת שהוא כשר לגמרי?"

"האנשים שלי אמינים. הם לא טועים. בגלל זה אנשים באים אלי לקנות צ'יפים. יש סיכון, אבל קטן. את מכירה אותי מספיק שנים. את יודעת שאני רוצה את טובתך." הוא מגרד את רעמת השיער השחור שעל ראשו. הוא רזה ושחום, והניגוד בין עורו הכהה לעיניו הכחולות יכול להרתיע. אותה הוא לא מרתיע. תמיד חיבבה את הכנות שלו. היא סומכת עליו.

"כמה אתה לוקח?"

"עשרת אלפים. ארבעה־עשר אלף אם המנתח שלי עושה את הדוֹי."

היא צוחקת. הקמטים לצד עיניה היפות, רגלי עורב. קמטים של צחוק, לא של הגיל. "אם היו לי סכומים כאלה..."

"אל תשכחי שאני משלם לאנשים שהעבירו לי את הצ'יפ מהגופה."

"ואם אין בצ'יפ שלו את הסכום הזה?"

"הסימנים מעידים שיש לו הרבה יותר מזה. מעבר לזה אני לא יכול להבטיח. שוב, יש סיכון מסוים."

"ומה אני עושה אז? אם אין כסף, איך אני משלמת לך?"

"במקרים הנדירים שזה קורה, אני לוקח פחות. הוצאות, דוֹי, סכום מינימלי לאנשי קשר. בגלל שזאת את, אני אספוג את זה. נסתדר, אל תדאגי. זה לא צריך להיות מה שירתיע אותך."

"מה כן צריך להרתיע אותי?" היא לוגמת לגימה אחרונה מהגובוגובו ומניחה את הכוס על הדלפק. היא נזכרת שהוא דיבר על ארוחת בוקר, וכנראה משהו בהבעה שלה מזכיר גם לו כי הוא אומר, "רגע, הבטחתי לך ארוחת בוקר, לא?"