היה יהיה 2018

 היום אני שלשום ריקה גרציאני-טייכהולץ

ריקה גרציאני-טייכהולץ פרסמה סיפורים (חלקם בשם ריקה דולב) בכתב העת "חלומות באספמיה" באתר "בלי פאניקה" ובבמות מקוונות נוספות. היא עובדת בימים אלה על ספר ראשון.

יום חמישי 5/11 זמן מפגש

היום אני שלשום. אני שונאת להיות שלשום, אבל זה יום חמישי, ובימי חמישי אני שלשום. מחרתיים אני אהיה היום. היום יושבת בכורסה הנוחה, הכחולה ההיא שעדיין לא קניתי, ומסתכלת עלינו בעליונות. אצלה זה שבת, והיא בטח קמה מאוחר ולא עשתה כלום כל היום. אני אחרי יום עבודה, ואני גם נראית ככה. אני מרגישה מרוטה ואני זקוקה נואשות למקלחת.

אתמול יושבת על הכורסה החומה שיש לי עכשיו. היא בסדר. הכורסה, לא אתמול. אבל אחרי שיושבים בה יותר מדי זמן, כל החלק התחתון של הגוף נרדם, ואני ממש רוצה להחליף אותה ולקנות חדשה, אבל עדיין לא מצאתי את הכורסה הכחולה, וגם אין לי כסף. חדר המפגשים הזה הוא מין תערובת מוזרה של חפצים מכל הזמנים שלנו, גם כאלה שעדיין לא קרו. יכול להיות שאני אספיק לקנות את הכורסה הזאת לפני גיל שלושים, ואולי אמצא אותה רק כשאהיה בת תשעים, אם אני אגיע לגיל תשעים. בכל אופן, אני יושבת על הכיסא, כי אני שלשום, ואני בתחתית ההיררכיה.

אתמול רותחת, היא בדיוק התחילה להכין טוסט כשהיום זימנה אותנו לפה, ועכשיו הטוסט שלה יישרף וכל הבית יסריח, וזאת הייתה פרוסת הגבינה הצהובה האחרונה במקרר. נראה לי שכדאי שאקנה מחר בבוקר עוד גבינה צהובה, ואחכה עם הטוסט עד אחרי הזימון. כמו שאני מכירה את ההתנהלות שלה, זה שאתמול כועסת עכשיו, זה לא אומר שבשבת, כשהיא תהיה היום הכול-יכולה, היא לא תזמן אותי באמצע הטוסט.

"קיבלתי אימייל מאיזה בחור שקרא את הבלוג," אני אומרת כשנמאס לי מהוויכוח שלהן. וכשאני אומרת ויכוח אני מתכוונת לזה שאתמול צורחת, והיום עונה לה בקול משועמם שהיא לא ישבה עם סטופר ובדקה באיזו שעה בדיוק היא הכניסה את הטוסט לטוסטר.

"אבל את בעצמך אמרת את השעה אתמול, לא אמרת שזה היה בארבע ועשרים? אז למה זימנת אותי בארבע ועשרים? עשית את זה בכוונה, אני יודעת." הסתומה הזאת, אם היא ידעה שמזמנים אותה בארבע ועשרים, למה היא הכינה את הטוסט בכל זאת? לא יכלה להתאפק? זה לא שחסרות לה הקלוריות. אני בוחנת את הכרס שבולטת קצת מעל הג'ינס ההדוק מדי. היא בהחלט יכולה לוותר על הטוסט.

"אז," אני מנסה שוב, "קרה משהו עם הבחור הזה מהבלוג? מישהי ענתה לו?" הן מחליפות ביניהן מבטים. אני שונאת שהן עושות את זה.

"קבעתי איתו להיום בערב," אומרת אתמול שנרגעת בבת אחת ומחייכת כאילו הם קבעו כבר להתחתן. טוב, מתי בפעם האחרונה היה לה דייט ליום שישי?

"את יכולה לבטל את זה, סתם לוזר," אומרת היום ובוחנת את ציפורני ידיה. הלק שלה מתקלף, לא פלא שהפגישה הייתה מחורבנת אם היא הלכה אליה ככה. היא בטח גם לבשה את המכנסיים ההם שמגדילים לה את התחת. כשאני אלך לפגישה הזאת, אני אלבש את הג'ינס השחור שמונח עלַי ממש טוב. רגע, הוא נקי? אני חייבת לעשות כביסה עוד הערב, ולוודא שהיא תתייבש עד הפגישה.

"הוא דווקא נראה בסדר בתמונה שהוא שלח, מה הבעיה איתו, גמד? שלח תמונה של מישהו אחר?" אתמול לא נראית כמו מישהי שהולכת לבטל את הפגישה רק בגלל שהיום אמרה לה. מעניין אם היא כיבסה את הג'ינס השחור, ואני מקווה שהיא תעשה משהו עם השׂיער שלה, הוא נראה שמנוני ונפוח בו זמנית, אין לי מושג איך הצליחה להביא אותו למצב הזה. אני מעבירה יד בשׂיער שלי. הוא מלא קשרים, אבל לא מרגיש שמנוני. בכל מקרה, אני הולכת לחפוף גם הלילה, וגם מחר לפני הפגישה, אני לא רוצה להגיע עם שׂיער כזה לפגישה. ואני חייבת כבר להסתפר.

"הוא נראה די דומה לתמונה," מודה היום בזעף, "אבל לא הצלחתי להתחבר אליו בכלל, הוא היה די אנטיפת." כן, בטח. הוא היה אנטיפת. אני בטוחה.

"אז מה עשיתם?" אני שואלת, ומרגישה מאוד גאה בעצמי שלא אמרתי "מה כבר עשית?", אבל היום מסתכלת בי במבט עקום, ואני יודעת שהיא יודעת שזה מה שרציתי להגיד, כי היא הייתה בעצמה שלשום לפני יומיים, ובטח חשבה בדיוק אותו דבר.

"יצאנו לקפה ועוגה בבית קפה," היא אומרת, "ודיברנו." עוגה, יופי. בחיים היא לא תצליח להוריד את השמונה קילו האלה בקצב הזה. בטח זה כבר עלה לתשעה. "או יותר נכון, בעיקר אני דיברתי. הוא ניסה בהתחלה לשכנע אותי שאפשר לעשות כסף מהפגישות שלנו, וכשלא שיתפתי פעולה וניסיתי להחליף נושא, הוא נעשה דג."

אתמול מסתכלת עליה, ואני רואה שהיא כבר חושבת שהיום סתם פרנואידית, ושבטח הוא השתתק בגלל שהיא הייתה בלתי נסבלת, ושהיא תהיה הרבה יותר נחמדה ומעניינת. היום יודעת שזה מה שהיא חושבת, אז היא אומרת שנמאס לה מאתנו ומהמפגש המטופש הזה, והופ, אני חוזרת לזמן הרגיל.

יום שישי 6/11, זמן אמיתי

קמתי מאוחר אחרי שנרדמתי אתמול על הספה בלי להתקלח, ואכלתי הרבה יותר מדי. לא היה כמעט כלום בבית, אז אכלתי לחם עם שוקולד. יופי לי באמת. כל הבוקר תכננתי לקפוץ לחנות ולקנות קצת ירקות וגבינות ודברים בריאים, כדי להתחיל שוב את הדיאטה, אבל איכשהו הצצתי קצת בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, ונהיה צהריים, ובסוף הגעתי לשם חמש דקות לפני שהם סגרו, וקניתי מהר ירקות לסלט וגבינה לבנה ולחם קל וכמה שקיות של דברים קפואים לפריזר למתי שאין לי זמן וכוח להכין, ומרוב הלחץ שכחתי את הגבינה הצהובה.

אחרי שחזרתי מהחנות, ושוב לא הספקתי להסתפר, למרות שכל השבוע תכננתי שביום שישי הזה אני מסתפרת, החלטתי שמהיום אני מתחילה להיות בן אדם. זהו, נמאס לי מהכול. אני מתחילה לעשות ספורט, ולאכול בריא. הנה, יש לי אפילו ירקות. ובאמת הכנתי סלט גדול, והתיישבתי מול המחשב כדי לכתוב בבלוג על המפגש של אתמול.

היה לי קשה הפעם עם הבלוג, כי ידעתי שהבחור הזה, עמית, קורא אותו, ולא רציתי שידע מה אמרנו עליו. אז אלתרתי משהו על הספר שהתחלתי לקרוא השבוע, ודיאטה, וקיטורים על העבודה. זה יצא די דומה לדברים הרגילים שאני כותבת, נראה לי. אלוהים, החיים שלי באמת משעממים, לא פלא שיש לי כל כך מעט קוראים. מעניין מה מתוך ערֵמת הזבל הזו שאני מכנה בלוג גרם לו להחליט לכתוב לי. אולי הוא חושב שאני מספיק נואשת כדי לזנק למיטה עם כל מי שיפגין בי איזה שהוא בדל של עניין.

עוד לפני שפרסמתי את הפוסט החדש, הגיעה הודעה שנייה ממנו, יותר ארוכה מהראשונה.

הוא נשמע נחמד, דווקא, מנומס, כתב בלי שגיאות כתיב. אמר שוב שקוראים לו עמית, ושהוא נתקל במקרה בבלוג שלי, וקרא את כולו מההתחלה ועד הסוף ומצא אותו "מרתק ואפילו די מדהים". הוא החמיא לדמיון שלי ואמר שאפשר לחשוב שהדברים האלה אמיתיים, כי אני משלבת בכתיבה שלי את כל הפרטים הקטנים שהופכים אותם לממשיים. בחור עם יכולת נדירה לזהות איכות ספרותית באשפת הפוסטים שלי, או חנפן חסר בושה? אני לא בטוחה. הוא כתב בסוף האימייל שהוא היה שמח לפגוש אותי אם זה בסדר מבחינתי, ושהוא יכול לשלוח תמונה, אם זה ירגיע אותי שמדובר באדם אמיתי ולא איזה סוטה. כאילו שאפשר לדעת אם מישהו סוטה לפי התמונה שלו.

אני לא יודעת כמה זמן ניסחתי את התשובה אליו, כתבתי ומחקתי. לא רציתי לצאת מתלהבת מדי. בסוף כתבתי לו תגובה קצרה ועניינית, אבל השתדלתי להישמע נחמדה, ואמרתי שאשמח לראות את התמונה שלו ולקבל שם מלא ועוד קצת פרטים עליו, לפני שאני מחליטה. הייתי מוכנה לפגוש אותו גם ככה, זה לא שיש לי תכניות להיום בערב, או לאיזשהו ערב בטווח הקרוב, אבל אם הוא חושב שאני צריכה להיות זהירה, אז זה ייתן לי עוד כמה נקודות אצלו.

תוך חמש דקות קיבלתי תמונה, וקצת פרטים - הוא יהיה בן שלושים ושתיים בעוד עשרה ימים, מטר שמונים ואחת, כותב תוכן לאתרי אינטרנט וגם לאתר חדשות מקומי כלשהו, ועושה עבודות עריכה להוצאות לאור. זה מסביר את היכולת המופלאה שלו לכתוב בעברית לא עילגת, ומרמז שהוא כנראה לא ממש שוחה בכסף. חיכיתי כמה דקות, בחרתי את התמונה הכי יפה שלי, זאת שחתכתי מתוך התמונה מהחתונה של מירית לפני שלוש שנים, כשהייתי הכי רזה שלי בחיי הבוגרים, אחרי השומרי משקל ההוא שהצליח, וגם יצא שחייכתי שם בלי להיראות כמו רוצחת פסיכופטית.

"למזלך, התכניות שלי להיום התבטלו ברגע האחרון," הוספתי, "אז אם תרצה להיפגש הערב, תעדכן אותי," והוספתי מספר טלפון. התשובה שלו הגיעה לטלפון שלי רבע שעה אחרי ששלחתי את המייל, וקבענו לשעה שבע בבית קפה. פתאום קלטתי שהוא בטח יודע שאני בדרך כלל יושבת לבד בבית בימי שישי, או מקסימום נוסעת להורים, או לבית של אח שלי ואשתו הפוסטמה, כי אני מתלוננת עליהם די הרבה בבלוג. אלוהים, בטח יצאתי מה זה נואשת. כן, בחור אקראי שכתב לי שני מיילים, בוא ניפגש כבר היום בערב, הנה הטלפון שלי!

קמתי בעצבים והלכתי למטבח לחפש משהו לאכול. ממש לא בא לי לאכול עוד ירקות וגבינה לבנה, הייתי צריכה משהו חם ומנחם. נברתי במקרר ומצאתי את הפרוסה האחרונה של הגבינה הצהובה. המחשבה על טוסט חם הייתה כל כך מוחשית. העפתי מבט בשעון, השעה הייתה עשרה לארבע, נשארה לי חצי שעה עד הזימון!

הפעלתי את הטוסטר והכנתי לי טוסט מלכותי עם פרוסת הגבינה האחרונה, עגבנייה וקצת זיתים. זה לא נורא, ולא כל כך הרבה קלוריות כי זה לחם קל, וממילא אכלתי רק סלט לארוחת צהריים. איך שהכנסתי את הטוסט לטוסטר, הרגשתי את המשיכה ההיא, וזומנתי. זונה, היא שיקרה לגבי השעה.

יום שישי 6/11, זמן מפגש

אני אתמול, אני יושבת על הכורסה הפחות נוחה, וברגעים אלה ממש הטוסט שלי נשרף בזמן האמיתי. היום יושבת ומסתכלת עלַי במבט שאומר שהיא יודעת טוב מאוד איך אני מרגישה, ושממש לא אכפת לה. לרגע אני חושבת לשתוק, רק כדי לא לתת לה את הסיפוק, אבל אז אני רואה חיוך קטן ושטני בזווית הפה שלה, ואני מתפרצת.

היא הרי ידעה את השעה האמיתית, היא בכוונה אמרה לי שעה לא נכונה, ואני כמעט אומרת לה את זה, עד שאני קולטת את המבט של שלשום. היא מסתכלת עלינו בזלזול, ואני יודעת שיש לה ביקורת על איך שאני נראית לפי המבט שלה שמתעכב לי על הבטן, לא הייתי צריכה ללבוש את החולצה הזאת, אני יודעת שהיא נדבקת לי לשומנים ומבליטה לי את כל מה שלא צריך להבליט, אבל לא היה לי שום דבר נקי נורמלי. שיט! שכחתי לכבס את הג'ינס השחור, אני אצטרך ללכת לפגישה עם עמית עם החולצה מבליטת השומנים והמכנסיים מעצימי התחת. איזה יופי.

אני יודעת ששלשום חושבת לעצמה שהיא תכבס את הג'ינס, כן, נראה אותך. לפחות אני אדאג שגם לך יישרף הטוסט, סלט בהחלט יספיק לך אחרי הלחם עם השוקולד שתטחני בבוקר. אז למרות שאני מוכנה לחנוק את היום, אני מכניסה לצעקות שלי את הארבע ועשרים, כששתינו יודעות שאני מתכוונת לעשרה לארבע.

הוויכוח עם היום נגמר בכלום, לא שציפיתי למשהו, הרי היא עשתה את זה בכוונה. שלשום בינתיים מנדנדת לנו לגבי "הבחור מהבלוג", ובסוף אנחנו עונות לה. אני מציצה לכיוון היום, היא כבר אחרי הפגישה, ואני שואלת את עצמי איך היה, אבל לא שואלת אותה, כדי לא לתת לה את הסיפוק. המבט שלה לא מוצא חן בעיניי. בסופו של דבר היא נואמת לנו את אותו נאום על כמה שהבחור לוזר, ושכל מה שמעניין אותו זה לעשות כסף מהמפגשים, ואיך הפגישה איתו נגמרה בכלום מוחלט. בטח, עם הגישה הזאת, מי ירצה להיפגש איתה פעם שנייה? הוא דווקא נשמע כל כך נחמד באימייל, והוא נראה אחלה בתמונה. לא איזה חתיך, אבל ממש בסדר.

היום נראית כאילו היא מצפה שאני אצא מהפגישה שלנו אל הטוסט השרוף שלי, וארוץ לבטל את הפגישה עם עמית. שם יפה, עמית. אבל היא יכולה לשכוח מזה. גם אם לא ייצא מזה שום דבר רומנטי, הבחור מקושר בכל מיני דברים של כתיבה ותוכן, ואולי הוא יכול להכניס גם אותי לשם, להכיר לי את האנשים הנכונים, הוא הרי טוען שהוא מאוד התרשם מהכתיבה שלי. מצִדי אני מוכנה גם לכתוב מודעות אבל, העיקר להחליף כבר עבודה.

אני לא אומרת כלום, יש סיכוי שיצאתי קצת מתלהבת מולו, אבל הוא יכול לחשוב שאני פשוט טיפוס נחמד כזה, וספונטני. אני צריכה לחייך יותר, לשאול אותו שאלות על עצמו, בחורים אוהבים לדבר על עצמם, לא? אולי נדבר על כתיבה, שנינו אנשים כותבים, כן, זה יכול לעבוד.

היום מסתכלת עלַי במבט זועף. היא בטח לא חושבת שהיא אשמה בזה שהפגישה נדפקה, היא הרי לא יכולה לטעות. והיא סוגרת את הפגישה.

יום שישי 6/11, זמן אמיתי

ישבתי מול עמית, והרגשתי איך הפגישה שלנו הולכת ודועכת. אין ספק שהבחור נשמע הרבה יותר נלהב באימייל. דווקא התחיל לא רע. הג'ינס השחור אמנם היה עדיין מלוכלך, אבל הצלחתי למצוא חולצה נקייה יחסית שיושבת עלַי בסדר, ומזל שכבר די קריר בערב, אז לבשתי מעל זה עליונית שמטשטשת את התחת, וגם הספקתי להתקלח, ככה שהשׂיער שלי כבר לא היה שמנוני, ולא נדף ממני ריח של טוסט שרוף.

עמית חיכה לי בבית הקפה, והוא קם כשהגעתי וחייך, ושאל "ליעד?" ולחצנו ידיים, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מאוכזב. אני לא יכולה באמת לדעת, זו פעם ראשונה שאני רואה את הבן-אדם, אבל הוא נתן לי תחושה שהוא קיווה למשהו אחר. אולי התמונה ששלחתי הייתה מוצלחת מדי, אולי הקול שלי לא מצא חן בעיניו, ואולי הבגדים המטשטשים שלי לא טשטשו מספיק.

התלבטתי ביני לבין עצמי אם להזמין סלט, כראוי להחלטה שלי להתחיל לאכול בריא, אבל לא רציתי לצאת אחת מהבחורות האלה שאוכלות רק סלט, אז כשהוא הזמין קפה עם עוגה, הזמנתי גם אני. רק שהוא בקושי ניקר בעוגה שלו, ואני, שהגעתי לפגישה מורעבת, אחרי שבסוף לא אכלתי כלום אחרי שהטוסט נשרף, טרפתי את עוגת הגבינה שלי תוך פחות מחמש דקות.

לזכותו ייאמר שהוא לא אמר כלום על החזירות שהפגנתי. הוא שאל כמה שאלות מנומסות על איך אני מרגישה, ואיך עובר הסוף שבוע, ומייד עבר לדבר על הבלוג. היום צדקה, זה כל מה שעניין אותו. ניסיתי להתעניין בעבודה שלו, אבל הוא התפייט לו על כמה התיאורים שלי נשמעים אמיתיים, עד שזה גרם לו לתהות אם באמת המצאתי את זה, ואז צחק ואמר שזה בטוח לא אמיתי, כי אם הוא היה יכול להיפגש עם עצמו מהעתיד, הוא כבר היה מיליונר, ודי ברור שאני לא.

ניסיתי להמשיך לחייך כאילו לא נעלבתי, ואפילו צחקתי לרגע, אבל זה נשמע כל כך מאולץ שהפסקתי והפכתי את זה לשיעול. כאילו, וואו, איזה רעיון חדשני ומדהים! אני יכולה לגלות לעצמי את המספרים של הלוטו, ולהיות עשירה! חבל רק שאי-אפשר לשנות את העתיד, גאון. באמת נראה לו שלא חשבתי על זה? אנשים חושבים שאם הם יפְגשו את עצמם מזמן אחר, ישר הם יהיו החברים הכי טובים שירצו לעשות הכול אחד למען השני, וזה ממש לא ככה. אין אף אחד בעולם שיכול לעלות לי על העצבים כמו שתי האלו. אני כל פעם יודעת מה עומד לקרות, אומרת לעצמי שאני אעשה את זה אחרת, יותר טוב, ובסוף זה קורה בדיוק אותו דבר, אחד לאחד. למה בכלל חשבתי שאני יכולה לגרום לפגישה הזאת להיגמר יותר טוב? היה ברור שהיא תשתבש, כי היא כבר השתבשה.

הייתי צריכה ממש להתאמץ לשמור על פרצוף נחמד, כי רציתי להשאיר לפחות את האפשרות שהוא ישיג לי עבודה בכתיבה. ממש נמאס לי לנסות להיות נחמדה בטלפון לאנשים מעוצבנים שצורחים עלַי בגלל השירות המחורבן של מישהו אחר. "לא אדוני, אני לא יכולה להעביר לך את מר לא-שם-עליך, כי זה בכלל לא המשרד שלו, ומעולם לא פגשתי אותו, וכל מה שאני יודעת עליו זה מה שכתוב לי כאן במחשב. אתה יכול להשאיר הודעה בבקשה?"

אז המשכתי לדבר עם עמית, והשתדלתי לחייך, אבל נתתי לו תשובות מעורפלות. בחלק מהזמן אמרתי לו כל מיני דברים כאילו עמוקים, על איך שלפגוש את עצמך ממש גורם לך לראות את עצמך כמו שאחרים רואים אותך, עם כל המגרעות, ולא כמו בראי או בתמונות, ואז דחפתי הערות כמו "או לפחות זה מה שאני מתארת לעצמי", או "אני שמחה שאתה מתחבר לסוג כזה של כתיבה". אני אלופה בלהגיד כלום בהמון מילים כשאני רוצה, לא סתם קיבלתי מאה בבגרות בספרות. שיתמודד.

מתישהו הוא קלט כנראה שהוא לא יקבל תשובה חד-משמעית, והשיחה התחילה לשקוע. עשיתי ניסיון אחרון לגרום לו לדבר על דברים אחרים, אבל הוא לא שיתף פעולה, התשובות שלו היו כל כך קצרות וחסרות משמעות, שבאותה מידה הוא היה יכול לענות לי בנהמות או במצמוצים. ישבתי שם, מחייכת כמו אידיוטית ומתאפקת לא לתקוע את הכפית בעוגה שלו שנשארה כמעט שלמה, בזבוז משווע של שוקולד וקצפת. החלטתי לשתוק גם, ולחכות בנימוס עד שהוא יבין את הרמז ויסגור את הפגישה, ואם לא, אז אני אעשה את זה.

אז החלטתי. אני מחליטה הרבה דברים, אבל יש גבול לאיפוק שלי, וגם ליכולת שלי לשתוק ברצף, בייחוד כשאני עצבנית. החזקתי מעמד במשך כמעט שתי דקות של דממה מביכה, ואז נשברתי והתחלתי לברבר בלי שליטה, הפעם בלי לנסות בכלל לשתף את עמית בשיחה. אני לא זוכרת בדיוק על מה דיברתי, עברתי מנושא לנושא באופן אקראי, לכלכתי חופשי על סרטים, ספרים ועל האנשים בחיי ואנשים בכלל, ובין לבין יישרתי לו את העוגה עד שלא נשאר ממנה כלום. בקיצור, עשיתי תצוגת תכלית מפוארת של ליעד הבהמה.

כשהוא אמר "היי, תקשיבי..." ממש זינקתי מהכיסא מרוב הקלה שזה נגמר. חטפתי את התיק שלי כשאני נמנעת מקשר עין, זרקתי על השולחן את החלק שלי בחשבון, ואמרתי כל מיני "כן, בטח, אחלה", והסתלקתי כשהוא עוד היה עסוק במלמולי הנימוסים שלו. השעה הייתה בקושי שמונה בערב ביום שישי, ואני חזרתי לספה שלי, לבד.

יום שבת 7/11, זמן מפגש

אני יושבת על הכורסה של היום, אבל אין לי מצב רוח לזה. תמיד נראה לי שכשאני אהיה היום, אני ארגיש חשובה כי אני יודעת מה עומד לקרות להן, ותמיד זה קצת מאכזב, אבל היום ממש לא בא לי על זה. למעשה, כמעט לא זימנתי אותן. אחרי הפגישה עם עמית אתמול, הכול נראה לי פתאום חסר טעם, כל המפגשים שלנו. בשביל מה אנחנו עושות את זה בכלל?

אם לא היה עובר עלַי יום סופר משעמם, שבו לא עשיתי כלום חוץ מכביסה, אולי הייתי עומדת בזה, אבל בסופו של דבר נכנעתי להרגל של מוצאי שבת, ולזה שלא דיברתי עם אף אחד מאתמול בערב, וזימנתי אותן. חשבתי לשאול מה דעתן שאולי בכל זאת ננסה את הקטע עם הלוטו, אבל למרות זאת הקפדתי לשלוף את אתמול מהטוסט שלה, לפי התכנון, ועכשיו היא עמדה וצרחה עלַי. לא התרגשתי, היא גם אמרה ארבע ועשרים, והיה ברור לי שמחר, כשהיא תהיה היום, היא תעשה את זה לשלשום, שישבה עכשיו ובחנה אותה במבט ביקורתי. תסתכלי קודם על עצמך, אחותי, את נראית בדיוק כמוה, רק עם בגדים אחרים.

שלשום שואלת על עמית, ואתמול מסתכלת עלַי במבט של 'נו, ספרי איך הלך', ואין לי חשק לעדכן אותן. שיגלו לבד, הקרציות. למה אתמול לא קבעה איתו ליום שני? אז הייתה פגישה אחת, בלי שאני אשמע עליה פעמיים, אלך אליה פעם אחת, ואז אצטרך לדווח עליה, ואני מוצאת את עצמי חוזרת מילה במילה על מה שהיום של אתמול ושלשום אמרו בפעמיים הקודמות שהייתי בפגישה הזאת.

ההבעה של אתמול אומרת "תשכחי מזה שאני אבטל את הפגישה, והטוסט שלי נשרף ממש עכשיו", ושלשום בטוחה שהיא לא תחזור על הטעויות שלנו. היא בטח מתכננת ממש עכשיו איך היא תכבס את הג'ינס השחור. כן, אין בעיה, תראי לנו מה זה.

טוב, די, אין לי כוח לזה היום, אפילו לא בא לי כבר להתנשא עליהן, למרות שהיום תורי. אני קמה ומשחררת אותן.

יום חמישי 12/11, זמן מפגש

שוב אני שלשום. איך, איך לא ניצלתי את השבת שעברה כדי ליהנות מזה שהייתי היום? לפעמים המצבי רוח האלה שלי ממש דופקים אותי. עכשיו אני צריכה לעבור את כל הפגישה הזאת בתור שלשום, ואז את מחר בתור אתמול, לפני שאני אשב על הכורסה השווה.

עמית שלח לי שלוש הודעות השבוע. הוא התנצל על יום שישי, וטען שהוא היה קצת קודר ולא נחמד בגלל שהוא לא הרגיש טוב, והיו לו צרות בעבודה, והוא מרגיש שבאשמתו הפגישה לא זרמה. הוא הרבה יותר נחמד ורהוט בכתב מאשר פנים אל פנים, וכמעט השתכנעתי שהוא ממש מתכוון לזה. אולי אני אחליט לתת לו עוד הזדמנות, אבל רק בגלל העניין של הכתיבה וכל זה, כי ממש ירד לי ממנו בתור דייט. בכל מקרה, לא הרגשתי נוח לפגוש אותו לפני שאתייעץ עם האחרות, אז משכתי אותו עד היום, וחיכיתי לזימון הזה, למרות שאני שלשום.

אתמול והיום עושות הכול כדי לא לדבר על הפגישה-או-לא עם עמית, ומקשקשות דווקא על הביקור אצל ההורים. אתמול מקטרת איך אמא שוב זרקה הערות על זה שעדיין לא התחלתי את החיים ה"אמיתיים" כי לא עשיתי תואר ואין לי חבר. רגע, באיזה שעה הזימון מחר? קבעתי עם ההורים מחר לארוחת ערב. מתי היום זימנה אותה, בדקה לחצות? אני לא יכולה לשאול, כי אי-אפשר להשחיל מילה. היום נדחפת לשיחה ומקטרת על נועה הפוסטמה ששוב ניסתה לשדך לה את החברים העורכי דין שלה. היא מגלגלת עיניים ואומרת שהיא בחיים, אבל בחיים, לא תצא עם עורך דין.

"אבל מה עם עמית?" אני שואלת בעצבים. אני לא מבינה מה הקטע עם הארוחה המשפחתית עכשיו, יש לנו את הארוחות האלה פעם בשבועיים, ותמיד זה אותם קטעים פולניים, אז דווקא השבוע כשיש משהו יותר מעניין, הן נדבקות לזה? איזה קרציות!

בסוף אתמול עושה לי טובה, עוצרת את הקיטורים המשעממים שלה, ושואלת את היום: "נו, אז ראית אותו בסוף?" היום משתתקת ומחייכת, ואז נשענת אחורה ועושה הפסקה בשביל הרושם. זה לא עושה עלַי שום רושם, כשהיא נשענת ככה אחורה רואים לה התחלה של סנטר כפול. יש תרגילים בשביל זה? אני צריכה לחפש באינטרנט, ואסור לי בשום פנים ואופן להישען ככה אחורה, לא בשבת ולא אף פעם.

היום מזדקפת פתאום בחזרה, ונראית עצבנית. היא נראתה יותר רגועה כשקיטרה על נועה. היא מעבירה מבטי רצח ביני ובין אתמול וסוגרת את הזימון.

יום שישי 13/11, זמן אמיתי

"אתם יודעים שהיום יום שישי ה-13?"

הניסיון שלי להעלות בארוחת יום שישי נושא שיחה שהוא לא אני נכשל בגדול. אבא רק הרים גבה ושקע חזרה לתוך המרק שלו, יוני גיחך וקרץ לי מהצד השני של השולחן. אמא הגיבה מייד, אבל משכה את זה לנושא החביב עליה.

"אז אלה השטויות שמעסיקות אותך," היא קבעה והסתכלה עלַי במבט המאוכזב שלה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלא אכזבתי אותה, אולי בכיתה ח' כשהמורה הכריחה אותי להקריא שיר שכתבתי בשיעור ספרות מול כל בית הספר. היום, את המבט הלא מאוכזב שלה היא שומרת באופן בלעדי ליוני ולנועה ולגוש הנזלת שהם מכנים יובל. הדבר הזה כולה בן פחות משנה, וכבר הוא לא מחבב אותי. ניסיתי להיות דודה טובה ולהחזיק אותו על הידיים כמה פעמים כשהוא היה יותר קטן, והוא מייד התחיל להתפתל ולבכות כאילו אני מנסה לחטוף אותו ולמכור את האיברים שלו בשוק השחור. וזה מה שאמא שלי רוצה בשבילי, שאני אכיר מישהו "נחמד", שזה אומר שיש לו תואר ומקצוע, ורצוי גם דירה, ושאפיק בעצמי יצור קטן שמצד אחד לא ייתן לי לישון, אבל בתמורה יספק לי אינספור שעות של החלפת חיתולים, קינוח אפים, ונדנוד על הידיים תוך השמעת קולות אינפנטיליים.

"זה לא מעסיק אותי," אמרתי, "זה רק משהו שחשבתי שמעניין לציין. יש אנשים שממש חוגגים את זה." למעשה, היה לי רעיון לעשות מסיבת יום שישי ה-13, אבל זה בסוף לא יצא לפועל, כמו כל מסיבות יום שישי ה-13 הקודמות שרציתי לעשות. בעיקר כי אני עצלנית, אבל אני גם לא יודעת את מי להזמין. אני לא יכולה להזמין את היום ושלשום, כי אצלן זה תאריך אחר, ולא ברור לי איך נארגן את הכיבוד לזה בחדר העל-זמני שלנו. ומי בכלל רוצה לעשות מסיבה איתן?

"אנחנו לא חוגגים את זה," אמא אמרה בנימה פסקנית. היא מאוד אוהבת לדווח לי על כל הדברים שאנחנו לא עושים. אנחנו לא זורקים את הנעליים בסלון, אנחנו לא עושים עגילים במקומות מוזרים, ובטח שלא קעקועים, אנחנו לא לוקחים שבוע חופש סתם בשביל לרבוץ בבית מול הטלוויזיה, ומעל לכול, אנחנו לא מבזבזים את החיים שלנו בלי מטרה ובלי בעל וילדים. ניסיתי להמר ביני לבין עצמי אם אנחנו הולכים לדבר עכשיו על הקריירה שאין לי, על הלימודים שאני לא לומדת, או על המחסור החמור בבן זוג.

"נו, חשבת כבר מה את רוצה ללמוד?" יש לנו מנצח! "את יודעת שאנחנו מוכנים גם לשלם את הלימודים וגם לתת לך קצבה חודשית כדי שלא תצטרכי לעבוד." האמת היא שזה החלק שהכי קוסם לי בלימודים, זה שאני לא אצטרך לעבוד במקום הנורא הזה. השבוע היה לי שוב מישהו שהתחזה ללקוח של עצמו, רק כדי לתפוס אותי כשאמרתי בסוף "תודה ויום טוב" במקום "שיהיה לך יום נפלא ומלא בלונים!" ואז צעק עלַי במשך יותר מעשר דקות. בסוף הזבל הזה גם הגיש תלונה לבוסית שלי.

"חשבתי לעשות תואר ברב-תחומי," אמרתי. באמת הצצתי באתר שלהם, וזה נראה כמו התואר שהכי יתאים לי, אוסף של קורסים מכל מיני תחומים שאני יכולה לערבב להנאתי. קצת ספרות, קצת לימודים קלאסיים, אולי היסטוריה, קורסים שיש בהם סיפורים, ולא ערֵמות של נוסחאות ורשימות חוקים.

"הרב-תחומי בהרצליה?" שאל יוני ונראה ממש מופתע.

"הרצליה זה הבינתחומי," אמרתי, ידעתי מה יקרה עכשיו, אבל המשכתי בכל זאת, "לא, הם מלמדים רק דברים משעממים - משפטים, ממשל, מחשבים. אני מדברת על הרב-תחומי במדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב."

"בי איי כללי?" נועה נראתה מזועזעת, כאילו הודעתי להם שהחלטתי לתת את כל הרכוש שאין לי לסיינטולוגיה.

"לא בא בחשבון!" לאמא שלי פתאום לא היה כל כך דחוף שאני אלמד. "אבא ואני התכוונו ללימודים אמיתיים, שאפשר לעשות איתם משהו, מקצוע." זה תמיד אבא והיא. "מה רע במשפטים? או מחשבים? אפשר להרוויח יפה מאוד במחשבים. הבת של גליה ועודד רק בשנה השנייה של מחשבים, והיא כבר מצאה עבודה חלקית." יופי לה, אני די בטוחה שהיא גם מרוויחה בעבודה החלקית הזאת כפול ממה שאני מקבלת במשרה המלאה הדפוקה שלי. התאפקתי ולא אמרתי שאני לא אצטרך לעבוד במשרה חלקית, כי הם הבטיחו לי קצבה. קדושה אני.

"אז, מה שלום יובלי?" הפניתי את השאלה לנועה בחיוך הכי מתוק שלי. "הוא למד משהו חדש?" נועה נפלה בפח, הניחה את המזלג באמצע הדרך לפה שלה, לא סתם היא כזאת רזה, ועוד אחרי לידה, וכולנו זכינו לדיווח ארוך ומפורט של כל הדברים החמודים, החכמים והמאוד מתקדמים לגילו שיובל עשה מאז העדכון האחרון. אני בדרך כלל לא ממש מקשיבה לפרטים, אבל אני די משוכנעת שחלק מהם כבר הופיעו בדיווחים קודמים.

זה לא החזיק יותר מדי, כי איך שנועה סיימה את שירי ההלל לצאצא שלה, היא החליטה שאני כנראה במצב רוח מספיק טוב כדי לנסות לשדך לי מישהו. היא בכלל מכירה אותי? בקיצור, יש מישהו שעובד איתה, שאח שלו, או בן דוד שלו, בדיוק גמר משפטים. אולי זה היה הבן דוד של השכנה שלו, לא באמת התעמקתי. והוא ממש, ממש נחמד. אבל ממש. שלושה ממשים זה אומר נמוך ומקריח, וכנראה שלא היה לו דייט מאז תחילת לימודי המשפטים. או אי-פעם.

שלפתי מהר את עמית לפני שאמא שלי תתקשר אל הבחור בעצמה כדי לקבוע לי פגישה. "בדיוק הכרתי מישהו," אמרתי בטון הכי אדיש שלי, "אז אני קודם רוצה לראות איך זה מתפתח". זאת הייתה טעות, כי מייד הותקפתי באינסוף שאלות על מה הוא עושה, מה הוא למד, ואם זה רציני. שדרגתי אותו לדרגת כתב בעיתון, המצאתי לו לימודים, והתלוננתי על זה שהם לוחצים מדי, ושמרוב לחץ בסוף הכול ייהרס. הוספתי ופיזרתי רמיזות בפולנית מדוברת שלמעשה הם האשמים הבלעדיים בזה שעדיין לא התחתנתי.

"טוב, בסדר," אמרה אמא, "אבל את באמת צריכה כבר ללמוד משהו אמיתי, ולהתחיל להיות בן אדם. את לא נעשית יותר צעירה."

יום שישי 13/11, זמן מפגש

טוב, ידעתי שהמפגש היום יהיה בשעה מאוחרת. שלוש דקות אחרי שחזרתי מההורים היום כבר זימנה אותי. מזל שעלה בדעתי לרוץ מייד לשירותים, ושגם הספקתי לצאת בזמן. זה די יפה שמעולם לא זומנתי באמצע מקלחת או בשירותים. אני מתארת לעצמי שאף היום לא הייתה מוכנה לפגוש אותנו בעירום. יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה.

אחרי שנועה הציעה לי את העורך דין הלוזר שלה, ואני אמרתי לכולם שאני נפגשת עם עמית, אמרתי סליחה בנימוס, נכנסתי שם לשירותים וסימסתי לו שאני מוכנה להיפגש מחר וקבענו למתישהו בבוקר. אז עכשיו אני יושבת פה, אחרי שקבעתי להיפגש איתו מכל הסיבות הלא נכונות, ואני לא יודעת מה אני הולכת להגיד לו, או מה אני אלבש. כמובן שידעתי שזה יקרה, כי אתמול, כשהייתי שלשום, הבנתי שקבענו פגישה, אבל עד אותו רגע לא באמת הגעתי להחלטה, ואיכשהו אני תמיד מספיק טיפשה כדי לקוות שאולי הפעם אני אעשה את זה אחרת. עכשיו אני מרגישה קצת מפגרת, כי אין לי באמת מה להגיד לשלשום על השיקולים לפגישה שקבעתי עם עמית, אז במקום זה אני מדברת על הארוחת ערב.

היום מצטרפת לקיטורים שלי בשמחה, ולמרות הסיפוק מהתסכול הברור של שלשום, נראה לי שיש לה סיבות משלה, ואני שואלת את עצמי מה היא מנסה להסתיר מאיתנו. זה משהו שקרה בפגישה עם עמית? היה פיצוץ? היה משהו אחר? אבל אני לא יכולה לסגת עכשיו, ואני ממשיכה לדבר על אמא ועל נועה, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם.

כששלשום נראית מספיק מיואשת אני מפסיקה ומבקשת מהיום שתעדכן אותנו. נראה כאילו יש לה משהו להגיד, כי היא נכנסת לפוזה, אוי אלוהים, היא לא זוכרת לא לעשות את הדבר הזה עם הראש? יש לה מין גל הפוך מתחת לסנטר. שתתחיל לדבר כבר, אני לא יכולה לראות את זה.

היום מזדקפת בבת אחת מסתכלת עלינו במבט זועף, ובלי להגיד מילה היא סוגרת את המפגש. איזה דרמה קווין!

יום שבת 14/11, זמן אמיתי

הפעם הגעתי לפגישה עם עמית קצת לפני הזמן. אני לא יודעת למה כל כך נלחצתי מהפגישה הזו. התעוררתי כבר באיזה שבע בבוקר. ביום שבת! אני אף פעם לא קמה לפני אחת עשרה, אבל בלילה, אחרי המפגש, עמית סימס לי ושאל אם עשר זה בסדר. אמרתי שכן, כדי לא לצאת יותר מדי בטלנית, והייתי בטוחה שלא אצליח לקום, והנה בסוף בשבע כבר הייתי מחוץ למיטה.

הספקתי להתקלח, להחליף בגדים כמה פעמים, להסתרק, לאסוף את השׂיער כי אני יודעת שאולי עכשיו כשהוא רטוב הוא יושב יפה, אבל אחר כך הוא הולך להתנפח תוך כדי הפגישה, ואז שחררתי אותו שוב כי כבר עדיף נפוח מאשר איך שאני נראית באסוף, בייחוד עם הסנטר הכפול הזה שהתחיל לצמוח לי. אני חייבת להסתפר, ואני לא מצליחה להגיע לזה.

קבענו לא רחוק מהדירה שלי, ויצאתי מוקדם כדי ללכת ברגל ברוגע ולא להגיע מזיעה, ובסוף הגעתי עשר דקות לפני הזמן, אז הסתתרתי ברחוב המקביל בתוך חדר מדרגות, כשמדי פעם אנשים מהבניין עוקפים אותי ומסתכלים עלַי במבטים חשדניים. בעשר וחמישה יצאתי באיחור אלגנטי לכיוון בית הקפה לפגוש את עמית. החרא הזה איחר הפעם אפילו יותר ממני, ככה שיצא שהגעתי לפניו בכל זאת. יכולתי לשבת את הזמן הזה בבית קפה במקום על מדרגות.

כשהוא הגיע כבר הייתי עצבנית על האיחור, אבל הוא התנצל באופן חינני למדי והחלטתי לוותר. בכלל, היה ברור שהוא משתדל הרבה יותר הפעם. הוא ענה על השאלות שלי במשפטים שלמים, נידב מידע מרצונו החופשי, ואפילו זרק כמה הערות סרקסטיות שהצליחו להעלות אצלי חיוכים שהקפדתי להסתיר, שלא יעוף על עצמו. הוא נראה כאילו הספיק לעבור השתלת אישיות במהלך השבוע.

לאור לקחי הפגישה הקודמת, דאגתי להגיע שבעה לפגישה הזו, והזמנתי רק קפה. עמית הזמין שוב עוגת שוקולד עם קצפת, וביקש שתי כפיות. התעלמתי בהפגנתיות מהכפית שהוא הניח לידי, וניסיתי להעמיד פנים שהעוגה לא שם, אבל מדי פעם הוא הדף אותה עוד קצת לכיווני, והסתכל עלַי במבט שלא הצלחתי לפענח.

בסוף נשברתי. "מה אתה מנסה לעשות?" אמרתי. "אני מתנצלת שחיסלתי לך את העוגה בפעם הקודמת, בסדר? אני מבינה שזה ממש מצחיק אותך, אבל די כבר!" עמדתי כבר לקום ולהסתלק בדרמטיות, אבל עמית תפס לי את כף היד.

"סליחה, סליחה, ממש לא התכוונתי להעליב אותך. להיפך." הוא אמר במהירות, ונראה כאילו הוא מתכוון לזה. היד שלו הייתה גדולה וחמימה, וזה היה די נעים, אבל השארתי את הפרצוף הכועס. "איך להיפך?"

"אף פעם לא ראיתי מישהו אוכל עוגת שוקולד בכזה זעם. זה היה נהדר." הוא חייך אלי, כשהוא ממשיך להחזיק לי את היד.

"אויש, אל תגיד לי שאתה מאלה שאוהבים שמנות." רק זה חסר לי, מישהו שינסה לפטם אותי עוד יותר.

"לא, זה ממש לא זה, זה הלהט שאת משקיעה בדברים יומיומיים כמו עוגה וספרים גרועים וקיטורים על העבודה שלך. מצדי תאכלי בזעם ברוקולי וחסה. או שתאכלי אותם בהתלהבות, זה גם טוב."

משכתי את היד אלַי בזהירות, הבחור הזה היה מסוכן, אני עוד עלולה להתחיל ממש לחבב אותו. "ברוקולי אני אוכלת בעצב ובייאוש," אמרתי, והוא צחק בקול רם. היה לו צחוק טוב, מתגלגל כזה. לא הצלחתי להסתיר את החיוך שלי.

"מה דעתך להיפגש ביום שני?" הוא שאל פתאום, ולפני שהספקתי לחשוב על סיבה לדחות אותו לסוף השבוע, הוא אמר, "יש לי יום הולדת ביום שני, ואני הולך אחרי הצהריים למפגש של אנשי תוכן וכותבים, וחשבתי שאולי תבואי איתי, ואני אכיר לך את כולם, ואחר כך נלך לסרט או משהו?"

מה יכולתי לעשות? הסכמתי. ואז חיסלתי את העוגה.

יום שבת 14/11, זמן מפגש

שלשום יושבת להוטה כולה בכיסא שלה, רוצה שנגיד לה מה קורה עם עמית. רואים שהיא מתה שניתן לה תירוץ להיפגש איתו. היא לא מעוניינת בו כגבר, רק כקשר אופציונלי לעבודות שקשורות לכתיבה, היא אומרת. בטח, ספרי את זה למישהי שלא מכירה אותך. הרי גם אני וגם אתמול יודעות לזהות את המבט הזה שמנסה להיות אדיש, בזמן שהרגל שלה קופצת בלי הפסקה. מדי פעם היא מניחה עליה את היד ומנסה להרגיע אותה, אבל אחרי דקה זה חוזר לקפוץ.

אתמול מנסה להתחמק ממנה, ומסתכלת עלַי בתקווה שאני אציל את המצב, ואני לגמרי יכולה לעשות את זה. יש לי את הסיפור של הפגישה, והוא טוב לשם שינוי. אבל אני רוצה לתת להן להתבשל קצת. אתמול רואה שאני לא הולכת לחלץ אותה, והיא מתחילה לקטר על הארוחת ערב, ואני מחליטה לעזור לה כי ככה אני גם מעצבנת את שלשום, וגם קצת את אתמול, כי אני יודעת שהיא רוצה שאספר איך הייתה הפגישה, בלי שהיא תצטרך לספר שהיא בסוף הסכימה להיפגש עם עמית סתם ככה, כי הוא נראה די טוב, והיא כבר אמרה למשפחה שהם יוצאים. אחרי העורך דין של נועה, ברור שהיא תשמח להביא לשם יום אחד את עמית, ולהראות לנועה שהיא יכולה לצאת עם בחור שהיא לא צריכה להסתכל מלמעלה על הקרחת שאין לו.

שלשום הולכת ומתפתלת בכיסא שלה בעצבים, ומתישהו גם לי כבר נמאס לקטר. אני מרגישה שאני לא מקטרת מכל הלב, כי יש לי את כל הקטע של הפגישה עם עמית שאני רוצה לספר, ואמא ונועה הרבה פחות מעצבנות אותי היום מאשר ביום שישי.

אז אני מחליטה להיות נחמדה. אני מתרווחת לי קצת בכורסה, ומתכננת לקפל את הרגליים, כי אני הולכת לספר להן את כל הפרטים, ואז אני קולטת את המבט של שלשום על הצוואר שלי, לכיוון הסנטר, ופתאום אני יכולה ממש להרגיש את הסנטר הכפול מידלדל שם. גם אתמול מסתכלת לאותו כיוון. אלוהים, אני לא מאמינה שנפלתי בזה, יכול להיות שעשיתי את זה גם בפגישה עם עמית, והוא ישב שם והסתכל איך הסנטר הכפול שלי צומח בזמן שטחנתי עוד עוגת שוקולד עם קצפת? ואני ריחפתי לי על ענני המחמאות המפוקפקות שלו, וחשבתי שאני כזו חיננית ושהחזירות שלי חמודה. אלוהים, כמה שאני פתטית לפעמים. פתאום אני מרגישה שהלשון שלי מאובנת, היא שוכבת לי בתוך הפה כמו חשופית מתה, ואני לא יכולה להגיד כלום, פשוט שום דבר, ואני מנתקת את הזימון. שיסתדרו לבד.

יום חמישי 19/11, זמן מפגש

היום מזמנת אותנו כשאני במטבח. אלוהים, מה עובר עליה, היא שכחה איך משתמשים בשעון? אני מתנפלת עליה, מנפנפת בכפית: "השתגעת? מה את מזמנת אותי עכשיו, עמית יושב בסלון מחכה לקפה שלו. תחזירי אותי לפני שהוא ירגיש שנעלמתי!"

היום ואתמול נראות בהלם. "אבל," אומרת היום, "הוא בכלל לא עלה לדירה."

שלושתנו בוהות זו בזו, היום מתאוששת ראשונה.

"תיפטרי ממנו!" היא פוקדת, "אני אזמן אותך שוב בעוד שעה." והיא מנתקת.

יום חמישי 19/11, זמן אמיתי

חזרתי למטבח בדיוק כשהקומקום רתח. שום דבר לא נפל ונשבר כשזומנתי. התחלתי לנשום לרווחה, כשעמית אמר מפתח המטבח: "ליעד, הגיע הזמן לדבר ברצינות."

הצלחתי לא לצרוח בבהלה, ורק הנהנתי והצבעתי על הקפה, וגמרתי למזוג את המים הרותחים לספלים, וגם לא מעט על השיש, בידיים שהצליחו להיות קרות ומזיעות בו זמנית.

"אל תתרגזי," הוא התחיל אחרי שהתיישבנו, ובחן את התגובה שלי לפני שהמשיך. הידקתי את האצבעות סביב ספל הקפה שלי והנהנתי. לא יכולתי באמת להבטיח שאני לא אתרגז בהמשך, אבל הייתי מבוהלת מדי, ולא היה לי מושג מה הוא עומד להגיד. שתיקה והנהון נראו לי כמו תגובה ראויה.

"רציתי לספר לך את זה בפגישה הראשונה," הוא נשמע מתנצל, זה היה סימן טוב, "אבל את כל הזמן התחמקת, ולא הצלחתי להבין אם הפגישות שלך עם עצמך אמיתיות, ואם אני לא אצא מטורלל לגמרי אם אני אגיד לך למה באמת כתבתי לך."

ואז הוא פצח בסיפור ארוך ודי מבולבל על התקפי דז'ה וו שיש לו כבר שנים, ואיך הוא קרא את הבלוג שלי, וגילה שם ששניים מהתקפי הדז'ה וו הכי מפורטים ומוזרים שלו קרו באירועים שהשתתפתי בהם, ושסיפרתי עליהם בבלוג. אחד מהם היה ההופעה של רובי וויליאמס.

"לא רק שהיה לי דז'ה וו מפורט של ההופעה, ושל כל האנשים סביבי, זה שנופף בחולצה מעל הראש מול הפרצוף שלי, וההיא שנפלה עלַי כשנשבר לה העקב," הוא אמר בהתלהבות, "היה לי דז'ה וו של הדז'ה וו הקודם שלי. זכרתי את עצמי עומד בהופעה וזוכר שכבר הייתי בה. זה היה מטורף."

"אוקיי..." אמרתי, "ואז החלטת לפגוש אותי, כי...?"

"כי הייתה לי הרגשה שאת גרמת לזה, וכי ידעתי שאת טועה," הוא אמר. "את כל הזמן כתבת שאי-אפשר לשנות כלום, ושזה תמיד יקרה בסוף אותו דבר, אבל בהופעה ההיא, הצלחתי לזוז רגע לפני ששפכו עלַי בירה, וזכרתי בוודאות שהיא נשפכה עלַי בפעמים הקודמות."

אז הוא רצה לספר לי על כל זה, ולעודד אותי לנסות להשתמש במפגשים שלי כדי לשפר לעצמי את החיים, ואולי מרוב שמחה והכרת תודה אני אשפר גם לו את החיים, או לפחות את חשבון הבנק, שכמו שניחשתי מההתחלה לא היה במצב מזהיר. אבל אז בבית קפה אני חסמתי את כל הניסיונות שלו לדבר על הנושא, וחשבתי שאני נורא מחוכמת ושנונה. התחלתי להעריך אותו על זה שהוא לא העיף לי סטירה.

"ואז פתאום התחלת לדבר ולדבר ולאכול לי את העוגה, וזה היה נפלא! קודם כל כי סוף-סוף פגשתי את ליעד של הבלוג, ולא את הבחורה שניסתה להיות נורמלית ומנומסת ומשעממת, אבל מה שהיה באמת נהדר זה שבפגישות הקודמות, האחרות לא אכלו את העוגה!"

"מה זאת אומרת?" עכשיו באמת הייתי מבולבלת.

"ישבנו בבית קפה, כשאני זוכר אותנו יושבים בפגישה הזו יותר מפעם אחת, ואומר את אותם דברים שכבר אמרתי, ויודע שהיא הולכת להיגמר בכלום. ובאיזה שהוא שלב ניסיתי לחשוב מה אני יכול להגיד אחרת, משהו שאני יודע שלא אמרתי לך כבר בפעמים הקודמות ושאולי יגרום לך להיפתח, ולא הצלחתי למצוא כלום, ושנינו שתקנו והייתי בטוח שתכף תקומי ותגידי שנזכרת שיש לך משהו, כמו בפעמים הקודמות, ואז פתאום..."

"כן, אני זוכרת," אמרתי מהר לפני שהוא יתאר לי את זה. ניסיתי לחשוב, כשהייתי שלשום באותו שבוע, היום לא סיפרה על העוגה? לא, נזכרתי, היא רק סיפרה שהם נפגשו על קפה ועוגה, וגם על זה הייתה לי ביקורת, כרגיל. ואחרי הפגישה עם עמית חשבתי שהיא פשוט התביישה לספר על התקף החזירות שלה, כמו שאני לא סיפרתי אחרי הפגישה עם עמית כשהייתי היום, כי היה ברור ששתינו נשפוט אותה. ששתיהן ישפטו אותי. לא משנה.

עמית המשיך וסיפר איך ברחתי לו בדיוק כשהוא רצה להציע להיפגש באמצע השבוע, ואיך הוא זוכר את עצמו בפגישה בשבת שאחרי זה, דוחף לעברנו שוב ושוב את העוגה, עד שהוא מצא את ליעד הבהמה. זה לא מה שהוא אמר, כמובן, הוא אמר "ליעד האמיתית", אבל אני ידעתי למה הוא התכוון. ומסתבר שלאחרות הוא לא הציע לבוא איתו ביום שני, ולא הלך איתן לסרט, ולא נישק אותן ליד הכניסה לבניין. הוא ידע את זה, כי לא היה לו דז'ה וו בפגישות האלה, והוא קיווה שאני אגלה את זה במפגש הקרוב כשאדבר עם האחרות. ואז פתאום נעלמתי באמצע הכנת הקפה, וקיצרתי את התהליכים.

הוא הביט בי בציפייה. "וואו," אמרתי, וניסיתי לסדר את כל הסיפור בראש שלי, ולקלוט את מה שהוא רצה להגיד לי מהיום הראשון. "וואו," אמרתי שוב.

הצצתי בשעון. "תקשיב, עוד מעט היום תזמן אותי שוב."

"אולי אני יכול לבוא?" שאל בתקווה. "אם תתני לי יד, אולי זה יקפיץ גם אותי למפגש שלכן? אני אוכל לספר להן..."

"עמית," השתקתי אותו, משכתי אותו לעמידה, והדפתי אותו לכיוון הדלת. "אתה מאוד חמוד, באמת, אני ממש מחבבת אותך, ואני אשמח להמשיך להיפגש. אבל זה משהו שאני צריכה לפתור ביני לבין עצמי." הצמדתי לו נשיקה מהירה, ודחפתי אותו החוצה. "נדבר יותר מאוחר," הבטחתי לו, ונעלתי את הדלת. הייתי צריכה לחשוב לפני המפגש.

יום חמישי 19/11, זמן מפגש

אני עדיין שלשום, אבל זה בסדר, כי יש לי מידע חדש שאין להיום ולאתמול, וממש לא אכפת לי שאני יושבת על הכיסא.

היום ואתמול מסתכלות עלַי בציפייה, אני עדיין רואה את ההלם והבלבול על הפנים שלהן. לשנייה אחת אני משתעשעת ברעיון למשוך את הזמן כדי לעצבן אותן, אבל מוותרת. "תקשיבו," אני אומרת, "לא תאמינו מה קרה עכשיו."

הן כמעט לא מפריעות לי כשאני מספרת להן. היום מתפרצת פעם או פעמיים, אומרת "אבל, רגע..." ו-"מה? איך..." אבל מייד מתחרטת ומשתתקת, ואני ממשיכה. זו פעם ראשונה במפגשים שלנו שאני נותנת להן דיווח מלא עם כל הפרטים, בלי להסתיר חלקים שמוציאים אותי רע, בלי לנסח ניסוחים מעורפלים, ובלי לעקוץ.

הן ממשיכות לשתוק אחרי שאני מסיימת, ואני נותנת להן זמן לעכל, גם אני הייתי זקוקה לזה.

"אז..." אומרת אתמול לבסוף, "יש משהו בעמית ובדז'ה וו-אים שלו שמאפשר לנו לעשות שינויים?" היא נשמעת לא בטוחה בעצמה, ואני מבינה אותה, גם לי הרעיון הזה נראה לא בסדר כשחשבתי עליו קודם. ההרגל שלי ללגלג על המסקנה שלה ולהוציא אותה טיפשה מנסה להרים את הראש, ואני חובטת בו בלי רחמים. זה בדיוק מה שתקע אותנו כל הזמן.

"זה גם מה שאני חשבתי בהתחלה," אני אומרת. "אבל בזמן שחיכיתי שהיום תזמן אותנו מחדש, הרצתי את זה בראש שוב ושוב, ונראה לי שאולי עשינו שינויים כל הזמן, רק לא הבנו שזה קורה. אולי עמית רק גרם לנו להבין את זה, כי הוא זכר גם את הפעמים הקודמות."

"כמו עם העוגה!" אומרת היום בהבנה פתאומית. "עד שעמית סיפר לך מה קרה, את היית בטוחה שגם אנחנו אכלנו לו את העוגה, כי..."

"כי לא באמת סיפרנו את כל הפרטים אחת לשנייה." אתמול משלימה.

אני מהנהנת. "כי היינו עסוקות בלריב, ולעשות דווקא, ולרדת אחת על השנייה."

"ועל השלישית," אומרת היום.

"ולשרוף טוסטים," אומרת אתמול ומעיפה מבט נוזף לעבר היום, אבל היא לא נראית כועסת. אנחנו מחליפות מבטים ומתחילות לצחוק.

"אנחנו כאלה ביצ'יות מטומטמות," אומרת היום בין פרצי הצחוק ומנגבת את העיניים, וכולנו מסכימות.

עד סוף המפגש אנחנו מקבלות כמה החלטות עקרוניות לגבי ההתנהלות שלנו מעכשיו, ומארגנות ניסוי קטן לשבוע הבא. לצורך העניין היום משחררת אותנו ומזמנת אותנו חזרה אחרי דקה, אצלה כבר כמעט חצות. היא מושיטה לי את המספרים הזוכים של הגרלת הלוטו של שבת. לא להאמין כמה שזה פשוט, אנחנו כל כך אידיוטיות.

"לכי מחר על פרס קטן, לא יותר מארבעה נכונים," מזכירה אתמול, ואני מהנהנת בלי להגיד לה שאני לא סתומה ושאני זוכרת מה סיכמנו. אם זה יצליח, נלך על הפרס הראשון כשיהיה סכום ששווה את זה.

"אז שבוע הבא, חמישי בשבע בערב, שישי בארבע ועשרים," אומרת היום.

"אבל באמת ארבע ועשרים," אומרת אתמול, והיום מגחכת ומשחררת אותנו.

יום חמישי 26/11, זמן מפגש

היום אני שלשום, אבל אני לא יושבת על הכיסא. השבוע הכורסה הכחולה התחלפה בכורסה כחולה אחרת. היום עדיין יושבת על הכורסה, אבל אני ואתמול מתרווחות לנו על הספה התואמת שצצה בחדר. יש לנו גם שולחן קטן, ועליו מונחים שלושה גביעים עם יין.

"לחיי החופש!" אני אומרת, ומרימה את הגביע שלי, ושלושתנו מפגישות אותם בנקישה. היום התפטרתי אחרי שאמרתי להוא שמתחזה ללקוח של עצמו לאן בדיוק הוא יכול לדחוף את הבלונים שלו. טוב, למעשה די פיטרו אותי אחרי שהאפס התקשר לבכות לבוסית שלי, אבל זה חסך לי את הקטע של להתפטר, ואני מרגישה קלה כאילו ירדו ממני שמונים קילו, למרות שהשמונה ההם עדיין מונחים במקומם.

אנחנו לוגמות מהיין, ואני שמה לב פתאום לשינוי, נראה כאילו אני אצליח סוף-סוף להסתפר מחר. אני נשענת לאחור על הספה הכחולה ומחייכת. "יפה לנו קצר."