היוצא דופן

לא הייתה בת קול שתמלא את הרגעים המתים. הלילה דמם. השקט שלט בזמן, והשניות סרו למרותו.

אנחנו, האחרונים, כלאנו את הנשימה בחזה, מבועתים מכל רחש העלול לחשוף את השיירה בפני עשרות אלפי הרובים והתותחים של החיילים שצרו עלינו.

חלק גדול מהכוח כבר חצה את הנהר. חברנו לגדוד והסתדרנו במבנה מחלקה.

בחושך המוחלט לא היה ניתן להבחין בקו הביצורים שנמתח מנגד, אך ידענו שהוא שם.

ציפורים של שחר החלו מצייצות סביב, מותחות כנפיים ומשחיזות מקורים, קוראות לשמש, אך זו עדיין לא שלחה קרן. קיבלנו פקודה לישון, ואני קרסתי כמה מטרים ממקום עומדי, על חלקת עשב שהתבררה כצרובה וצהובה מדי. בכל תנוחה הרגשתי דבר שאין לו שם — בין דגדוג לגירוד. והציפורים הארורות…

הפקודה הייתה לישון כפי שאנחנו, ללא דיחוי וללא גינונים, לאגור כוחות לקראת עלות השמש, שתפקיר אותנו לפורענות, למוות, לכישלון או לניצחון, לחופש או לשבי.

איך פוקדים על אדם לישון בשחר של יום שבו עשרות אלפי גברים עוד ינעצו כידונים אלה באלה ויחוררו זה את זה בכדורי עופרת?

צמרת העץ מעליי שפעה עלים וזימה, מקורים ונוצות. כבר שבועות ארוכים שאני מאזין לפגזי הרוסים. הייתי מצפה שהשמיעה תיפגם במשהו, והנה, דווקא ציוצי הציפורים תקפו אותי וניקבו אותי ללא רחם. פעם אהבתי ציוץ ציפורים, גם את הרגעים של בוא השחר, כאשר השמים נצבעים ונותנים את התחושה שאתה האדם היחיד בעולם שצופה בנס שמתחולל בכל יום, וכעת השילוב ביניהם הרחיק את השינה וקירב עצבות ששכחתי את מקורה, בשורת מוות, בשורת בדידות, בשורת ריק.

ייתכן שהיו אלו הגעגועים לבית שעזבתי. לאבי, לאמי ולאחיותיי, שאינם יודעים דבר על גורלי ואיני יודע דבר על גורלם.

ציפורים ארורות. הכנעתי מחשבות לטובת בואה של שינה, גילגלתי אישונים מעלה תחת עפעפיים חתומים, עד שטבלו לחלוטין בחשכה סמיכה, ודמיינתי זרוע ענקית מניחה את כובד משקלה על חזי, משקיעה ודוחקת אותי עמוק באדמה.

חזרתי על ניגון שעלה על לבי, תחליף לברכות ולתפילות שהולחמו בזיכרונות הילדות שלי ורדפו אותי — "ערות היא תחילתה של שינה, שינה היא תחילתה של ערות. ערות היא תחילתה של שינה. שינה היא תחילתה של ערות. ערות היא שינה, שינה היא ערות. ערות..."

לא עבר זמן רב וכף יד עבה, בעלת אחיזה מלאה ובשרנית, טילטלה אותי משינה ריקה.

הוזעקתי משינה ששמטה את הקרקע מתחתיי. הייתי עטוף במעיל העבה שיורגן העניק לי לפני ימים רבים, תחתיו לבשתי את מדי החייל הטורקי. השחלתי זרועות בארובות הבד הגס והידקתי את הצווארון, מקווה להניס את הקור שחדר אל הגוף כרוח פרצים הפורעת בחדרי הלב. לא חזרתי למצב של ערנות מלאה, אלא שהיתי ביקיצה מתמשכת שסירבלה את תנועותיי ומנעה ממני להבין היכן אני נמצא. מאז גזרתי על עצמי שתיקה חושיי התחדדו, אך המחשבה הפכה הססנית, שמא תחמוק מפי מילה בשפת אבי ואמי. מילה בודדה אחת, שעלול הייתי להשמיע באוזני האדם הלא נכון, היה בה כדי להמיט עליי אסון.

הבחנתי בהתארגנות חרישית סביבי וניסיתי להיזכר מה הייתה הפקודה.

עלתה בי דמותה של ורה. כנראה חלמתי עליה, אך את פרטי החלום לא זכרתי. רק אותה. עיניה מביטות בעיניי ונוסכות בי שלווה. אהבה בלתי אפשרית תמיד עדיפה על אי־אהבה כלל. היו רגעים בהם היא עוררה בי את האמונה שבכל זאת יש לי מקום בעולם.

הרגליים רעדו, והתרוממתי לעמידה לא יציבה. מה טעם בשינה שכזו, אם היא מחלישה כל כך את הגוף ומערערת את המחשבה?! שינה קצרה שביקשה להרחיקני מהמוות, ובה בעת הייתה דומה לו כל כך. התחלתי בהכנות לקרב. פעולות שכבר הפכו לטבע אצל חיילי הגדוד האחרים — עדיין היו זרות לי, שכן לא אומנתי כאחד מהם והיה חסר לי ניסיון באורח החיים הצבאי. נערים שכמותי פוקדים את חדרי הלימוד בבתי המדרש, רכונים על ספרי הקודש ומתפלפלים בחברותה. אחרים, משולהבי חזון, מפלסים את דרכם אל פלשתינה המסתורית, שבה יחפשו להקים בית חדש. ואילו אני הייתי מוטל לפתחה של זירת קרב והשעה הלכה ודחקה. האישונים נותרו חבויים, מבוהלים מאור יום שיחדור ויתלוש מעליהם את החשכה. משכתי עפעפיים לכדי סדק, והעיניים נדחקו עמוק יותר אל ארובותיהן. חקרתי בגבות מורמות את מצבי כמו ששחקן נודד סופר את המטבעות שנזרקו לכובעו. הידיים נטלו פיקוד והידקו חגורה, נטלו את הנשק והמחסניות שניתנו לי רק יומיים קודם לכן. לא כולם היו עסוקים באיסוף הציוד ובהתייצבות במערך התקפה. אחרים גנבו עוד כמה נשימות חטופות ומבולבלות, מהולות בחרדה קלה שמא כל המתרחש סביבם הנו רק חלום שעדיין נחלם. אך צבע השמים לא שיקר וצבע האדמה לא שיקר.

קמתי לפני "מודה אני", נבהלתי. נזכרתי באבא, איך נהג לרכון מעליי במיטתי, מעיר אותי ברוך, ושתי ידיו מעבירות אל כתפיי את כובד משקלו. כבר הייתי גדול אז וחזק ממנו, ובקלות יכולתי להתנגד, אך התמכרתי לתחושה של אהבת אב, משקיעה וממזגת את גופי במזרן.

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך…" לחש בעיניים עצומות. אחר פקח אותן. "תן לה לחזור," היה מושך את המשפט הקצר כדי להשהות את הכוונה, ברוֹך שהיה בו גם איום סמוי, לבל אתרומם ואשאיר שאריות נשמה ספוגות בכרית או מרחפות להן אבודות. נשימת בוקר מהבילה של הגוף, רוק סמיך שהתאסף בפינות הפה ולא נבלע, ודרכו של אבי לדעת כל דבר שצריך לקרות, כל אלו הצטרפו לדבריו. הוא הרים ראש והחווה אל החלון הפתוח. "אתה יודע, ירמיהו, הנשמה שלך יצאה לטייל בלילה," סיפר לי כאילו היה זה מאורע ממשי לחלוטין, שהתרחש במהלך אותן שעות בהן עצמתי עיניים ושהיתי בתנומה, "יצאה לה לקבל את אורו של הקדוש ברוך הוא. ואתה היֵה עכשיו כלי ראוי וקבל אותה בחזרה אל מלכותך, כן יהי רצון," וקירב שפתיו אל אוזני לקיים טקס עתיק יומין, "מודה אני לפניך…"

עצמתי עיניים בכוונה מלאה למלא אחר רצונו, "מודה אני לפניך…" חזרתי אחריו.

"מלך חי וקיים..."

"מלך חי וקיים…"

"שהחזרת בי נשמתי בחמלה…"

"שהחזרת בי נשמתי בחמלה…"

"רבה אמונתך…"

והמילים שוחררו מחלל הפה אל אוויר העולם, קיבלתי בתוכי את נשמתי, ואבי הרפה מאחיזתו.

רגע אחד מני רבים בין אב לבן, שלא התלכדו לכדי הכוח שהיה נחוץ כדי להשאיר אותי בבית. מסלול חיי מתחיל שם, בזיכרונות הללו, אך אני סטיתי ורחקתי ממנו. יותר אינני מי שהייתי.

שלחתי יד לקרבת האוזן וליטפתי את הזיפים שנותרו מפאה ארוכה ומתנדנדת. קולו של יורגן הידהד בי, "יהודי יכול להחביא את יהדותו, אבל לעד ירדפו אותו השדים." מזמן כבר הפסקתי למלמל ברכות ותפילות, ואילו עכשיו התעוררה בי כמיהה כה עזה להתחבר אליהן. ידעתי שהן מעבר להישג ידי ואין דרך חזרה. מילות ברכת הבוקר התקבצו והצטופפו במעלה חלל הפה ונדחקו, מחכות להיאמר ולהעיר תמונות מהיום בו ברחתי מהעיירה, אך אני הדחקתי אותן בחזרה אל מעבר לערפל שהתעבה בתוכי. מה הטעם להזמין את הנשמה לשוב לכלי חסר תקנה? אף אני איני זקוק לה עוד, ולנשמתי ייטב אם תישמר ממני. ביקשתי להתעורר לפני שהזיכרונות יבלעו אותי, קיוויתי לגלות היכן אני, ומעל לכול, לא להיות טרף קל למוות. על כן התנערתי מהעבר וערכתי סיכום נמרץ. הגעתי לכאן, נרדמתי תחת העץ על ערמת עשבים מגרדת, וכעת השינה מלהטטת בי. זה כל מה שקרה.

העיניים תרו אחר רמזים הקשורים לזמן, למקום, לנסיבות ולכוונות. עדיין לא זיהיתי היכן אני, מה אני עושה כאן, ומדוע אני מפוחד כל כך. שקלתי לשאול את אחד החיילים, אך בן־רגע הזדעק מתוכי האיסור שגזרתי על עצמי. לא לפנות לאיש ולא לשאול דבר. עיניי עקבו אחר היד שטילטלה אותי מהשינה. היה זה קאזים שעמד מעליי. ללא ספק קאזים. היה לו אף שאין לטעות בו. רחב ומביע, נחיריו פעלו כנחירי חדק הפיל, קולטים אוויר, מזון, מים ורגשות. אצל קאזים האף היה החלון לנשמה. מרגע שזיהיתי אותו, זיכרון אבי התפוגג.

"קדימה, ארקדש." כהרגלו, מהיר ונוקשה היה בדיבורו. "ארקדש". ידעתי את משמעות המילה. חבר — קדימה, חבר. הוא הבחין בי שאני מגשש, מסתגל לאור חיוור של בוקר יום אפור, מרובד ערפילים של מלחמה ארוכה. בטרם התגייס למאמץ הסולטן למגר את האויב הרוסי, הקדיש קאזים את חייו לרעיית צאן, ועם השנים הפנים היטב שמוטב ועדיף לפנות אל בני האדם באותו אופן תקיף וחומל בו הוא מכוון את הבהמות שגידל. קולו ניער אותי מההשתאות בה שקעתי.

"מה?" גימגמתי את אחת מאותן מילים שהרשיתי לעצמי לומר בטורקית. בשבועות האחרונים, שהיו התהום של חיי, חברות זו עם קאזים הצילה את עורי, ובכל זאת, בבסיסה היה שקר.

חששתי לגורלי, אך בעיקר חששתי לגרום לו צער, ולכן לא חשפתי בפניו את סודי. כאשר הדחף להתוודות בפניו היה מאיים לגבור עליי, הייתי פולט איזו מילה בטורקית — "בית", "אמא", "כואב", "המפקד", ובלבד שלא יֵצא מפי דבר אמת. מיד קאזים היה מתעודד, טופח על עורפי ביד חמה, ואצבעותיו מעבירות צמרמורת נעימה בשורש הצוואר ומחדדות את תחושת האשמה המתגברת. כדי לכפר, עשיתי מעל ומעבר להראות לו שאני חוזר למוטב, ובזכות העובדה שהייתי חזק מטבעי, הוכחתי שאני גם יעיל בתור חייל טורקי, כדי שיזכה באהדה הראויה לו מהממונים עליו ושירווה נחת מכך שהתעקש לפרוש עליי חסות.

"הפקודה הגיעה," אמר לי בהתרגשות, "האמן לקאזים — ניצחון אחרון גדול לפנינו." הבנתי את דבריו, מאחר שמעת שהצטרפתי לגדוד הטורקי, השתפרה השליטה שלי בשפה. הבטתי בעיניו ותהיתי עד כמה הוא באמת מאמין בכך שננצח.

מעבר לכתפו נשקפה עיר. בליל של צריחים, מסגדים וביצורים הפריעו לאופק הרך של הגבעות ופרעו גם בשלוות נפשי, דוחקים בזיכרון שנאסף בי וזעק. נזכרתי.

בילינו שעות וימים בעיר הזאת. היא עמדה בשתיקתה בשעת לפנות הבוקר, אך נראה שהפכו את קרביה. הייתה בעיר הזאת מלחמה, מצור אכזרי הוטל עליה, חולי דבק בה, והמוני פצועים ומתים מרעב ומייאוש מילאו אותה. הגעתי לעיר הזאת עם יורגן, ועד מהרה נבלעתי בקרבה.

הפכתי לחייל טורקי, אלמוני מן המניין, העונה לשם איברהים ולוקח חלק בבריחה של הכוח הטורקי כולו, הנמלט מן העיר באישון לילה. לא פלא שנדרש לי זמן לתפור שוב את הטלאים על חורים של זיכרון פרום.

פְּלֶבְנָה. גילגלתי את ההברות בין השפתיים. פ־ל־ב־נה. שם שהפך למאוס.

הצבעתי אל קאזים בשאלה, אחר כך הצמדתי את כפות ידיי והטיתי ראשי אליהן באזור הלחי.

הוא מיד ענה לשאלתי, "לא, אבל נחתי מספיק, תמהר להתארגן, איברהים," הוא חייך.

"לפחות לא נחרתָ כמו האילם שלך!" שמעתי לחישה שנשלחה אל קאזים, אך כוּונה אליי ופגעה בדייקנות כאילו הייתה חופן אדמה שנזרק עליי. רק לעתים אתה מזהה את קולות האוהבים אותך, אך את קולות השונאים אתה מזהה תמיד.

הרמתי עיניי למצוא אותו, רק כדי להשפיל מבט כאשר פגשתי בעיניו. דוהאן. הוא עדיין שכב, בהתרסה של מי שהשינה נמנעה ממנו, והוא מחפש מישהו לטפול עליו את האשמה. לא אהבתי להביט בו. תמיד היה משהו חולני באופן שבו החזיק את הגוף. כעת ישב בתנוחת קימה עצלה. אף נשרי מצביע לכיוון השמש העולה, גרגרת בולטת ופגיעה, גב עגול מעוטר חוליות כקשקשים לא מפותחים לאורך עמוד השדרה. אדם לטאה שפחד ממני וקינא בי ללא בושה על ההגנה שקאזים הרעיף עליי ועל כך שגזלתי ממנו את חברו הטוב.

קאזים הניד את ראשו כלפיו בקריצה.

לא זכרתי דבר מן השינה, וחששתי שמלבד נחרות, פלטתי סוד במהלך אותן דקות קצרות. קרבתי אל עיניו של קאזים, הצבעתי אל פי והנעתי שפתיי ללא קול.

"לא, ארקדש. לצערי, לא דיברת בשנתך," חייך בעצבות משהצליח לפרש את כוונתי, "והסיפור שלך נותר תעלומה, אלא אם כן נחירות הן שפה מקובלת מבחינתך," צחק.

נשמתי לרווחה. לפחות בתחום זה הצלחתי להשליט סדר ומשמעת, אך המחשבה שנחרתי לא הייתה מקובלת עליי, ומיד ביטלתי את ההאשמות בהינף יד ובגיחוך.

"נחרת כל כך חזק, שפחדנו שהרוסים ישמעו אותך," אמר קאזים ופער את פיו לצחוק, אבל מפאת פקודת הדממה, הרשה לגרונו לפלוט רק זיכרון צרוד של צחוק. הנעתי ראשי מצד לצד בחוסר אמון. הרי אילו הייתי נוחר, ללא ספק הייתי מתעורר מקולות הניסור, גם אם אני עצמי הפקתי אותם.

"בשם אללה, נחרת, לא היה אפשר לישון! הוא לא מבין, האילם שלך?! אולי הוא גם לא שומע עכשיו?!" דוהאן צעק לעבר קאזים ועורר כמה קולות מבוהלים, שנחפזו להסותו מיד פן יסגיר את הכוח. בעיניו הייתי גולם מגושם חסר תקנה. בכך לא היה שונה בעיניי מאותם ילדים בחדר שאיתם למדתי בילדות. כל אותם אלה שקינאו בי על כך שהייתי גדול וחזק מהם, וניצלו כל שעת כושר כדי ללעוג לי מאחורי הגב.

"אל תדאג, דוהאן, מה שלא הספקנו לישון היום, כבר נישן בקבר," ענה לו קאזים. דוהאן צחק בתשובה את צחוקו השמור לקאזים בלבד. הוא אהב בדיחות ספוגות במוות.

"הלבן שלך חזר," קרץ אליי קאזים, "מירוק ללבן, זה טוב?" הייתה זו הקנטה שחוקה על חיוורון הפנים שלי. צבע עורם של הטורקים היה בהיר בסך הכול, אבל לעומת פניי, שקיבלו כתמים אדומים נוכח כל חשיפה לשמש, פניהם ספגו גוונים זהובים רכים. תוצאה של חיים תחת שמש ים־תיכונית, לעומת שקידה על ספרי התלמוד בחדרים הסגורים. "השינה הקצרה הזאת עשתה לך טוב," המשיך, ועיניי הוצפו לחות. אהבתי את קרבתו של קאזים, עורו וגופו הפיצו חום שנעם לי. לא היה זה החום של תבערת המחלה שסבלתי ממנה בשבועות האחרונים, אלא חום אחר, שהזכיר לי את דאגת אמי שלא סרה ממני למרות כל מעלליי בילדות. המעבר החד מחום אחד לחום אחר חסם את גרוני ואיים לפתוח את סכר הדמעות. בלעתי את הכאב והתחושה הייתה כאילו קיפלתי את הגרון אל תוך עצמו. הראש הלם בדפיקות סדורות.

מה יש לי היום, חשבתי.

לפני יומיים ואליד ביי דן אותי למיתה, ואילולא קאזים, שנשבע לפני כולם באללה בתמורה לחיי, הרי לא היה לי כל סיכוי. כבר החלמתי מהקדחת שתקפה אותי, אך מקץ שלושה שבועות של מאבק עדיין נותרתי תלוי בעולם ביניים, שמנע ממני מותרות של אלה הבריאים בגופם. בשעות בהן חזרתי להכרה מלאה, עדיין שכוב במיטת חוליי, היה קאזים מעדכן אותי בהתפתחויות. עד כמה שהצלחתי להבין, עוסמן פאשה החליט לפרוץ את המצור בו היינו לכודים, וטווה עם קציניו תוכנית בריחה וחבירה דרומה לכוחות הממוקמים צפונית לקונסטנטינופול. שם, כך הוחלט, יתלכדו כוחותינו המאוחדים לידי קו הגנה אחרון להצלת האימפריה.

קאזים דחק בי להבריא. "מי שחולה נשאר מאחור, איברהים," אמר לי.

ואכן, תוך יממה מפקד הכוח, ואליד ביי, במהלך סיור בין הפצועים והגוססים, עצר מעליי, ולאחר מבט חטוף נשא עיניים מנצחות אל עבר קאזים שסעד אותי, "חזור לעמדה שלך, קאזים, אין לך עוד מה לעשות כאן בשבילו." ויצא את החדר.

לרגע היה נדמה לי שבכך תם העניין, ולהפתעתי חשתי הקלה, אך מראה עיניו הפעורות של קאזים הבהיר לי שעוד לא נאמרה המילה האחרונה. קאזים קפץ על רגליו בקריאה נרגשת, "הוא בא איתנו, המפקד! בבקשה, המפקד, הוא יהיה בסדר גמור!" הפציר בו למען יבטל את הגזרה. שמעתי אותו רודף אחריו אל מחוץ לחדר, והשניים נעצרו במסדרון. "אם הוא נשאר מאחור, הוא מת," המשיך להתחנן. מאז אותם מאורעות שהפגישו בינינו, כמעט לא נפרדנו, וקאזים שם לו למטרה לשקם אותי, את שפתי וזיכרוני, ולהחזיר אותי לחיק המשפחה הטורקית עמה איבדתי כל קשר, כך סבר. קרה בעבר שיצא מגדרו והתעלם מדרגתו כדי להגן עליי, ואולם במפגש ישיר זה עם ואליד ביי חששתי שהוא מסוגל לחצות עבורי גבול ממנו אין חזרה.

"שכח מהבחור הזה, שרק אללה יודע מאיזו מערה של שדים אספת אותו," אמר ואליד ביי בחיוך יבש.

"בחייאת אללה, המפקד, גם לו יש משפחה," השיב לו קאזים בלהט, "קאזים יודע — לא כולם בשיירה באים כי הם יודעים להילחם, והוא חזק, אתה כבר ראית, אני אעמיד אותו על הרגליים, רק תן לי..."

"אתה מעז לערער על הפקודה שלי?!" התרה ואליד ביי והוסיף בטון מרוכך יותר, "קאזים, עשית בו שימוש יעיל עד עכשיו. כעת במצבו הוא כבר לא נחוץ."

עצמתי עיניים בתפילה שישתוק, ואכן לרגע נראה שקאזים נענה לתפילתי והשתתק, אך לרגע קצר בלבד. "אם הוא נשאר, קאזים נשאר איתו, המפקד!" נדלק מחדש במלוא העוצמה, ואני התכווצתי בפחד. הוא ללא ספק חצה את הגבול.

"זו הפרת פקודה, חייל?" ושמעתי חרב נשלפת מנדן, "אתה יודע איך אנחנו מטפלים באלו המפירים פקודה."

התרוממתי דרוך על המיטה. שמעתי, או שמא דמיינתי, את החרב נחה על צווארו של קאזים? השניות טיפטפו לאט בחלל הבית. כמה השתנה המקום. עד לפני זמן לא רב ודאי היה שייך למשפחה בולגרית שהתגוררה כאן, וטפיפות רגליים של ילדים נוצרים הידהדו בין הכתלים. אך המשפחה נמלטה או גורשה לפני שהמקום הפך לתופת של רעב, דם וחיילים גוססים, אחד ממאות בתי החולים המאולתרים שהוקמו ברחבי פלבנה.

"קאזים, למה שתמות בשביל אחד כזה?" תחינה סמויה נשמעה בקולו של ואליד ביי.

העונש על הפרת פקודה היה מוחלט ומיידי. עוסמן פאשה, המפקד העליון, היה חד בגזֵרות שהטיל כבר לפני כמה חודשים, כאשר נכנס לעיר עם צבאו. שמעתי סיפורים על חיילים סוררים, שהועמדו לדין ונתלו. התליות הראוותניות מדי כמה חודשים השיגו את המטרה והרתיעו את החיילים, ובייחוד את הבאשי־בּוֹזוּקים הפרועים, שראו עצמם מעל כל חוק. ימי המותרות של תחילת המערכה איפשרו למפקדים להשקיע זמן ומשאבים כדי ליהנות מתלייה ראויה, אך כעת חוקי החיים השתנו לרעה. ככל שהורגש המחסור במזון, ברפואות ובתחמושת, כך גזרי הדין של הבוגדים והעריקים שנתפסו בוצעו באופן הרבה יותר צנוע, בסמטאות חשוכות, והיו תלויים לגמרי בגחמותיו של המפקד המוציא להורג — הלקאה בשוט עד זוב דם או ריסוק עצמות באלה עד מוות, דקירה ואפילו עריפת ראש. מעולם לא הומת איש בירייה. התחמושת הייתה יקרה מדי.

"המפקד, אתה לא רוצה לעשות את זה," קאזים אמר בקול שלֵו ובוטח. תמהתי איך עומד הביי הצעיר שלנו בפיתוי, ולא נופל על צוואר האיש הזה בדמעות. הייתה לקאזים השפעה ממגנטת שקינאתי והתאהבתי בה. מרגע שפגשתי בו, התמכרתי לתחושה של בית ושייכות שקאזים העניק לי, בלי קשר לכמה הכרתי אותו באמת, או כמה הוא הכיר אותי. האיש הזה, שהשאיר מאחור אישה שאהב, חמישה ילדים, פרה בשם ג'דידה ועדר עזים שלכל פרט ופרט בו היו שם ואופי משלו, שאף אותם אהב באהבת קאזים מיוחדת במינה, הנה היה עתה מוכן למות למען אחד כמוני. הפחד שנפשי תקולל לעד בגלל מותו של חבר ומגן הצטבר וגאה בי מעבר ליכולותיי להכילו, וסדקים־סדקים החלו מופיעים, מסתעפים ומאיימים לרסק את הקליפה הדקה שכינסה בי חלקים שהעדפתי שיישמרו באפלה. ידעתי היטב את פשר הפחד. אם לא אקום ואתערב במתרחש מעבר לדלת, טוב יהיה אם אעטה על עצמי את דמות איברהים האילם כקללה למשך שארית חיי.

"אתה לא משאיר לי ברירה," אמר ואליד ביי, "מילים אחרונות, קאזים?"

עקשן, קאזים. אסור לאיש להיות כה נאמן לרוח האדם. אני לא שווה את המוות שלך, ידידי, ועדיף לשנינו אם תשאיר אותי מאחור. ההמולה תשכך, הרוסים יגיעו, ואני אוכל אז שוב לחצות את הקווים ולעבור צד. ידעתי את שפתם, ואף אחד לא ישית לבו ליהודי חסר חשיבות. מוטב כך. הרחקתי לכת בהרפתקה הזאת, ובעצמי לא ידעתי איך לעצור את מהלכה, לכן מוטב אם הייתה ממשיכה ומתגלגלת עם מלחמה עקובה מדם זו, ומשאירה אותי בצד הדרך.

חרדה מוכרת התעוררה מתרדמתה. אותה חרדה הכוססת בלבו של ילד קטן, עת דמדומי ערב הוא שומע את קול אמו ממרחק קוראת לו לשוב הביתה בטרם קרני החושך ישטפו את הארץ, ואותן חיות רעות שהלילה מזמן ישתלטו על נשמתו. אך עבור הילד נחצה הגבול, וגם אם ינצח את החשכה בחזרה אל האח הבוערת ואל הידיים החמות, לעולם לא יחזור אל אותו הבית ואל אותן הידיים בדיוק, מאחר שהוא עצמו כבר לעולם לא יחזור להיות אותו הילד.

ידעתי מה עליי לעשות כדי להוכיח את יעילותי ואולי לשנות את הגזרה. קמתי מהמיטה וגררתי רגליים אל עבר המסדרון, נשרך חסר חוליות על קורות הרצפה ומשאיר אחריי שובל של גאווה חסרת טעם. רגע לפני שפסעתי אל מחוץ לחדר, לקחתי נשימה עמוקה ותחבתי את הראש לתוך התרבוש. הנוכחים במסדרון שמעו אותי היטב, והרגשתי ציפייה דרוכה מעבר לדלת לקראת בואי, וככל שהפנמתי שאין עבורי כל דרך חזרה, כך נמלאתי בתחושת השליחות של הנידון למוות, או הנידון להשפלה, מהלך טבעי שכבר היה לי מוכר. חציתי את המפתן ופניתי אל השניים. מולי קאזים וחוד החרב הממוקם מילימטרים ספורים מצווארו. להבה דקה של תאווה הזינה את העייפות והרעב בעיניו של ואליד ביי, וכעת משהצבתי עצמי בכוונת, התרחבה הלהבה והיה לי ברור כי הדבר עוד לא קרה, כי עייפות וחמלה לעתים מתערבבות זו בזו. נעמדתי לתצוגה בכותונת לבנה, מקושטת פסים של זיעה, מצדיע כמיטב יכולתי. אני הייתי הקורבן אותו ביקש, ותאווה אמיתית לא מסתפקת בתחליפים.

"הנה הוא," המפקד הינהן והרים אליי את מבטו, "האילם של קאזים."

ואליד ביי זכה ביופי יוצא מגדר הרגיל. רבים חשבו אותו לצעיר מכפי שבאמת היה בזכות עיניים בהירות ועור חלק וסמוק. אף אני לא הצלחתי להתעלם מיופיו, למרות ששנא אותי. השנאה כלפיי ביעבעה בו מאותו היום שבו קאזים הציג אותי לפניו כילד שמצא גור כלבים וחייב לזכות באישורה של אמו כדי להחזיק בו. אין אני יודע מה גרם לוואליד ביי להסכים. ללא ספק, מידות הגוף שלי שיחקו לטובתי, שכן תמיד יימצא מה לעשות עם זוג ידיים חזקות בעת מלחמה. בעיני רבים, ואליד ביי ביניהם, הייתי סוג של בדיחה, וכך הוא גם הציג אותי בפני מפקדיו. לאחר שקיבל תשובה חיובית מהפיקוד העליון שהורה לו לספח אותי לשורותיו, הפכתי מבדיחה תמוהה למעמסה. התברר שענייני השעה דחקו יותר מאשר עיסוק טפל בחייל שאיבד את זיכרונו ודיבורו. היו אלה הימים שלאחר המתקפה הגדולה, מתקפה שכמעט החריבה את מערך הביצורים של פלבנה, וימים ספורים לפני פרוץ המצור הגדול. הפיקוד העליון היה טרוד באלפי הגופות שנרקבו מחוץ לשורת הביצורים שנהרסה כמעט כליל, בטבעת הכוחות הרוסיים המאיימים לקטוע את האספקה לעיר, ובחורף המתקרב ואיתו שלל מגפות ורעב. הייתי בכושר טוב ובנוי היטב יחסית לחייל הטורקי הממוצע, נכס שעדיף לשמור, ואם לשוני בגדה בי ודיבורי כבד, אפילו יותר טוב. כאשר ואליד ביי קיבל את התשובה ממפקדו להציב אותי בין שורותיו, הוא זרק כלפיי מבט מריר ופנה אל קאזים בחיוך ובקריצה, "אין יותר נוח מחייל שלא מדבר. הלוואי כולכם הייתם כמוהו. אין לו נשק, ושיישאר כך. הוא בחור חזק, אז תמצא לו משהו מועיל לעשות, ומעל לכול — שאני לא אראה אותו."

מאותו הרגע ואליד ביי התעלם מנוכחותי, אך כעת היה המצב שונה. חוד הלהב שהחזיק בידו כוון כלפיי, וחיוך דק ומרושע הפציע בצדן האחד של הפנים, בעוד הצד השני נותר קפוא. ככל שהביט בי, הפכו נשימותיו תכופות יותר וכבדות יותר, גופו נרעד כנמלא עקצוצים, מוכן להכאיב.

"מה אתה רוצה ממנו, המפקד?" שאל קאזים, נחרד, אך לא קיבל תשובה. אדם כמו קאזים לעולם לא יֵדע דבר על היחסים בין שונא לשנוא. התשוקה לנעוץ עמוק, והכאב שאני אחוש — הזעקה שלי, ההפרשות, הבכי. כמה קרוב אליך מבקש להיות האדם השונא אותך, כמה עמוק הוא מבקש לחדור.

עמדתי מולו דומם. חשתי את החדר זז, את הקירות מתנתקים מתקרה ומקרקע, ותנועה אלכסונית מתחילה — מעלה וימינה, מטה וחוזר שמאלה ומעלה, מצד לצד כמטוטלת שעון הקיר בסלון בית אבא. רגעים ארוכים ביליתי בילדותי, בוהה בצוהר הזכוכית הצר שבארון העץ האדום, מוקסם ממראה המטוטלת הצצה ונעלמת, צצה ונעלמת, צצה ונעלמת. אני ואחיותיי, שרה ורבקה, כמו פעם, על שטיח הטרקלין שבביתנו תחת התקתוק העמוק של השעון, משחקים בסביבונים שהורינו קנו לחג. סביבון נופל על אות, אחותי שרה מיד קופצת לחטוף, ורבקה הקטנה לא מוותרת וקופצת עליה. מתגלגלות בצחוקן הקולני תחת שולחן המבוגרים. צחוקן המתגלגל, צליל שלא שמעתי שנים, והמטוטלת כבולה לצירה והזמן חופשי לנוע והסביבונים נופלים בזה אחר זה ואחיותיי מיותמות מצחוקן, רק זכר דק נותר ממנו.

ואליד ביי נעץ את הלהב מעט יותר והעיר אותי מהאחיזה המלטפת של הזיות המוות שלי.

"המפקד, אני ערב לו," נחלץ קאזים להצלתי.

המפקד שקל אם להגיב.

"אני מתחנן, המפ..."

"שתוק!" פרק ואליד ביי מעט מחבית חומרי הנפץ שאגר. אין עוד מה להילחם. כל התנגדות נוספת מזמנת אכזריות נוספת. הזיעה נטפה. העיניים ביקשו לדקור אותי, והאישונים קיפצו, פעם אליי ופעם אל קאזים, כחיה פצועה שאינה מבינה שהיא הפוצעת. כמה יפה הוא וכמה מסוכן.

חשבתי איך נתפשׂת התמונה בעיניו של אדם כקאזים. בן מתמרד, עמוס בזעם ובכאבי גדילה, אוחז את הסכין מעל צווארו של אחיו. קאזים רחק ממני מעט, אולי כדי שיוכל להשליך מבט בבנו האחר הדומה לו בצבע ובמזג.

ריחמתי על ואליד ביי, שהיה בסך הכול שנה או שנתיים מבוגר ממני.

"לעמוד על הרגליים אתה עדיין יכול, טינופת," ירק לעברי. הכרתי את המשפט הזה ודומים לו.

היה זה סימן עבורי לצמצם עצמי עד כמה שניתן, ומיד עם תום המשפט קרסתי על הברכיים, והמפלס השתנה לטובתו. עיניי נחתו מול אבזם חגורה מבהיק, שעוטר בחריץ עמוק בצדו, שריטה מאחד הקרבות. ודאי חבויה לה צלקת תואמת בבשר, הממשיכה את תנועת המכה. לפני כמה חודשים הוא החלים וקם מפציעה שספג בקרב השני על פלבנה. קאזים סיפר לי שמאותו היום כולם היו לו לאויבים. בזווית העין הבטתי בחרב שהתמקמה בשקע כתף שמאל. קאזים חשק את שפתיו לשתיקה ונעל לסת בלסת. ואליד לחץ את החרב לעומתי, והרגשתי את העור נכנע רגע לפני בד הכותונת.

כאב החדירה היה עמום, כאילו תחבושת נדחפה לנקות פצע פתוח. פרץ חם של דם נספג בבד וחיבק את קצות הלהב. מיד חילץ את החרב חזרה אליו, מבוהל מהתאווה שהתממשה בו.

לאחר כמה נשימות נפנה בחצי צעד לאחור, ובגבו אליי השיב את החרב לנדן, "בינתיים אני עושה לך טובה, אילם. קאזים, שמור על חיית המחמד שלך מפניי. אם הוא ישרוד את הבריחה, אני כבר אסגור איתו את החשבון."

ברגע שיצא, קרסתי לזרועותיו של קאזים, תוהה בתפילה מה אם ואליד הוא זה שלא ישרוד מבין שנינו. הרמתי יד לכיוון הראש של חברי מגיני והדפתיו בכעס. רציתי לסטור לו על איוולתו, אך לא נותרו בי כוחות. קאזים צחק בתגובה, "זה אותך שהוא רצה, בקאזים לא היה פוגע. העיקר עברנו את זה, ותזכור, הקשה עוד לפנינו," הוסיף, כאילו היו אלו מילות עידוד שנועדו לנחם אותי.

הוא גרר אותי בחזרה למיטה, השכיב אותי והתיישב לצדי, חבש את הכתף הפצועה ומדי פעם חזר על שאלותיו לגבי עברי, חקירה תמימה שהייתה כסכינים בנפשי. אני זוכר משהו מבית הוריי? אמי, את אמי אני זוכר? מה משלח ידו של אבי? ואהבה הייתה לי? לכל אלו הייתי מלא בתשובות כרימון, הרי השארתי מאחוריי עולם ומלואו לפני שהגעתי למקום הזה, אך התשובות שקאזים ביקש לקבל לא היו קיימות. לבסוף התשישות גברה עליי והתעלפתי.

פקודת תוכנית הבריחה, מפורטת למשימות השונות, כבר חולקה בין החיילים.

העבודה הייתה בשיאה — הביצורים שנבנו במשך חמישה חודשים ננטשו בזה אחר זה.

במקום חיילים בשר ודם, הוצבו דמויות עשויות קש שהולבשו בקפידה במדי חיילים מתים.

הבטתי בהן וחשבתי על היום בו לבשתי אני את מדי החייל המת שיורגן נתן לי, חלק מהמזימה שטווה כשנכנסנו לעיר לפני חודשיים. שאריות התחמושת, המזון והציוד חולקו, המימיות מולאו מים, העגלות נרתמו לבהמות, הכול נקשר, נארז, מוין וסודר לאורך הכביש היוצא את פלבנה אל עבר נהר הוויט, ומעבר לו לביצורים ממערב לעיר, במטרה לפרוץ אותם ולעלות על הדרך דרומה לכיוון סופיה.

מאז שלשום נראה כאילו חלפו שבועות רבים. שלחתי יד אל הכתף. התחבושת הייתה שם, מזוהמת יותר, אך הכאב כמעט שלא הפריע. אהבתי את נוכחות הכאב ולמדתי לקבל את השיגעון הזה בתוכי, אם אכן היה זה שיגעון. נשאתי שוב עיניים אל העיר. היה משהו מטריד במראה שלה. היא עצמה נראתה חולה, אם אפשר לומר דבר כזה על עיר. תמהתי איזו דלקת התפתחה בה. מרובדת ביצורים, מבנים סדוקים ופגועים מפגזי אויב, והיא כולה דוממה בפצעיה. הפרטים החלו להתחבר — נושרים כאודים בוערים, מחוררים את הרשת שיצרתי, שבה אין גוף, אין זמן ואין מקום. הלב פעם בחוזקה כי היה לי גורל קשור בגורל העיר הזאת, ומבעד לרשת המתלקחת התמונה התבהרה לי.

לפני שש שעות יצאנו את פלבנה כאסירים הבורחים מהכלא לפני תום תקופת המאסר. חייליו של עוסמן פאשה, שהחזיקו את הגנת העיר כמעט חצי שנה, חיכו ליום שבו יצאו אותה, כגל בלב ים שנאסף מרחוק והנה הוא בא ועוד רגע יעבור על פניהם ויסחף כמה מהם עמו, בדרכו אל חוף בו יוכל לפרוק אותם כמטען ספינה טרופה שניצל. אני הגעתי אל העיר חסר בית ותלוש מעברי והעברתי בה חודשיים ימים שכמוהם לא אבקש להעביר שוב בשארית חיי. הבטתי לכיוון היציאה מן העיר. בשלב זה השיירה כולה כבר הייתה אמורה לחצות את נהר הוויט ולהתאסף במבנה פריצה מול קו הביצורים החלש ביותר של הרוסים. כולנו עד אחרון החיילים ידענו את פרטי התוכנית, ונראה שמשהו אינו כשורה, אך לא ידעתי מה.

"קדימה, איברהים," קאזים דחק בי, "הגיעה השעה."

מיקמנו עצמנו בין השורות וחיכינו לקריאת ההסתערות. הגבהתי ראש מעל ראשי החיילים שעמדו מצדדיי כדי לחזות במערך האלפים האדיר, כל מי שנותרו בחיים.

מילאנו את העמק עד תום.

"בכל רגע הם יגלו שברחנו ויתחיל המרדף," אמר קאזים.

הצמדתי אצבע לרקה והחוויתי אל עבר האויב.

"הם כבר יודעים?" הוא פיענח את כוונתי, "כן. אולי אתה צודק," אמר והוסיף בחיוך, "כך, כמו בחיים, איברהים, הקשה עוד לפנינו." ואחז בכתפי ביד מלאת כוונה.

לא ידעתי מה ניצב לפניי, אך ידעתי מה מאחוריי ושמחתי להפנות את הגב אל פלבנה ולהשאירה מאחור.