היה או חלמנו חלומות

היה סתיו. בשמיים עפו להקות עגורים.

סבא זקן הלך בחצר בכבדות, כמו צב שנושא את ביתו על הגב. כפוף, הראש כמעט נוגע בברכיים, עור פניו מקומט, כמו נייר שמישהו רשם עליו משהו, מעך אותו היטב והתכוון לזרוק. הוא התקדם לאט, נשען על ההליכון שלו, מביט מסביבו, כאילו אינו מכיר את המקום.

הוא עלה לאיטו במדרגות המרפסת והתיישב באנחה כבדה. אנשים נוספים הגיעו והתקבצו סביבו, כנראה בני משפחתו, והוא התחיל לספר להם, בקול שקט ועייף, מזיכרונותיו שהצליח להעלות.

לפתע, שאל הסבא את אחד הילדים הצעירים שישבו לידו "תגיד, מה אתה חושב על אנשים זקנים כמוני?" הילד חשב קצת וענה: "האמת היא שאני לא כל-כך חושב עליהם... ואולי בעצם כן, אני חושב שהיו להם חיים מיוחדים עם הרבה התלהבות כשכולם בנו ביחד את המדינה."

הילד הביט בסבא והתקרב אליו כדי לבקש עוד ועוד סיפורים.

הסבא סיפר לו על ילדותו הרחוקה ועל מסעו לארץ הזאת, והילד שאל -

"ומה הבאת איתך משם, סבא? אנחנו הבאנו המון ארגזים גדולים, כשחזרנו ארצה מאמריקה, ממש מכולות, רק הדברים שלי מילאו כמעט מכולה שלמה!"

והמשיך "סבא, בוא נלך לראות את הדברים שהבאת איתך..."

הסבא ניסה להתחמק "עזוב, בטח לא נמצא כבר כלום..."

אבל אחרי כמה שכנועים, חייך הסבא בהסכמה, ובעזרת הנכד קם ממקומו. הילד תמך בו והם פנו לאיטם אל הצריף הקטן שבקצה החצר.

כשפתחו את דלת הצריף עלה לקראתם ענן אבק.

בתוך הצריף היו כל מיני רהיטים ישנים – כסאות הפוכים, שולחן עקום. בפינה עמדה תיבה גדולה. הילד הסיר ממנה את האבק וכשניסה לפתוח אותה נשברו המנעולים. בתוכה היו כלי עבודה חלודים, בגדים ישנים ומתחת להם – קשורים בחוט, כמה מכתבים, טלית ותפילין, והסבא הסביר לו מה עושים איתם.

ואז התכופף הילד אל מעבר לתיבה הגדולה, שם נראתה תיבת עץ קטנה ועגולה, כמו חבית קטנה.

"זאת שלי" אמר הסבא "שם נמצאים כל הזיכרונות שלי."

הילד ניסה להרים אותה, ואז התפוררה התיבה הקטנה.

בתוכה לא היה דבר - כל הזיכרונות של הסבא היו לאבק...

יונתן התעורר בתחושה חזקה שהחלום שחלם עכשיו בא לומר לו משהו.

אבל מה?

הוא שכב בעיניים עצומות וניסה להיאחז בחלום, שלא ייעלם.

החלום היה על סבא זקן ועל ילד, ויונתן זכר דבר מוזר – שהוא יכול היה לדעת מה הרגישו בחלום גם הילד וגם הסבא.

יונתן אוהב סיפורים, אבל רק עם תמונות, כמו שהוא נוהג לומר.

הוא אסף בראשו את שברי החלום המוזר, מיהר לקחת את מחברת הסיפורים שלו, בה הוא כותב סיפורים שעולים בראשו, ופנה אל "פינת הסיפורים" שסידר לעצמו מתחת לעץ האלון שבחצר, כדי לרשום את החלום המוזר, לפני שישכח אותו, ואחר-כך עיטר אותו בציורים, כמו סיפור אמיתי.

הוא סיים לכתוב, הניח את העט, קרא את סיפורו מהתחלה וחשב שיצא לו טוב – סיפור החלום והמחשבות והרגשות שעורר בו, עברו היטב.

כשסגר את המחברת שמע מעליו המולה של משק כנפיים, הוא הרים את עיניו אל להקת עגורים שחלפה מעליו והרהר: "מאין הם באים? מה הם מחפשים? והאם ימצאו? או לא..."