היורש

כשנשמע צלצולו המונוטוני של הטלפון בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי, ניסה דניאל להתעלם ממנו, בתקווה להיעדר נחישות מצדו של המטלפן האלמוני. לרגע דימה שבקשתו נענית, אך לא חלפו שניות ספורות מאז שנדם צלצולו האחרון של הטלפון, והנה בא בעקבותיו צלצול נוסף, ואחריו הודעה קצרה, "דני, תתקשר לאמא." נימת דבריה בישרה רעות. הוא התבונן בצג הטלפון. השעה הייתה 7:32. הוא מיהר לשוב אליה. "איתן, תאונה," לחשה בקול שבור. היא השתתקה לרגע קצר, מתקשה לפרט את תוכנה של הבשורה המרה שנשאה בפיה. אך לאחר השתהות קצרה לחשה את המילים המפורשות: "איתן מת, תאונת דרכים."

"מה?!" זעק. הוא הקשיב בחצי אוזן לפרטים שהוסיפה אמו על נסיבות מותו של אחיו הבכור. אחיו מצא את מותו, סיפרה בקול שבור, בתאונת דרכים בשעות המאוחרות של הלילה. הוא היה בדרכו עם רותם, חברתו, לחופשת סוף שבוע בים המלח. בראשו הדהדו שוב ושוב דבריה של אמו ־ איתן מת! איתן מת! דמותו של אחיו עלתה בעיני רוחו ־ פניו הנאות, עיניו הקורנות, החיוך שלא מש מפניו, כל אלה עמדו בניגוד בלתי נתפס לבשורה המרה. הוא נותר לשבת שעה ארוכה, מוכה הלם, על קצה המיטה, מביט על מכשיר הטלפון שממנו בקעה הבשורה המרה של אמו.

רגעים ארוכים נותר בתנוחתו זאת, ואז ניתר לפתע ממיטתו ופנה אנֶה וָאנָה, מבקש לכלכל את צעדיו. הוא לבש את מכנסי הג'ינס שניצבו למרגלות המיטה, נעל את נעלי הספורט השחורות שעמדו לצדם, גישש אחר משקפיו האובליים נעדרי המסגרת, שניצבו על השידה שלצד מיטתו, הניחם על אפו ופסע בחופזה לעבר דלת הבית. לפתע נעצר; שב על עקבותיו; פנה בנחישות למקלחת; שטף את פניו וצחצח קלות את שיניו; החליף את חולצת הטריקו שלבש, ורק אז ירד ביעף במורד המדרגות מהקומה השלישית, פוסח על מקצת עיתוני סוף השבוע המונחים על סף הדלתות, ממתינים לקוראיהם שיבואו לקחתם. הוא נכנס לרכבו ועלה על הדרך המובילה מקצהו הצפוני של רחוב אבן גבירול ־ שבו שכנה הדירה, שבה התגורר מאז שהחל את לימודי התואר הראשון במסלול דו חוגי במחלקה לספרות אנגלית ואמריקאית ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ־ לבין בית הוריו, שבשכונת ארלוזורוב שבגבעתיים. בימים אלה, תחילתה של עונת הקיץ, עמד להשלים את כתיבתה של האחרונה מבין העבודות שנדרש להגיש להשלמת חובותיו ללימודי התואר ראשון. כעת העבודה נראתה כה רחוקה, כמו הייתה שייכת לעולם אחר.

בדומה לבוקרי שישי האחרים הייתה תנועת הרכבים דלילה, ודממה השתררה ברחובות הערים השכנות. למעט משכימי קום בודדים, עטויים בבגדי ספורט, ששעטו כאחוזי תזזית בפארק הירקון, עמדו שדרות רוקח נטושות. כשעלה משדרות רוקח לנתיבי איילון דרום, נפרשו לפניו נתיבי נסיעה ריקים ושוממים. מסלולי האספלט השחור נמתחו מול עיניו עד לקצה האופק. הדממה הזאת, מעין מפגן של עיר רפאים, העצימה בקרבו את תחושת האובדן. דמותו של אחיו לא משה מעיניו ־ מלא חיים, חייכני, חסין מכל פגע, פעם בימי ילדותם, כשהתגוששו בהיתול במי הים, ופעם אוחז במותניה של שרון, אחותם, ביום הולדתה, ומניף אותה כלפי מעלה לקול מחאותיה. התמונה האחרונה שלו הייתה כשהוא עליז ושמח, בחברתה של רותם. לא יכול להיות! לא יכול להיות! ביקש להדוף את האמת המרה, הבלתי נתפסת. אך האמת המשיכה להכות בו. "איתן מת! איתן מת!" מוללו שפתיו את העובדה המוגמרת, נעות כאילו מעצמן. תחושות של כאב כבד וצער עמוק הלכו וגאו בתוכו, מציפות אותו, עולות על גדותיהן, עד שלבסוף פרץ בבכי תמרורים. הוא הסיר את משקפיו ומחה שוב ושוב את דמעותיו באמת ידו. את נפשו טרדו גם רגשות אשם חריפים, שמקורם בתחושות הקנאה והטינה שפקדו אותו לא פעם בחייו כלפי אחיו הבכור, בשל היחס המועדף שהרעיף עליו אביו. "רציתי ברעתו, רציתי ברעתו," מלמל, אחוז חרדה כמי שנושא באחריות למותו של אחיו, "והנה קרה לו הנורא מכול. הוא מת!"

הוא יצא במחלף השלום ופנה שמאלה לעיר הולדתו, וכעבור דקות החנה את רכבו ברחוב שלצדו עמד ביתם גדול המידות. רגע ארוך נותר ברכבו, נערך לרגעים הקשים הנכונים לו בחברת בני משפחתו. הבית המה אדם. דומה שהבשורה המרה עשתה לה כבר כנפיים והזעיקה למקום רבים מבני משפחת בית הלחמי המורחבת. מי הספיק להפיץ אותה מהר כל כך? חלפה מחשבה בראשו. הוא הבחין מיד באמו, שהייתה ישובה ללא נוע על הספה שבחדר האורחים, לבושה בשמלת מקסי כתומה עם כתפיות צרות וכיווצים באזור המותניים, שמתחתן בצבצו רצועות חזייתה השחורה. פניה העגולות, שעל פניהן נסוך היה תמיד חיוך רחב, מסביר פנים, עטו קדרות אילמת. שער ראשה החלק, בגוון חום בהיר, עמד בקו ישר עם גובה הסנטר, בסגנון קארה קצר, סדור בגנדור מדוד, כאילו רק לפני שעה קלה יצא מתחת לידיו של מעצב שיער. עיניה התכולות היו מכווצות לכדי סדק צר, ממוקדות בקיר שמולה. היא הביטה נכוחה, כמי שמבקשת לפענח מראה טמיר, אוצר סוד. לרגע דימה דניאל שאמו נתונה בהכחשת האסון הכבד שפקד אותה, אך מיד למד שפניה החתומות לא הביעו נתק מסביבתה. היא הייתה מפוכחת לחלוטין, אך מוכת יגון. מיד כשהבחינה בו, פנתה אליו וקראה לעברו בקול נוגה, רך אך בוטח, "קאם דני, קאם טו מאם.”

למשמע דבריה השתררה לפתע דממה בחלל חדר האורחים. המבטים כולם הופנו אליו. פער הגילים בינו לבין אחיו, שלוש שנים, הלך ואיבד מחשיבותו ככל שהוסיפו שנים לגילם. הדמיון הרב ביניהם, חש דניאל, עורר בנוכחים, בעיקר באלה שלא פגשו בהם לאחרונה, תחושה של אי נוחות, כאילו ראו רוח רפאים. שני האחים ניכרו במבנה גוף דומה, בגוון עור שקד–בהיר, בשער משי, בגוון חום בהיר נחושתי, שהיה משוך לאחור בכיוון צמיחתו, ובעצמות לחיים מודגשות. שניהם התברכו בחריץ נאה בסנטרם, שהעיד על טביעת אצבעו של אביהם, דבר שהוסיף לוויית חן לפניהם. אך בעוד שאיתן ירש מאמו את עיני התכלת, גון עיניו של דניאל היה חום, בדומה לצבע עיניה של אחותו שרון.

הוא עשה באטיות את כברת הדרך הקצרה שנבקעה מאליה בקרב הנוכחים שגדשו את חדר האורחים. היא פרשה את שתי ידיה והוא התכופף לעברה, והתכנס בתוך זרועותיה. לאחר רגע ארוך הדפה אותו לאחור, נתנה בו מבט נוקב, ליטפה את ראשו קלות, כמי שמבקשת לנחמו ולחשה, “בִּי סטרוֹנג.” את נפשו זעזעה מחשבה קשה. אבא שלי היה מעדיף בטח שהייתי מת במקום אחי איתן? כולם יודעים שהוא טיפח את איתן כדי שיירש ביום מן הימים את חלקו בחברה ־ אחים בית הלחמי: חברה לייבוא ולשיווק כלים חקלאיים. ועכשיו התוכנית שלו השתבשה. נשארתי אני והלימודים בספרות ופילוסופיה, שאותם הוא לא מעריך, ואפילו מזלזל בהם. בעודו מתייסר נפנה דניאל, כמי שכפאו שד, לאחותו שרון שישבה סמוך לה. שער ראשה השחור והסתור היה אחוז ברישול בסיכת ראש, ולגופה לבשה מכנסי ג’ינס כחולים, דהויים, וחולצת טריקו לבנה. בעיני השקד שלה שכנה אדמומית כבדה, ומתחת להן החלה מתהווה נפיחות. הוא חיבק אותה ארוכות, והיא הגיבה מיד בבכי מר. כפי שעלה בידו לחלץ מפיה, התאונה שהביאה למותו של אחיו התרחשה על הכביש הנמתח בין היישובים הבדואים חורה וכסיפה, השוכנים ממזרח לבאר שבע. הכביש שנעדר תאורה מנע מאיתן להבחין בעוד מועד בגמל שחצה את הכביש, והוא התנגש בו בעוצמה רבה. אחד מבני היישובים הבדואים הבחין ברכב מוטל בקפל קרקע לצד הדרך, והזעיק אמבולנס. סובלים מפגיעות רב–מערכתיות בראש ובחזה, כפי שתואר מצבם בדו"ח הרפואי, הוכנסו השניים לחדר הניתוחים. בעוד שמאמציהם של הרופאים להציל את חייו של איתן עלו בתוהו, רותם שרדה, והיא מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ של בית החולים.

דניאל התבונן סביבו בחשש מה, וסקר בעיניו את חלל חדר האורחים הנרחב ואת חלל המטבח, שביניהם הפריד דלפק עמוס מוצרי מזון.

"איפה אבא?" שאל, והתבונן בחשש בשרון.

"הוא נסע לסורוקה. הוא הזמין אמבולנס ונסע להביא את איתן, להחזיר אותו הביתה," פרצה שוב בבכי, נחרדת מהמשמעות שנושאות המילים. "הוא בדרך חזרה."

"לפה?"

"לא, לאיכילוב," השיבה. "הלוויה בשעה שלוש אחרי הצהריים, ועד אז איתן יישאר בחדר ה... באיכילוב," אמרה בקול סדוק. "משם יעבירו אותו לבית העלמין ירקון. אבא גמור. היית צריך לראות אותו. אבא גמור, גמור..." שבה וקוננה.

דניאל הבחין בסבו יהודה ובסבתו אסתר, ההורים של אביו נמרוד, שהיו שניהם בשנות השמונים לחייהם. הם נראו הלומי צער. שוב ושוב הוזכרו הנסיבות המוזרות שהביאו למותו של איתן. זה בלתי נתפס, התקוממו הנוכחים נגד הפכפכותו של הגורל, שאיתן, שאת שירותו הצבאי עשה כלוחם סיירת ושרד את התופת של לבנון, ימצא בסוף את מותו בתאונה כל כך מטופשת. האם אפשר להעלות על הדעת צירוף מקרים מוזר שכזה, המשיכו לתהות, חלקם בפליאה וחלקם בזעם. התנגשות עם גמל! אנחנו בשנות האלפיים! מי צריך גמלים היום? מי בכלל רוכב על גמלים היום?

כשעה לאחר שהגיע לבית הוריו שב לשם אביו, קדרות כבדה נסוכה על פניו. הוא פסע בכבדות לתוך חדר האורחים הומה האדם כמי שכל עולמו חרב עליו. דניאל פסע לעברו בצעדים אטיים, מהוססים, והשניים חיבקו זה את זה לרגע קצר, חטוף. שפת גופו של אביו הכבידה עליו. היא העידה על ריחוק, על צינה, וזו ליבתה את התחושה המכאיבה, שהלכה וקנתה אחיזה בנפשו ־ אביו היה מעדיף שהוא ימות תחת אחיו. הוא קפא על עומדו, חסר אונים, וחש בצורך עז לצמצם את נוכחותו, להתאייד כליל.