היהלום המשכנע

נדמה כמו לא חלפו אלא מספר שבועות מאז שהשתתפה סַבְּרִינָה בחתונתה של חברתה הטובה ביותר, ואילו עתה היא מלווה אותה בדרכה האחרונה. כל לוויה היא עצובה, אבל לוויה כפולה היא הנוראה מכולן. המחשבות חלפו במוחה בעת שנושאיהם של ארונות המתים, לבושים בחליפות שחורות, נשאו את ארונותיהם של לוֹרָה ושל בעלה רִיק, מן הכנסייה בטקס מכובד.

סברינה לכדה את מבטו של הגבוה מבין כל הגברים שנשאו את ארונו של רִיק אולם כהרף עין הסבה מעליו את מבטה בלב פועם בקצב של מנוע ישן. אותן עיניים שחורות כפחם תקשרו עמה הרבה מעבר למקובל ולראוי במעמד של לוויה. אפילו כשראשה מורכן יכלה לחוש במבטו הצורב, העור העדין שעל עורפה כאב, וכמו אלף עצבים פיזזו בהתרגשות עד כאב בעור העדין של עורפה, בציפייה למגע ידו המלטפת ולאש המלחכת של מגע שפתיו החושניות.

סברינה אימצה את מולי קרוב לחזהּ והצטרפה אל שאר המתאבלים שהתגודדו מחוץ לכנסייה, והתנחמה נחמה פורתא בעובדה שהתינוקת בת ארבעת החודשים בלבד לא תזכור את התאונה הטרגית שגזלה ממנה את הוריה. בניגוד לסברינה, לא תזכור מולי את הריח המתוק עד להחליא של פרחי השושן הלבן ואת מראה הפנים העצובות, ואף לא את טקס הקבורה. היא לא תצפה בייאוש מדכא כשאמהּ מובלת לקבורה בידיעה שהיא עתה בודדה בעולם.

התהלוכה נעה אל עבר בית הקברות, ולאחר טקס דתי קצר אך נוגע ללב שנערך במקום, המשיכו משתתפי הלוויה אל בית אמהּ החורגת של לורה, שם הוגשה להם תקרובת.

אִינְגְרִיד נוֹלְס שחתה כדג במים בתפקיד המארחת האבלה. היא נפנפה בכוס יין כמעט ריקה ופטפטה כשפילסה את דרכה בקרב קהל המתאבלים. האיפור המוקפד שכיסה את פניה היה עדיין מושלם וללא פגע, וכל שׂערה משער ראשה הבלונדיני המעוצב הייתה מונחת במקומה.

סברינה שמרה על פרופיל נמוך, משתהה ברקע על מנת למנוע מפטפוטים, קולניים לפעמים, להפריע למולי. רוב החברים הקרובים של לורה ושל ריק כבר עזבו מייד אחרי הטקס – חוץ ממַרְיוֹ מַרְקוֹלִינִי. למן הרגע שבו נכנס לבית הוא עמד שעוּן בגבו בעצלות על הקיר הסמוך לחלון מפרץ מעוגל וגדול. כשהבעה מהורהרת על פניו הנאות והמושכות הוא לא דיבר ולא שתה... רק התבונן.

סברינה נמנעה מלהסב אליו את מבטה, אולם מדי פעם בפעם עיניה נסחפו לכיוונו, כנראה, בעל כורחה ומתוך בחירה משל עצמן, ובכל פעם שזה קרה נתקל מבטה במבטו הציני, הקודר שננעץ בה.

היא הסבה מעליו את מבטה במהירות, לבה החסיר פעימה ועורה התפרץ בגל חום לחלוחי בעת שנזכרה במה שקרה בפעם האחרונה שבה שהו יחדיו לבד.

היא ממש שמחה כאשר מולי החלה להפגין אי-שקט, כך שיכלה להימלט לחדר אחר על מנת לדאוג לצרכיה של התינוקת.

כמה דקות אחר כך יצאה משם סברינה, ומריו כבר לא עמד באותו מקום שעוּן על הקיר. היא פלטה אנחת רווחה מתוך הנחה שהוא עזב, כאשר לפתע סמרו שערותיה לתחושת הגוף הגברי שהתחכך בה מאחור.

"לא ציפיתי לראותך שוב מהר כל כך," אמר מריו בקולו המוטעם והמתקתק.

בצעד רועד פסעה סברינה קדימה והסתובבה אט-אט לכיוונו, מנענעת את מולי קרוב לחזהּ בצורה מגוננת. "לא, אני... אני משערת שלא." היא השפילה את מבטה על מנת לא להיתקל בעוצמה המבהילה שבעיניו החומות הכהות, כשמוחה קודח במאמצים למצוא משהו לומר כדי למלא את חלל השתיקה. מה היה בגבר הזה שגרם לה לחוש כמו נערת תיכון מתוחה במקום אישה בוגרת בת עשרים וחמש? הוא היה מתוחכם, עירוני, איש העולם הגדול, ואילו היא הייתה – על אף שלא אהבה לומר זאת אבל הדבר היה כל כך נכון – חסרת חן ומגושמת.

"אממ, יפה מאוד מצדך ששבת כל הדרך הארוכה הזו לאוסטרליה כאשר בעצם, זה עתה עזבת אותה," היא מלמלה.

"לחלוטין לא, זה המעט שיכולתי לעשות," הוא אמר בנימה גסה ומחוספסת כמו נייר זכוכית.

שוב השתררה שתיקה טעונה ומעיקה.

סברינה לחלחה את שפתיה היבשות בלשונה, כשהיא נמנעת מלהתבונן בו, ומשתדלת לא לחשוב עד כמה עמד קרוב אליה, ובאיזו צורה אווילית היא הגיבה לקרבה הזו אך לפני שבועות ספורים. האם תוכל אי פעם למחוק ממוחה את הרגעים הבודדים המביכים הללו – לא, המשפילים?

"נראה כי אמהּ החורגת של לורה נהנית לא רע," העיר מריו.

סברינה פגשה את מבטו הציני והלגלגני. "נכון. טוב שאביה של לורה לא עמנו כדי לראות," היא השיבה. "לורה ודאי הייתה נבוכה מאוד אם..." היא נשכה את שפתה, ולא יכלה להוסיף ולדבר, גרונה נחנק מהדמעות שנקוו בעיניה בעת שהרכינה את ראשה.

היא חשה במגעה הקל של יד חמה וגדולה על כתפה שכמו בדקירה קלה מתחת לעורה החדירה נוזל מבעבע במיליון בועות אל תוך דמה.

היא שוב נשאה אליו את מבטה, הבעה נוגה עיוותה את פניה. "אני מצטערת," היא אמרה. "אני משתדלת להיות חזקה למען מולי, אבל לפעמים אני פשוט..."

"אל תתנצלי," הוא אמר באותה נימה מחוספסת ומביכה. לאחר הפוגה קלה הוא השפיל את מבטו אל התינוקת שישנה בזרועותיה, ושאל, "האם, לדעתך, מולי מודעת למתרחש?"

סברינה הביטה בתינוקת הזעירה ופלטה אנחה. "היא בסך הכל בת ארבעה חודשים, אז קשה לומר. היא אוכלת וישנה טוב, אבל זאת משום שהיא, כנראה, רגילה שאני מטפלת בה לעיתים קרובות."

שתיקה נוספת יצרה שוב אווירה מתוחה יותר ויותר, עד אשר סברינה יכולה הייתה לחוש במתח המצטבר והחונק את גרונה. היא חשה כמו יד אוחזת בצווארה, והיד מתהדקת והולכת בהדרגה סביב צווארה.

"האם יש כאן פינה כלשהי שבה נוכל לשוחח בפרטיות?" שאל מריו.

סברינה חשה לפתע באותה יד בלתי נראית חודרת לתוכה, לופתת את קרביה וסוחטת אותם. לאחר הפעם האחרונה היא נשבעה כי לעולם לא תתיר לעצמה להימצא שוב לבד במחיצתו של מריו מרקוליני. הימצאותה עמו ביחידות הייתה מסוכנת מדי. הגבר הזה היה נער שעשועים ידוע לשמצה; אפילו בשעה של תוגה ויגון הוא לא היה מסוגל לנער מעליו את קסם ההולל שאפף את דמותו. אפילו עתה היא חשה טבועה בגלים חמים של תשוקה גברית, באותן עיניים כהות שמבטן המזמין אותה למיטתו משלח בה תגובה של רטט מצמרר עולה ויורד לאורך עמוד השדרה שלה בכל פעם שמבטיהם נפגשים.

עיניה רפרפו במהירות על פיו, בטנה מתהפכת בקרבה למחשבה שחלפה במוחה כשנזכרה כיצד נתפתתה בעבר לטעום מן התשוקה המובטחת שבו. מאותו רגע השתנתה התחושה בשפתיה ולא הייתה כתמול-שלשום, כך גם כל שאר גופה, שנדחק ונתהדק למראהו כל פעם מחדש עד שיכלה לחוש כל רכס וכל תלם בגופו הגברי...

סברינה התנערה בטלטלה נפשית. זה לא היה המקום ולא הזמן לחשוב על מעידתה האחת והיחידה לכדי התנהגות אווילית. היא יישרה את כתפיה ואותתה בראשה לכיוון חדר שנמצא מחוץ לאזור המגורים הראשי. "שם יש חדר עבודה קטן," היא אמרה. "בחדר הזה הנחתי קודם לכן את עגלת התינוק ואת תיק החיתולים של מולי."

היא הובילה אותו, מודעת למבטו החודר הנעוץ בה ובכל צעד לא יציב שפסעה. אין ספק שהוא השווה אותה לכל הנשים הנוצצות שכרכרו סביבו בביתו באירופה, היא חשבה בלבה כשגרעין של מרירות חונק את גרונה. פילגשו האחרונה הייתה דוגמנית מסלול דקת גזרה ותמירה כקנה סוף, בעלת שׂער בלונדיני-פלטינה ושדיים שבעטיים שינה על בטנה ודאי הייתה בלתי נוחה אם לא בלתי אפשרית. אולם סביר להניח שבינתיים הוא כבר עבר אל מישהי אחרת. הוא היה ידוע בהחלפת חברותיו בתדירות שאנשים מחליפים את כותנותיהם.

סגנון חיים כשלו היה רחוק מאוד מאורח חייה של סברינה. שלושת הדברים שבהם חשקה בחייה יותר מכל היו אהבה, יציבות ומחויבות, והיא ידעה כי תיחשב לא אחרת מאשר פתיה אילו חשבה אף לרגע, שגבר כמו מריו מרקוליני יכול להעניק לה אותן. הוא יכול להיות יפה תואר בנוי לתלפיות ומפתה כמו השטן, אבל אין ספק שהוא הרבה מעבר לרמתה, ותמיד יהיה. ניסיונה המגושם והגס למשוך את תשומת לבו בטקס ההטבלה שנערך למולי רק אישש את תחושותיה.

היא פתחה את דלת חדר העבודה, ונעה לכיוון עגלת התינוק ובעדינות רבה כיסתה את מולי בגלימת צמר ורודה ונפנתה אל עבר מריו. עם זאת, היא עדיין נאבקה עם עצמה שלא להיישיר אליו את מבטה. יופיו המדהים היה עוצר נשימה אפילו בהצצה חטופה. הוא התנשא לגובה מטר תשעים וחמשה לעומת מטר שבעים גובהה, בשערו השחור והמבריק כדיו ובעיניו הכהות המנצנצות הוא גרם לה לחוש עכברית ואפורה בהשוואה אליו.

הוא סגר את דלת חדר העבודה בנקישה שבאופן מיידי עמעמה את הפטפוט הקולני וההמולה של משתתפי הלוויה שהמשיכו בהתכנסות בלעדיהם. הדבר דמה ללחיצה פתאומית על מתג להנמכה של עוצמת הקול; בעקבותיו נדמתה הדממה ששרתה בו למאיימת יותר, והחדר הקטן והצפוף עורר את מודעותה לעובדה שדי היה לו בצעד אחד או שניים על מנת להושיט את ידו ולגעת בה.

הוא הישיר מבט עמוק לתוך עיניה כמו צפן סוד כלשהו, והיא נמשכה אל מבטו כמו הפעיל עליה כוח מגנטי; אפילו אילו התאמצה, היא לא יכולה הייתה להסב מעליו את מבטה. "עומדת לפנינו בעיה שיש לפתור ועליה להיפתר במהירות האפשרית," הוא אמר.

סברינה עצרה לרגע ולחלחה בלשונה את שפתיה. היא התכוננה לרגע הזה, אולם למרות הכל עתה, משנתקלה במהמורה שעמה היה עליה להתמודד, היא חשה אבודה וחסרת אונים. היא ידעה מה בכוונתו לעשות. הוא התכוון לקחת את מולי עמו לאיטליה והיא ידעה כי לא היה דבר לאל ידה לעשות על מנת לעצור בעדו. היא לעולם לא תראה שוב את בת-הסנדקוּת שלה אם הדבר יהיה תלוי במריו מרקוליני העשיר, רב-העוצמה וחסר הרחמים.

"הובא לידיעתך כי שנינו מונינו לאפוטרופסים משותפים של מולי, נכון?" הוא אמר בהתבוננו בה במבט חודר, מהורהר ונצי.

סברינה נדה בראשה, צווארה עלה וירד וגוש של ייאוש חנק את גרונה. לפני כמה ימים הובאו לידיעתה תנאי האפוטרופסות שקבעו לורה וריק בצוואותיהם. נאמר לה גם כי קיימת אפשרות סבירה שאמהּ החורגת של לורה תערער על כך. אמהּ החורגת סברה כי יחד עם בעלה הטרי, יכלו שניהם להעניק למולי עתיד יציב ובטוח יותר.

עורך הדין היה גלוי עם סברינה באשר לסיכוייה לקבל את מולי תחת חסותה, והם לא נטו לטובתה. בית המשפט יחליט על בסיס טובת הילד: למשל, מי מהם יכול להעניק לתינוקת את המרב במושגים של ביטחון, רווחת הילד והיכולת לדאוג לכל צרכיו העתידיים. לא די בעובדה שסברינה הייתה רווקה, אלא שבימים אלו אף הייתה מחוסרת עבודה, בשעה שאינגריד נולס ובעלה, סְטֵנְלִי, על אף היותם בצד הלא רצוי של סביבות גיל החמישים, היו אנשים אמידים ולא הסתירו את השתוקקותם לילד.

"כ-כן," היא אמרה, ושוב לחלחה את שפתיה היבשות בלשונה. "אני מודעת היטב למשאלותיהם של לורה ושל ריק, אולם על פי הייעוץ המשפטי שקיבלתי, סיכויי למלאם קלושים ביותר עקב מצבי הנוכחי."

הוא התבונן בה בפנים חתומות. "במצבך הנוכחי את רווקה, מובטלת ולאחרונה אף הודבקה לך תווית של הורסת משפחות, נכון?"

לא הייתה בידי סברינה ברירה אחרת, אלא להסכים עם דבריו. העיתונות הציגה אותה כשמרטפית מופקרת שלא תהסס לעוט על הזדמנות טובה שתיקרה בדרכה. היא רצתה להגן על עצמה אולם ידעה היטב כי לא יכלה לעשות כן בלי פגיעה בילדים של משפחת רוֹבּוּרְן, אילו בחרה לחשוף את נטיותיו הבוגדניות של השרץ שטוף הזימה שהיה אביהם.

"נכון למדי," היא השיבה בחיוך מר. "לבה של לורה היה נשבר בקרבה לעצם המחשבה שאמהּ החורגת תגדל את מולי. היא רחשה לאינגריד שנאה עזה. היא אמרה לי כך בסך הכל ימים ספורים לפני..." היא כבשה את התרגשותה "...לפני התאונה."

מריו פסע בחדר לאורכו ולרוחבו כאריה מסוגר בכלוב המתכנן בקפדנות דרך מילוט. סברינה עמדה בזרועות שלובות שכמו מסוככות על גופה. היא התאמצה לייצב את קצב נשימתה ככל שיכלה. היא חשה כיצד התרחבו נחיריה כשהניחוח האקזוטי של האפטרשייב שלו חדר דרכם אל תוך אברי גופה הפנימיים והיא מבושמת כמו שאפה לריאותיה סם ארומטי חזק.

"לא אאפשר לאישה הזו ולבעלה לקבל לידיהם את הילדה של ריק למשמורת מלאה," אמר מריו ונפנה לעמוד מולה ובעיניו הכהות מבט החלטי ונחוש כשל יהלום קשה. "אעשה כל שביכולתי, ואני מתכוון כל שביכולתי, למנוע זאת."

לבה של סברינה נפל בקרבה למשמע הצהרתו הנחושה. הנה זה מגיע. זה החלק שבו הוא יצהיר על כוונתו לקחת עמו את מולי לאיטליה. בטנה התהפכה בקרבה בחרדה; כיצד תוכל לאפשר לכך להתרחש? לבטח היה משהו שהיה ביכולתה לעשות. היא גדלה ללא אם, בלי מישהו שאהב אותה והבין אותה. כיצד תוכל לאפשר שדבר דומה יקרה למולי הקטנה?

"יש לי פתרון זמני," אמר מריו.

"יש לך?" קולה של סברינה נשמע חרישית.

"אנחנו הסנדקים של מולי, ומונינו לאפוטרופסים החוקיים שלה. אלו הן שתי ההתחייבויות שאני מתכוון להתייחס אליהן במלוא הרצינות."

"אני מבינה זאת, אבל כפי שאמרת, שנינו אחראים לה, וגם אני מתייחסת אל שתי המחויבויות הללו ברצינות הראויה," היא אמרה, וביקשה להישמע נחושה יותר ומאוימת פחות. היא ייחלה לחוש פחות נפחדת.

עיניו לכדו את מבטה לרגע דרוך ורווי מתח. "אם כן ניאלץ לחלוק אותן מחויבויות בדרך הטובה ביותר שנוכל."

"מה אתה מציע?" שאלה סברינה בהיותה מודעת לקמט המצח שליווה את מבטה הזועף. "אני מתגוררת באוסטרליה, ואתה מתגורר באיטליה. אנחנו לא יכולים לחלוק במשמורת של תינוק, לפחות לא בדרך שבתי המשפט יכירו כמתקבלת על הדעת בתרומתה לתועלת המרבית של מולי. לא יעלה על הדעת לטלטל אותה הלוך ושוב בין מדינות. היא בסך הכל תינוקת, למען השם. אני לא יודעת איך העניינים מתנהלים במדינתך, אבל כאן בתי המשפט מייחסים חשיבות עצומה לטובת הילד."

הוא זקף את לסתו במרדנות, מבטו החום-שחור עדיין חודר, נעוץ בעיניה. "ריק היה חברי הטוב ביותר," הוא אמר. "לא אעמוד מן הצד ואאפשר לבתו לגדול ולהתחנך אצל זוג שלדעתי, לא ראויים למשמורת על בעל חיים כלשהו, לא כול שכן תינוקת."

"בכל זאת, אני חושבת שיהיה כמעט בלתי אפשרי להציג טיעון הולם נגד המשמורת של אינגריד וסטנלי על מולי," היא אמרה, ובמאמץ רב התיקה את עיניה מעל פיו. "אני לא יודעת מה עוד אוכל לעשות. בחנתי את הנושא מכל זווית אפשרית, ואני לא יכולה לחדול מלחשוב שהסיכויים כי משאלותיהם של לורה ושל ריק ייענו הם קלושים ביותר."

שוב השתררה שתיקה מעיקה וטעונה במשהו שסברינה לא יכלה לזהות בוודאות. היא חשה במתח שמילא את האוויר, בלחות, במועקה מפני הלא ידוע, בשקט שלפני הסערה, בסופה בלתי נשלטת שהתקרבה בחשאי.

"אני חושב שעלינו להינשא במהירות האפשרית."

המילים הפרו את הדממה והתנפצו כמו סלעים בתוך אגם קטן. טבעות של מים שעלו על גדותיהם התגלגלו לעברה, וכל אחת מהן מאיימת להציף אותה. גלים של בהלה שטפו אותה; היא בלעה כמויות מים אדירות עד אשר יכלה לדבר.

"מ-מה אמרת?" היא נחנקה.

הוא הישיר אליה את מבטו. "זו הדרך היחידה שנוכל להבטיח את עתידה של מולי," הוא אמר. "אנחנו הסנדקים שלה; אם נינשא, ישתכנע בית המשפט כי אנו המועמדים הראויים ביותר לקבל את האפוטרופסות עליה."

סברינה חשה כי מוחה מסתחרר כמו דהירה על סחרחרה שיצאה מכלל שליטה בגן הרפתקאות. היא בטוחה ששמעה משהו; האם הוא באמת זה עתה הציע שהם יינשאו זה לזה? הרי הם למעשה זרים. הם נפגשו בסך הכל פעמיים, ובכל אחת מן הפעמים סבבו זה סביב זה כיריבים חשדניים. כיצד יכולה הייתה להסכים לתוכנית מגוחכת כל כך?

"חשבי על כך, סברינה," הוא אמר. "אני איש עשיר שיכול להעניק למולי כל מה שאי פעם תזדקק לו. את בעלת ניסיון בטיפול בתינוקות ובילדים. כמו כן, שנינו צעירים דיינו לשמש כתחליף ראוי להורים. הפתרון הוא מושלם."

לבסוף הצליח לבקוע מגרונה של סברינה קול שנשמע כמו ציר חלוד. "אתה מבקש ממני להינשא לך?"

עיניו של מריו רפרפו בעצבנות למשמע הצליל שבשאלתה. "הנישואין הללו לא יהיו אמיתיים, אם זה מה שגורם לך להסס לגבי האפשרות," הוא אמר. "שנינו נוכל להמשיך באורח חיינו – אלא שכמובן, תיאלצי להתגורר עמי באיטליה, לפחות עד שמולי תגיע לגיל שבו היא תזדקק לך פחות. לאחר מכן נוכל להעריך מחדש את המצב ולהיערך בהתאם."

עיניה האפורות עפעפו לעומתו, פיה הרך נפער בתדהמה, וסומק חיוור הציף את לחייה. "להתגורר עמך... באיטליה?" היא אמרה ובלעה את רוקה.

כעסו של מריו גבר עליו. הוא היה זה ששם את נפשו בכפו; הוא נשבע כי הנישואין היו מערכת שהוא לעולם לא ייכנע לה ולא ישלים עמה. הוא אהב את החופש שלו; הוא התענג בכל רגע מחייו על היותו אדון לעצמו, עצמאי החי את חייו בדרך שבה בחר בלי הכבלים של מערכת יחסים קבועה. אולם לאחר שנתבשר על מותו הפתאומי של חברו הטוב הוא הבין, כי יהיה עליו ליטול על עצמו את האחריות, ומהר.

ריק סיכן בעבר את חייו למען הצלת חייו של מריו במהלך חופשת סקי באלפים השוויצריים כשהם היו בני שמונה עשרה. מריו ידע כי אילולא אומץ לבו של ריק והתעקשותו לחלץ אותו מתוך מפולת שלגים במו ידיו, מריו לא היה היום בין החיים בריא ושלם. עבותות החברות שתמיד היו קיימים ביניהם התהדקו מאוד לאחר אותו יום, עד כדי כך שמריו חש כבר אז שרק המוות יפריד ביניהם.

ריק בטח בו שהוא ידאג למולי והוא יכבד את האמון שניתן בו, אפילו אם הדבר כרוך בכך שייאלץ לכבול את עצמו זמנית לאישה בעלת מוניטין מוכתם. סברינה האלידיי בחיצוניותה נראתה כמו הנערה הצנועה מהבית השכן, אולם מריו טעם שמץ ממה שבעבע בתוך הדמות הצנומה כל כך אשר כל כולה משדרת נשיות. ללא ספק זו הסיבה שהיא העמידה פנים של קשה להשגה במשחק שניהלה מולו. הוא הכיר היטב את דרך פעולתם של רודפי הבצע, ולדידו היא הייתה מקרה קלסי. בהחלט ייתכן שבלבה חיבה אמיתית כלפי מולי, אולם אין זה אומר שהיא לא הייתה מודעת למידת הרווח שהיא עשויה להפיק מן המצב.

"אני מוכן לשלם לך עבור כל שנה שבה נהיה נשואים," הוא אמר. "אני מוכן אפילו לשאת ולתת בנוגע לגובה הסכום."

תגובת הזעם שהפגינה כלפיו נראתה מהירה מכדי להיות משהו אחר מאשר אמיתית, אבל הוא כבר היה רגיל לנשים ערמומיות עם חותם של דולר מנצנץ בעיניהן.

"אתה חושב שאני רוצה לקבל תשלום עבור היותי רעייתך?" היא שאלה.

הוא נעץ את עיניו במבטה האפור. "את יכולה לקבל כל סכום שתרצי, סברינה, את רק צריכה לנקוב במספר. אני רוצה את מולי תחת השגחתי ואשלם כל סכום על מנת להשיג אותה."

הפעם החווירו פניה ושיניה הלבנות הקטנות נגסו בשפתה התחתונה. "אני חושבת שדעתך עליי מוטעית..."

"בואי נחדל לבזבז את זמננו בנושא, סברינה," הוא קטע את דבריה בקוצר רוח. "אני מבין שמעבר לארץ זרה הוא צעד גדול – אבל בעקבות כל מה שהתרחש כאן לאחרונה, האם אינך חושבת כי עבורך זהו זמן אידיאלי להתרחק מכל הרמזים והספקולציות שסבבו סביבך?"

סברינה חשה באדמומיות שצבעה את פניה. ממש כמו כל אחד אחר בסידני, גם הוא חשב שהיא הייתה אשמה. היא יכלה לראות את התוכחה בעיניו, שסקרו אותה וחדרו לתוכה כאילו יכול היה לראות מבעד לבגדיה את המתחולל בקרבה. העיתונות לא הקלה עליה, כמובן, אבל הוא, יותר מכל האנשים, צריך היה לדעת כיצד פועלת המדיה. הוא היה חשוף לה כל חייו, אז איך בצורה כל כך לא הוגנת הניח בלהט שאכן הייתה דמותה כפי שתוארה בעיתונות?

אבל להינשא לו?

בטנה התהפכה בקרבה רק למחשבה להתגורר עמו באותה מדינה, לא כול שכן באותו חדר. הוא היה כל מה שהיא לא הייתה. האם לא הוכיחה זאת בניסיון המגושם שלה לנשקו באותו יום? כיצד יכלה להסכים להינשא לו ולהיחשף לפיתויים יום-יומיים? ומה שמדאיג עוד יותר, האם תוכל לעמוד בפני פיתוי כלשהו מצדו לממש את האיחוד אם יחפוץ בכך? הוא היה הפיתוי בהתגלמותו. היא יכלה לחוש כאן ועכשיו באנרגיה המינית שקרנה ממנו. בכל פעם שנפגשו מבטיהם נדמה כי נחשפה למעין קרינה רדיואקטיבית רבת עוצמה שגרמה לגופה להמהם בסערה פנימית וחיצונית.

"לא מצאת משרה חדשה כאומנת המתגוררת במקום עבודתה, ואני מנחש כי במשך זמן מה גם לא תמצאי," הוא המשיך. "אחרי ככלות הכל, איזו אישה שמכבדת את עצמה תרצה להעסיק אישה הידועה כמפתה שתטפל בילדיה?"

סברינה חשקה שיניה. "אני כלל לא כזאת. הפכתי לשעיר לעזאזל ואיש לא יאמין לי."

על פניו עלתה הבעה לגלגנית. "אין זה מענייני מה ועם מי עשית," הוא אמר. "אני זקוק לרעיה במהירות האפשרית, ולמיטב הבנתי את המועמדת המתאימה ביותר."

היא עיוותה לעומתו את שפתה העליונה. "אני מופתעת מהעובדה שאתה מעוניין ברעיה בעלת רקע בעייתי כשלי. האם אינך מוטרד מכך שאשפיע לרעה על מולי?"

"ראיתי אותך במחיצתה של מולי, ואין לי כלל ספקות באשר לאהבה ולדאגה שאת רוחשת כלפיה," הוא אמר. "חוץ מזה, היא רגילה לנוכחותך ולעובדה שאת מטפלת בה, ולא הייתי רוצה לשבש את שגרת יומה יותר מכפי שכבר שובשה. אני לא יודע כלום על תינוקות, ולמען האמת, אף אחת מהנשים שעמן אני נוהג להתרועע לא מבינה בנושא. נוסף על כך, הייתה זו בקשתם של לורה ושל ריק ששנינו נדאג למולי."

סברינה חשה מעין דקירה בחזהּ למחשבה על כל אותן נשים שעמן ימשיך להתראות גם לאחר שתינשא לו. "נישואיי נוחות" היה המונח. הסכם הדדי לתועלת שני הצדדים, שהפעם נערך למען תינוקת קטנה שהתייתמה באורח טרגי. מריו ימשיך באורח חייו כנער שעשועים בשעה שהיא תמלא תפקיד של רעיה מתענה לאורך זמן. אוהו, היא תפוצה כראוי, בזאת הייתה בטוחה. כסף לא היווה בעיה בקרב שושלת מרקוליני. עם מות אביו לפני מספר חודשים, קיבל לידיו מריו את עסקי ההשקעות של מרקוליני אף על פי שלא היה הבן הבכור. אחיו המבוגר יותר, אַנְטוֹנְיוֹ, היה מנתח פלסטי ידוע שהעניק ברחבי העולם הרצאות על הטכניקות פורצות הדרך שלו בניתוחים של שחזור פנים.

הכסף שירשו והשתכרו היה מעל ומעבר לחלומותיה של סברינה. כשהיא איבדה את אמהּ בגיל עשר, המשפחה האומנת שטיפלה בה בשום אופן לא הייתה אומללה וענייה, עם זאת, היא הייתה חסכנית וזהירה בהוצאותיה הכספיות והקפידה על אורח חיים שמרני. הם רכשו כל מה שהיה להם חיוני, ולא חיו חיי מותרות. סברינה אפילו לא ביקרה אף פעם במסעדה ראויה עד שמלאו לה שש עשרה שנים. אז היא הצליחה לחסוך סכום כסף שהרוויחה בעבודות שמרטפות ויכלה לצאת לחגוג במסיבת יום הולדת לחברה.

מאידך גיסא, סביר להניח כי מריו מרקוליני שנולד עם כפית זהב בפה, קיבל את ארוחותיו במשך כל חייו משף חמישה כוכבים. החליפה שלבש נראתה כבגד מעצבים; שעון הכסף על פרק ידו השזופה לבטח עלה יותר ממכוניתה. כל פריט שלו זעק עושר וייחוס. לא ייפלא אפוא שהיה יהיר. לסתו המגולחת למשעי רמזה על עקשנות, ואף על פי שכבר ידעה מניסיונה עד כמה יכול היה פיו להיות חושני באורח לא מוסרי, היא חשדה גם בהיותו בלתי מתפשר אם וכאשר ניסה מישהו לעמוד בדרכו.

קול בכי של תינוק נשמע מתוך העגלה, וסברינה יצאה מגדרה במאמצים להרגיע את מולי שהגיעה שעת האכלתה והחלפת חיתוליה. "היי, קטנטונת," המתה לעברה כשהרימה בידיה את הצרור הוורוד. "על מה כל המהומה, הממ? את רעבה?"

"מותר לי להחזיק אותה?"

סברינה נפנתה אליו כשהתינוקת בזרועותיה, מופתעת מקולו העמוק והצורמני של מריו. "כמובן," היא אמרה ופסעה לעברו.

כשלקח מידיה את התינוקת בזהירות, התחככה ידו בשדהּ. סברינה ניסתה להסוות את תגובתה, אולם היא חשה בחום שהלהיט את לחייה למרות הכל.

היא התבוננה בו בעת שערסל את מולי קרוב לחזהו הרחב, והיא נראתה כה זעירה בהשוואה לידיו הגדולות ולזרועותיו החזקות והארוכות. חיוך עגמומי עלה בזוויות פיו בעת שהתבונן בתינוקת, ואחת מאצבעותיו הארוכות מלטפת את לחייה הקטנה. "צַ'אוּ, פִּיקוֹלוֹ; סוֹנוֹ אִיל ווֹסְטְרוֹ נוּאוֹבוֹ פאפא," הוא אמר.

סברינה נדהמה להיווכח עד כמה תינוקת קטנה יכולה להשפיע על שינויים בהתנהגותו של גבר. הנצנוץ הציני במבטו הקודר נעלם; הוא התחלף בחמימות רכה ועדינה שגרמה לה להשתוקק לכך שגם בה יתבונן במבט דומה. היא נסוגה ממחשבותיה הבוגדניות, המומה מהדרך שבה הגיבה למראהו. אולי הייתה זו הצעתו שכמו נפלה עליה בפתאומיות משום מקום, היא שהחלישה את נחישותה הנוקשה בדרך כלל. ממש כמוהו, גם היא תעשה הכול על מנת להגן על מולי, אבל הצעתו גרמה לה לחוש כי היא שוקעת עמוק במים עכורים ומסוכנים.

להיות כבולה אליו באופן רשמי יש משמעות מרחיקת לכת מעבר לשיתוף בבית ובטיפול בילדה. למרות הבטחותיו, הנישואין לא יהיו אמיתיים. היא לא יכלה לחדול מלחשוב שחיים משותפים עמו במשך תקופת זמן כלשהי תטשטש את הגבולות, עבורה אם לא גם עבורו. למן הרגע הראשון שבו פגשה אותו בחתונתם של לורה וריק לפני שמונה עשר חודשים היא חוותה הבזק פתאומי של התרגשות כאשר המבט העמוק שבעיניו החומות נלכד במבטה. כל עצב עקצץ מתחת לעורה במודעות לנוכחותו; כמו חלל נפער בבטנה ורגליה כשלו מפאת חולשתן. הוא פלרטט עמה בצורה מחפירה ולמרות זאת היא הצליחה להציג חזות שלווה וקור רוח, אף על פי שבעומק לבה הגיבה בהתלקחות אדירה של רגשות. תגובה שלא יכלה לשלוט בה כאשר פגשה אותו שוב זה אך לפני כמה שבועות. היא לא הייתה אישה אשר בדרך כלל הפנתה את ראשה למראה גבר יפה תואר. העובדה שהיא תמיד הייתה מוגנת על ידי גברים הפכה את הכישלון המחפיר שספגה במשפחת רובורן על אחת כמה וכמה באורח אירוני למגוחך.

רחש נשמע סמוך לדלת, ואל החדר נכנסה אינגריד נולס. "איפה הנכדה שלי?" היא שאלה בדיבור עילג משהו. "אני רוצה להציג אותה לכמה מחבריי שזה עתה הגיעו."

סברינה חשה כיצד גווה הצטמרר כמו פרווה של חתול שנדחק לפינה. "קודם כל מולי צריכה לאכול וצריך להחליף לה חיתול," היא אמרה. "והיא לא הנכדה שלך – אין לה כל קרבת משפחה אלייך, בשום צורה שהיא."

פיה של אינגריד התהדק כשסקרה את סברינה לכל אורכה מלמעלה למטה, מוכנה לשלוף את טפריה. "את חושבת שתוכלי להחזיק בה, לא כן? ובכן, את טועה. כבר דיברתי עם עורך הדין שלי. אין לך סיכוי – ודאי לא אחרי מה שעשית לאִימוֹגֵן רובורן האומללה, כשניסית לפתות את בעלה מאחורי גבה."

סברינה חשה בזרועו המחבקת של מריו על מותניה, וזרועו האחרת ערסלה את התינוקת על חזהו הרחב. "קיבלת מידע מוטעה, גברת נולס," הוא אמר בסמכותיות קרת רוח. "בפרשת רובורן סברינה חפה מכל אשמה. העיתונות הפכה אותה למשהו שלא היה ולא נברא."

אינגריד פרצה בצחוק צורמני. "ואתה מאמין לה?"

"כן. למען האמת אני מאמין לה," הוא השיב ישירות. "אחרת לא הייתי נושא אותה לאישה."

גבותיה המצויירות של אינגריד התרוממו בתדהמה. "אתה נושא אותה לאישה?" היא נחנקה, המומה.

זרועו התהדקה בערמומיות סביב מותניה של סברינה. "אנחנו מתכוונים להינשא בהקדם האפשרי ולקחת עמנו את מולי לאיטליה."

אינגריד הפנתה את תשומת לבה אל סברינה. "האם דבריו נכונים?" היא שאלה כשעל פניה נסוך מבט צר כשל זרזיר. "את באמת מתכוונת להינשא לגבר הזה?"

סברינה חשה בדקות החולפות כשהיססה לפני שהשיבה. אחיזתו של מריו הייתה חמימה; היא יכלה לחוש בכל אחת מאצבעותיו המשופעות על ירכיה, בחמימות מגעו המתפשטת אל האזור הפנימי של ירכיה כמו נתיב של להבות אש בוערת לאיטה. כשפערה את פיה והסכימה לתוכניתו היא ידעה כי בזאת לא רק דרכה על גחלים לוהטות אלא השליכה את עצמה היישר אל תוך הלהבות.

עיניה רפרפו לכיוונה של מולי שנחה בחיקו של מריו, ופני הבובה המתוקים והקטנים שלה מופנים אל סברינה. פיה של מולי דמוי הקשת של קופידון חייך כשהיא הביטה בסברינה, מה שחתם סופית את הנושא מבחינתה. כיצד זה יכלה לסרב עתה?

"אמ... אני... כן," היא אמרה. "בדיוק אנחנו, אה, מתחתנים."

אינגריד נעצה בה עוד מבט אחד נוקב. "אם כן את אפילו רודפת בצע גרועה מכפי שחשבתי. את בקושי מכירה את הגבר. פגשת אותו – כמה? – פעמיים? כיצד את יכולה להעלות בדעתך להינשא לו אלא אם כן עבור בצע כסף? בזה העניין, לא כן? תמיד דמיינת להיות רעייתו של גבר עשיר, ומי עשיר יותר ממרקוליני?"

סברינה חשה כיצד האדמומיות מתפשטת על פניה. "לא מדובר בכסף."

"נכון," התערב מריו בשיחה. "מדובר בטובתה של מולי. זה מה שהוריה רצו בשבילה."

אינגריד נעצה במריו מבט נוקב חורש רעה. "אין לכם סיכוי. סטנלי ישכור עורך דין צמרת שיטחן אתכם עד דק."

עיניו של מריו נצנצו בסירוב מתכתי. "לפני שיעשה זאת, רצוי שתאמרי לו כי אני יודע כל מה שעשה בחשבון וינסטון."

השתררה שתיקה רועמת.

סברינה יכלה לראות כיצד אמה החורגת של לורה חשקה שיניה, הידקה אותן והרפתה לסירוגין, עיניה הירוקות התרוצצו במהירות בעצבנות. היא כמעט חשה צער בגינה של האישה. עם כל ההעזה רווית המשקה של אינגריד, איזה סיכוי היה לה מול יריב כמו מריו מרקוליני?

"אתם לא תנצחו במאבק הזה," אמרה אינגריד מבעד לשפתיים קפוצות דקות, על אף שעמידתה המתריסה דעכה בצורה בולטת.

ידו של מריו התהדקה ברכושנות סביב מותניה של סברינה בעת שהביט באישה המבוגרת בחיוך רודני ותקיף. "חוששני כי זה עתה ניצחתי," הוא אמר. "סברינה הסכימה להיות לי לרעיה, ובזה נסתיימה הפרשה, ככל שהדבר נוגע לי."

לא, חשבה בלבה סברינה ברטט מוזר, בהתרגשות שהרעידה את חדרי בטנה כשאינגריד יצאה מן החדר. זו היא רק ההתחלה.