פרק
1
סוואנה
אני חוצה בריצה את החוף ומרגישה את הרוח הנושבת ומבדרת את שערי. בהונותיי שוקעות בחול כשאני בורחת. בדיוק כשנדמה לי שהשטח פנוי, אבי אוסף אותי בזרועותיו. צווחה בלתי רצונית חומקת מפי, מלווה בהתקף צחקוקים כשהוא מסחרר אותנו ומדגדג אותי במותניים. הוא מעמיד אותי בחזרה על הרגליים ומסיט קווצת שיער תועה מאחורי אוזני.
"אני אוהב אותך, סאווי מתוקה שלי."
הקול הרועש של השעון המעורר שלי תולש אותי מהחלום ומחזיר אותי למציאות. בטני צונחת כשבמוחי חולפות מחשבות על הזיכרון שהתעורר זה עתה. ברור שזה לא היה אמיתי. כבר לא. הימים הללו כל כך רחוקים עד שלפעמים אני תוהה אם הם קרו בכלל.
אני מתגלגלת מהמיטה ועדיין מרגישה שהכרתי מעורפלת. כפות רגליי מדשדשות על הרצפה כשאני יוצאת מחדר השינה שלי בחיפוש אחר מים. הבית הקטן והחבוט שרוי, כרגיל, במצב של פוסט טורנדו. בקבוקי אלכוהול ריקים מוטלים על כל משטח אפשרי ומקשים על שיטוט במרחב. מי שהיה רואה את המקום היה חושב שהתקיימה בו מסיבה סוערת אתמול בלילה. הלוואי שזה היה נכון.
אני נזהרת לא להרעיש מדי כשאני אוספת כמה מבקבוקי הזכוכית וזורקת אותם לפח. זה לא עוזר כל כך, אבל זה עדיף על כלום. אני מוציאה בקבוק מים מהמקרר ונמלטת אל חדר הרחצה כדי להתכונן לבית הספר.
אני נכנסת למקלחת והמים הקרים מצננים את גופי, ההתרגשות לקראת שנת הלימודים האחרונה מוסיפה קצת ניצוץ לחיי הקודרים הרגילים. רק עוד שנה אחת ואוכל להסתלק מהמקום שכוח האל הזה. ברגע שאסיים ללמוד, אשאיר מאחוריי את השקר שלי.
אחרי המקלחת אני כורכת סביבי מגבת וחומקת בשקט בחזרה לחדר שלי. בגדי התלבושת האחידה, שעברו ניקוי יבש, תלויים בארון שלי. אני מחייכת כשאני מוציאה תלבושת אחת ולובשת אותה. החצאית האפורה סתמית להחריד, אבל מספקת תחושת ביטחון. החולצה בצבע הבורדו לא שונה כל כך, מלבד סמל בית הספר בפינה העליונה. אולי לא הייתי בוחרת ללבוש בגדים כאלה מרצוני, אבל זה ללא ספק מקל לי על החיים כשאני לא צריכה לדאוג לבגדים רגילים לבית הספר.
אני מסתרקת ומייבשת בפן את שערי הבלונדיני הארוך לפני שאני מורחת שכבת מייק־אפ דקה. מספיק איפור כדי לשדר 'אני מטופחת', אבל לא מספיק כדי להיראות כאילו יצאתי עכשיו ממועדון חשפנות. אחרי מבט חטוף במראה, אני מחייכת אל בבואתי ולוקחת את התיק שלי.
הבית נותר דומם והרוס כפי שהיה כשהתעוררתי. אני מתהלכת בקלילות על קצות האצבעות במסדרון ונכנסת לחדר השינה החשוך. וילונות כהים מכסים את החלונות ומקשים על הראייה, אבל אני מצליחה בדוחק להבחין בגוף שרוע על המיטה. כשאני מוסיפה להתקדם, אני משתנקת מייד מהריח ומכסה את האף.
"אבא?" אני צועקת-לוחשת אך לא זוכה לתגובה. "אבא?"
רעם נמוך בוקע מעומק גרונו. נו טוב, לפחות הוא בחיים. אני מתקרבת ורואה שהוא לבוש לגמרי ושחולצתו מרוחה במה שנראה כמו קיא יבש.
"אבא, בחייך. תתעורר. אתה מטונף כולך, ואנחנו צריכים להוריד ממך את החולצה הזאת."
אני מנסה למשוך אותו לישיבה, אך הוא משחרר את זרועו מאחיזתי. "לא."
בדרך כלל אני נושמת עמוק לפני שאני מנסה שוב, אבל אם אעשה זאת עכשיו, תכולת הקיבה שלי תצטרף אל שלו. "תוכל לחזור לישון ברגע שאסיים."
אני אוחזת בדש החולצה שלו ומגלגלת אותה מעלה, אבל הוא הודף אותי הצידה. "תפסיקי כבר, חתיכת כלבה מזוינת."
המילים שלו אמורות לפגוע בי כמו אגרוף בבטן, או לכל הפחות להעציב אותי, אבל אני חיה את הסיוט הזה כבר כל כך הרבה זמן, ששום דבר ממה שיגיד לא יפתיע אותי, שמעתי כבר הכול. במקום להמשיך להיאבק בו, אני מרימה את התיק שלי מהרצפה וניגשת אל הדלת. אם הוא רוצה להמשיך להתפלש בקיא שלו, שיהיה לו בהצלחה עם זה.
בזמן שאני צועדת אל בית הספר, עוצר לידי ג'יפ מוּכּר. אני שולפת אחת מהאוזניות ומסתובבת אל הנהג. בריידי, הדבר הכי קרוב שיש לי לחבר אמיתי במקום הזה, נועץ בי מבט מבין ושולח יד לפתוח את הדלת.
"כמה פעמים אמרתי לך שאני אסיע אותך בבקרים?"
"טכנית, אף פעם. שנת לימודים חדשה, כללים חדשים," אני מתלוצצת כשאני נכנסת למושב הנוסע.
"סוואנה," הוא אומר בפנים רציניות, ורואים עליו שהוא לא משועשע מההשתטות שלי. "אני רציני. אני לא רוצה שתלכי לבד ברגל, במיוחד לא באזור הזה של העיר."
אני מגיבה בזלזול. "אני ילדה גדולה, בּי. אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם איזה הומלס, או שבעה."
"אני בטוח שאת יכולה, רוקי, אבל בואי לא נבחן את התאוריה הזאת."
אנחנו מגיעים לבית הספר במהירות. המדרכות משני צידי הרחוב גדושות בתלמידים. משמאל נמצא נורת' הייבן היי, התיכון הציבורי שבו הייתי נאלצת ללמוד אלמלא גברת לורנס — אימא של בריידי והמורה המדהימה שלי לריקוד — שילמה סכום גדול מדי שנה. ומימין נמצא התיכון הפרטי היוקרתי שלי, הייבן גרייס. שני המוסדות שניצבים זה מול זה לא יכלו להיות שונים יותר, והיריבות ביניהם נמשכת כבר עשרות שנים. אם אנחנו לא נלחמים עד חורמה במגרש הפוטבול, אנחנו מחליפים מהלומות במסיבות. מדובר במלחמה מתמדת שלא מראה סימני דעיכה.
"תודה על הטרמפ," אני אומרת כשאני מתכופפת אל בריידי ומחבקת אותו לפני שאני יוצאת מהרכב. "נתראה אחר כך?"
הוא מהנהן. "אני אהיה כאן."
כשהמכונית מתרחקת, אני לוקחת נשימה עמוקה ועולה במדרגות אל הדלתות הגדולות. כל התלמידים שמעבירים את הזמן בחוץ מברכים אותי לשלום בתקווה שאעצור לדבר איתם, אבל לאף אחד אין מספיק מזל כדי לזכות ביותר מחיוך מזויף שנשלח לעברו. אני נכנסת לבניין, פונה ימינה במסדרון ורואה שהחבורה שלי, כפי שאנשים אוהבים לקרוא להם, כבר מקיפה את הלוקר שלי. הדחף לגלגל עיניים חזק, אבל אני משערת שזה חלק בלתי נפרד מהתדמית שלי בתור הבחורה הכי פופולרית בבית הספר.
ברגע שאני קרובה מספיק, אני שומעת את בקה מקטרת על משהו שאפשר רק להניח שהוא בעיה של כלבות עשירות. כל העיניים פונות אליי כשאני מגיעה ללוקר שלי. גבותיי מתרוממות בפקודה אילמת, ובתגובה קינסלי ופייג' מפנות לי את הדרך.
"היי, סוואנה," אמה מברכת אותי.
אני מחייכת אליה בלבביות. "היי, אמס."
מבין ארבעתן, אמה הכי אמיתית. למרות שהתחרות בקטגוריה הזאת לא קשה כל כך. אני לא טיפשה מספיק כדי להאמין שהנאמנות שלהן אמיתית. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהן יזרקו אותי לכלבים בשביל להשיג עוד קצת תשומת לב. את האמת, אני די בטוחה שהסיבה היחידה שהן סוגדות לאדמה שעליה אני דורכת היא שהן חושבות שאני יוצאת עם בריידי. עבורן הוא סטודנט בקולג' עם מכונית שווה. עבורי הוא הבן הממש חתיך, והממש גיי, של המורה שלי לריקוד. יחד עם זאת, מה שהן לא יודעות לא יפגע בהן.
"אז מה הבעיה היום, בק?" אני שואלת בעודי דוחפת את התיק שלי ללוקר ומחליקה את הטלפון שלי לכיס האחורי.
היא מעבירה אצבעות בשערה. "ביקשתי בספא עיסוי עם אבנים חמות וקיבלתי שיאצו."
כן. צדקתי. בעיה של כלבות עשירות.
"אוף, אני שונאת כשזה קורה." השקר בוקע מפי בקלילות מתורגלת, ובקה קורנת מהאישור שקיבלה.
ההערצה שלהן אליי כמעט משעשעת. אילו היה להן מושג כמה כסף יש לי, או אין לי, אין ספק שהן היו מתייחסות אליי כמו אל מסטיק שנדבק לסוליה שלהן. למרבה המזל, עם שם משפחה כמו מונטגומרי, אף אחד בכלל לא מעלה בדעתו להרהר בשאלה. רק אנשים בודדים יודעים איפה אני גרה. אחד מהם הוא בריידי, והאחרים הם נוקס ווהן וכנופיית הבריונים שלו. נוקס גר במרחק כמה בתים ממני, כך שזה היה רק עניין של זמן עד שהם יגלו. הצטרכנו להפעיל מעט שכנוע כדי להשיג מהם הסכמה לשמור על פה סגור, אבל ברגע שבריידי הבטיח להשיג להם אלכוהול מתי שהם ירצו, הם הסכימו.
הרעש במסדרון מתגבר כשהחבר'ה מנבחרת הפוטבול חוצים את בית הספר. קרטר טריילנד מתהדר בחיוך כשהוא קורץ לבחורה חולפת. המסכנה כמעט מתעלפת במקום, אבל הוא בחיים לא יעיף בה מבט שני. היא חסרת משמעות מכדי שהוא יבחין בה באמת.
לצד קרטר נמצא ג'ייס לונדון, הבועט הכי טוב שנראה אי פעם בהייבן גרייס. שניהם נראים כמו דוגמנים של חברת הביגוד הוליסטר, עם השיער הבלונדיני והגוף השרירי המושלם שלהם. משני הצדדים מאגפים אותם ואייט אברסון והיידן ווטרס, חתיכים כמוהם אבל קצת פחות מבהילים. ואייט אולי נראה כמו ספורטאי טיפוסי, אבל הוא גאון מחשבים בסתר. נראה לי שאין דבר שהוא לא מסוגל לעשות בעולם הסייבר. והיידן אומנם תמיד מסתובב עם המניאקים האחרים, אבל הוא מתוק אמיתי. אם לא היה ברור כל כך שהוא דלוק על אמה, אולי אפילו הייתי שוקלת לצאת איתו.
"תראו, תראו," קרטר אומר כשעיניו נוחתות עליי. "היי, יפהפייה. מזמן לא התראינו."
אני מגלגלת עיניים ונשענת על הלוקר שלי. "ראיתי אותך לפני שבועיים במסיבת סוף הקיץ אצל ג'ייס. השתכרת והשתמשת בבריכה כמשתנה אישית שלך."
חיוכו מתרחב. "אה, נכון. היה כיף."
הפעמון מצלצל וכולם מתפזרים לעבר הכיתות, מלבדנו. אנחנו מתקדמים בנחת אל הכיתה ויודעים שאין סיכוי בעולם שנסתבך בצרות. בפעם האחרונה שאיזושהי מורה ניסתה להעניש אותנו על משהו, אבא של קרטר עשה מזה כזה סיפור גדול עד שהמורה פוטרה למחרת. כנראה זה מה שקורה כשאתה הקפטן של נבחרת הפוטבול ואבא שלך הוא התובע המחוזי.
כשאנחנו נכנסים לכיתה, כולם נועצים בנו עיניים. חלק מהתלמידים לא מסתירים את הכעס במבטם לנוכח ההתעלמות של מר אנגלווד מהאיחור שלנו. בדיוק כשאני עומדת להתיישב במקומי, עיניי פוגשות בזוג עיניים מוכר באמצע החדר. דלייני קלהאן. בזמנו, כשהחיים שלי לא דמו להחריד לסיטקום גרוע, היא ואני היינו החברות הכי טובות, אבל זה רק עוד משהו שנותר בעבר. היא מחייכת אליי חיוך מבויש, ואני כמעט מגיבה בחיוך לא רצוני, אבל קינסלי דוחקת בכתפי כדי לזכות בתשומת ליבי.
"על מי את מסתכלת?"
אני מנענעת בראש. "לא על מישהו חשוב."
אני מעיפה מבט אחרון בדלייני ושמה לב שהחיוך שלה נעלם ושהיא הסבה את עיניה. יופי. עדיף לה לשמור ממני כמה שיותר מרחק.
אני ניגשת אל השולחן שלנו, מניחה עליו את המגש שלי ומתיישבת ליד היידן. בקה, פייג' וקינסלי מצטרפות אלינו כעבור מספר דקות. קרטר לא מנסה להסתיר את המבטים הישירים שהוא נועץ בחזה של פייג'. אני מכחכחת בגרוני, אך לא מתאפקת וצוחקת. הוא מסיט את עיניו באי־רצון ומביט בי, יודע שנתפס על חם אבל לא מפגין שום בושה.
"אתה כזה חזיר," אני אומרת לו, חצי בצחוק.
הוא נשען קדימה על מרפקיו. "אוי, מישהי מקנאה?"
"בחלומות הלילה, טריילנד."
חיוך שטני מעטר את פניו. "לא מותק, בחלומות הלילה שלי אני עושה הרבה יותר מלבדוק את הציצים שלך."
אני מגחכת אך בוחרת לא לומר דבר. קרטר הבהיר כבר בכיתה ט' שהוא נמשך אליי, וגם אל כל בחורה אחרת בעלת מראה סביר במקום הזה. לקרוא לו זונה ממין זכר יהיה לשון המעטה. אני מופתעת שבגיל שמונה־עשרה הזין שלו עוד לא נשר מאיזו מחלה שחטף. ולמען האמת, ג'ייס גרוע כמוהו. אני מעדיפה להישאר ברשימה של הבנות שהם לא זיינו.
אמה מתיישבת לידי ומניחה את הצ'יפס שהיא קנתה לארוחת הצהריים. בדיוק כשהיא מרימה אחד, הקול של קינסלי עוצר אותה.
"את באמת מתכוונת לאכול את זה?"
אמה מהססת ונראית מובסת כשהיא לוטשת עיניים באוכל. "אני מניחה שלא."
"החלטה טובה," קינסלי עונה בהתחסדות.
"קינסלי," נוזף היידן.
"אוי, מצטערת. פגעתי בחברה הקטנה שלך?" היא לועגת. "אני רק מנסה לעזור. תלבושת המעודדת שלה נראתה קצת הדוקה באימון האחרון."
אמה מתפתלת, ואני לא מסוגלת להקשיב לזה יותר. "זה באמת השיא, לשמוע את זה מהבחורה שנאלצנו להעביר מתפקיד מעופפת לתומכת כי היא הפכה לאחת הבנות הכי כבדות בנבחרת." אני מפנה אליה את חיוך ה'לכי תזדייני' הכי מתוק שלי לפני שאני פונה אל אמה. "אל תקשיבי לה, אמס. היא סתם מקנאה בתרגיל הערסל שלך."
אני מרימה צ'יפס מהצלחת שלה, מחייכת ומקרבת אותו אל פי, כדי לתת לה ביטחון. גופו של קרטר רועד מצחוק כשקינסלי שולחת אליי מבט זועם מעבר לשולחן, אך היא לא מעיזה לענות לי. ראשית, מה שאמרתי היה אמת לאמיתה, ושנית, היא לא אמיצה מספיק כדי להתעסק איתי.
אני באמצע הסלט שלי כשהטלפון של ג'ייס מצלצל על השולחן. הוא מרים אותו ומגחך לפני שהוא מראה אותו לקרטר. על פניו של קרטר יש רמז קל לכעס לפני שהבעתו מתחלפת לשעשוע מוחלט.
"ממש לא. אין להם שום סיכוי עם הקוורטרבק החדש שלנו."
קמטים נחרצים במצחי. "מה קורה?"
"נוקס ווהן נמצא בנורת' הייבן ומעורר מהומות. אומר שהם יכסחו אותנו במגרש השנה."
"אני נשבע, כל החשיש הזה עלה לו לראש," ואייט מצטרף לשיחה.
או שאולי זה הקוקאין שראיתי אותו קונה לפני כמה ימים. המחשבה חולפת בראשי, אבל אני לא מעיזה לבטא אותה. אחרת עלולים להשתמש בה נגדו ולהעיף אותו מהנבחרת. שמי הטוב ייפגע אם ייוודע שהמידע הגיע ממני. חוץ מזה, איך אני אסביר מאיפה אני יודעת? אה כן, במקרה עברתי בשכונה המחורבנת שלהם ונתקלתי בקפטן הפוטבול של נורת' הייבן קונה סמים? לא תודה, מוותרת.
"אפרופו הקוורטרבק החדש שלכם, איפה הוא?" שואלת פייג'.
קרטר מחייך בזחיחות. "הוא מתחיל מחר. תשמרי על התחתונים שלך, פייג'י."
"רגע, יש לכם קוורטרבק חדש?" אין ספק שפספסתי משהו.
"כן, נסיכה. היית יודעת אם היית מגיעה לאימון בשבוע שעבר ולא משאירה את המסכנות האלה עם המפקדת קינסלי בתור ממלאת מקום הקפטנית."
אני מרימה עגבניית שרי שנשארה בסלט שלי, זורקת אותה עליו ומתפעלת רק קצת כשהוא תופס אותה בפיו. "אמרתי לך, הייתי בבורה בורה עם אבא שלי."
זה שקר גמור, אבל עדיף כך מאשר להגיד להם שבריידי ואני התאמנו כל כך הרבה עד שבסוף השבוע בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. כשגברת לורנס אמרה לי שצייד כישרונות מג'וליארד יגיע לרסיטל השנה, ידעתי שאני חייבת להגדיל את מספר האימונים שלי. למרבה המזל, בריידי שיתף פעולה עד הסוף. הוא יודע כמה חשוב לי לא רק להתקבל ללימודים שם, אלא גם לזכות במלגה מלאה כדי להתרחק ככל האפשר מהעיר, ומאבא שלי.
"טוב, תפגשי אותו מחר." קרטר קורץ. "אבל אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש. נראה שהחברות שלך כאן כבר ניכסו אותו לעצמן."
אני לא אמורה להתפלא שקינסלי כבר זוממת איך להוריד לבחור את המכנסיים. היא מעין גרסה נשית של קרטר, רק נבזית יותר. לו לפחות יש קצת סטנדרטים. אם הבחור החדש הזה יודע מה טוב בשבילו, הוא ישמור מרחק ממדגרת מחלות המין הזאת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.