היועץ

פרופ' אהרן ברק - איש שאני מאוד מחבב ומעריך, אדם שנולד עם המשפט ביד - אמר לי פעם כי אם היתה לו אפשרות לחזור לאחד משני התפקידים הבכירים שבהם נשא בגאון - היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון - הוא היה חוזר לתפקיד היועמ"ש בלי להסס אפילו לשנייה.

אני יכול בהחלט להבין אותו.

לבית המשפט אין אלא את אשר עיניו רואות. הוא אינו יוזם אלא דן בסוגיות שמניחים הצדדים לפתחו. היועץ המשפטי לממשלה, לעומת זאת, יכול ליזום. ראוי ואף רצוי שייזום. הוא אינו חייב להמתין שייפנו אליו. אם החליט, למשל, להילחם בפשיעה בדרך כזו או אחרת, הוא יכול להתוות מדיניות ולפקח על ביצועה. תפקידו יותר מגוון ופחות סביל מזה של שופט בית המשפט העליון.

היועמ"ש חולש על שלטון החוק ממדבר ועד ים. הנושאים שבהם הוא עוסק מגוונים מאוד - מהעמדה לדין של אישי ציבור שסרחו ועד לשאלה האם נדרש אישור הממשלה לתקיפה באיראן, ועל כך עוד ידובר בהמשך. נדרש ממנו להתמודד עם דילמות מרתקות והרות גורל, חלקן כאלו שמעוררות שאלות לגבי עצם צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל. לדעתי, זהו התפקיד העוצמתי ביותר במדינת ישראל, המשפיע ביותר על מערך המשפט, ויש הגורסים שגם מעבר לכך.

תמיד חשבתי שהיועץ המשפטי לממשלה מחזיק בשני כובעים. הראשון הוא עמידתו בראש התביעה הכללית: כל רשויות התביעה במדינה כפופות לו. הכובע השני הוא עמידתו בראש מחלקת ייעוץ וחקיקה, כמי שנותן חווֹת דעת משפטיות לרשות המבצעת. ואין מדובר בעניין של מה בכך. כשעורך דין פרטי נותן ללקוח שלו חוות דעת, רשאי הלה לקבל אותה או להניחה בצד ולבחור עורך דין אחר, שייתן לו חוות דעת טובה יותר לדידו. הממשלה אינה לקוח פרטי והיא אינה רשאית לתוּר אחר עורך דין כאוות נפשה. חוות דעתו של היועמ"ש משקפת את החוק ומחייבת את כל רשויות השלטון, כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת.

יום אחד הצגתי את שני הכובעים האלה בהרצאה שנשאתי בפני תלמידים בעמק חפר. אחד העוזרים שהתלווה אלי תיקן אותי ואמר שיש ליועמ"ש שני כובעים נוספים: הוא מייצג את האינטרס הציבורי, ולכן רשאי להתייצב בכל הליך בשם אינטרס זה, וכמו כן הוא מייצג את המדינה בערכאות.

***

פרשת מינויִי ליועמ"ש החלה כבר ב-2004, שש שנים לפני שהתמניתי בסופו של דבר לתפקיד. הייתי אז סניגור פרטי שעושה חיִל במלאכתו ומרוצה מעשייתו. והנה יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה משופט בית המשפט העליון בדימוס. "שלום, מדבר גבריאל בך", הוא פתח ואמר. "אני יושב בראש הוועדה הציבורית למינוי היועץ המשפטי לממשלה. שִׁמְךָ עלה כאחד המועמדים, ואני מבקש ממך לשקול את הגשת מועמדותך לתפקיד".

השבתי לו שזו פנייה מאוד מכובדת ומובן שאשקול אותה. הוא שאל אם אשקול בחיוב. אמרתי לו שבהחלט אשקול בחיוב. הוא שאל אם שבוע יספיק לי. השבתי שזה יספיק.

ההצעה נפלה עלי בהפתעה גמורה. לא קדם לה כל רחש-בחש, כמקובל במקרים שכאלה.

פעמיים קודם לכן הוצע לי לכהן כשופט בבית המשפט העליון. אני חייב להודות שלא היו אלה פניות מהותיות, שבזכותן אני יכול לומר שהייתי מועמד לשופט בבית המשפט העליון. הן לא הגיעו משר המשפטים או מנשיא בית המשפט העליון, אלא מחברים אחרים של הוועדה למינוי שופטים, ובלי להקל חלילה בכבודם - הם אינם אלה שמובילים את המהלך. לא אכחד: סברתי שלא אהנה בתפקיד ושהוא אינו מתאים לתכונות האופי שלי. אני לא בטוח שיש לי מזג שיפוטי - אינני סבלן לטיעונים - ואני גם לא בטוח שאני לוקה במידה גדושה של אהבת אדם, הצריכה כל כך למי שעושה במלאכת השפיטה.

לא הייתי צריך להתלבט כלל - והשבתי מיד בשלילה.

גם במקרה דנא לא היה מקום להתלבטות, אך הפעם מסיבה הפוכה: היה לי ברור שלא משיבים בשלילה להצעה להתמודד על תפקיד היועמ"ש. אם גבריאל בך לא היה שואל אותי כמה זמן נחוץ לי כדי להחליט, הייתי משיב מיד בחיוב. כשם שידעתי שאינני מתאים לבית המשפט העליון וששם לא יפיקו ממני תועלת מרובה, כך האמנתי שבתפקיד היועמ"ש אוכל להטביע חותם של ממש - לא רק על מערכת המשפט אלא על החיים בארץ הזו בכלל. אני מקווה שלא שגיתי שגיאה חמורה מדי.

***

אלא שהדברים התגלגלו אז אחרת. כצפוי, החלה המולה תקשורתית, כזו שסובבת תמיד את מינויו של יועץ משפטי לממשלה. אחד המועמדים לתפקיד היה יורם טורבוביץ', שדוּבר בו נכבדות כמועמד המוביל של שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד. שקלתי את העניין בכובד ראש והחלטתי שבנסיבות הללו, כאשר התפקיד הרם מונח בכיסו של טורבוביץ', אין שום טעם שאמשיך במרוץ. כתבתי לחברי הוועדה שאני מודה להם על הכבוד הגדול שניתן לי - את חלקם אני מכיר ואת כולם אני מוקיר - אבל אני נאלץ להסיר את מועמדותי.

אנשים רבים וטובים שמכירים אותי מקרוב - בני משפחתי וחברים - יצאו איתי חשבון נוקב בגין המכתב שכתבתי, הגם שמלכתחילה הם לא תמכו ברצוני לקבל עלי את התפקיד. במהלך טיול בשפת הים צחקו בני משפחתי והודיעו שיֵצאו להפגין נגדי. חברים אמרו לי שהנסיגה שלי מוזרה ואינה אופיינית לי - אינני אדם שנסוג. את הסברַי וטיעונַי הם דחו בבוז משל היו אלה תירוצים של ילד שנתפס בקלקלתו. אפילו אשתי אבריל, שלא היתה בעד קבלת התפקיד, אמרה שהחלָטָתי אינה מאפיינת את האיש שהיא מכירה.

והנה, לא חלפו ימים רבים, וטורבוביץ' נפסל בדעת רוב חברי הוועדה בטענה כי אין לו את הניסיון המשפטי הנדרש וכי לא עבר את תנאי הסף. הופתעתי, אבל כְּתב אשר נכתב בשם המלך אין משיבין.

אלא שאז קיבלתי טלפון מהשר טומי לפיד, שביקש להיפגש עמי. לא הכרתיו קודם ומעולם לא החלפנו מילה. הכרתי אותו רק מהופעותיו בטלוויזיה, בתוכניות הפופוליטיקה למיניהן, שבהן הוא לא הצטייר בעיני כדמות מעודנת ומאופקת במיוחד. אבל השעתיים שבהן הסבנו יחד שינו את דעתי עליו מקצה אל קצה. גיליתי בעל שיחה מרתק, שוחר תרבות ושופע הומור, איש רעים להתרועע. מאוד הופתעתי לטובה, ומאז ועד ליום מותו נשארנו חברים.

טומי שאל אותי אם יש אנשים שיוכל לפנות אליהם כדי שיחוו את דעתם עלי. מסרתי לו שמות של מספר אנשים שמכירים אותי ושחשבתי שהוא מעריך אותם. כמה מהם הוא פסל מיד - לא אנקוב בשמותיהם מפאת כבודם. אבל אחרים, ובהם אמנון אברון וחיים שטריקס, מבכירי עורכי הדין אז, הוא שמע בשקיקה. באותה תקופה נהג שר המשפטים להתקשר אלי כמעט מעשה של יום ביומו. "יהודה, מדבר טומי" - היה פותח - "שמע, מה אתה שולח אלי אנשים כאלה כדי שאקבל מהם חוות דעת? כולם חברים שלך ומדברים בשבחך". אמרתי לו שאחפש בשבילו את אויבַי. פעם אחת הוא התקשר אלי ביום שישי בערב. "מה, אתה ישן?" תהה, "לאליקים רובינשטיין אני מתקשר גם בשתיים בלילה. יש לך דרישת שלום מחברך ברומניה". אמרתי לו שאין לי שום חבר ברומניה, והוא התעקש שיש לי. התברר שהוא התכוון לבנימין נתניהו, שהיה אז שר החוץ. הם היו יחד בסיור ברומניה או ששוחחו בטלפון, וכנראה הוא דיבר עלי גם איתו.

ביום ראשון בחצות הייתי אמור לטוס לניו יורק. טומי אמר לי שביום ראשון הוא יֵדע אם יש ביכולתו להכניס אותי שוב לרשימה, כי קיימת איזו בעיה שצריך להתגבר עליה. את טיבה של הבעיה לא ידעתי והוא גם לא טרח לגלות לי. בסביבות שלוש אחר צהריים הוא התקשר ואמר שלמרבה הצער, הניסיון שעשה כשל. שאלתי אותו את מי ימנה אם כך, והוא ענה שאת מני מזוז. אמרתי לו שאני חושב שזו בחירה טובה. טומי אמר: "זכיתי זכייה גדולה שהכרתי אותך. כל זה היה שווה לי". השבתי לו: "לא, הזכייה היא שלי", וכך מצאנו עצמנו מתווכחים בעניין טיבה של הזכייה ומיהו זה שזכה בה.

לימים נודע לי מפי השמועה, שאינני מוכן לערוב לנכונותה, כי טומי ניסה לשכנע את גבריאל בך לפתוח את הרשימה, והוא - מטעמיו המוצדקים - סירב. כבר היו לו בנמצא שלושה מועמדים שהגיעו לשלב הסופי - מני מזוז ושופטי בית המשפט המחוזי דוד חשין ועוזי פוגלמן - ולא נמצאה לו כל סיבה לפתוח את הרשימה רק משום שאני חזרתי בי.

כשהתברר לי שמועמדותי לא היתה חסרת סיכוי, הצטערתי כמובן שהסרתי אותה. לא הייתי צריך לסגת. אכן, היתה זו טעות שאינה אופיינית לי. אבל בינתיים התברכה ישראל ביועמ"ש מצוין, שהצטיין לדעתי גם כשופט בית המשפט העליון.

***

חלפו שש שנים, וב-2009, משהגיע שוב מועד בחירת יועמ"ש, כבר נראה היה טבעי שייפנו אלי. הפנייה הפעם לא נפלה עלי אפוא כרעם ביום בהיר. דובר על כך שבָּשלה העת להביא מישהו מבחוץ ולרענן את השורות, ובמובן זה הייתי מועמד כמעט יחיד לתפקיד. הפעם היה זה השופט תיאודור אור, יו"ר הוועדה הציבורית לבחירת היועמ"ש, שהתקשר והציע לי להגיש את מועמדותי. המועמדים האחרים היו פרופ' דפנה ברק-ארז, לימים שופטת בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, פרופ' ידידיה שטרן, השופט משה גל ועו"ד צבי אגמון (אולי היו עוד. אינני זוכר).

כשהופעתי בפני הוועדה, שאלו אותי החברים לעמדתי באשר לשחיתות השלטונית. אמרתי שיש להילחם בשחיתות השלטונית גם בחרב, גם ברומח וגם בכידון, אך יש להיזהר שלא לברוא שחיתות בְּמקום שזו אינה קיימת. מי שנלחם בשחיתות הדמיונית, סופו שלא יילחם בשחיתות האמיתית. אִמרה זו קיפלה בתוכה את בסיס אמונתי וליוותה אותי לימים בכל מהלך כהונתי: גם אמרתי את זה, גם קיימתי את זה וגם דרשתי את זה. במובן זה הייתי בבחינת נאה דורש נאה מקיים. עוד אמרתי לחברי הוועדה שאינני מוצא בזיכויים כלי יעיל במיוחד למלחמה בשחיתות. יש להימנע מהם עד כמה שניתן ולהעדיף על פניהם - ככל שהדבר אפשרי - את דרך ההרשעות. זו הדרך היעילה יותר להילחם בשחיתות. לכן יש להגיש כתב אישום רק כשמתקיים הסיכוי הסביר להרשעה. בהיעדרו, אין להגישו.

אחר כך סופר לי שמישהו מחברי הוועדה ראה באמירה הזו שלי סימן לחולשה. הוא טען שהמועמד, לאמור אנוכי, כבר מגלה אותות רפיון. בעינַי זה לא מעיד על רפיון, כי אם על ניסיון חיים.

לקראת תום ישיבות הוועדה אירעה תקלה: יו"ר הוועדה, תיאודור אור, לא גילה את אוזנֵי הנוכחים כי המועמד השופט גל, שכיהן אותה עת כמנהל בתי המשפט, העסיק את אשתו של אור. הדבר נחשף בתקשורת, עורר סערה זוטא והחלו להישמע קולות הקוראים לפטר את אור, לפזר את הוועדה ולהתחיל את שירנו מבראשית. היה כאן, טענו הטוענים, חוסר גילוי נאות. לי לא היה ספק שהדבר נעשה בתום לב מוחלט. ואז, כך סופר לי, אותו חבר שראה בדברַי חולשה ונרפות אמר: "תזכרו את דבריו של וינשטיין - לא צריך לברוא שחיתות במקום שזו אינה קיימת".

חרף הביקורת המשיכה הוועדה בעבודתה. השופט גל, אגב, לא קיבל בסופו של יום אפילו קול אחד, אף שהכתוב דיבר בשופט מצוין, ולדעתי הוא היה אחד המועמדים המובילים.

לאחר הדברים האלה נקראתי לריאיון אצל שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו. לימים יהיו מי שיאמרו כי באותה פגישה סיכם איתי נאמן - שהיה חסיד של פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה - על פיצול התפקיד, כך שפרקליט המדינה או בעל תפקיד אחר יעמוד בראש מערכת האכיפה ואילו היועמ"ש יסתפק בכובעו הייעוצי. הגבתי ואמרתי שהמילה "פיצול" על הטיותיה השונות לא עלתה באותה פגישה, וכי אילו היתה עולה, הייתי מתנגד לכך בחריפות רבה. התנגדתי לפיצול משרת היועמ"ש ולא הייתי מסכים לכהן בתפקיד המפוצל.

כשהופעתי בפני חברי הוועדה הציבורית לבחירת יועמ"ש נשאלתי, בין היתר, מדוע ולמה אני צריך את התפקיד הזה. "לשאלה הזו אין לי תשובה טובה", השבתי לקול צחוקם של החברים. אבל ראויה האמת להיאמר, עורך דין שמחזיק מעצמו יתקשה לסרב לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זה התפקיד הציבורי היחיד שהייתי מוכן לשאת בו, וגם חשבתי שהוא מתאים לי, אף שזוהי משרה כפויָת טובה. הרי אתה מקבל כל העת החלטות בנושאים שנויים במחלוקת ציבורית, חלקם כאלה הנתונים בפולמוס יצרי וסוער, ולעולם אינך יכול להשביע את רצון כולם. 50 אחוזים מהציבור, במקרה הטוב, יקדמו את פניך בשריקות בוז. אתה צריך להיות שלם עם עצמך ועם מצפונך. להרגיע את מצפוני זו משימה מספיק קשה וכבדה מכדי שאנסה להרגיע גם את זה של האחרים. השקעתי את האנרגיות שלי בלפייס את עצמי, לא בפיוסם של אחרים.

כל חיי הבוגרים עסקתי במשפטים. עבורי זה גם הובי וגם מקצוע. מי שלוקח את המקצוע הזה ברצינות כמוני, איננו יכול לסרב לתפקיד כזה. מתבקש לבוא ולומר שיש בזה גם תחושת שליחות, ואין ספק שהיא קיימת במידה מסוימת - הרי אני מאמין שיש לי מה לתרום. אבל כל תחושת שליחות מלווה גם באינטרסים אישיים. בסופו של דבר, אתה שוקל את שיקוליך האישיים ושואל את עצמך את השאלות הפשוטות: האם אתה מאמין שתוכל למלא את התפקיד הזה באופן הראוי? האם יש לך הכישורים, הניסיון והמעמד הנדרשים לשם כך? האם אתה מוכן לשלם את המחיר שייתבע ממך? האם אתה סבור שתיהנה בתפקיד? לכל השאלות האלה השבתי בחיוב. לו הייתי חושב שהתפקיד אינו מתאים לי ושאני לא יכול לשרת את האינטרס הציבורי באופן הראוי, לא הייתי שוקל לקבל את התפקיד וּודאי שלא הייתי לוקח אותו על עצמי.

הרוב תמכו במינויִי, אבל היו כמובן גם כמה מתנגדים. הם לא היו רבים, אך קולם נשמע ברמה. לימים נכתב שיעקב נאמן בחר בי למשרה לאור ההיכרות האמיצה בינינו. טענה אחרת, שהעלה אחד הכתבים, היתה שנעשתה עסקה סיבובית: נאמן נבחר לשר המשפטים כפשרה שמקובלת על אביגדור ליברמן, ותמרן את הוועדה והממשלה כך שאבָּחר לתפקיד היועמ"ש, וברבות הימים אסגור בתמורה את התיק נגד ליברמן.

הדברים האלה הם איוולת גמורה. לא הכרתי את ליברמן ואת נאמן מימי חלדי. את נאמן פגשתי לראשונה כשהתראיינתי בפניו לתפקיד ומאז היחסים בינינו היו מצוינים. את ליברמן פגשתי לראשונה בישיבת הממשלה.

עיתון "הארץ", שחָפַץ ביקרהּ של פרופ' דפנה ברק-ארז, לימים שופטת בית המשפט העליון, ניהל קמפיין למען בחירתה לתפקיד היועמ"ש. ומכיוון שנחשבתי למועמד המוביל, העיתון יצא נגדי. אחת הכותרות הראשיות עסקה בניגודי העניינים שיש לי, כביכול. אם ממנים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה פרקליט מהמגזר הציבורי, הבעיה הזו באה על פתרונה המיידי והמלא. אבל אם רוצים למנות לתפקיד עורך דין מהמגזר הפרטי, אליבא דכולי עלמא שיהיו לו לכאורה ניגודי עניינים. הרי לתפקיד היועמ"ש לא בוחרים את אחרון עורכי הדין, כזה שאין לו שום ניגוד עניינים כי לא ייצג מעולם אף אדם משמעותי. בכירי עורכי הדין במדינה, שהם מן הסתם המועמדים לתפקיד כזה, ייצגו ראשי ממשלה, שרים וחברות-ענק, כך שאי-אפשר שלא יהיו לוקים בניגוד עניינים. יש דרכים להתגבר על כך, ושֹהדי במרומים שבתקופת כהונתי הדבר לא היווה כל בעיה.

טענה אחרת שנשמעה היא שלא נכון להעמיד בראש התביעה הכללית מי שלימד את עצמו במשך שנים ללמד סניגוריה על אחרים, למזער דברים חמורים, ולראות אותם באור מקל. אלה דברי הבל שלשמחתי איש לא שעה להם. בבריטניה, שאני חסיד גדול של שיטת המשפט הנוהגת בה, יש חלוקה ברורה בין בריסטר לסוליסיטר: הבריסטר אמון על מלאכת הליטיגציה וככזה הוא מופיע במשפטים בפני חבר מושבעים. הסוליסיטר עוסק בהיבטים האחרים של מקצוע עריכת הדין וממעט להופיע בבית המשפט. ביום אחד יכול בריסטר לשמש תובע מטעם הכתר, בעוד חברו לאותה לשכה ישמש סניגור, ובתיק הבא הם יתחלפו בתפקידים. ואף אחד בבריטניה, עם המסורת המשפטית רבת השנים שלה, אינו מרים גבה. הביקורת שהוטחה כלפי בעניין זה נשענת אפוא על אדני-שווא ולוקה בהבנת תפקידו האמיתי של עורך הדין.

משחר חייו המקצועיים לומד עורך דין לייצג את האינטרס שעליו הוא מופקד. כשאני מייצג את האינטרס של הנאשם, אני עושה זאת בנאמנות ובמסירות, כמובן בגבולות האתיקה המקצועית והחוק. כשאני מייצג את המדינה, אני מייצג את האינטרס הציבורי, גם זאת בכפוף לחוק ולאתיקה המקצועית. מעולם לא הייתי הסניגור הטיפוסי, במובן זה שלא חשבתי שראוי להקל תמיד בעונשו של כל אדם, כל הזמן, בכל הנסיבות. הקפדתי קלה כבחמורה בדיני הראיות ובשאלת החפות ואי-החפות. חששתי מאוד מאפשרות שאדם חף מפשע ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו. זהו דבר שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם, קל וחומר אם ביועמ"ש עסקינן. אבל מרגע ששוכנעתי שאדם ביצע את המעשים המיוחסים לו, התגמדה מידת הרחמים ואת מקומה תפסה מידת הדין, וחשבתי שיש לגזור את דינו כראוי לו. במובן הזה, הייתי חלש בטיעון לעונש. הייתי טוען טוב, לדעתי, לעניין החפות.

***

וכך, ביום שישי, בשעת צהריים, צלצל הטלפון במטבח ביתנו. אבריל רעייתי ענתה ואמרה לי ששר המשפטים מבקש לשוחח עמי. ראיתי שפניה נפלו והפכו לבנים. עד אז היא כנראה חשבה שאני סתם משתעשע ברעיון. הרי חיי היו טובים: היה לי מעמד וכבוד כסניגור מוביל, שילמו עבור טִרחתי שכר גבוה, הייתי אדון לעצמי. אבריל לא האמינה שאעזוב את החיים הנוחים שהורגלתי אליהם ואעתיק את משכני לרחוב צאלח א-דין בירושלים על כל מה שכרוך בתפקיד הזה. היא היתה המומה.

שר המשפטים בישר לי שהחליט להמליץ עלי בפני הממשלה בישיבתה ביום ראשון. הוא איחל לי הצלחה ונפרדנו בברכת שבת שלום. ביום ראשון התקשר נאמן שוב והודיע לי שמינויִי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אושר פה אחד.

בינואר 2010, לפני שנכנסתי לתפקיד, הספקנו לנסוע לחופשה משפחתית באיטליה: רעייתי אבריל, בני דיויד עם אשתו שירי ובתם רוני, בתי קארין עם בעלה עודד, ובני הצעיר דן (ארבעת נכדַי הנותרים באו לעולם בזמן היותי יועמ"ש). השתכַּנּו במלון סמוך לפירנצה, שהיה מעין אחוזה, ואנחנו היינו האורחים היחידים בו. שלג ירד והקור היה מקפיא עצמות, אבל נהנינו. רציתי שנבלה כולנו יחד לפני שאני צולל אל מעמקי המשרה.

***

הבאתי איתי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את הערכים שאני מאמין בהם באופן האמיתי ביותר: כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויותיו של המיעוט, הבנת מושגי הדמוקרטיה כפי שהם - לא רק שלטון הרוב, אלא גם הקפדה על זכויות המיעוט והחלשים בחברה.

האמנתי שיש לאכוף את החוק בצורה הרבה יותר נוקשה ודווקנית. בשל הרקע שממנו באתי, חשבו שאני נוטה לסלחנות יתר. אך לא כך הדבר. ניהלתי מלחמת חורמה בארגוני הפשע. הקמתי לצורך כך מנגנון מיוחד שעוד יסופר בו בהמשך - "מניפה" שמו - ונחלנו בו הצלחה. חרף טענות שנשמעו, נלחמתי בשחיתות השלטונית. חששתי שהיא תשחית את החברה כולה.

ובהתאם להשקפת עולמי, שכבר דיברתי בה, עמדתי על כך שמשרת היועץ המשפטי לממשלה לא תפוצל.

במהלך אחד מהכנסים של עורכי הדין באילת, שלא השתתפתי בו, התקשרו אלי אנשים מבקשי טוב וגילו את אוזנִי כי בדברים שנשא בפני הקהל אמר שר המשפטים נאמן שהוא מתעתד לפצל את משרת היועמ"ש. רשמתי זאת לפני והמתנתי לשעת כושר, וזו לא בוששה לבוא. בפגישתי הקבועה עם ראש הממשלה הוא שאל אותי מה לנאמן ולפיצול הזה. השבתי לו שכל עוד אני היועמ"ש, לא אסכים לשמוע על כך. "אכן, לא תשמע", אמר נתניהו, ויותר לא דיברנו בזה.

אחר כך, בישיבת העבודה השבועית שלי עם נאמן, אמרתי לו: "ראה, אדוני השר, פנו אלי עיתונאים ואמרו שהתבטאת בשבח פיצול המשרה, וכיוון שכך עשית, אני נאלץ להגיב". נאמן אמר שאין צורך שאגיב כיוון שלא אמר דבר מיוזמתו, אלא ענה לשאלה האם זנח את נושא הפיצול. לדבריו, הוא השיב לפונה כי לא זנח, אך אין בכוונתו לעשות דבר בנדון. נאמן הוציא מהארון שלושה קלסרים עבי כרס, הצביע עליהם ואמר כי הם מכילים עבודה רצינית שנעשתה בנושא, אבל הוא אינו מתעתד לעשות בה שימוש. אמרתי לו: "זו הדרך הפשוטה ואני לא לוקח על עצמי משימות קלות. אני מבקש שבסוף היום תצהיר בשער-בת-רבים שהפיצול איננו ראוי". נאמן ענה, "עד כאן, אל תיסחף", והחזיר את הקלסרים למקומם.

ישנם הסבורים כי הדואליות בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה אינה ראויה. לטעמם, העובדה שהיועמ"ש יושב בישיבות ממשלה ומייעץ לה בענייני חוק ובאותו יום ממש גם דן בגורלו של אחד מהשרים שיושב איתו ליד שולחן הממשלה - האם לפתוח בחקירה נגדו או להגיש כתב אישום - הופכת את התפקיד לקשה ומוקשה, ויש לפתור את היועץ מעולהּ של משימה זו. אני, לעומת זאת, האמנתי ועודני מאמין כי הדואליות הזו לא רק שאינה פוגעת בתפקודו של היועמ"ש, נהפוך הוא: היא מעניקה לתפקיד את הייחוד שלו ואת היכולת לשמש מגן אמיתי של שלטון החוק. סברתי שהפיצול יחליש את שלטון החוק, וזהו דבר שאין לתת לו יד.

בפרשת המשט הטורקי (ה"מרמרה"), למשל, המשטרה והתביעה סברו שיש מקום לעכב לחקירה את הפצועים שפרעו פרעות בחיילי הקומנדו הימי. אני הייתי קשוב לאינטרס הציבורי, שבא לידי ביטוי בישיבת הממשלה, ולפיו יש לשחררם לאלתר, וחשבתי כי עדיף כך. אילו התפקיד היה מפוצל, התובע עוד היה עותר נגדי לבג"ץ.

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה קיבל חיזוק בפסיקת בית המשפט העליון, שקבע כי חווֹת דעתו של היועמ"ש בענייני חוק מחייבות את כל רשויות השלטון. יש פה איזון כפול בין שני הגופים: היועמ"ש משמש קו ראשון לשמירת שלטון החוק, ובית המשפט העליון משמש קו שני. היה והקו הראשון יקרוס, הקו השני לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

***

כשנה לפני תום כהונתי פנה אלי ראש הממשלה וביקש שאמשיך בתפקיד לתקופה נוספת. סירבתי לכך במפגיע וטעמַי היו פשוטים: קדנציה בת שש שנים, כפי שהמליצה ועדת שמגר, נראתה בעיני אז, וגם היום, כתקופה הולמת ונכונה. חשבתי שעלי להיות בבחינת נאה דורש נאה מקיים. בתום שש שנים צריך אדם לפרוש. לַכּול זמן ועת לכל חפץ: ואכן, כיהנתי שש שנים כיועץ המשפטי לממשלה ולא הצטערתי אף לא לרגע אחד על שלקחתי על עצמי את התפקיד המורכב, הקשה וכפוי הטובה הזה.